אברהם העברי

על האדם להשפיע על סביבתו ולא להיגרר אחריה.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ניסן תשע"ח

אברהם העברי:

 

ואת הנפש אשר עשו בחרן:

נקודה עליה עמד מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל בשיחות רבות היא עשיית הנפשות של אברהם אבינו. חז"ל לומדים שכוונתה של התורה בעשיית הנפשות של אברהם אבינו היא שאברהם אבינו הכניס את האנשים האלה תחת כנפי השכינה, אנשים שהלכו איתו לאחר מכן לארץ ישראל. מו"ר היה רגיל לצטט את הגמרא במסכת עבודה זרה[1] האומרת שהעולם נברא לתקופה של ששת אלפים שנים, המחולקות לשלש תקופות, אלפיים שנה כל תקופה: אלפיים השנים הראשונות הן שנות תוהו, האלפיים האמצעיות הן אלפיים שנות תורה והאלפיים האחרונות הן אלפיים שנות משיח. הגמרא אומרת שהאירוע ההיסטורי שבו אלפיים שנות התוהו הסתיימו ומשם התחילו אלפיים שנות תורה הוא ממה שנאמר אצל אברהם אבינו "ואת הנפש אשר עשו בחרן". עשיית הנפשות של אברהם אבינו, הכנסת אותם אנשים תחת כנפי השכינה, היא שסיימה את אלפיים שנות התוהו והתחילה את אלפיים שנות התורה.

 יש לציין שהתורה מציינת דווקא את עשיית הנפשות של אברהם אבינו כנקודת המעבר בין שתי התקופות. למרות שאברהם אבינו נולד חמישים ושתיים שנה לפני כן ולפי חז"ל בן שלש הכיר אברהם את בוראו, אירוע שהתרחש ארבעים ותשע שנים לפני כן, עדיין אין זה נחשב לסיום אלפיים שנות תוהו. רק כאשר אברהם אבינו מתחיל להשפיע גם על אחרים, להכניס עוד אנשים תחת כנפי השכינה וללמדם את האמונה באל אחד, מתחילות אלפיים שנות התורה.

האם לצורך עבודת הקירוב אברהם אבינו ירד ממדרגתו? חלילה. אברהם אבינו רומם את כולם אליו. בהתחלה, כשלא כולם הכירו את הקב"ה וכולם עבדו עבודה זרה, הסבירו חז"ל[2] שהתורה קראה לאברהם "אברהם העברי" משום ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר". אברהם היה יציב בדעותיו וברצונו לעבוד את הקב"ה והוא לא נתן לבני האדם שסובבו אותו להטעות אותו. רק אדם שמסוגל לעמוד בפני השפעות העולם החיצוני, מסוגל לסרב לנמרוד בצוותו עליו לעבוד עבודה זרה ולהיות מוטל לכבשן האש עקב סירובו. רק עמידה גאה על העקרונות בהם האמין אברהם אבינו, היא שהייתה יכולה להביא את בשורת האמונה באל אחד לעולם.

בבואו להסביר את ההבדל בין אברהם אבינו ללוט, כותב מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב[3]:

 

בדורותיו – יש דורשים אותו (את נח) לשבח, שאילו היה בדורו של אברהם היה צדיק יותר, ויש דורשים אותו לגנאי, אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.

לכאורה מחלוקת מן הקצה אל הקצה, וזה תמוה. יש גם להבין לדעה השנייה, מניין באמת שלא היה נחשב לכלום, הרי בדורו של אברהם ודאי שהיה עולה בהשפעתו. הנראה כי זה גופא שהסביבה החיצונית השפיעה עליו לשנותו, הוא אשר נדרש לגנאי. העובדה שמידת החום אצל האדם משתנה לפי עליית או ירידת החום בחוץ מראה, שהנפש אינה בריאה לחלוטין, שחוט השדרה שלו הוא חלש, שההכרה היא מעורפלת – "את האלקים התהלך נח".

ההשוואה היא לדורו של אברהם. אולם מי עשה את הדור לדורו של אברהם? הרי על דורות אלו מסופר: "היו מכעיסים ובאים עד שבא אברהם ונטל שכר כולם". הרי שאברהם הוא זה שעשה את הדור לדורו של אברהם. הרצון התקיף והאיתן לא זו בלבד שלא התבטל, אלא אף הקרין על הסביבה כולה – אברהם התהלך לפני האלקים.

כך צריכה להיות גם דרכם של בני אברהם ונכדי נכדיו.

