בן ג' הכיר אברהם את בוראו

כיצד הגיע אברהם אבינו לידי עבודת ה'? מהו הכלי הראשון במעלה של כל עובד ה'?

מערכת אוצר התורה - ושננתם ניסן תשע"ח

בן ג' הכיר אברהם את בוראו:

 

המחשבה כפתח לעבודת ה':     

בקוראנו את התפר שבין פרשת נח לפרשת לך-לך, עומדים אנו על קושי מרכזי העולה מקריאת הפסוקים. בסוף פרשת נח, מסופר על תרח אבי אברהם שלוקח את משפחתו עימו לארץ ישראל ומת בדרך, אך לאחר מותו מתגלה ה' אל אברהם (כששמו עודנו אברם) ומצווה עליו ללכת לארץ ישראל. בתורה לא מסופר כלל במה זכה אברהם אבינו להתגלות זו של הקב"ה. שני הדברים היחידים אותם אנחנו יודעים על אברהם מהפסוקים שבסוף פרשת נח הם שהוא התחתן עם שרה ושהוא הלך עם אביו לארץ ישראל, ומכאן עולה השאלה במה זכה לגילוי נבואי לאחר מות תרח?

בהסבר הדבר מצאנו מחלוקת בדברי רבותינו. המהר"ל בספרו נצח ישראל[1] כותב שאברהם לא זכה לציווי ללכת לארץ ישראל בגלל צדקותו. הסיבה שאברהם צווה ללכת לארץ ישראל היא משום שהתכנית האלוקית הייתה לבחור בעם ישראל כעם, ולשם כך היה צורך בבחירתו של אדם שממנו ייצא עם ישראל. כשם שה' בחר באברהם הוא היה יכול לבחור גם בכל אדם אחר ולהוציא ממנו את עם ישראל. בכך מחלק המהר"ל בין בחירת ה' בנח שהייתה בחירה פרטית בזכות מעשיו (שאכן מוזכרים בפסוקים), לבין הבחירה באברהם שהייתה ללא קשר למעשיו ולצדקותו וממילא אינה באה לידי ביטוי בפסוקי התורה.

אולם, הרמב"ן[2] מסביר את הדברים אחרת. לשיטתו, הבחירה של הקב"ה באברהם אבינו הייתה בזכות מעשיו הטובים ובגלל הדרגה הרוחנית אליה הגיע. אמנם בתורה לא מסופר כלל על מעשיו הטובים של אברהם אבינו אך יש לכך סיבה: אברהם כמפיץ יחידי של האמונה בה' היה צריך לנפץ את כל דת האלילות שהייתה מקובלת באותו הזמן. רק אברהם אבינו עמד בפרץ נגד האלילות והתחיל להביא את העולם כולו להכרה באלוקותו של ה' יתברך[3]. לו התורה הייתה רוצה להסביר במה בדיוק זכה אברהם להתגלות של ה', היא הייתה צריכה גם לפרט את הדעות של עובדי העבודה הזרה, וזאת לא רצתה התורה לעשות. מעתה יש לומר לדברי רמב"ן שהבחירה באברהם היא בחירה פרטית בגלל מעשיו, אלא שבזכות מעשיו זכה אברהם להיות אחד משלושת אבות האומה הישראלית.

מעיון בדברי חז"ל נראה שגם הם סברו שאברהם זכה להתגלות ה' בגלל מעשיו כדברי הרמב"ן. בגמרא במסכת נדרים[4] אומר ר' אמי בר אבא שאברהם הכיר את בוראו כשהוא היה בן שלש שנים. אם ניקח היום ילד בגיל שלש וננסה ללמד אותו על אמיתת מציאותו של הקב"ה, נראה שאנחנו נידונים לכישלון. יש להניח שגם אדם מבוגר שהיה גדל בסביבה שכולה אלילות, היה מתקשה להגיע אל מצב בו הוא מכיר את בוראו בכוחות עצמו. אם כן יש לשאול כיצד הגיע אברהם אל מעלה שכבר בגיל שלש הוא הכיר את בוראו וזאת בשעה שהעולם כולו היה משועבד לאלילים ולעבודה זרה? מה מביא ילד בגיל כל כך צעיר להגיע למצב שבו הוא מורד בכל המוסכמות השקריות של העולם עד להגעה להכרת האמת בייחוד ה'?

נדמה כי הרמב"ם נותן תשובה לשאלה זו, וכך הוא כותב בהלכות עבודה זרה[5]:

 

ועל דרך זה (של עבודה זרה) היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה (כינוי לאברהם אבינו) התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטיפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עימהם וליבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם.

 

            לדברי הרמב"ם, הגורם שגרם לאברהם אבינו להגיע למדרגה של אהבת ה' ושבירת המוסכמות של העבודה הזרה הוא המחשבה. מרגע שנגמל אברהם אבינו, הוא התחיל לחשוב כיצד ייתכן הדבר שהעולם קיים ללא מנהיג. מרגע שאדם מתחיל לחשוב, הדרך אל האמת סלולה בפניו.

