אין מעבירין על המצוות

ישנו כלל האומר שאין מעבירין על המצוות. מה יהיה הדין במקרה ועומדות בפני האדם שתי בררות: לקיים מצווה עכשיו, ובכך להקפיד על כלל זה, או לדחות את המצווה ולקיים מצווה מהודרת יותר. מה הדין?

מערכת אוצר התורה - ושננתם כ"ז חשון תש"פ

ב"ה

 

אין מעבירין על המצוות והידור מצווה – איזה עדיף

           

דין אין מעבירין על המצוות

ישנם כללים רבים הנוגעים לאופן קיום מצוות. אחד הכללים הוא ש"אין מעבירים על המצוות" (יומא לג,א). רש"י שם פירש, שכאשר לאדם יש הזדמנות מסוימת לקיים מצווה, הוא חייב להתעסק בקיומה עד שהוא מסיים את המצווה. כלל זה שאין מעבירים על המצוות דוחה כללים אחרים בקיום מצוות. דוגמא לדבר מצאנו בריש הלכות תפילין (כ"ה,א), שם כתוב שאדם צריך להניח את הטלית לפני התפילין, משום "מעלין בקודש ואין מורידין". אולם, במקרה של סתירה בין הכלל של "מעלין בקודש ואין מורידין" לבין הכלל של "אין מעבירין על המצוות", הכלל האחרון הוא המכריע, ולכן אם אדם פגע בתפילין לפני שהוא הניח את הטלית, עליו להניח קודם את התפילין.

ישנה מחלוקת האם הכלל שאין שאין מעבירין על המצוות הוא מדאורייתא או מדרבנן. הלבוש (סימן כ"ה סוף סעיף א) כתב:

 

דהא דאין מעבירין על המצות ילפינן מקרא דכתיב [שמות יב, יז] ושמרתם את המצוות.

 

ובחיי אדם (חלק א, כלל ס"ח,א) כתב את הדברים בצורה מפורשת יותר:

 

קיימא לן אין מעבירין על המצות, רצה לומר מצוה שתבוא לידו תחלה, יעשנה ולא יניחנה מפני שרוצה עכשיו לעשות אחרת ואחר כך יעשה זה, וכל שכן שיניחנה לגמרי כדי לעשות אחרת, והוא איסור מן התורה, שנאמר [שמות י"ב י"ז] ושמרתם את המצות, קרי ביה "המצות" בחירק, שלא תחמץ ותיישן.[1]

 

לעומתו כתב הרדב"ז (תקכ"ט) שהכלל שאין מעבירין על המצוות הוא דין דרבנן:

 

ומכל מקום נראה לי בטעמו של דבר דמאן דשני סדרא עבר אדאורייתא דכתיב "וקשרתם", "והיו לטוטפות", והא דאין מעבירין על המצות מדרבנן היא, ואסמכוה במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצות שלא תמתין לה עד שתחמיץ ותתיישין.

 

            מסביר הרדב"ז, שהטעם שהכלל ש"אין מעבירין על המצוות" נדחה במקרה שפגע בתפילין של ראש לפני שפגע בתפילין של יד הוא, שהדין של הקדמת תפילין של ראש לתפילין של יד הוא דין דאורייתא, ואילו הכלל שאין מעבירין על המצוות הוא דין דרבנן, ולכן החובה מדאורייתא דוחה את הכלל מדרבנן.

 

אין מעבירין על המצוות במקום הידור במצווה

נשאלתי על ידי תלמידי היקר י.ד.כ (המכונה דודס) לגבי סתירה בין הכלל שאין מעבירין על המצוות לבין הכלל של הידור מצווה – איזה כלל מכריע. למשל: אם אדם פגע בתפילין, והוא יודע שבנרתיק יש לו תפילין מהודרות יותר, האם עליו להניח את התפילין הראשונות שבהן הוא פגע, או שמא עליו לשים תפילין אלו בצד ולהניח תפילין מהודרות יותר?

בשו"ת תרומת הדשן (סימן ל"ה) בירר האם טוב הדבר שאנשים מחכים לברך את ברכת הלבנה עד למוצאי שבת, ולא מברכים עליה מיד ביום הראשון שמותר לברך עליה:

 

יראה דיש לחלק בדבר, היכא דליל מוצאי שבת הבא בקרוב, אינו לילות הרבה בחודש, כגון ז' או ח' בחדש, שאפילו אם יהא מעונן במוצאי שבת, ושניים ושלושה או ארבעה לילות אחריו, עדיין יש זמן לברך, עד סוף ליל ט"ו, כהאי גוונא יפה להמתין עד מוצאי שבת. דכתב אור זרועז: דאין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהן מבושמין ובכלים נאים. אבל אם ליל מוצאי שבת הבא, יהא לילות הרבה בחודש, שאם יהיה מעונן בו, ושניים ושלושה או ארבעה לילות אחריו, יעבור זמן הברכה, כהאי גוונא אין להמתין עד מוצאי שבת, דכל היכא דראוי הוא להסתפק, שתעבור המצוה, אין משהין אותה, אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר.

