שינה בסוכה - ברכה ושליחות

האם יש לברך על שינה בסוכה? הסבר שיטת רבינו תם שעיקר הקביעות בסעודה היא האכילה. הסבר מנהגו של האדמו"ר מבעלז למינוי שליח לשינה בסוכה.

 

המאמר נכתב במלואת שנים עשר שנים לפטירתו של מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל. יתומים היינו.

מערכת אוצר התורה - ושננתם תשרי תש"פ

שינה בסוכה – ברכה ושליחות

מקור החיוב

            בברייתא המובאת בגמרא במסכת סוכה (מו,א) כתוב:

 

תנו רבנן: העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו כו', נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו כו'.

 

            במאמר אחר נעסוק אי"ה בעניין ברכת שהחיינו בסוכה. במאמר זה נתמקד בחיוב של ברכת "לישב בסוכה". בגמרא מובאת הלשון "נכנס לישב בה", וננסה להבין מתי חל חיוב הברכה.

 

מחלוקת הראשונים בברכה על שינה

            מצאנו בעניין זה מחלוקת בראשונים. הרמב"ם (ו,י"ב) כותב שהחיוב לברך חל בכל פעם שנכנס לסוכה:

 

כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה.

 

            הוי אומר: כאשר אדם נכנס לסוכה, חל עליו חיוב לברך, ואין זה משנה אם הוא אוכל או ישן בסוכה. היות והתורה מצווה שבחג הסוכות, הסוכה תהפוך להיות דירתו, בכל פעם שאדם נכנס לסוכה,[1] עליו לברך, הואיל והוא מקיים מצווה. משמע מדבריו שגם במקרה ואדם נכנס לסוכה רק על מנת לישון, עליו לברך.

            הרא"ש (סוכה, פרק רביעי, סימן ג') לעומתו מביא שתי סיבות שלא לברך על שינה בסוכה:

 

ומה שאין מברכין על הסוכה בשעת השינה ואף על פי שמצינו בה חומר יותר מבאכילה דאוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה. היינו טעמא דשמא לא יוכל לישן והוי ברכה לבטלה. ורבינו תם פירש לפי שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה אבל שאר טיול ושינה שעושין בסוכה טפלים לגבי האכילה והיא פטרתן.  

 

            שינה לכאורה חמורה יותר מאכילה (אכילת ארעי מותרת מחוץ לסוכה ושינת ארעי מחוץ לסוכה אסורה[2]), ובכל זאת אליבא דהרא"ש אין מברכים על השינה. הרא"ש מנה שתי סיבות לכך:

  • אדם איננו יכול לשלוט בשינתו והוא יכול לשלוט באכילתו. כאשר אדם יברך על השינה בסוכה, הוא עלול שלא להירדם, ומכאן שברכתו תהיה ברכה לבטלה.
  • שיטת רבינו תם – עיקר החיוב בסוכה היא האכילה, ועליה מברכים. שאר הדברים שעושים בסוכה (טיול, שינה), טפלים לאכילה.

 

הסברו הראשון של הרא"ש מסתדר היטב עם הלכות נוספות שדומות לשינה בסוכה. האבודרהם (פרק ג') הסביר שלא מברכים על עשיית דין, משום שחוששים שמא בעלי הדין לא יקבלו את פסק הדין.[3] אולם, שיטתו של רבינו תם טעונה ביאור, הרי המצווה איננה לאכול בסוכה, אלא לשבת בסוכה (וכך גם לשון הברכה), וכפי שיש חיוב לאכול, יש גם חיוב לישון, ומדוע קבע רבינו תם שהאכילה היא עיקר קיום מצוות סוכה? התמיהה גדולה יותר, משום שהשולחן ערוך פסק כדברי רבינו תם, ואם כן מדוע להלכה לא נברך על שינה בסוכה?

 

הבנת שיטת רבינו תם

            נחלקו האחרונים בהגדרת דברי רבינו תם, שעיקר הקבע של האדם הינה על האכילה. האם כוונתו של רבינו תם לומר שכאשר אדם לא אוכל בסוכתו, הוא גם לא יברך, או שמא כוונתו שרק אם האדם יעשה מספר פעולות בסוכה: אכילה, שינה וטיול, ועליו לבחור על מה מביניהם לברך, אזי הדין הוא שיברך על האכילה, ובמקרה שהאדם מקיים רק פעולה אחת שאיננה כוללת אכילה, אזי עליו לאכול. הב"ח (סימן תרמ"ג) סובר כאפשרות הראשונה:

 

פירוש הרא"ש מודה לדברי הר"מ שכך ראוי לפי הדין אלא שהעולם לא נהגו כן וכתב שטעמם לפי שנהגו כרבינו תם לעיל בסימן תרל"ט (עמ' תקטו) שאין מברכין אלא בשעת אכילה ולא לטיול ושינה ומשום הכי נהגו לברך תחלה ברכת המוציא ואחר כך על הסוכה כדי שתהיה הוכחה שהוא מברך לישב בסוכה בעבור הסעודה שאם היה מברך תחלה על הסוכה היו טועין לומר שעל כל כניסה וכניסה צריך לברך על הסוכה.