 

                הרי שאנחנו רואים שאברהם אבינו היה עומד מול השפעות הדור כולו ולא נכנע להם. זהו ההבדל בין נח שהיה מושפע מהסובבים אותו ולכן אצל חלק מרבותינו הוא נדרש לגנאי, לבין אברהם אבינו שעמד על עקרונותיו מול העולם כולו וסביבתו לא השפיעה עליו כלל.

                זהו הכלל הראשון גם בענייני חברה. לפעמים קורה שאדם מרגיש שהוא נאלץ לוותר על עקרונותיו בגלל החברה הסובבת אותו. מאברהם אבינו נלמד שאין הדבר כן. אדרבא, עלינו להשפיע על החברה ולדאוג שמדרגתנו הרוחנית לא תהיה תלויה כלל בחברה הסובבת אותנו. בשורות הבאות ננסה לעסוק קצת בענייני חברה.

 

המחויבות לחברה של תורה:

                לעיל ראינו שמחויבותו של אדם היא להשפיע לטובה על החברה הסובבת אותו במקום להיות מושפע לרעה, כפי שעשה אברהם אבינו. אמנם מחויבות זו גבוהה הרבה יותר. לא רק שאסור לאדם להיות מושפע לרעה מחברתו ועליו להתרחק מחברה רעה, אלא מטרתנו צריכה להיות בניית החברה שבה אנחנו נמצאים לחברה של קדושה, לחברה עובדת ה'. אם אברהם "עשה את הדור לדורו של אברהם" כפי שכתב הרב ישראלי זצ"ל, הרי שעל כל אחד מאיתנו להפוך את החברה שבה אנחנו חיים ל"חברה של ה'".

                לשם כך יש צורך במטרה משותפת: לעבוד את ה'. כפי שראינו בהקדמת הספר, הרמב"ם כתב שכוונת המשנה במסכת אבות באומרה "קנה לך חבר" היא שהאדם ימצא חבר לדבר הנעלה, חבר שיוכל להתעלות יחד איתו ושיהיה להם שאיפה משותפת לעבוד את ה'. רק מטרה משותפת ועליונה זו היא שיכולה להביאנו למצב בו יחסי החברות בינינו יהיו בנויים לצורך בניית החברה ל"חברה של ה'". אולם, גם חברה בריאה, חברה שבה היחסים בין החברים בה הם יחסים תקינים ובריאים, צריכה להיות לנגד עיניו של כל בן תורה. כך כותב הרב וולבה זצ"ל[4]:

 

להיות בין חברים אשר שאיפה אחת להם, חוויה אחת משלהבת אותם, איש עוזר לרעהו בעבודה היום – יומית ולאחיו יאמר חזק ברגעים של רפיון וחלישות הדעת, זוהי משאת נפשו של כל אדם ובפרט כל צעיר.

עמוק בליבו, גם הנכנס לישיבה מחכה ל"חוויה חברתית" מעין זו, אם כי שאיפתו העיקרית היא מקיפה ונעלה מזו. והשאיפה העיקרית להיות למדן וירא שמים, מכריחה לכאורה רק לדאוג ל"חברותא טובה", ומלבד זה רואה הלומד בעיקר את כוחות עצמו אשר עליו לפתח.

אולם, "ישיבה" איננה מקום לקניית ידיעות לבד, כי אם מקום של שלמות החיים בתורה. בישיבה לומדים לחיות כמו שלומדים בה ללמוד. ובחיים תופסת מקום נכבד חברתם של בני התורה. עשרה יחידים שיושבים ועוסקים בתורה ואין ביניהם אהבה ואחווה, סימן הוא כי תורתם בלתי שלימה ולא עליהם נאמר "שכינה שרויה ביניהם".

 

                הרי שגם במסגרת שבה יושבים רוב היום ורק לומדים, צריך שלפחות ישרו יחסים טובים בין בני החבורה. חברה שאין בה קנאה, שנאה ותחרות, אלא מטרה משותפת לעבוד את ה'. הרב וולבה מביא את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות[5] המסביר שבלשון המשנה נקראו תלמידי חכמים בתואר "חבר" משום שחברתם של תלמידי החכמים נאמנה זה לזה והיא חברה לשם שמים. אמנם זוהי דרישה גבוהה מאוד, אך כאשר המטרה תעמוד באופן תמידי מול עיניהם של כל בני החבורה, הדבר בר השגה. אולם, גם אם בשלב ראשון איננו מצליחים להגיע לחברה שהיא כולה לשם שמים, יש עדיין להתנהג זה לזה בדרך ארץ כפי שהרב וולבה ממשיך בדבריו:

