הקדמה

אוצר לדרך כרך א' - הקדמה. הספר יצא לאור בשנת תש"ע.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ניסן תשע"ח

הקדמה:

 

אין קורין אבות אלא לשלשה

(ברייתא במסכת ברכות דף טז עמוד ב)

 

עד הכא - חשיבי, טפי - לא חשיבי.

(הגמרא בהמשך שם)

 

                בהסבר דברי הברייתא האמורה, יש להבין במעט את כל עניינם של האבות. מה ההבדל בין האבות שזכו למעלה מיוחדת, לבין השבטים הקדושים שלא זכו להיקרא בשם אבות (רש"י בפירושו לגמרא כתב שהברייתא באה למעט שהשבטים הקדושים לא נקראו אבות).

                הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק נא') מסביר את עניינם של האבות ובמה הם שונים מהשבטים, וכך כתב שם:

 

יראה לי כי אשר חייב היות אלו הארבעה (אברהם, יצחק, יעקב ומשה) עומדים על תכלית זה השלמות אצל האלוה והשגחתו עליהם מתמדת ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון, רצוני לומר, בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית – היה מפני שתכלית כוונתם הייתה בכל המעשים ההם להתקרב אל האלוה קרבה גדולה. כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע האלוה ותעבדהו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'". הנה התבאר לך כי כוונת כל השתדלותם הייתה לפרסם 'יחוד השם' בעולם ולהישיר בני אדם לאהבתו. ומפני זה זכו לזאת המדרגה, כי העסקים ההם היו עבודה גדולה גמורה.

 

                לאבות הקדושים (והרמב"ם מונה את משה רבינו איתם) הייתה מטרה אחת בחייהם: "להמציא אומה שתדע האלוה ותעבדהו". כותב הרמב"ם שגם כאשר הם עסקו בעבודת המקנה ועבדו לפרנסתם כדי לצבור רכוש, הייתה להם רק מטרה אחת במעשים אלה: להעמיד אומה שתעבוד את ה'. מדרגה זו גבוהה היא ולא כל אחד יכול להגיע אליה. אדם שגם בחייו הגשמיים הפרטיים חושב רק על העמדת אומה שתעבוד חיי רוח, שתעבוד את בורא העולם, נמצא במדרגה מיוחדת.

                על כרחך יוצא שכל מעשה שעשו האבות, כל פרט בחייהם, צריך לימוד, שהרי מטרת המעשה הייתה להעמיד אומה שתעבוד את ה'. דברי הרמב"ם פותחים לנו הבנה עמוקה יותר בדברי המדרש המהווה את הבסיס לדברי רבותינו "מעשה אבות סימן לבנים" וכך מובא במדרש תנחומא, פרשת לך לך, סימן ט':

 

א"ר יהושע דסכנין סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו, כיצד בחר באברהם מכל בית אביו שנאמר אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם (נחמיה ט) ובחר בבניו משבעים אומות שנאמר כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה (דברים יד) לאברהם נאמר לך לך, ולבניו נאמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג).

 

            המדרש ממשיך ומונה דברים נוספים שאירעו לאברהם ואירעו לבניו. הרמב"ן בתחילת פרשת לך לך מסביר שהכוונה היא שעל ידי המעשה שעשו האבות, התחיל כבר המעשה שעתיד לקרות לבנים, לעם ישראל, כשם שגם הנביאים היו עושים פעולות כדי שהמעשה עליו התנבאו יתחיל לפעול גם הוא כבר מעת הנבואה. דברי הרמב"ן משתלבים יפה בדברי הרמב"ם: כל פעולה ופעולה שעשו האבות הקדושים, מטרתה הייתה להשפיע על הבנים, לבנות את האומה הישראלית שעתידה לצמוח מהם. ממילא לכל מעשה כזה יש משמעות, וכל מעשה שעשו האבות דורש לימוד מעמיק והבנה מה בא הוא ללמדנו.