 

הרגישות המעוררת את האדם:  

אולם, הרמב"ם לא הסביר לנו מה גרם לאברהם להתחיל לחשוב. מדוע אברהם היה היחיד בכל דורו שהגיע בכלל לכדי מחשבה אודות הבורא יתברך? מצאנו בהקדמות לכתבי הרב ויינברג זצ"ל (בעל שו"ת שרידי אש) יסוד חשוב בכל הנושא של הגישה לעבודת ה' ונסכם את דבריו (הדברים נאמרו על ידי הרב ויינברג ונכתבו על ידי תלמידיו בהקדמה לספרו "לפרקים"):

הגמרא במסכת חגיגה[6] שואלת כיצד למד ר' מאיר תורה מ"אחר", מאלישע בן אבויה, הרי יש פסוק האומר: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"? אם כן, לומדת הגמרא, מותר לבקש תורה רק ממי שדומה למלאך ה' צבקות, והרי וודאי הדבר ש"אחר", שכפר בתורה כולה" אינו עונה על הקריטריון של היותו דומה למלאך ה' צבקות? עונה הגמרא בסופו של דבר בדימוי, כאילו שר' מאיר מצא רימון: תוכו אכל וקליפתו זרק. כך את דברי התורה, את תוך הרימון, למד ר' מאיר מ"אחר" ואילו את דברי הכפירה, את קליפת הרימון, זרק. לכאורה פשט הגמרא היא שר' מאיר למד מ"אחר" את הדברים הטובים ואילו את הדברים הרעים סינן ולא למד. אולם, גם לאחר שהגמרא ענתה את תשובתה עדיין לכאורה קשה: וכי היו חסרים תלמידי חכמים אחרים שר' מאיר היה יכול ללמוד מהם? מדוע ר' מאיר היה זקוק ללמוד מאדם שהוא צריך לזרוק את קליפותיו, ואינו יכול ללמוד מרב הגון שאין לו קליפות?

הרב ויינברג מסביר את הדברים באופן הבא: בגמרא במסכת חולין[7] ישנן שתי דעות לגבי מה גרם לאלישע בן אבויה לצאת לתרבות רעה ולהיות אפיקורוס. אחת הדעות סוברת שאלישע בן אבויה ראה אב שאמר לבנו לקיים מצוות שילוח הקן, והבן מת בדרכו לקיים את המצווה, למרות שהוא קיים בבת אחת שתי מצוות שהשכר עליהן מפורש בתורה: "למען יאריכון ימיך". מסביר הרב ויינברג שאלישע בן אבויה ראה מקרה זה והזדעזע. אמנם, הוא הגיע למסקנה של כפירה ולא הגיע אל התשובה המתבקשת שכוונת התורה היא לאריכות ימים בעולם הבא, אך עצם רגישותו של אלישע בן אבויה, עצם הדבר שהפריע לו שדברי התורה לכאורה לא התקיימו, היה ביסודו חיובי. רוב בני האדם שהיו רואים מקרה זה, כלל לא היו מתייחסים אליו ולא היו שואלים שאלות. הדבר היה עובר אצלם בלי כל תמיהה והתייחסות, בגלל שלא הייתה בהם את הרגישות הנצרכת לפתוח את עיניהם וכתוצאה מכך לשאול את אותן השאלות ששאל אלישע בן אבויה. רגישותו של אלישע בן אבויה היא שגרמה לו לשאול את השאלות, אם כי המסקנות שלו היו מסקנות של אפיקורוס. ר' מאיר רצה ללמוד מאלישע בן אבויה את אותה רגישות שכה חסרה בעולם, אך להגיע אל מסקנות שונות.

להבדיל מ"אחר", דומה שגם לאברהם אבינו הייתה רגישות מיוחדת. לאורך כל הפרקים העוסקים בעניינו של אברהם אבינו אנחנו רואים את רגישותו הגדולה לעולם הסובב אותו. לא ייתכן להיות גומל חסד כאברהם ללא רגישות לסובב אותך, וכן אדם אדיש לסביבתו לא היה מתפלל על אנשי סדום או יוצא להילחם נגד ארבעה מלכים שכבשו כמעט את העולם כולו. רגישות זו היא שהיוותה פתח למחשבה עליה דיבר הרמב"ם והיא היסוד להפנמת מהלך החיים הסובב את האדם והתבוננות בו, התבוננות שהתוצאה שלה היא אחת: האמונה בה'.