 

            אמנם תרומת הדשן איננו מזכיר בדבריו את הכלל שאין מעבירין על המצוות, אבל שאלתו קשורה לנושא זה. לשיטתו, עדיף לחכות עד מוצאי שבת ולברך את ברכת הלבנה במוצאי שבת (הוא הזכיר בדבריו משום שאנשים לבושים בגדי חג, ונאמרו לכך עוד טעמים), כל עוד יש מרווח ביטחון שאם במוצאי שבת תיווצר מציאות שאדם לא יוכל לברך את ברכת הלבנה, כגון שיהיה מעונן, יהיו לו מספיק ימים להשלים את ברכת הלבנה. הוא מביא ראיה לדבריו:

 

וראייה, מהא דגרסינן (יבמות לט,א) פרק החולץ: איתמר ביאת קטן וחליצת גדול, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר ביאת קטן עדיפא, משום דמצוה ביבום, וחד אמר חליצת גדול עדיפא, משום דמצוה בגדול. ופריך עלה ממתניתין, תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעים לו, אלא אומרים לו עליך מצוה, או חלוץ או יבם. ואי סלקא דעתך דאמרינן ביאת קטן עדיפא, נינטר דילמא מייבם? ומשני כל שיהוי מצוה לא משהינן, ולאידך מאן דאמר פריך נמי ממתניתין, דתנן: תלה בגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו, ואי סלקא דעתך חליצת גדול עדיפא, נינטר לגדול דילמא אתי וחליץ? ומשני נמי הכי כל שיהוי מצוה כו', אלמא דלא משהינן מצוה, כדי לעשותו מן המובחר כי התם, דלחד מאן דאמר ביאת קטן עדיף, ולחד בגדול עדיפא, ואפילו הכי לא משהינן לה. ומכל מקום מוכח התם, דדוקא בדראוי להסתפק שתעבור המצוה, אז לא משהינן לה, אבל בשאין ראוי להסתפק לא.

 

            נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש במקרה שאדם מת ללא בנים, ויש לו שני אחים: אחד גדול ואחד קטן. הגדול רוצה לחלוץ, למרות שעיקר הדין הוא לייבם, והאח הקטן מוכן לייבם, אלא שאסור לו לייבם כל עוד שהוא קטן, ולכן יעבור זמן מה עד שיהיה אפשר לקיים את המצווה כפי הדין. שיטה אחת אומרת שעדיפה ביאת קטן, משום שזו עיקר המצווה, ולכן יש לחכות, והשיטה השניה סוברת שעדיף שהגדול יחלוץ עכשיו ולא יחכו עד שהקטן יגדיל. מלשון הגמרא "שיהוי מצווה לא משהינן" מסיק תרומת הדשן שהדיון במקרה זה נובע מכך שאנחנו חוששים שמא תעבור המצווה, אבל כשאנחנו בטוחים במאה אחוז שהמצווה תתקיים בכל מקרה, עדיף לחכות עם קיום המצווה על מנת לקיים אותה בשלמותה.

            תרומת הדשן אמנם לא התייחס בדבריו לכלל שאין מעבירים על המצוות, אך בחיי אדם (חלק א', כלל ס"ח,א) פסק באופן דומה, בהזכירו את הכלל שאין מעבירין על המצוות:

 

ולכן נראה לי באנשי חיל יהודים שצריך לילך על משמר שלו בערב יום כפור וכיוצא בו אלא דאז לא יכול להניח תפלין באותו יום, ולעומת זה יכול למחר ביום הכיפורים להתענות או אפילו משום קריאת שמע דלמחר, ויכול להחליף המשמר עד למחר, לא אמרינן אין מעבירין על המצות, ומוטב שלא יקרא היום. ודוקא בזמן מועט יום או יומים, בזה לא שייך שמא ימות. אבל באיזה ימים, צריך עיון, דאפשר דחיישינן שמא ימות.