                יתירה מכך: בנתיב העבודה (פרק ג') מסביר המהר"ל מדוע הגמרא אומרת שדווקא האבות הם שתיקנו את התפילות. הרי בוודאי שגם נח וגם אדם הראשון התפללו, אם כן מדוע הגמרא אומרת דווקא שהאבות הם שתיקנו את התפילות? כך ענה שם המהר"ל:

 

מפני כי האבות היו התחלה לכל העולם, שלכך נקראו אבות ולא הצדיקים הראשונים, כי העולם כולו נברא בשביל ישראל והאבות היו אבות והתחלה אל ישראל, וכאלו האבות הם העלול הראשון מן השם יתברך אשר העלול צריך אל העלה ונתלה בו יתברך כמו שהתבאר לפני זה, ומפני כך האבות שהם התחלה תיקנו התפילות, כי התפילה היא מה שמתחבר העלול אל העלה יתברך והאבות הם העלול הראשון אשר יש לו צירוף אל השם יתברך.

 

                כלומר: לא רק שהאבות הם הבסיס והיסוד לאומה הישראלית, אלא הם הבסיס והיסוד לעולם כולו. זוהי הסיבה שהם נקראים "אבות" ולא "צדיקים ראשונים", משום שהם בעצם אבות העולם, היסוד לעולם כולו. זוהי הסיבה גם שהתפילות נקראו על שמם, משום שהם בעצם היו "העלולים הראשונים", הראשונים בעולם שהיה להם את הצירוף ואת הדבקות בה' ומכאן היה הצורך שלהם בתפילה, ובהיות שהם היו יסוד העולם וה"עלולים" הראשונים, הדבר נחשב שהם היו הראשונים שתיקנו את התפילה לדורות, וזאת למרות שודאי הדבר שהיו שהתפללו לפניהם. הרי שאנחנו רואים מדבריו של המהר"ל שלא רק שהאבות הם יסוד ובסיס לעם ישראל, אלא שהם מהווים יסוד ובסיס לעולם כולו.

 

&

 

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

(מסכת אבות פרק א משנה ו)

 

                בפירושו על דבריו של יהושע בן פרחיה, כותב לנו הרמב"ם יסוד גדול שעל ידו ניתן יהיה להבין את מהות הקשר בין הרב לתלמיד:

 

עשה לך רב – רצה לומר אפילו לא יהיה ראוי להיות לך לרב אבל שים אותו לך לרב עד שתדמה בו שהוא מלמד ויעלה בידו בעבור זה לימוד החכמה כי אין לימוד האדם מעצמו כלימודו מזולתו שהלימוד מעצמו טוב הוא אבל לימודו מזולתו יתקיים בידו יותר והוא יותר מבואר אפילו היה כמוהו בחכמה או למטה הימנו וכן ביארו בפירוש זאת המצווה.

 

                כאשר אדם לומד בסיוע אדם אחר המכוון אותו, הרי שלימודו עולה מדרגה. הלימוד איכותי יותר ו"יתקיים בידו יותר". לכן, על האדם "לעשות לו רב" גם אם פירוש הדבר שהרב שהוא יעשה לעצמו חכם פחות ממנו. הסיבה היא משום שעדיף לאדם שילמד מאדם אחר ולא ילמד מעצמו, אפילו אם האדם ממנו הוא לומד חכם פחות ממנו. כדי להתקדם בתורה, הן בידיעות והן בקניין מעלות רוחניות, יש צורך באדם אחר שירומם את האדם הלומד, יכוון אותו וילמד אותו. ממשיך הרמב"ם בהסבר דבריו של יהושע בן פרחיה על מעלת קניין החבר:

 

ואמר וקנה לך חבר. זכר אותו בלשון קנייה, ולא אמר עשה לך חבר או התחבר לאחרים, הכוונה בזה שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתקנו בו מעשיו וכל ענייניו כמו שאמרו (תענית כג.) או חברותא או מיתותא. ואם לא ימצאהו צריך להשתדל בו בכל לבו ואפילו אם יצטרך שימשכו לאהבתו עד שישוב אוהב ולא יסור מהמשך תמיד אחר רצונו עד שתתחזק אהבתו, כמו שיאמרו בעלי המוסר כשתאהב לא תאהב על מידותיך ואמנם תאהב על מדת אהוביך, וכשיכווין כל אחד משני האהובים אל זאת הצואה יהיה כוונת כל אחד משניהם להפיק רצון חברו ויהיה כוונת שניהם יחד דבר אחד בלא ספק.