               

המחשבה והסדר בעבודת ה':

כפי שראינו, הרמב"ם הסביר שהמחשבה היא הגורם לכך שהאדם יכיר במציאות הבורא. כשם שהדבר נכון לגבי עצם המסקנה על מציאותו של ה', הרי שהדבר נכון גם לגבי הדרך לעבודתו. בביאור מידת הזהירות מסביר הרמח"ל[8] שעניין הזהירות הוא שיהיה האדם "מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו הטובים הם אם לא". הוי אומר: המחשבה על מהות המעשים היא המובילה את האדם לעשיית המעשים הנכונים. כאשר אדם מתחיל להפעיל את מחשבתו ולחשוב על ההכרח במציאות ה' ועל הדרך לעבודתו, הרי שבהכרח שהוא יגיע למסקנה שהדרך היחידה העומדת בפניו היא קיום מצוותיו של ה'. לאורך שנות התוהו שקדמו להופעתו של אברהם בעולם, בני האדם כלל לא הפעילו את כח מחשבתם וממילא לא הגיעו למסקנה המתבקשת על מציאותו של ה'. כך גם לאחר שמציאות ה' מתבררת אצל האדם עליו להתבונן על מעשיו כדי לראות האם הם תואמים את רצונותיו של הבורא יתברך.

                ר' ירוחם ליוואוויץ ממיר מוסיף נקודה נוספת המסבירה את יכולתו של אברהם אבינו להגיע למסקנה הפוכה מהעולם כולו, ולהגיע לידי האמונה בה'. בדברים המובאים בשמו בשער סדרת הספרים "דעת תורה"[9], כתובים הדברים הבאים:

 

אמרו במדרש[10] 'אמר ר' יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה. אמר לו (בעל הבירה לאדם – לאברהם) אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג. הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם'.

לא חכמה גדולה ישנה בזו השאלה! לשאלה שכזאת אין צריכים למחקר רב ופילוסופיות עמוקות ... אלא כי אברהם אבינו היה בריא בתולדתו, שלם היה בכח זה בכישרון של סדר ומהלך, ו"איש מהלכי" די ומספיק לו הערה זו אף הכה פשוטה, לבא ממנה להכרה חזקה כי לבירה יש בעל הבירה, לגלגלים יש מגלגל, מסובב מוכרח להיות לו מסבב, וכי על כן ודאי כי יש בורא ... אם כן הוא יתברך האדון ומחויב אני לעבדו וליראה אותו.

רבים עברו על זו הבירה, רבים אשר שאלו לעצמם איה בעל הבירה, אבל לא הועיל להם כלום, כי חולים הם בכח המהלכי שלהם שחנן הקב"ה לכל אדם בתולדתו, כי לא סדר להם בחייהם ולא סדר להם במחשבתם, אנשים כאלה מגיעים למחשבות הכי טיפשיות כי הבירה תתנהג בעצמה, כי למסובב אין הכרח שיהיה לו מסבב, אין הכרח לעלול כי יהיה לו עלה, חכמה של "אחד ואחד הוא שנים" – חק ומשפט כזה לא ידעו, בדמיוניהם הנה אחד ואחד הוא אחד עשרה ...

               

עתה לאחר הוספת דבריו של ר' ירוחם, נוספה לנו נקודה חשובה בהבנת ההבדל בין אופן החשיבה של אברהם לבין אופן החשיבה של העולם כולו. לפי ר' ירוחם, נקודה אחת היא שמהווה את ההבדל בין העולם כולו שלא הגיע לאמונה בה' לאברהם אבינו שכן הגיע לאמונה זו. הנקודה היא שכל העולם אמנם חשב והבין את המציאות הסובבת אותו, אך רק אברהם אבינו הבין את הסדר שבמציאות (כגון זריחת השמש ושקיעתה). כאשר אדם רואה נתונים לפניו, ישנן דרכים רבות בהן ניתן להבין את הנתונים העומדים בפניו. אדם שיחבר את הנתונים כסדרם, יבין את מהמציאות הסובבת אותו ויגיע למסקנות נכונות. אולם אם האדם יבלבל את הנתונים, המסקנות שיגיע אליהן יהיו מעוותות.

                לדוגמא הביא ר' ירוחם תרגיל פשוט בחשבון: כמה הם אחת ועוד אחת. אדם עם מחשבה בריאה יסדר את הדברים כהווייתם ויידע שהוא צריך להוסיף את המספר הראשון על המספר השני וכך הוא יקבל את התשובה הנכונה: שתיים. אולם, אדם עם צורת מחשבה מבולבלת, יעמיד את שני המספרים זה בצד זה וכך יקבל תשובה לא נכונה: אחת עשרה. כך גם כשהאדם רואה את המציאות. אם הוא רואה את הנתונים שלפניו באופן ברור ומסודר, הרי שבהכרח הוא יגיע למסקנה המתבקשת שקיים בורא לעולם. אולם, אם את הנתונים העומדים לפניו הוא יראה בצורה מבולבלת, לא יהיו לו הכלים להגיע למסקנות המתבקשות ומכאן בהכרח שהוא יגיע לידי כפירה.