 

            חיילים יהודיים שיש להם ברירה בין שתי משמרות: משמרת בערב יום כיפור שבו הם לא יוכלו להניח תפילין, או משמרת ביום כיפור עצמו, שאז הם אמנם יוכלו להניח תפילין בערב יום כיפור אך הם לא יוכלו לצום ואפילו לא לקרוא קריאת שמע. החיי אדם מכריע שבמקרה מעין זה אין אומרים שאין מעבירין על המצוות, אלא עליו לקיים את המצווה החמורה יותר, אלא אם מדובר בקיום המצווה החמורה בהפרש זמן משמעותי מקיום המצווה הקלה, אז אנו חוששים שאם החייל ידחה את קיום המצווה הראשונה, הוא עלול למות לפני קיום המצווה השניה, ואז עליו לקיים את המצווה הראשונה הקלה יותר. אולם, גם במקרה של הפרש זמן משמעותי בקיום שתי המצוות, פסיקת החיי אדם שיקיים את המצווה הראשונה איננה בגלל הכלל שאין מעבירין על המצוות, אלא היא נובעת מהחשש שמא הדחיה בקיום המצווה הראשונה תגרום לו לצאת קרח מכאן ומכאן וגם את המצווה החמורה יותר הוא לא יוכל לקיים בגלל שהוא ימות בינתיים. בהמשך דבריו כתב החיי אדם:

 

אף על גב דשהויי מצוה לא משהינן כדאמר מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה, דוקא כשיכול לעשות המצוה עכשיו כמו שיעשה לאחר זמן. אבל אם אינו יכול לעשות עכשיו כמו למחר דאם ימתין יעשה מן המובחר, מוטב שימתין יום או יומים כדי לעשות מן המובחר, כן כתב בש"ע סימן תכ"ו. אבל בספר חסידים כתב, דאם יכול לקיים תיכף, אף שאינו נאה כל כך, יקיים תיכף.[2]

 

            אם כן יוצא לפי החיי אדם שעדיף לאדם לקיים מצווה מהודרת, גם אם הדבר אומר שהוא צריך להעביר על המצוות. הוא מוכיח את דבריו מדברי השולחן ערוך (אורח חיים,תכ"ו), שצריך להמתין מברכת הלבנה עד שיעברו שבעה ימים מתחילת החודש.[3]

אולם, בשו"ת הרדב"ז (אלף פ"ז) פסק לכאורה אחרת. הרדב"ז נשאל שאלה דומה למקרה המובא בחיי אדם: מה הדין במקרה ואדם היה חבוש בבית האסורים, ולאחר תחנונים, השלטון הסכים שהוא יוכל לצאת ליום אחד בשנה מכלאו, באיזה יום עליו לבחור לצאת? ענה על כך הרדב"ז:

 

הנה ראיתי אחד מחכמי דורנו בתשובה דבר זה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו ועל יסוד רעוע בנה יסודו. בתחלה כתב דעדיף יום הכפורים ואחר כך החליפו ביום הפורים משום מקרא מגילה ופרסומי נסא דבעינן עשרה ואין ראוי לסמוך על דבריו. אבל מה שראוי לסמוך עליו הוא דאנן קיימא לן דאין מעבירין על המצות, ואין חולק בזה כלל, הלכך המצוה הראשונה שתבא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים קודמת, ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחלה היא קלה או חמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות וזה פשוט מאד אצלי.

 

            הרדב"ז חלק על משיב התשובה שענה שהאסיר צריך לבחור לצאת ביום כיפור. הכלל שאין מעבירין על המצוות קובע, שכאשר אפשר לקיים מצווה, מקיימים אותה, גם אם זה יבוא על חשבון מצווה חשובה יותר. במקרה שלנו עדיף שהאסיר ייצא בהזדמנות הראשונה, יקיים מצווה, גם אם זה אומר שאת יום כיפור הוא יעביר בבית הכלא, והוא לא יוכל לקיים את מצוות היום (לכאורה משמע מהשאלה שמדובר על תפילות במניין ולא לעבור על איסורי לאו). מכאן שהכלל שאין מעבירין על המצוות עדיף לכאורה על הידור מצווה, שהרי במקרה שלנו, מדובר על דחיה גמורה של מצווה, ואף על פי כן הכריע הרדב"ז לדחות את מצוות יום כיפור עבור מצוות אחרות שלכאורה קלות יותר.

