זימון לתלמידים בכיתה

האם תלמידים שאוכלים יחד בכיתה בשולחנות נפרדים צריכים או יכולים לזמן?

הרב יוסי ברינר טבת תש"פ

ב"ה טבת תש"פ

 

זימון תלמידים בכיתה

            נשאלתי על ידי תלמידיי היקרים, האם כאשר הם מתחייבים בזימן כאשר הם אוכלים בכיתה. נברר את הדברים מהיסוד.

 

חובת זימון

            המשנה במסכת ברכות (מה,א) כותבת ששלושה אנשים שאכלו כאחד חייבים לזמן. הגמרא שם מביאה שני מקורות מפסוקים לעניין חובת הזימון: הפסוק "גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו" או הפסוק "כי שם ה אקרא הבו גודל לאלוקינו". היות ומדובר בלימוד מפסוקים, יש הסוברים שהחיוב לזמן מדאורייתא. אמנם יש הסוברים שזו מצווה מדרבנן, והפסוקים מהווים רק אסמכתא. מל מקום, בשולחן ערוך כתב (קצג,א) ששניים שאכלו, מצווה שימצאו שלישי לברך איתו, וממילא משמע שיש בזימון מצווה, בין אם היא דאורייתא או דרבנן.

 

שאכלו כאחד

            על מנת לברר את שאלתנו, יש לברר מהו הגדר של "אכלו כאחד". כתב על כך הרא"ש (ברכות פרק שביעי סימן א'):

 

שלשה שאכלו כאחת כתב ה"ר יונה ז"ל דמיירי שקבעו עצמן ביחד מתחלה לברכת המוציא לדידהו בהסיבה ולדידן בישיבה אז אינם רשאין ליחלק, אבל אם לא נקבעו יחד בברכת המוציא, רשאין ליחלק ... ולי נראה כדברי המפרשים אף על פי שלא ברכו המוציא ביחד אלא אחר כך נקבעו באכילה יחד, נקבעו לזימון ואינן רשאין ליחלק.

 

            אם כן, הרא"ש דחה את שיטת רבינו יונה שפסק שאין זה נחשב שהשלושה אכלו כאחד, כל עוד שהם לא קבעו יחד את ברכת המוציא, וכתב שגם אם הייתה קיעות באכילה עצמה, נחשב הדבר שהם אכלו כאחד. במהלך הדברים, הרא"ש הביא את ראיותיו של רבינו יונה ודחה אותם.

            בשולחן ערוך (קצג,ב) פסק כשיטת הרא"ש. נביא את הדברים במלואם, יחד עם דברי הרמ"א, כיוון שיש להם חשיבות להמשך:

 

אפילו לא הוקבעו מתחלה כולם לאכול יחד, אלא שהשנים קבעו ואחר כך בא השלישי וקבע עמהם; או שאחד קבע תחלה ואחר כך קבעו השנים עמו, אינם רשאים ליחלק כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה, ומכל מקום אם יאכל עמהם בלא קבע רשאים ליחלק, אלא אם כן הוא שמש.

הגה: ומכל מקום אפילו כל מקום שרשאין ליחלק עדיף טפי לזמן, משום דברוב עם הדרת מלך (משלי יד, כח).

 

            השאלה שנשאלת היא מה נחשב שהם קבועים יחד? המגן אברהם במקום אומר שהכוונה היא שהם אכלו בשולחן אחד, ואם כן, במקרה דידן, התלמידים אינם אוכלים באותו שולחן, ואינם מצטרפים לברכת הזימון. כמו כן, בביאור הלכה (קצ"ה, ד"ה שתי חבורות) הביא את דברי הרשב"ש, המגביל את הדין המובא בשולחן ערוך (קצ"ה,א) ששתי חבורות שאכלו בבית אחד ורואות זו את זו – מצטרפים לזימון:

 

אכן הרשב"ש בתשובה [ומובא בחידושי רע"א] כתב דדוקא בשתי חבורות שבכל חבורה יש כדי לזמן ולא בעינן כ"א לצרף שיוציא האחת את השניה להכי מהני רואין אלו את אלו משא"כ בשלא היה בכל חבורה כדי לזמן אלא ע"י צירוף לזה לא מהני שום תקנה וכן הוא ג"כ דעת הגר"א. ובאמת יותר מסתברא כדבריהם.

 

            אם כן יוצא, שלפי הרשב"ש (שהמשנה ברורה פוסק לפיו), אם אין המסובים אוכלים ממש יחד, אינם מזמנים. אם נצרף את דברי המגן אברהם והרשב"ש יחד, נראה שהתלמידים האוכלים בכיתה אינם מצטרפים לזימון. אולם נראה שאין הדבר כך מפני כמה טעמים.

 

  • דהוי כבני ביתו

הגר"א (הביאו המשנה ברורה (קצ"ג, ס"ק י"ח) שבני ביתו היושבים יחד, נחשבים בקובעים את סעודתם, אף אם לא אכלו בשולחן אחד. סברתו היא שעצם היותם שייכים לאותה חבורה, כבר קובעת את סעודתם יחד, ולכן אין צורך שיישבו בשולחן אחד. ממילא, כאשר בני כיתה אחת אוכלים יחד בתוך הכיתה, נחשב הדבר כמו בני בית שיושבים יחד, וממילא עליהם לזמן. כך כתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח' סימן ח').[1]

 

  • הסתמכות על דברי הרמ"א

על אף שהמגן אברהם דחה את דברי הרמ"א שגם במקרה והשלושה לא הצטרפו לאכילה, מותר להם לזמן, כאן נראה שיחד עם ההגדרה של אכילה קבועה בתוספת טעמים חינוכיים ללמד את התלמידים שרק נעשו בני מצווה לזמן, ניתן להסתמך על דברי הרמ"א ולהורות להם שיזמנו.

 

            ומי לנו גדול ממאורם של ישראל, הגרשז"א שכתב (מנחת שלמה ח"ב, סי' ס' אות ה'):

 

בדבר שאלתו בענין ארוחה הנאכלת בכתה, וכל שני תלמידים אוכלים על שולחן בפנ"ע, וכולם אוכלים באותו זמן, האם נקרא שקבעו לאכול יחד (עי' ביה"ל בסי' קצ"ה).

אם נהוג להקפיד שהתלמידים יאכלו ארוחתם יחד בתוך הכתה, ובשעה שהם אוכלים אינם מפוזרים אחד הנה ואחד הנה, מסתבר דאע"ג שכל אחד אוכל מככרו, מ"מ כיון שכל אחד מביא מאכלו כדי לאכלו ביחד עם כל תלמידי הכתה, ה"ז חשיב כהתנו מעיקרא שדעתם להסב יחד ומצטרפין שפיר לברך בשם אף על גב שאינם אוכלים ממש על שלחן אחד, דכיון שדעתם לישב ולאכול יחד שפיר מצטרפים לברך בשם, כן נלענ"ד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] ובדבריו הוכיח גם משולחן ערוך הרב שהיות ונכנסים על דעת לאכול יחד, הרי הם מצטרפים לזימון.