ומה טוב מאמר אריסטוטלוס האהוב אחד הוא והאוהבים ג' מינים. אוהב תועלת, אוהב מנוחה, ואוהב מעלה, אמנם אוהב תועלת כאהבת שני השותפים ואהבת המלך ומחנהו, ואמנם אוהב מנוחה הוא שני מינים אוהב הנאה ואוהב בטחון, אמנם אוהב הנאה כאהבת הזכרים לנקבות וכיוצא בהם. ואמנם אוהב בטחון הוא שיהיה לאדם אוהב תבטח נפשו בו לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדיבור ויודיעהו כל ענייניו הטוב מהם והמגונה מבלתי שירא ממנו שישיגהו בכל זה חסרון לא אצלו ולא זולתו כי כשיגיע לאדם ביטחון באיש זה השיעור ימצא מנוחה גדולה בדבריו ובאהבתו הרבה. ואוהב מעלה הוא שיהיה תאוות שניהם וכוונתם לדבר אחד והוא הטוב, וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד, וזה האוהב אשר ציווה לקנותו והוא כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב.

 

            הרמב"ם מגדיר בצורה ברורה את מטרת קניית החבר: שיתקנו בו מעשיו וכל ענייניו. ישנן סיבות אחרות לחברות: הנאה או תועלת, אך לא על חברים כאלה דיבר יהושע בן פרחיה כאשר הוא ציווה לקנות חבר. רק "חבר מעלה", חבר שבהתחברו אליך תהיו שניכם מתאווים רק לטוב, רק על חבר כזה דיבר יהושע בן פרחיה. מסיים הרמב"ם את דבריו בדוגמא לחברות שהיא מהסוג עליו דיבר יהושע בן פרחיה, חבר מעלה, והיא "כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב".

                הדברים עמוקים הם אך יש לזכור שמטרת קניית חבר אמיתי היא כדי להתקדם במעלות התורה והיראה. יהושע בן פרחיה לימדנו שה' יצר את האדם חברותי על מנת שיוכל ליצור קשרים חברתיים שיעלו אותו מעלה במעלות התורה. קשר רוחני זה הוא הסיבה שיהושע בן פרחיה דיבר על קניית חבר.

                קשר רוחני בין שני אנשים הוא קשר חזק מאוד. בדרך העולם, כאשר שני אנשים בונים ביניהם קשר המבוסס על אינטרסים, יש סיכוי גדול יותר שבמשך הזמן קשר זה יתנתק. "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם" אמרו חכמים במסכת אבות. כאשר שניים בונים קשר על מנת להתקדם ולהתעלות במעלות התורה, הרי שהקשר אינו מבוסס על אינטרס אישי שלהם אלא רק על בניין רוחני שמטרתו לקיים את רצון ה' יתברך. בקשר כזה אין משמעות לרצון האישי של החברים אלא רק רצון ה' הוא המוביל אותם בכל מהלכיהם.

                כך כותב הרב וולבה זצ"ל בספרו עלי שור (חלק א' עמוד לג'. בהמשך הספר נביא בעז"ה דברים נוספים שכתב שם הקשורים לענייננו):

 

מהי ישיבה? הוי אומר שהיא מקום הגידול לחברה האידאלית ביותר, החברה לשם שמים. הוי יודע זאת כשאתה נכנס לישיבה, כי עליך להיות מבוני ציבור שאין דוגמתו בעולם, בשלמות המידות, באחדות השאיפה ובשיתוף הפעולה לעבודת ה'.

דיבוק החברים צריך להיות כה מושלם, שהוא יחזיק מעמד גם כשכבר יצאו מהישיבה. קשרי חברה שהתרקמו במקום תורה תוך עבודה משותפת בתורה ועבודת ה', הם חזקים מאוד, ובמשך כל החיים יכולים להיות מקור לעידוד והתחזקות.

 

                זוהי חברות אמיתית, חברות שהיא לשם שמים, חברות שנשארת לאורך זמן, חברות שתמשיך ותתחזק גם כשיש לכאורה ניגוד עניינים, מכיוון שהמטרה הנעלה של עבודת ה' היא העומדת מול שני החברים. זוהי חברות שהיא מעל מקום וזמן: גם לאחר שכבר יוצאים מהישיבה, היא תמשיך להחזיק מעמד.

 

&

 

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד.