            אם כן יוצא לכאורה שיש כאן מחלוקת בין הרדב"ז לבין החיי אדם. החיי אדם סובר שעל האדם לקיים את המצווה החמורה יותר, ובמקרה מעין זה הכלל שאין מעבירין על המצוות נדחה, ואילו הרדב"ז סובר שעליו לקיים את המצווה הראשונה שנקרית לפניו בגלל הכלל שאין מעבירין על המצוות. אולם, הרדב"ז לא דיבר על קיום מצווה בהידור, אלא על קיום מצווה קלה מול קיום מצווה חמורה. נמשיך למחלוקת אחרונים נוספת. החכם צבי (סימן מ"ה) כתב:

 

גם מה שכתב בתשובה זו דמאי דאמרינן באתרוג הידור מצוה עד שליש מצוה מיירי בלא התחיל במצוה, איננו כן, ולפי דעתו מי שהיה בידו אתרוג ביום א' של סוכות, אף שהביאו לו אחר, ואפילו בחנם והוא מהודר מן הראשון אלף פעמים, אסור לו להניח הראשון שאינו מהודר ולברך על האחרון המהודר ממנו, דהא אמרינן בפרק כל התדיר שם, דכל דמטי זמניה, הוה ליה כאלו שחוט הוא לפנינו, ואם כן כל שהאיר המזרח יום ראשון של סוכות, הוה ליה כאילו התחיל במצוה לפי דבריו, ושוב אסור לו להניח אותו משום המובחר.

מה תאמר אדרבא דוק מינה לאידך גיסא דאמרינן התם כיון דאתי יין אף דכבר קידש היום קודם לו כמאן דשחיטי תרוייהו דמי, אם כן בנר חנוכה נמי, כיון דאתי שמן, הוי ליה כמאן דשחיטי תרווייהו, ומובחר עדיף. ועוד, אם כבר לקח האתרוג שאינו מהודר בידו לברך, ועד שלא בירך הביאו לו בחנם אתרוג יפה שאין כמוהו ונתנוהו לו במתנה, לפי דבריו לא יברך כי אם על הראשון שאינו מהודר, ודבר זה נשתקע ולא נאמר. והדבר ברור דבין באתרוג בין בנ"ח ובכל המצות שבעולם מברך על היפה והמהודר ויוצא בו ידי חובתו אף שבא באחרונה והנראה לעניות דעתי כתבתי.

 

            אם כן, הדברים לכאורה מפורשים כמחלוקת בין החכם צבי לבין השבות יעקב. לפי השבות יעקב, אדם שהתחיל לקיים מצווה עם חפץ מסוים (נניח נרות חנוכה), אינו מניח חפץ זה ומקיים את המצווה בחפץ אחר, גם אם הוא מצא חפץ מהודר יותר. במקרה המדובר: אדם שהתחיל להדליק נרות חנוכה עם נרות מסוימים, ותוך כדי ההדלקה מצא נרות חנוכה מהודרים יותר, כגון שהתחיל להדליק עם נרות שעווה והביאו לפניו נרות שמן, איננו מניח את הנרות הראשונים כדי לקיים את מצוות הדלקת נר חנוכה בצורה מהודרת יותר. לעומתו סובר החכם צבי, שעל אדם זה להניח את החפץ הראשון על מנת לקיים מצווה מהודרת יותר, ובמקרה שלנו עליו להדליק עם נרות השמן ולא עם נרות השעווה.

            אם כן יוצא לכאורה שהשאלה המדוברת תלויה במחלוקת אחרונים. לפי השבות יעקב, הכלל שאין מעבירין על המצוות גובר על הידור מצווה, ואילו החכם צבי סובר שהידור מצווה גובר על הכלל שאין מעבירין על המצוות. אלא שהשבות יעקב בעצמו הסביר את דבריו בתשובה אחרת ומאוחרת יותר (חלק ב',ל):

 

תשובה הנה באמת אינה מן הצורך להשיב על כל דבריו שם כלל, כי כל עיקר הראיות שכתבתי שם בספרי היינו לומר שאין צריך לבזות מצוה ראשונה ולעשות מצוה מן המובחר דוקא, וכמו שלמדנו מהאי דפרק קמא דשבת "אם התחילו אין מפסיקין". אבל אם רצה להחמיר על עצמו ולהפסיק רשאי.

 

            כלומר: השבות יעקב מלכתחילה לא התכוון לומר שיש בדין זה משום "אין מעבירין על המצוות", אלא הוא רק התיר לאדם להמשיך לקיים את המצווה עם החפץ הפחות מהודר. אין זה מטעם הכלל שאין מעבירין על המצוות, אלא משום שמשעה שהתחיל במצווה, איננו צריך להפסיקה על מנת לקיימה באופן מהודר יותר.