               

כל ההתחלות קשות:

אם נחזור לאברהם אבינו, נראה שהדרך אל הדבקות בה' לא הייתה פשוטה. לאורך השנים אברהם היה היחיד בעולם שנלחם נגד האלילות והטמיע את האמונה באל אחד. אברהם הוא הראשון שקורא לה' "אדון"[11] משום שהעולם כולו לא היה מוכן בכלל לקבל את הרעיון שבורא העולם יכול להיות אדון על הבריאה. ראינו שרמב"ן כתב שהתורה קיצרה ולא כתבה על כל מאבקיו של אברהם אבינו בעבודה הזרה, אך ניתן לדמיין במעט את הקשיים והמאבקים שעברו עליו לאורך אותן שנים עד שאפילו תרח אביו התלונן לפני נמרוד וסיפר לו על שבירת צלמיו וכתוצאה מכך השליך נמרוד את אברהם אל תוך כבשן האש[12]. בכל זאת לא התגלה ה' אל אברהם עד שעברו הרבה שנים בהן אברהם אבינו הביא את בשורת האמונה בה' לעולם ותוך כדי כך סבל ייסורים רבים. מדוע לא התגלה ה' אל אברהם מיד?

                הרב סולביצ'יק[13] מתאר את הכאב שעבר על אברהם לאורך כל אותן שנים בהן נאבק כדי להנחיל לעולם את האמונה בה' ללא התגלות אלוקית, ורק לאחר שנים רבות של מאבקים וקשיים, שנים בהן אברהם אבינו עמד לבד מול העולם כולו, זכה אברהם אבינו להתגלות של ה' יתברך. כה הם דבריו בתארו את דברי ה' אל אברהם בציווי על המילה:

 

בוא אברהם ואגלה לך סוד גדול וכמוס. ודאי הטרידה אותך זמן רב קושיא חמורה ובליבך אתה נושא איזו טרוניא כלפיי. כל הזמן עשיתי עצמי כאיני רואה ולא יודע את הרהוריך. אולם עתה יכולני לגלות לך הכול. אתה בעוד היותך נער צעיר, שסקרנותו רק התעוררה, כבר אז עלה על דעתך לשאלני שאלות בעניין האלוקות ועל המסתורין של היקום והטבע, על רזי הכוכבים הנוצצים ברקיע ועל כוח הימים הסוערים. אז שכבת בשדות אור כשדים והתבוננת בשמיים שמעליך ובמבטך רצית לחדור דרך סודות החלל כדי להגיע אליי. באותם הימים היית תוהה במרחביה של האין סוף והיית מגיע לכלל יאוש. לא יכולת להגיע ולהשיג בעיניך את החלל  האין סופי. לאחר מכן היית מתחיל מחדש לחקור ולדרוש ולבקש אותי. את עצמך היית שואל את הקושיא החמורה: אם כאן יש בורא עולם, למה אינו מתגלה אליי? כמעט היה נדמה לך שחס ושלום אין מנהיג לבירה. ואני – שתקתי והייתי תמיר ונעלם. לא סייעתי לך בחיפושיך המייגעים, אפילו רמז קל שבקלים לא רמזתי לך. לאחר מכן, כאשר לאחר חקירות ודרישות ממושכות וקשות החילות סוף סוף לראות אותי, התחלתי אף אני להשיב לתפילותיך. בתפילות ההן, כשהיית שוכב לילות שלמים על הארץ הרוויה לחלוחית הטל, ומבקש ממני להראות לך אות או מופת כי אמנם אני קיים – שתקתי. כאשר התאוננת לפני בתפילותיך שהבריות לועגים לך ובזים לך על אמונתך בי ושואלים אותך: איה אלהיך? האם נדבר עמך ודרש בשלומך? והמשכת לשפוך שיחך לפני: "אלי אלי למה עזבתני ... יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" – ואני המשכתי בשתיקה. נשארתי במעמד כ"אל מסתתר בשפריר חביון" טמיר ונעלם.

רק כאשר נאלצת לעזוב את אור כשדים בגלל רדיפותיהם ועלבוניהם של לצים – רק אז, בדרכך אל ארץ כנען, כאשר זקנת וכאשר אתה עייף ויגע – נראיתי לך לראשונה כנאמר "ויאמר ה' אל אברם: לך לך ..."

 

                בתיאור זה של הרב סולביצ'יק עולות שתי נקודות מרכזיות. הראשונה: גם לאברהם אבינו לא היה קל להתחיל במלאכת הנחלת קיומו ומציאותו של ה' בעולם. לאורך אותן שנים באור כשדים, בעודו נאבק באמונה בעבודה הזרה עד כדי סיכון נפשו ועד כדי פירוד רגשי ממשפחתו (שהרי אביו הוא המתלונן עליו בפני נמרוד), נמצא אברהם אבינו לבד. בנוסף להתמודדות עם כל בני האדם בהיותו יחיד בעולם המאמין בייחוד הבורא יתברך, הוא נמצא לבד מבחינת הקשר שלו לאותו בורא שהוא מאמין בו. כל העולם רואה לעיניו את האלוהים שאותם הם עובדים, כל בני האדם עומדים ומשתחווים לפסל שאותו הם רואים. רק אברהם אבינו אינו רואה את אלוקיו: "אלי אלי למה עזבתני", והעולם כולו שואל אותו "איה אלוהיך"?