 

אולם, עד שנזכה לכך, להיותנו חברה לשם שמים, חובתנו להשתית חברתנו על יסוד של דרך ארץ, ובא וראה הגדרתו הנפלאה של הרמב"ם במהותו של דרך ארץ במתניתין שלהי פרק קמא דקידושין: "כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב – ודרך ארץ היא חבורת בני אדם חבורה טובה בנחת ובמוסר". הרי שני תנאים לחברה טובה: "נחת" ו"מוסר". מה שאני אומר בנחת – שומעים ומקבלים ממני ... מה שאני אומר בדרך שחוק או כעס – אינו בנחת, אינו מתקבל ואינו בונה חבורה טובה.

אבל נחת לבד אינו מספיק. כל המניעים הנפשיים ביחסים החברתיים – באנוכיות מקורם. יצר התבלטות והשתלטות מזה, סבילות של ייאוש, חשדנות וביקורת עקרה מזה, הן צורות ביטוי לאנוכיות המתועבת בתוך החברה. נגד ביטויי אנוכיות אלה צריך להילחם בכדי שיהיה קיום ובנין לחבורה טובה. זהו המוסר שהרמב"ם דורש כאן, אשר כל בעל דרך ארץ חייב לרסן נטיותיו האנוכיות כשהוא נפגש עם חבריו.

 

                שתי נקודות עיקריות לימדנו הרב וולבה בפסקה זו. הראשונה היא צורת יחסנו עם החברים. כאשר אנחנו מתקשרים עם החברים, הדבר צריך להיות בנחת ואז יש גם סיכוי שהדברים יישמעו. כאשר פונים זה לזה בנחת, האווירה במקום נעימה יותר וניתן להגיע להבנות גדולות יותר.

                הנקודה השנייה עמוקה יותר ואולי גם קשה יותר להבנה: ביטול האנוכיות. הקב"ה ברא את האדם כיצור חברתי, ולכן האדם שואף להתבלט בחברה ולמצוא את מקומו בין החברים, אולם רצון זה לבלוט נובע מאנוכיות. כאשר אנחנו מזכירים אנוכיות בהקשר של ביקורת של אדם על חברו ובהקשר של מעשים שליליים שנעשים כלפי הזולת, הדברים די מובנים. פעמים רבות כשאני מעביר ביקורת על הזולת, מטרתי לרומם את עצמי על ידי השפלת חברי.

אולם, פעמים רבות, גם המעשים החיוביים אותם אני עושה, נובעים בעצם מאנוכיות. כאשר אני מאוד רוצה לעזור לכולם, המטרה האמיתית שלי אינה תמיד לעזור לכולם אלא למצוא את מקומי בחברה על ידי הצעת העזרה. כיצד אוכל לדעת האם עזרתי נובעת ממניעים אציליים או ממניעים של התבלטות? השאלה היא מה יקרה אם יהיה מישהו אחר שיתפוס את מקומי בהצעת העזרה. האם ארגיש רע שאני מפספס הזדמנות לעזור ואז אני אדע שרצוני היה להתבלט, או שמה שהיה אכפת לי הוא שהעזרה תוצע ואין זה משנה לי מיהו העוזר.

שמא נאמר: וכי מה אכפת לנו אם אדם מציע עזרה ממניעים אציליים או ממניעים אנוכיים? סוף סוף הוא עושה מעשה טוב ועוזר לאחרים? התשובה היא משום לא ניתן לבנות "חברה לשם שמים", חברה שאין בה קנאה ותחרותיות, ללא נטרול האנוכיות גם אם בזמנים נתונים יש תועלת באנוכיות זו. מעבר לכך, בחיי היום יום, סיכויים גבוהים שאנוכיות זו תתבטא גם במישורים אחרים בנוסף על העזרה.  

 

השתלבות היחיד בחברה של תורה:

                עד עתה דיברנו על המחויבות שלנו להתרחק מחברה שלילית ולבנות חברה של עובדי ה'. פעמים רבות אנחנו רוצים להשתלב בחברה אך איננו יודעים כיצד. לפעמים אנחנו אפילו מנסים להשתלב בחברה אך החברה משום מה דוחה אותנו וקשה לנו להבין למה ומדוע.