 

            לעומתו, הט"ז (תרל"ט,כ) סובר אחרת (וכך פסק הלכה למעשה המשנה ברורה), וכך כתב לאחר שהסביר את שיטת רבינו תם באריכות:

 

נ"ל (נראה לי) דמי שבדעתו שאין אוכל פת כל היום וכ"ש מי שמתענה תענית חלום בסוכות חייב לברך על הסוכה בכל פעם שיכנוס בה באותו יום לטיול כיון שאותו יום אין בו אכילת פת הדרינן לדין התלמוד דמברך בכל פעם שנכנס לישב שם דהא עיקר הטעם שאכילת פת הוא עיקר ופוטר את הטפל.

 

            אם כן, מצאנו מחלוקת בפוסקים בהבנת דברי רבינו תם, אך צריכים אנו להבין את שיטתו: מדוע דווקא האכילה מהווה את עיקר קיום מצוות סוכה?

בספר אוהל מועד (עמ' רי"ג) כתב שהן לפי הרמב"ם והן לפי רבינו תם, המצווה לישב בסוכה היא מצווה שמתמשכת לאורך כל שבעת ימי החג ללא הפסק. כך הסביר את המחלוקת ביניהם:

 

ובזה ביאר רבינו תם דאין מברכים אלא על האכילה, דהוה קביעה חשובה, ועל כן בכל פעם שאוכל בסוכה מברך, ובברכה זו ממילא נפטרים גם כל שאר השימושים והצרכים שעשה בסוכה, מאיר שהמצוה בסוכה ממשיכה ללא הפסק. לאור ביאור זה, יתיישב הכל בעז"ה, שכן באמת המצווה מתמשכת, ואין כאן הפסק גמור במעשה המצווה, וקבעו חכמים שבכל פעם שאכל יברך שוב, שבזה מחדש את קיום המצווה. אך כל שאכי לא אכל שנית, אין חיוב ברכה על המצווה המתמשכת.

 

לפי הסברו, הברכה על האכילה היא חידוש המצווה המתמשכת, ולכן סובר רבינו תם שיש לברך דווקא על האכילה. דבריו קשים מכמה מובנים:

 

  • עדיין לא מובן מדוע דווקא האכילה היא שמחדשת את קיום המצווה.
  • ישנם פוסקים שסוברים שגם לפי רבינו תם יש הפסק בקיום המצווה כאשר הוא יוצא מהסוכה, וכן יש דיונים לפי שיטת רבינו תם מה הדין במקרה ואדם אוכל שתי סעודות בזו אחר זו. לפי הסברו של האוהל מועד, אין מקום לדיונים אלו.
  • לשונו של הרא"ש – "עיקר הקבע" איננו מתיישב לפי פירוש זה.

לכן נראה לעניות דעתי להסביר את שיטת רבינו תם בדרך אחרת, ושאלתי את ידידי הגדול הרב אברהם צבי גאופטמן שליט"א, דיין בבית הדין בבאר שבע וראש הכולל לדיינות בישיבתנו הקדושה ואמר לי גם כן מעין דברים אלו (אם כי יש קצת הבדל בין הסברות וכתבתי על פי הנראה לעניות דעתי).

קיום מצוות סוכה היא אחת המצוות שכאשר מקיימין אותה צריך לדעת את טעם קיומה (כדברי הב"ח בריש סימן תרכ"ה וכן כתב המשנה ברורה בסימן ח' סעיף קטן י"ט). כאשר אדם ישן, הוא אינו יכול לכוון את קיום המצווה, ויתכן אם כן לומר שגם רבינו תם סובר שעיקר הישיבה בסוכה מצריכה כוונה שאיננה יכולה להתקיים כאשר אדם ישן, וממילא עיקר החיוב הוא האכילה. לעומת זאת, הרמב"ם עשוי לסבור שאין צורך בכוונה, או שהכוונה שבתחילת הפעולה נחשבת לכוונה המספיקה לברכה, גם כאשר בהמשך הפעולה הכוונה תחסר.