            באבני נזר (אורח חיים,שע"ט) כתב:

 

ואמנם שקשה על תרומת הדשן וחכם צבי דאיך יעבור עכשיו על אין מעבירין כדי לקיים מצוה מן המובחר לאחר זמן. ובעלמא אמרינן היכי דלא הוה בעידנא לא דחי. אך אין כלל זה דלאו בעידנא לא דחי, רק היכי דעושה איסור, אך לא בשב ואל תעשה שאינו עושה המצוה עכשיו. וראיה לזה מהא דבעי במנחות (דף מ"ט ע"א) בציבור שאין להם קרבנות כל צורכן מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף. ומה בעי דלמחר לא דחי לשל היום דלא הוי בעידנא. אבל של היום דוחים של מחר דבשעה שעובר למחר כבר קיים המצוה היום וחשיב בעידנא. כהאי גוונא בתוספות פסחים (דף נ"ט ע"א) לפירוש ריב"א. ויש לחלק קצת דשאני התם דבעידנא דעובר אעשה דהשלמה עוד זמן פסח. מה שאין כן נידון דידן למחר עבר חיוב מוסף של היום. וגם של היום אינו דומה לשל מחר ושקולין הם. מכל מקום העיקר כיון דעובר על מצוות מוספין של היום רק בשב ואל תעשה לא חיישינן לבעידנא. והכא נמי האיסור מעביר שאינו עושה המצוה עכשיו, הואיל ושב ואל תעשה, לא חיישינן ביה לבעידנא.

 

            למרות שהשבות יעקב לא פסק את הדין על פי הכלל שאין מעבירין על המצוות, האבני נזר פסק על פי כלל זה. הוא סובר שבכל מקרה מעין המקרים שהעלו השבות יעקב והחכם צבי, אין להפסיק את עשיית המצווה כדי לקיימה בדרך אחרת מהודרת יותר.

            האבני נזר מבין שהכרעתו שאין מעבירין על המצוות במקרה מעין זה, סותרת לכאורה גמרא מפורשת במסכת מנחות, שמסתפקת מה הדין במקרה ואפשר להקריב רק קרבן אחד: את קרבן מוסף של היום או קרבן התמיד שלמחרת. לכאורה, אם הדין היה שאין מעבירין על המצוות, לא היה כאן כל ספק, משום שהכלל שאין מעבירין על המצוות מחייב אותנו להקריב את קרבן התמיד של היום. אולם, האבני נזר אומר ששם מדובר על מקרה מיוחד של שב ואל תעשה, כלומר: אני נמנע מקיום הקרבת קרבן המוסף על ידי שב ואל תעשה, בו אני נמנע מקיום מצווה כלשהי, ובמקרה שלנו, אני נמנע מהקרבת קרבן היום כדי שאוכל להקריב קרבן אחר למחרת. אולם במקרה ואני עושה מעשה מצווה, ובכך דוחה את קיום המצוה הראשונה (כמו במקרה של הדלקת נרות חנוכה ששם אני מקיים מעשה מצווה, ודוחה אותה על מנת לקיים מצווה מהודרת יותר), אין לדחות את קיום המצווה הראשונה מדין "אין מעבירין על המצוות".

            יוצא לפי האבני נזר, שכאשר דחיית המצווה נעשית על ידי שב ואל תעשה, מותר, ואולי אפילו עדיף לקיים את המצווה באופן מהודר יותר. אולם, כאשר עושים מעשה בידיים, עדיף לקיים את המצוה בזמנה.

            בספר חקר הלכה (אות א') כתב שלא ניתן להשוות את הדיון במסכת מנחות למקרה רגיל:

 

אם כן יש לומר בהך דרדב"ז נמי הטעם דאין מעבירין על המצוות הוא מחשש שמא ימות. דאף דאין אנו חוששים שמא ימות, היינו שאין אנו אחראין לעשות תקנה בזה, אבל לדחות מצווה חוששין אף לדבר לא שכיח. ומעתה לא קשה הך דמנחות, דיש לומר שכל זה ביחיד, דאף דמצווה אחת עדיפא, מכל מקום אין מעבירין, דחיישינן שמא ימות ולא יעשה כלל. מה שאין כן בציבור, דרוב הציבור לא ימותו, אם כן שפיר מעבירין כשאחד מהם עדיף.