                הנקודה השנייה שמתבקשת מהנקודה הראשונה היא שבאמת הקב"ה אינו עוזר לאברהם באותן שנים. אברהם מנסה בכל כוחו להנחיל לכל העולם את האמונה בה', והתגלות קטנה של הקב"ה בעולם הייתה יכולה להוכיח את צדקת טענותיו של אברהם. התגלות אחת קטנה ויחידה הייתה יכולה להועיל גם להרגשתו הפרטית של אברהם, לעודדו ולהראות לו שהוא אכן צודק במאבקו מול העולם, ובכל זאת הקב"ה אינו מתגלה אליו. מדוע הקב"ה אינו מסייע לאברהם במאבקו? מדוע באמת לא התגלה ה' אל אברהם לאורך כל אותן שנים בהם נאבק באנשי אור כשדים?

                הרב סולביצ'יק ממשיך בדבריו ומסביר שהתשובה לכך פשוטה. אדם צריך להתמודד ולהיאבק כדי לרכוש מדרגות רוחניות. אדם אינו יכול להתעלות ולקנות מדרגה רוחנית כלשהי, ללא שהוא שילם את מחיר הקנייה ולפני שהוא מוציא אל הפועל כוחות, מידות ותכונות הטבועות בו. במהלך האימונים מלחיצים בכוונה את החיילים על מנת שיתגלו להם כוחות נפש שעד עתה לא ידעו שקיימים בהם. לו היה הקב"ה מתגלה אל אברהם כבר בהתחלה, אולי היה מאבקו של אברהם קל יותר, אך הקב"ה דווקא רצה שאברהם יגלה את הכוחות הטבועים בו על ידי התמודדות מתמשכת עם העולם כולו.

                כך גם מסביר רמב"ן[14] את עניין הניסיונות בהם העמיד הבורא יתברך את אברהם אבינו: מטרת הניסיונות הייתה להוציא מהכח אל הפועל את אותה אמונה הטבועה בו. האמונה יכולה להיות מוחבאת בנפש ורק בשעת ניסיון כמו ציווי העקידה או הציווי לעזוב את מולדתו וללכת לארץ ישראל היא תתגלה ותצא מהכח אל הפועל. ממשיך הרמב"ן ואומר שהמטרה של הוצאת אותם כוחות מהכח אל הפועל בשעת הניסיונות היא כדי לתת שכר למנוסה. הוי אומר: מציאות הכוחות עצמם אינה מזכה את המנוסה בשכר, אלא רק כאשר מתגלים כוחות אלה, אזי המנוסה מקבל את שכרו (על כך נרחיב בעז"ה בפרק "והאלוקים ניסה את אברהם").

 

מאמינים בני מאמינים:

                בכח האדם טבועים כוחות רבים, כוחות שלא תמיד ידועים לאדם עצמו. מסופר שיש אימהות שהרימו מכוניות בכדי להציל את ילדיהן. לפי זה יש באדם כח ועוצמה פיזית הרבה יותר גדולה ממה שהוא עצמו יודע עליה.

בדברי חז"ל אנחנו מוצאים מספר תכונות המאפיינות כל אדם מישראל, תכונות שטבועות בעומק נשמתם. חז"ל אמרו שבבני ישראל יש שלושה סימנים: "רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים"[15] והכוונה היא ששלוש תכונות אלה עוברות בתורשה מדור לדור אצל כל אדם מישראל (ועל כך בהמשך). אולם, ישנה תכונה נוספת בה מתארים חז"ל את בני ישראל: "מאמינים בני מאמינים". בגמרא[16] למדו חז"ל שהחושד בכשרים לוקה בגופו ממשה רבינו שסירב ללכת בשליחות ה' לגאול את בני ישראל. אחת הסיבות בה הסביר משה רבינו את סירובו ללכת בשליחות של ה' היא שחשב שבני ישראל לא יאמינו לו: "והן לא יאמינו לי"[17] טען משה כלפי ה'. תשובתו של הקב"ה אל משה הייתה שבני ישראל הם "מאמינים בני מאמינים". כשם שהתכונות של "רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים" עוברות בתורשה לכל אדם מישראל, כך גם האמונה עוברת בתורשה לכל אדם מישראל[18].