(מסכת אבות פרק ד משנה ה)

               

המהר"ל בנתיב התורה (פרק ח') כותב יסוד גדול שעל פיו מתבארים דבריו של ר' ישמעאל. וכך כתב:

 

כבר התבאר שעיקר התורה כאשר משפיע אותה לאחרים, וזהו אמיתת השכל שהוא משפיע לכל מקבל, ונקרא בשביל זה תורת חסד כאשר משפיע לאחר כי החסד הוא אל הכל ולא יוגדר להשפיע לזה ולא לאחר. לכך אמרו (תענית י' עמוד א') גם כן כי התורה היא נמשלת למים אשר אין להם גבול רק הם יוצאים בלי גבול ומשפיעים בלי גדר וגבול, וכך התורה השכלית מפני שהיא שכלי אין לה עניין הגשם, כי הגשם יש לו גדרים מוגבלים ולא כן השכלית שהוא פשוט מבלי גדר מוגבל. ולפיכך עיקר התורה כאשר משפיע לאחר, ובזה מורה כי התורה היא שכלית מתפשטת מבלי גבול, וזה מצד הרב המלמד שאם אינו משפיע לאחרים, אינו נותן לתורה עניין השכל שהוא משפיע אל הכל ומוציא אחר מן הכח אל הפועל.

 

                לא נאריך בביאור דברי המהר"ל האומר שהתורה היא שכלית. הבאנו את דבריו כדי להראות שלתורה השכלית אין גבולות. כל עניין השכל הוא שבניגוד לדברים חומריים, השכל יכול לפרוץ ללא גבול שיגביל אותו. דבריו של המהר"ל עמוקים מאוד ונדרשים לבירור רחב, אך נסביר את הדברים ברובד פשוט ובקצרה.

                כל איברי הגוף של האדם מוגבלים. גם כאשר אדם עושה חסד בגופו, הוא אינו יכול להקנות את גופו לשני. כל מה שהאדם יכול לעשות הוא להיטיב לשני עם גופו. אדם יכול להושיט לחברו כוס משקה או לעזור לחברו לתלות מדף, אך עדיין היד תהיה שייכת לאדם העוזר ולא תינתן לאדם המקבל. לעומת זאת, אדם יכול להקנות לשני ידיעה שכלית. כאשר חברו ירכוש את הידיעה, הן הנותן – המלמד, והן המקבל – הלומד, נשארים עם ידיעת הדבר ויש כאן הקנייה חדשה. הסיבה היא שגוף האדם מוגבל, הוא אינו יכול לפרוץ ולהתרבות מעבר למקום שבו הוא נמצא, וכדברי המהר"ל "יש לו גדרים מוגבלים". לעומת זאת לשכל אין גבולות, הוא יכול לעבור מאדם לאדם ללא שהמעביר יחסיר דבר.

                זוהי הסיבה שעיקר לימוד התורה אינו רק על מנת שהתורה תישאר אצל אדם הלומדה. עיקר לימוד התורה הוא להעבירה לאחרים: "עיקר התורה כאשר משפיע לאחר" כדברי המהר"ל. בעוד שאצל שאר החכמות שבעולם, המומחים שומרים אצלם את סודות המקצוע, וככל שיש ל"מומחה" סודות רבים יותר שנשארים כמוסים אצלו הוא נחשב לחכם ומבין יותר, הרי שבחכמת התורה ההיפך הוא הנכון. אוי לאדם שלומד תורה שלא על מנת למסור אותה לאחרים. כשם שהאדם למד תורה שנמסרה במסורת, ובמשך הדורות תלמידי חכמים מסרו את נפשם כדי להעביר את מסורת התורה מדור לדור, כך אסור לאדם שלמד את דברי התורה להשאירם אצלו, כאילו היו קנויים לו ושייכים לו. יתירה מכך: מעיקר הדין אסור לאדם ליטול שכר כדי לדון דיני תורה (עיין למשל: מסכת בכורות דף כט' עמוד א') ורק היתרים הלכתיים הם שיצרו בדיעבד מצב שבו אדם המלמד תורה יכול ליטול שכר על לימודה. לכתחילה המצב היה שכשם שמשה רבינו לימד את התורה לעם ישראל בחינם, כך גם כל אדם המלמד תורה לעם ישראל צריך היה לעשות זאת בחינם.