 

          אם כן, מסביר החקר הלכה, לא ניתן להוכיח מהגמרא במנחות שמותר לעבור על אין מעבירין על המצוות במקרה של שב ואל תעשה, שהרי הטעם ששם יש צד להעביר על המצווה הוא משום שמדובר שם על ציבור, ובציבור לא חוששים שמא הציבור כולו ימות ואם ידחו את המצווה הראשונה, גם המצווה השניה לא תתקיים. אולם, במקרה של יחיד, עדיין יש מקום לומר שחוששים שאם האדם לא יקיים את המצווה עכשיו, הוא לא יקיים את המצווה המובחרת יותר לאחר מכן, ולכן עדיף שיקיים את המצווה עכשיו. גם לשיטת חקר ההלכה, מן הסתם שכאשר יש פער זמן קטן מאוד, לא נחשוש למיתת האדם, ולכן ייתכן שיסבור שעדיף שיחכה ויעשה את המצווה בהידור מאשר לעשות את המצווה בזמנה הראשון מצד אין מעבירין על המצוות.

 

קיום אותה מצווה בזמן מאוחר יותר

            בגמרא במסכת מגילה (ו,ב) ישנה מחלוקת בשנה שעיברו אותה – מה הדין לגבי קריאת ארבעת הפרשיות. ר' אליעזר בר' יוסי סובר שקוראים את הפרשיות באדר ראשון, ואילו רבן שמעון בן גמליאל סובר שקוראים את הפרשיות באדר שני. הגמרא שם מסבירה שטעמו של ר' אליעזר בר' יוסי הוא שאין מעבירין על המצוות. כתב על כך הטורי אבן שם:

 

נראה לי הא דנקט אין מעבירין לאו דוקא, דבכל מקום דאמר אין מעבירין, פירוש דכל היכא שיש לפניו שתי מצות שיש לו לעשות תחילה, להאי דפגע ברישא מהאי טעמא דאין מעבירין, וכי הא דפרק שלישי דיומא (דף ל"ג) דדישון מזבח הפנימי קודם למנורה, דכי עייל בהיכל במזבח פגע ברישא ומשום הכי אמר התם דעבורי דרעא אטוטפתא אסור, ובפרק חמישי דיומא (דף נ"ח) גבי מתנות קרנות המזבח הפנימי קאמר דמדינא בקרן מערבית דרומית דפגע ברישא בהאי עביד ברישא משום אין מעבירין, דהני כיון דפגע במזבח הפנימי, אי נמי בקרן מערבית דרומית ברישא, אין לעבור מעליהן למקום ומצוה אחרת להקדים להם משום אין מעבירין, וכל שכן אם התחיל כבר באיזו מצוה שאין להפסיק באמצע לדבר הרשות ... אבל הכא בהאי דמגילה, אין בה משום אין מעבירין, דאין בזה לא העברת מקומו, וגם לא התחיל בה עדיין, אלא העברת זמן בלבד, ודמי לכל הני דתנן בפ"ב (דף כ') שמצוותן כל היום כמגילה והלל ומוספין ושארי דקחשיב התם דאם לא עשאן שחרית עושה כל היום כולו ואין בהן משום אין מעבירין אלא דזריזין מקדימין למצות.

 

            הטורי אבן מחלק בין מקרה שבו אדם מבטל מצווה או מקדים בין שתי מצוות, למקרה שבו אדם מקיים את אותה המצווה בזמן מאוחר יותר. כאשר אדם מדשן את המנורה לפני דישון המזבח הפנימי, הוא מעביר על המצווה, היות והוא מגיע למזבח הפנימי לפני שהוא מגיע למנורה, והכלל שאין מעבירין על המצוות אומר שצריך לעשות את המצווה הראשונה שפגענו בה. אולם, כאשר אדם דוחה את קיום הברית מילה מהבוקר לצהריים, הוא לא עובר על הכלל שאין מעבירין על המצוות, אלא רק על הכלל שזריזים מקדימים למצוות, שכן מותר לו לקיים את המצווה לאורך כל הזמן שנקבע לקיומה.

            לכן, הסבר הגמרא במקרה שלנו, שטעמו של ר' אליעזר בר' משום שאין מעבירין על המצוות, איננו נתפס כפשוטו, אין כאן באמת דין של העברה על המצוות, שהרי שני חודשי האדם כשרים לקריאת הפרשיות. הגמרא התכוונה לומר שזריזים מקדימים למצוות, ומכאן שהכלל שאין מעבירין על המצוות לא חל כאשר מקיימים את אותה המצווה בזמו מאוחר יותר.