                לפני שננסה לתת מספר טיפים, עלינו לומר שנושא זה הוא רגיש ומשתנה ממקום למקום. אם אדם מרגיש שהחברה דוחה אותו, רצוי להתייעץ עם אדם המכיר אותנו ואת החברה שבה אנחנו נמצאים (ההמלצה להתייעץ קיימת גם לגבי נושאי הספר האחרים) ויוכל לעזור לנו לעבור שלב אחרי שלב על מנת להתקבל בתוך החברה. אנחנו נאמר רק מספר דברים כלליים שיוכלו להיות לנו בבחינת אבני בוחן לראות מה מתוך הדברים אנחנו יכולים ליישם. כמו כן אין בכוונתנו לעסוק כאן בנושאים הקשורים למידות. לדוגמא: ברור שהחברה תדחה אדם שהוא אגואיסט גם אם הוא ינהג על פי כל כללי החברה משום שהחברה איננה אוהבת אנשים שאינם תורמים לה ורק לוקחים ממנה וכמובן בתוך כל חברות צריך שיהיה לנו בעיקר רצון לתת ולא רצון לקבל. אולם לא בכך אנחנו עוסקים. אנחנו מדברים על אדם עם מידות טובות שמנסה בכל כוחו להיות חלק מהחברה ולתרום לה ובכל זאת החברה דוחה אותו.

                ראשית צריך לדעת שבחיי חברה ישנן הרבה מוסכמות לא כתובות. כשם שאדם הנוהג ברכב על הכביש צריך לדעת מהי המשמעות של כל תמרור ואם לא יידע או אם ינהג בלי להתייחס אל התמרורים, סיכוייו למצוא את עצמו בתאונת דרכים גבוהים, כך אדם שאינו מתייחס לתמרורים החברתיים עלול למצוא את עצמו בהתנגשות עם אנשים אחרים שהיה רוצה להתחבר אליהם והוא אפילו לא יידע מכך. הסיבה היא שבעוד התמרורים הנמצאים על הכביש מוצבים במקום שניתן לראות אותם וניתן ללמוד את המשמעות של כל תמרור לפני שיוצאים ונוהגים, התמרורים החברתיים פחות ברורים ופחות חד משמעיים וגם אין אפשרות אמיתית ללמוד אותם בצורה מסודרת לפני כן. כמו כן, למרות שהבסיס של תמרורים אלה זהה בכל חברה, ישנם הבדלים בפרטים בין חברה לחברה (ייתכן שאפילו בין כיתה לכיתה). לאחר הקדמה זו נצא אל הדרך.

 

טיפים לחיי חברה תקינים:

                ראשית, החברה אוהבת אנשים שמרגישים טוב בתוך חיי חברה. אדם שאינו מרגיש טוב בקרב חבריו יתקשה להסתיר זאת גם אם כאשר הוא נמצא בחברת אנשים הוא יסתובב עם חיוך רחב, הוא ישדר שדרים לא מילוליים לחבריו והם יקלטו זאת. לצורך הדבר נחוץ גם ביטחון עצמי. בעיות חברתיות רבות נוצרות כאשר לאדם אין מספיק ביטחון עצמי, הוא אינו מרגיש נח בחברה ואז החברה גם קצת דוחה אותו. על מנת להגבר על כך ניתן למצוא תחום מסוים שבו אנחנו יודעים שאנחנו מאוד מוצלחים, לעסוק בו, והדבר יעלה את הביטחון העצמי שלנו.

                פעם היה לי חבר שלא היה יכול להשתלב בחברה. בטחונו העצמי מנע ממנו את האפשרות ליצור קשרים בריאים עם חברים אחרים. לאחר התייעצות עם חכם אחד, הומלץ לו ללמוד לכתוב סת"ם ולאחר שישלוט בנושא זה יהיה לו תחום שבו יבין ויהיה מומחה. הדבר אכן העלה לו את הביטחון העצמי וב"ה הוא הגיע למצב שבו הוא היה יכול לתקשר עם אחרים.

הביטחון העצמי יכול להשתנות לאורך השנים. אדם שבתחילה הרגיש נוח בחברת חבריו עלול למצוא את עצמו בבוא הזמן חסר ביטחון עצמי בחברתם וכן אדם שבתחילה לא מצא את עצמו בחברה עשוי למצוא את עצמו מרגיש טוב בחברה. כדאי להיות עם יד על הדופק בעניין.

                כך גם השמחה חשובה. החברה אוהבת אנשים שמחים. בהמשך ישנו פרק שלם העוסק בעניין השמחה ועל דרך התורה להשיגה אך כאן רק נאמר שחשוב שהשמחה תהיה אמיתית. יחד עם השמחה אמורה לבוא גם שלוה וזרימה, שני דברים המשפיעים גם הם על קבלה לחברה.