                זוהי דרכה של תורת אמת, תורה הפורצת גבולות, תורה שאין מעצורים לכך שהיא תמשיך ותעבור מדור לדור. זהו גם תפקידם של המלמדים תורה בישראל: לדאוג להמשך העברת מסורת התורה מדור לדור, לוודא ששרשרת התורה העוברת מדור לדור לא תיפסק.

 

&

 

תלמידים חביבים / חברים יקרים:

ספר זה מוקדש לכם. אמנם גם ספרי "ושננתם" נועדו כדי שתוכלו להיעזר בהם בשעת לימודכם, אך ספר זה נכתב במיוחד עבורכם עם הרבה מאוד מחשבה ואסביר את דבריי:

עומדים אתם בפתחה של תקופה חדשה. גיל הנעורים מביא עימו מעבר למקום לימודים חדש ובדרך כלל גם התמודדויות רוחניות חדשות. בתקופת חיים זו, יש צורך להעמיק את היסודות של הבניין הרוחני שבניתם עד עתה וכך תוכלו גם לבנות קומה רוחנית גבוהה יותר. יחד עם החיוב במצוות, נוספה בכל אחד מכם גם דעת ובדרך כלל האדם מגיע בגיל זה לעצמאות גדולה יותר. התקווה היא שהאדם ישתמש בדעת ובעצמאות באופן נכון, ועל ידם הוא יוכל להיות בן תורה אמיתי. יש שהמעבר אצלם פשוט ויש שהמעבר קשה להם יותר, וכבר אמרו חז"ל בפסיקתא בספר שמות "כל ההתחלות קשות".

במהלך זמן היכרותנו, השקענו כוחות רבים לבניין הקומה הרוחנית ולליבון "מה ה' דורש מאיתנו". אולם, לאורך התקופה הייתה שאלה שהטרידה אותי: כיצד ממשיכים בלימוד זה? כיצד דואגים שהתורה שלמדנו יחד לא תוגבל רק לשנים בהם למדנו יחד? כפי שראינו בדברי המהר"ל, לתורה השכלית אמנם אין גבולות, אך כיצד מיישמים את פריצת הגבולות בפועל? כיצד מחזיקים את הקשר (שאני מקווה וחושב שהוא רוחני) גם כשאנחנו כבר לא זה ליד זה? ספר זה הוא התשובה לשאלה זו.

מכאן עלה בי הרצון לכתוב דברים שיישארו אצלכם להמשך הדרך. אמנם לא ניתן להכיל בספר קצר את כל מה שיש לומר: הן מבחינת מספר הנושאים המוגבל בהם עוסק הספר והן מבחינת ההיקף המצומצם שניתן לדון בכל אחד מנושאים אלה על ידי המילה הכתובה. יש משמעות גדולה לשיחה על הדברים מעבר למה שנכתב ולהתאימם לכל אחד באופן אישי. אולם, למרות המגבלות, ישנו גם יתרון למילה הכתובה. המילה הכתובה יכולה ללוות אתכם בכל זמן ומקום, וניתן ללמוד את הדברים בכל עת ובכל שעה. אני מקווה שהספר אכן ימלא את ייעודו ויהיה כשמו "אוצר לדרך".

בתחילה, כשהתחלתי לכתוב, הדבר היה לי קשה: מי אני שאדבר על העניינים הכתובים בספר? התחלתי לכתוב מספר עמודים והפסקתי את מלאכת הכתיבה לתקופה ארוכה. חשבתי, ועדיין אני חושב, שרק אדם בעל קומה רוחנית גבוהה באמת יכול לכתוב על נושאים רוחניים אלה. לאחר מכן מחשבה עלתה על ליבי: במקום לכתוב על הנושאים הכתובים בספר באופן ישיר, אעשה זאת על ידי לימוד של מעשי האבות הקדושים. כפי שכתבתי בתחילת ההקדמה, יסודות האומה הישראלית טבועים במעשי האבות וכל פרט שהתורה הזכירה בהקשר לאבות צריך לימוד וליבון. לכן, במקום שהנושאים ייכתבו באופן חופשי, הם נעשו דרך לימוד של מעשי האבות. ישנם אילוצים בצד אופן כתיבה זה: נושאים רבים הושמטו וגם הנושאים המופיעים בספר לבשו צורה אחרת. כמו כן, גם בעיסוק במעשי האבות לא היה ניתן להיכנס לכל הנושאים שרציתי. חלק גדול מהנושאים וממה שרציתי לכתוב לא מצאו את מקומם בין דפי הספר משיקולים של מקום וכדי לשמור על זרימת הדברים. כמו כן גם בעניינים הקשורים למעשיהם של האבות הקדושים לא כתבנו על הכל (למשל: כיצד ניתן לכתוב על מעשיהם של האבות ללא כתיבה מסודרת על מידת החסד של אברהם?) ואנחנו תפילה להקב"ה שיזכה אותנו בהוצאת כרך נוסף בו נוסיף על מה שכבר כתבנו (כמובן שלא ניתן להשלים את המלאכה משום שהאבות היו כל כך נעלים שגם אלפי עמודים לא יכילו את מה שמוטל עלינו ללמוד מהם).