 

השליחות בסוכה של הרב אהרון מבעלז

            מכאן נעבור לעניין תמוה שמוסבר על פי יסודו של רבינו תם.[4] מובא שהאדמו"ר רבי אהרון מבעלז מינה שליחים לשינה בסוכה, וזאת למרות שידוע שבמצווה שבגוף לא ניתן למנות שליח לעשיית המצווה (כהנחת תפילין, אכילת מצה וכדומה). הנכד החורג של האדמו"ר כתב הסבר על מנת להצדיק את מנהגו של סביו החורג. ההסבר מבוסס על דבריו של החלקת יואב (חושן משפט,ד) שחידש בעניין השליחות, וכך כתב:

 

עיקר הטעם מאי דאין מועיל שליחות במצווה על פי מה שכתב הר"ן סוף ראש השנה בשם הירושלמי דיש מצוות דלא אמרינן בהו שומע כעונה כתפילה, והיא מטעם סברא שיהיה כל אחד מבקש רחמים על עצמו. והכי נמי במצוות, דהתורה הטילה על האדם, ולעול על צוואריהם ניתנו, לא שייך כלל שיעשה שליח, והוא יעשה מה שליבו חפץ. והא דמצינו מצוות דמועיל בהן שליחות כשחיטת הפסח וסמיכה אי לאו גזירת הכתוב, היינו כיוון דהם רק חלק מחלק המצווה ופרט מפרטיו, בזה אמרינן שפיר כיון דהבעלים עוסקים בגופו של מצווה, נמנין על הפסח ואוכלין. וכן בסמיכה דהיא רק חלק מחלקי המצווה, בזה מועיל שליחות, אבל לא שיעשה שליח על כל המצווה.

 

            אם כן, כל עוד מדובר על חלק ממצווה, ולא על החלק המהותי של המצווה, מותר למנות שליח. ממילא, אליבא דנכדו החורג של האדמו"ר מבעלז, יש מקום להתיר למנות שליח לשינה בסוכה, משום שעיקר המצווה הינה האכילה, ואת חיוב האכילה קיים האדמו"ר בעצמו.

            אמנם, כל הלומד את דבריו של החלקת יואב, מבין שהחלקת יואב לא דיבר במצוות שבגופו ממש (עיקר דבריו שם נסובים סביב מצוות מילה). אולם, נכדו החורג של האדמו"ר מבעלז אימץ את היסוד המובא בדבריו גם למצוות סוכה.

            הגאון הרב נריה גוטל שליט"א (שלמי שמחה עמ'  159) שאל מספר שאלות על ההשוואה בין דבריו של החלקת יואב למנהגו של האדמו"ר. הרב גוטל מקשה מספר קושיות על הסבר הנכד החורג של האדמו"ר, כאשר בין היתר הוא כותב:

 

וכי למה שסמיכה על קרבן תיחשב עיקר, ואילו ההקרבה גופה לא? מדוע שאכילה בסוכה תיחשב עיקר והשינה טפילה לה, בעוד שדווקא שינת עראי כן מחייבת סוכה ואילו אכילת ארעי לא?

 

            אמנם, בדרך כלל דבריו של הרב גוטל יצוקים ביסודות שלא ניתן להזיזם, אך על פי המבואר לעיל, הפעם, קושייתו של הרב גוטל אינה במקומה. ראינו לעיל את שיטת רבינו תם (שבשולחן ערוך פסק כמותו), שעיקר קביעות קיום מצוות סוכה נעשית באכילה ולא בשינה. יתירה מכך. אם נכונים דברינו בהסבר שיטתו של רבינו תם, הרי שהשינה הנעשית ללא דעת הינה רק מעשה בעלמא, בעוד שהקביעות לשינה יכולה להיות דומה למינוי שליח לכך.[5]

            יש עוד להאריך הרבה במנהגו של האדמו"ר מבעלז זצ"ל, וישנן קושיות רבות נוספות על מנהגו זה. בסוף דבריו, הרב גוטל עצמו מציע הסבר המתקבל יותר על הדעת, וכמדומני שגם הסבר זה לא היה נאמר אם היה מדובר על מנהג של אדם פשוט. אך בעניין קיום החלק העיקרי במצווה על ידי אכילה, דבריו של האדמו"ר מתקבלים בהחלט.

 

 

 

 

 

 

[1] דנו הראשונים והאחרונים בשיטת הרמב"ם לגבי הגדרת ההפסק המחייב ברכה מחדש, ואכמ"ל.

[2] על אף שהיו שהסבירו שסיבת החילוק ביניהם איננה קשורה לחומרה גדולה יותר בשינה, אלא שאכילת ארעי לא נחשבת לאכילה לעומת שינת ארעי שנחשבת לשינה. אולם, מדברי הרא"ש משמע שאכן יש חומרה גדולה יותר בשינה מאשר באכילה.

[3] עיין בהוצאת האבודרהם בהוצאת קרן רא"ם, פרק ג' הערה 141 שתלה את הדין שכתב האבודרהם במחלוקת הראשונים אצלנו.

[4] להרחבה ראה בספר שלמי שמחה לגר"נ גוטל שליט"א, עמ 156.

[5] אמנם יש לדון כיצד השליח יכול לקיים מצוות שינה בסוכה עבור שני אנשים.