                נראה לי שניתן להסביר כך גם את השינויים במינוחים שבהם משתמשת התורה. לאחר שפרעה הכביד את ידו על עם ישראל בעקבות פנייתו של משה רבינו אליו לשחרר את בני ישראל, אמרו בני ישראל אל משה שהוא האשם בהכבדת העבודה. הפסוקים המדברים על כך מופיעים בסוף פרשת "שמות". בתחילת פרשת "וארא" אומר ה' למשה לחזור אל בני ישראל ולומר להם שוב שה' עתיד להוציאם ממצרים ולהכניסם לארץ ישראל. בפעם הזאת, בני ישראל אינם מקבלים את דבריו של משה רבינו. אולם, כאשר התורה מתארת את סירובם של בני ישראל לקבל את דבריו של משה, אין היא משתמשת בפועל של אמונה, אלא בפועל שמיעה "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה"[19]. גם בפסוקים שלאחר מכן, כאשר משה רבינו אומר לה' שהוא אינו רואה טעם לחזור ולצוות את פרעה על שחרור בני ישראל, אומר משה לה': "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה"[20]. בבואו לתאר את סירובם של בני ישראל לקבל את דבריו, משה רבינו נמנע מהשימוש בפועל של "אמונה" ומשתמש בלשון של "שמיעה". כנראה שהסיבה היא משום שכבר בדבריו הראשונים התברר למשה רבינו שלא תיתכן מציאות שבה בני ישראל לא יאמינו. תיתכן מציאות שבה בני ישראל לא יקבלו את דבריו של משה רבינו, חוסר שמיעה וקבלת הדברים, אך אי קבלת הדברים אינה נובעת מחוסר אמונה, שהרי בני ישראל "מאמינים בני מאמינים".

                יש לברר מהי אותה תכונה של אמונה העוברת מדור לדור. יש לחקור מדוע היה צריך להיות ברור לכולם שכשם שאברהם אבינו הנחיל את האמונה בבורא העולם ובקיום רצונותיו, כך גם בני ישראל יאמינו לדבריו של משה וגם במקרה והם מסרבים לקבל את דבריו, הרי שאין בכך חיסרון אמונה אלא חוסר שמיעה?

                הרב קוק זצ"ל מסביר בפירושו עין אי"ה על הגמרא במסכת שבת (משם הבאנו את דו השיח בין משה רבינו לה') את עניין האמונה, אך כדי להבין את דבריו נראה שעדיף להתחיל להסביר את הדברים באופן פשוט יותר על ידי דברים אותם כתב הרב אבינר שליט"א בשם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בספר "שיחות הרצי"ה" לספר בראשית[21] וכך מובא שם (הדברים הראשונים הם שילוב של דברים שהרב אבינר כתב בשם הרצי"ה יחד עם ציטוטים אותם הביא לאורך הדברים):

 

למקצוע זה של פגישה עם ריבונו של עולם יש שם אחר: לימוד אמונה. רבינו (הכוונה לרצי"ה) הרבה להסביר את המושג אמונה. יש אנשים הסוברים שאמונה היא מין רגש, מין המיית הלב, מין צביטה בלב. רבינו נשאל: "יש טוענים שאמונה היא רגש"? והשיב: "שקר! קודם כל אמונה היא אמונה! והיא הכרת האמת, הכרת האמת היותר גדולה".

תפיסה זו שאמונה היא רגש, נותנת נשק בידי האפיקורסים, הטוענים שאמונה אינה דבר גדול שמקיף במהותו את כל עם ישראל ואת כל האנושות, אלא חוויה פרטית: לפלוני קרה מאורע מסוים, לכן הוא מאמין, מה שאין כן אלמוני, לכן אינו מאמין. יש מי שאוהב מאכל מסוים ויש מי שאוהב ספר מסוים, כך יש מי שמאמין בה'. זהו רגש אישי פרטי. "את השיבוש הזה שאמונה היא רגש, יש לעקור מן השורש. יש להשתחרר מהבנה שטחית זו".

אין התנגדות לשיר "אני מאמין" לזמר ולרקד. גם זה טוב, אך זו עדיין לא אמונה. אפשר לומר שזהו ביטוי רגשי של האמונה. אבל אמונה מהי? "אמונה היא דבר שבשכל, היא השכל היותר גדול, האמיתי ביותר, שכל אלוהי, דעת האלוהים". אמונה היא ההבנה, התפיסה, ההתבוננות היותר עומקית, היותר אמיתית שיש בעולם. "דע את אלוהי אביך ועבדהו"[22]. לדעת את ה', כלומר: אמונה. "ניתן להבין שלדבר שכלי יש ערך ציבורי כללי. כל עניין הדעת, השכל, ההכרה שייך לטבע האדם, לציבוריותו של האדם. מה שאין כן צד הרגש, שאינו הצד המיוחד של האדם בתור אדם". השכל הוא דבר כללי, ולעומתו הרגש הוא אישי פרטי. מה שפלוני מרגיש, אין אלמוני מרגיש. "אדם יכול להסביר לחברו דבר מה שהוא עצמו מבין, וחברו יבין גם הוא את אותו דבר. אם העניין לא יתברר בפעם אחת, אז אחרי עשר פעמים – מכל מקום אפשרי מאוד להעביר תוכן שכלי. אבל האם זה ניתן בדבר שברגש? לא, כיוון שלא בהכרח אדם מרגיש את מה שחברו מרגיש. מזה נמשכות כל הסטיות של האפיקורסים: 'אתם הדתיים, אשריכם שאתם מאמינים. אתם מרגישים – טוב לכם, נעים לכם. אבל אנחנו לא מרגישים'. סילוף זה נובע מההבנה השטחית שאמונה נתפסת ברגש – ושאין הרגש שייך לצלם אלוהים שבאדם, מצידו הכללי והציבורי. אמונה היא שכליות.