לעומתו, הרב מנחם כשר בספרו שו"ת דברי מנחם (חלק א', סימן ל"ז) כתב תשובה על מקרה שבו לוקחים ספר תורה מארון הקודש, ומיחים בצד את הספר התורה הקרוב, ולוקחים ספר תורה אחר:

 

ועיין ברש"י בפסחים (ק"ג,א) ברש"י "על המזון" שהוא בתחילה, ומרש"י זו מפורש דאין מעבירין על המצוות הוא כמו שפירש רש"י ביומא בשם המכילתא, מצווה שבא לידך אל תחמיצנה. ולפי זה, לאו דווקא שבא לידו, אלא כיוון דיכול לעשות מצווה, אסור לו לשנות.   

 

            לפי הרב כשר, אין הבדל בין הכלל שאין מעבירין על המצוות, לבין הכלל שמצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. ממילא מובנת מסקנתו הבאה, שהכלל שאין מעבירין על המצוות חל גם במצווה אחת:

 

ואין לדחות שוב דאין מעבירין על המצוות לא שייך בחד מצווה, כמו שכתבו התוספות ביומא ובזבחים, וכאן הוא חד מצווה,. מלבד דהתוספות במגילה חלקו על זה, בלא זה קשה מתוספות מנחות ועוד הרבה מקומות.

 

            אם כן, גם במקרה של שני ספרי תורה, חל הכלל שאין מעבירין על המצוות. וכאן מגיע הרב כשר לדין שעליו אנו דנים:

 

אך זאת נראה לפי עניות דעתי לחדש, דאם הספר תורה השני הוא טוב או יפה מהראשון, דאין לחוש משום אין מעבירין על המצוות ... ועיין בשות חכם צבי סימן ע"א, דאף אם התחיל במצווה, מותר להפסיק לעשותה ביתרון הכשר.

 

            אם כן, פוסק הרב כשר כמו החכם צבי, שכאשר יש אפשרות לקיים את המצווה באופן שלם יותר, או בהידור רב יותר, ההכרעה היא שבמקרה מעין זה לא חל הכלל ש"אין מעבירין על המצוות". ממשיך הרב כשר ומקשה על שיטה זו:

 

אך צריך עיון על זה מרש"י סוכה דף כ"ה ד"ה שחל.

 

            בגמרא במסכת סוכה, רש"י כותב שהאנשים שהיו טמאים במת מצווה,[4] נטמאו למרות שטומאתם הייתה מונעת מהם את עשיית הפסח. לכאורה עשיית הפסח חמורה יותר מקבורת המתים, ומכאן הוכחה לכך שאין מעבירין על המצוות חל גם במקרה שהמצווה השני חמורה מהמצווה שקיומה ראשון. ממשיך הרב כשר:

 

ואין לומר דהתם מיירי כשאין המצווה השניה עדיין בעולם, אבל הכא הא איכא בעולם.

 

            הרב כשר דוחה את האפשרות להסביר שבמקרה של טמאי המתים, עוד לא חלה חובה לקיים את מצוות הפסח, וזאת בניגוד לאמור בשאלתו, שהחיוב לקרוא בספר תורה כבר חל (וכך גם במקרה המובא בחכם צבי עם נרות החנוכה). לשיטתו, כל עוד שקיום מצווה אחת תדחה את קיום המצווה השניה, חל הכלל של אין מעבירין על המצוות, והיא המכריעה בכל מקרה ומקרה.[5]

            אלא שלכאורה הוכחתו מדברי רש"י קשים. בחידושי רבי שלמה קלוגר (סוכה כה,ב) הקשה על דבריו של רש"י מספר קושיות:

  • כיצד ייתכן להוכיח מקבורת המתים שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, הרי מדובר שם על כבוד הבריות. אם כן, מי אמר שקיום מצוות הפסח מורה יותר מקבורת מתי המצווה?[6]
  • האם ידעו הטמאים שיהיה אסור להם לעשות את הפסח בגלל טומאתם? אולי הם נטמאו משום שהם חשבו שהם יוכלו לעשות את הפסח למרות שהם טמאים?

ממילא, דיוקו של הרב כשר מדבריו של רש"י קשים לכאורה, שכן קשה להוכיח מטמאי המת על דין רגיל של אין מעבירין על המצוות.