באופן הכתיבה הייתה התלבטות גדולה: האם לכתוב בצורה של שאלה ותשובה, האם לכתוב בלשון קלילה ועוד שאלות שעלו. בסופו של דבר ההחלטה הייתה שאין אנו משנים מדרכנו. כשם שהלימוד המשותף שלנו היה על ידי עמל ורצינות, כך גם ספר זה יהיה המשך ללימוד זה, אלא שננסה שהדברים יהיו ברורים ככל האפשר.

כמובן שאין בספר זה סוף פסוק. גם בהמשך הדרך, ניתן לפנות אליי בכל עניין, או סתם לבוא ולומר שלום. מספר הטלפון שלי מופיע בשער הספר והוא נועד לשימושכם.

הספר כולו מבוסס על דברי רבותינו לאורך הדורות. כשם שבספרי "ושננתם" הייתה הקפדה לפרש כל צלע של פסוק רק על פי דברי הפרשנים ולא מדעתי, כך גם בספר זה. רק במקומות מועטים הוספתי משלי ובכל המקומות האלה כתבתי את הדברים בלשון "אולי, או "ונראה לי". הסיבה פשוטה: משום שאין לנו אלא את מה שלימדונו רבותינו לאורך הדורות ובכוחנו רק לבנות על גבי דבריהם. המקורות הובאו בכוונה כמעט בשלמותם משום שלימוד המקורות עצמם הרבה יותר חשוב מלימוד הקטעים הכתובים בין המקורות. בכל נושא היה ניתן להביא מקורות רבים יותר, אולם השתדלתי להביא רק את הנצרך להבנת העניין וכן את המקור הראשוני של הדברים. במקומות בהם לכאורה יש חזרה על תוכן המקור נועד הדבר לתת דגש גדול יותר לדברים שנכתבו. חלק גדול מהמקורות הועתקו מפרויקט השו"ת ומהתקליטור התורני.

ספר זה נכתב ברגשות תודה לה' על שזכיתי להכירכם ולהיות חלק משלשלת העברת התורה מדור לדור. אני יכול לומר שאני מקווה שהמחשבה והמעשים שהשקעתי בכם אכן היוו חלק מבניין אישיותכם וצמיחתכם לעבר המטרה לשמה נבראנו: היותנו בני תורה. אני יכול לומר בוודאות שהעבודה בכיתה ומחוצה לה והשהיה במחיצתכם אכן תרמה לבניין הרוחני שלי. הבנתי בדרך פלא את דברי רבי שאמר "ומתלמידי יותר מכולם" ועל כך רציתי גם להודות לכם.

לסיום ברצוני להודות לחנן מרמורשטיין שעבר על הספר והעיר את הערותיו. יעזרהו ה' שיראה הרבה נחת מצאצאיו ומתלמידיו ושיזכה להמשיך ולחנך ליראת שמים לאורך ימים ושנים.

טבת תש"ע

 

נ.ב. התארים במהלך הבאת הדברים של רבותינו אינם באים חלילה לתאר את חשיבותו של זה על פני אחר. לדוגמא: אחד מגדולי האחרונים היה ר' חיים ופעמים הוא נכתב בספר בשם זה (ללא תיאורים הרה"ג וכו') משום שכך הוא מכונה בעולם הישיבות.