שאלה: אבל יש עוד הרבה הכרות של שכל בעולם?

הרב: השכל המצוי הוא הקטנה של האמונה. האמונה היא השכל במובן הגדול, העליון, האלוהי. היא דעת אלוהים המיוחדת לאדם ... אמונה היא למעלה מן השכל אך היא יכולה להתברר בשכל. אפשר לתת לה ביטוי שכלי: ללמוד אמונה.

 

ובהמשך הדברים[23] ישנה נקודה נוספת השופכת מעט יותר אור על עניין האמונה:

 

לגבי אמונה כתוב: "וצדיק באמונתו יחיה"[24]. האמונה אינה הכשרה לחיים או סיבה לחיים, היא עצם החיים, כי ריבונו של עולם הוא מקור החיים ...

               

הרי שאנחנו רואים על פי הדברים שהבאנו שאמונה אינה רגש וגם אינה בדיוק הכרה שכלית באמיתות הבורא. ניתן לברר את האמונה דרך השכל (ומכאן החיוב ללמוד אמונה) וניתן גם להרגיש את האמונה, אך האמונה עצמה היא הכרה של האדם בה', הכרה העומדת בפני עצמה ואינה שייכת לתחומי הרגש והשכל. לאחר שהקדמנו את הדברים, נוכל להבין את דברי הרב קוק בעין אי"ה[25] בהסבר על כך שישראל הם מאמינים בני מאמינים:

 

האמונה האלוקית העליונה אינה מתדמה כלל לשום רישום של ידיעה והכרה בעולם, כי היא הסגולה של כל יסוד החיים ... והסגולה הזאת מצד ערכה הפנימי, שאין לו שום הערכה בשום צד המתדמה לו בתואר חיצוני, הוא עניין סגולי בישראל, לא מצד בחירת נפשם בפרט, אלא מצד מחצב הקדושה וסגולת ירושת אבות שלהם. ודווקא בסגולה הפנימית הזאת, אין שום הפרעה יכולה לשלוט ...

 

                מסביר הרב קוק שעניין האמונה עומד בפני עצמו והוא אינו קשור לשום דבר אחר שאנחנו מכירים. אמונה זו, היא חלק מסגולת ישראל העוברת בתורשה מדור לדור. ממילא, כל אדם בישראל הוא אדם מאמין. כשם שאדם אינו יכול לבחור אם להיוולד יהודי או לא, כך הוא אינו יכול לבחור האם הוא מאמין או לא. אולם, יכולות להיות הפרעות בהתגלות של האמונה כפי שממשיך הרב קוק בדבריו:

 

ולאידך גיסא, אם נבא להעריך את כח האמונה מצד התגלותה החיצונית, מצד זה החלק שאפשר לו להתגלות בפועל: בהכרה, ברגש, בביטוי ובמעשה, כיוון ששם אין האור הגנוז של שלמות חיי האומה זורח, על כן אפשר שייפול שם איזה כישלון, גם אצל גדול שבגדולים.

 

            הרי שאנחנו רואים שלמרות שהאמונה היא סגולה בעם ישראל, ולמרות שהיא עוברת בתורשה מדור לדור, הרי שבמצבים מסוימים, לתקופות קצובות, יכולה להיות הפרעה באחת מצורות הופעתה של האמונה. אולם לא יכולה להיות מציאות של חוסר אמונה. אדם שמרגיש שאינו מאמין הוא עדיין אדם מאמין אלא שיש הפרעה באחת הצורות של הופעת האמונה: ברגש. הפרעות אלה עשויות להופיע בזמנים מסוימים (בזמנים ש"אין האור הגנוז של שלמות חיי האומה זורח" כדברי הרב קוק) גם אצל אנשים שהם גדולי עולם כמשה רבינו, וזה היה תוכן דבריו של ה' אל משה בשעה שמשה חשש שמא בני ישראל לא יאמינו לו: בני ישראל "מאמינים בני מאמינים" ולכן האמונה טבועה בהם. אולם, אם אתה חושש להפרעה בהופעה החיצונית של האמונה, הרי שגם אתה, משה רבינו מנהיג ישראל, עתיד לחוות הפרעה בהופעה החיצונית של האמונה, וזאת במי מריבה.