                פעמים רבות החברה דוחה את מי שנכנס למרחב המחיה של השני. לצורך ההסבר ניקח לדוגמא מעלית. פעמים רבות כאשר יש מספר אנשים שנכנסים יחד למעלית, כולם מרגישים שלא בנוח למרות שייתכן הדבר שהם אפילו אינם מכירים את מי שנמצא איתם במעלית ושזוהי הפעם האחרונה שהם יראו אותם. הסיבה היא שבמעלית יש מרחב מוגבל וכל אחד מרגיש שהשני נכנס לו למרחב המחיה שלו. הדבר גם נכון בישיבה בבית הכנסת. בדרך כלל כאשר יש ספסל שלם פנוי, שני אנשים זרים לא ישבו במקומות הסמוכים זה לזה מכיוון שכל אחד רוצה את המרחב שלו וכאשר מתיישבים בסמיכות זה לזה, כל אחד מרגיש שנכנסים לו למרחב המחיה. רק לאחר שאדם מכיר אדם אחר ואוהב אותו, הוא נותן לו להיכנס לתוך מרחב המחיה שלו. דבר זה נכון גם לגבי דברים מילוליים כמו עניינים אישיים. אדם בדרך כלל לא ישתף אדם אחר בענייניו האישיים משום שהוא ירגיש בכך פגיעה בפרטיות.

                לפעמים ישנם אנשים שאינן מבינים את עניין מרחב המחיה (ייתכן שהם אפילו אינם נוהגים כך בעצמם: הם מרגישים בנוח כאשר אדם אחר נכנס למרחב המחיה שלהם והם משתפים אחרים בענייניהם האישיים) ואז בבואם למקום חדש הם ישר נכנסים לתוך המרחב האישי של חבריהם הפוטנציאליים ופתאום הם מגלים להפתעתם שהפוטנציאל לחברות הלך לו לאיבוד ואינם מבינים מדוע. כאשר אנחנו מצטרפים לחברה או פוגשים אדם חדש, עלינו להתחבר בהדרגתיות וברגישות על מנת שלא נחדור לו בתחילה למרחב המחיה הפרטי שלו ורק לאחר היכרות מספיקה ניתן להיזהר פחות.

                פעמים רבות אנחנו מפתחים קשר תלותי מידי בחבר כלשהו. הסיבות לתלותיות הזו יכולות להיות רבות ומגוונות אך יש לדעת שכל קשר שהוא תלותי מידי הוא קשר מסוכן ובסופו של דבר החברות תתפוצץ בוודאות. שני חברים, גם אם החברים הטובים ביותר, חייבים להשאיר זה לזה מרווח נשימה, לא להלחיץ מידי זה את זה, לתת לכל אחד אפשרות להתחבר לאנשים נוספים וכדו'. במקרה ואדם נתקל בחברות תלותית עליו להתייעץ כדי לברר כיצד לנתק את הקשר באופן בריא או לחילופין כיצד לבנות את הקשר באופן בריא ולא תלותי. כמו כן יש לדעת שבדרך כלל הסיבות שגורמות לאדם לפתח קשר תלותי הן עמוקות מאוד והן מתפרסות על פני שטחי חיים נוספים שאינם קשורים רק לחברים וכדאי לברר גם את הנקודות העמוקות האלה.

                ישנן עוד נקודות רבות ולא ניתן לכתוב על כולן. כמובן שהדבר הטוב ביותר הוא להתייעץ עם אדם המכיר אותנו ואת הסביבה שבה אנחנו חיים. יה"ר שבאמת נזכה לרכוש חברים לדבר המעלה, חברים שיחד נעבוד את ה' יתברך כדברי חז"ל "וקנה לך חבר".

 

לסיכום:

                ראינו שמעלתו של אברהם אבינו היא שהוא השפיע על סביבתו להתקדם לעבר עבודת ה' במקום להיות מושפע ממנה. מכאן למדנו על חשיבותה של חברה טובה על מנת להתקדם יחד בעניין עבודת ה' וניסינו לתת קצת הדרכה כיצד ליצור חברה כזו.

 

 

[1] דף ט עמוד א.

[2] בראשית רבה פרשה מב.

[3] שיח שאול עמוד י.

[4] עלי שור חלק א עמודים לא – לב.

[5] מסכת דמאי פרק ב משנה ג.