 

סיכום

  • ישנה מחלוקת בפוסקים האם הכלל שאין מעבירין על המצוות הוא מדאורייתא או מדרבנן.
  • לדעת השבות יעקב, כאשר אדם התחיל כבר במצווה אחת, אין לו לדחות אותה כדי לקיים מצווה באופן מהודר יותר.
  • לדעת החכם צבי והחיי אדם, על האדם לדחות את קיום המצווה כדי לקיימה באופן מהודר יותר, גם אם משמעות הדבר שהאדם יעביר על המצוות. כך פסק גם הרב כשר, ופסק שגם כאשר המצווה השניה עדיין לא חלה, יש לדחות את קיום המצווה הראשונה כדי לקיים את המצווה השניה החמורה יותר.[7]
  • האבני נזר סובר שרק בשב ואל תעשה מוותרים על אין מעבירין על המצוות, אך במקרה של שב תעשה, לא אומרים כן, אלא אין מעבירין על המצוות מכריע, ולא דוחים מצווה הנמצאת עתה לפנינו על מנת לקים את אותה מצווה או מצווה אחרת בהידור גדול יותר.
  • הטורי אבן כתב שכאשר יש זמן חיוב ארוך, הכלל של אין מעבירין על המצוות איננו חל אם אדם דוחה את קיום המצווה לזמן מאוחר יותר שהוא תוך זמן החיוב, אלא יש כאן דין אחר שזריזים מקדימים למצוות.

 

[1] החיי אדם כתב שלוש חריגות לכלל זה.

  • אם אין פנאי לקיים את שניהם, אזי מקיים רק את החמורה יותר.
  • מצווה שעושה בגופו. כאשר יש רבים שמקיימים את המצווה, מותר לו להניח מקיומה ולקיים מצווה אחרת במקומה.
  • כאשר יכול לקיים מצווה מובחרת אם ידחה את קיומה עכשיו.

[2] בנשמת אדם כתב בעל החיי אדם שהוא לא ראה דברים ברורים בנוגע לדין של אין מעבירין על המצוות. בחלק מסוגיות הש"ס היה נראה שאפשר לפתור ספקות על ידי שימוש בכלל זה (כמו הסוגיא הדנה בשאלה מה עדיף: נר שבת או קידוש, ולכאורה הדין אמור להיות נר שבת, שהרי מצווה זו חלה לפני קידוש). החיי אם מסביר זאת על פי התוספות (יומא לג,א) שאומר שאין מעבירין על המצוות חל רק במקרה ואדם עתיד לקיים את שתי המצוות, אך אם הוא מקיים רק מצווה אחת, לא שייך כלל זה (ובכך דוחה את דברי החכם צבי בתשובה ק"ו שדחה בעצמו את שיטת הרדב"ז). כמו כן הוכיח מהסוגיא במסכת מנחות שדנה במקרה וניתן להקריב רק קרבן אחד: מוסף או תמיד של יום המחרת, והגמרא שם לא הביאה את הדין של אין מעבירין על המצוות, שהכלל חל רק במקרה ושתי המצוות שוות, אך אם יש מצוה אחת חשובה יותר, הכלל לא חל.

בספר חקר ההלכה (סימן א') כתב שמהסוגיא העוסקת בנר שבת וקידוש היום, מוכח שאם יש מצוה שעיקר זמנה עכשיו, ויש מצווה אחרת שהוא יכול לקיים אותה עכשיו, אבל אין זה עיקר זמנה, לא חל הדין של אין מעבירים על המצוות, שהרי הגמרא לא אמרה שנר שבת עדיף משום שזמנה עתה, וזאת משום שמותר לו להקדים קידוש לנר שבת, למרות שעיקר מצוות קידוש חלה רק לאחר כניסת שבת.

[3] המשנה ברורה הביא את דברי הגר"א שעדיף לברך מוקדם, היות "ואין כדאי להשהות המצווה". מלשונו משמע שלא פסק כן משום אין מעבירין על המצוות, אלא שבמקרה של קידוש הלבנה יש סברא להקדים את אמירתה.

[4] רש"י שם כותב שלא מדובר דווקא על אנשים שהיו טמאים במת מצווה, אלא על אנשים שהיה להם חובה לקבור את מתיהם.

[5] הרב כשר המשיך לדון שם לגבי דין זה והפנה למקורות נוספים, אך נראה שזו מסקנתו.

[6] בטורי אבן למסכת ראש השנה (ט"ז,ב) כתב שזאת הסיבה שרש"י הדגיש שלא מדובר דווקא על מתי מצווה. לו היה מדובר על מתי מצווה ולא על טמאי מתים סתם, היה ברור שהם צריכים להיטמא, משום שמת מצווה דוחה את כל המצוות שבתורה.

[7] הפרי מגדים (אשל אברהם, תע"ה,ט"ז) הסתפק מה יהיה הדין אם אדם צריך לקיים מצווה מדרבנן, או לקיים לאחר מכן מצווה מדאורייתא.