 

אמונה וביטחון בעיני החזון אי"ש:

                כיוון שכבר הרחבנו על סגולת האמונה והופעותיה החיצוניות, נראה שכדאי להוסיף נקודה נוספת: הגדרת האמונה והביטחון בעיני החזון אי"ש זצ"ל. בספרו "אמונה וביטחון"[26] מחלק החזו"א בין המושג "אמונה" לבין המושג "ביטחון". נראה לומר שהחזו"א מדבר על ההופעה החיצונית של האמונה ולא על עצם סגולת האמונה כדברי הרב קוק, וכך כתב החזו"א:

 

האמונה והביטחון אחת היא. רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והביטחון המבט של המאמין על עצמו. האמונה בבחינת הלכה והביטחון בבחינת מעשה. נקל להיות בוטח בשעה שאין עיקר התפקיד של הביטחון, אך מה קשה להיות בוטח בשעת תפקידו ...

ואמנם בזאת יבחן אם פיו וליבו שוין, האם בוטח הוא באמת או אך למד לשונו לצפצף ביטחון ביטחון, ובליבו לא קוננה, כאשר נפגש במקרה הדורש ביטחון ואשר בשעה זו תפקידו של הביטחון לנהלו, להחלימו ולרפאותו, האם בשעה הקשה הלזו פנה אל הביטחון ויבטח בו, או דוקא בשעה זו לא פנה אליו ...

 

                לפי החזו"א, שני מושגים שונים לפנינו: המושג "אמונה" מוגדר בכך שהאדם באופן כללי מאמין שיש כתובת לכל מה שקורה במציאות: הבורא יתברך. כל מה שעובר על האדם (ועל המציאות כולה), בין לטוב ובין למוטב, בכל שעה, מקורו מאת ה'.

אולם תיתכן מציאות בה האדם יהיה "מאמין" אך יהיה חסר "ביטחון". כאן אנחנו מגיעים אל המושג השני אותו מגדיר החזו"א: "ביטחון". אדם יכול להסתובב כל היום כולו ולומר שהוא "מאמין", לומר שכל דבר הקורה בעולם הוא מאת ה', אך בשעה כשיגיעו הדברים לידי מעשה, לא יביא את האמונה לכלל מעשה. בזמנים קשים, כאשר עוברים על האדם אירועים לא נעימים, עליו להאמין שאותם אירועים עוברים עליו מאת ה'. זהו ה"ביטחון": יכולתו של אדם להבין בשעת מעשה  שגם הדברים הקשים העוברים עליו הם מאת ה' יתברך, ולדעת שיש כתובת לכל הדברים העוברים על האדם. אין זה חכמה שהאדם יאמר שהוא מאמין בשעה שהחיים זורמים והוא אינו ניצב בפני קשיים. ביטחון משמעו לומר גם בשעות הקשות שהכל מאת ה'. נעסוק בהרחבה גדולה יותר בעניין הביטחון בפרק הבא בעז"ה.

 

לסיכום:

הרי שאנחנו רואים שאברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, הוא המאמין הראשון בה' יתברך, לאחר דורות רבים שעבדו עבודה זרה וכפרו במציאותו יתברך. ראינו שאמונה זו יסודה ברגישות לסובב אותו ובמחשבה ישרה, שתי תכונות שהביאו אותו לידי אמונה גמורה בה', אמונה העוברת בירושה מדור לדור לכל אדם מישראל.

 

[1] פרק יא.

[2] בתחילת פרשת לך לך.

[3] הרחבה על כך בעז"ה בהמשך בפרק הנקרא "אברהם העברי".

[4] דף לב עמוד א.

[5] פרק א הלכות ב-ג.

[6] דף טו עמוד ב.

[7] דף קמב עמוד א.

[8] מסילת ישרים פרק ב.

[9] עמודים 10-11.

[10] בראשית רבה לט, א.

[11] מסכת ברכות דף ז עמוד א.

[12] כמובא ברש"י בראשית פרק יא פסוק כח.

[13] בספרו ימי זכרון עמ' 91.

[14] בראשית פרק כב פסוק א.

[15] מסכת יבמות דף עט עמוד א.

[16] מסכת שבת דף צז עמוד א.

[17] שמות פרק ד פסוק א.

[18] בסופם של דברי הגמרא כתוב שה' השווה את בני ישראל למשה רבינו עצמו. בני ישראל הם "מאמינים בני מאמינים" וזאת לעומת משה רבינו שעתיד שלא להאמין שהרי כתוב לגבי חטאם של משה ואהרון במי מריבה "יען לא האמנתם בי". לכאורה דברים אלה קשים, שהרי אם כל בני ישראל מאמינים בני מאמינים, גם משה ואהרון אמורים להיות מאמינים. הרב קוק זצ"ל בעין אי"ה הסביר שכוונת הגמרא אינה לומר שמשה רבינו לא האמין אלא שנפל פגם בגילוי החיצוני של אמונה זו, וכפי שנרחיב בהמשך.

[19] שמות פרק ו פסוק ט.

[20] שמות פרק ו פסוק יב.

[21] עמוד 19.

[22] דברי הימים א פרק כח פסוק ט.

[23] שיחות הרצי"ה על בראשית עמוד 70.

[24] חבקוק פרק ב פסוק ד.

[25] מסכת שבת דף צז עמוד א.

[26] פרק ב.