שמחה

מהי השמחה וחשיבותה בעבודת ה'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ניסן תשע"ח

שמחה:

 

השמחה – תנאי להתגלות השכינה:

                כאשר הקב"ה מצווה את אברהם אבינו לעקוד את יצחק בנו, הוא אינו מגלה לו בדיוק היכן יעקוד אותו:

 

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ

 

                הציווי הראשוני לעקוד את יצחק אינו ציווי מלא ואינו כולל את כל פרטי העקידה. הציווי על אברהם הוא ללכת עם יצחק בנו אל ארץ המוריה ובהמשך הדרך עתידה להיות התגלות נוספת של הקב"ה לאברהם, התגלות בה גם יציין הקב"ה את המיקום המדויק בו תתקיים העקידה. אולם הורונו חז"ל שהשכינה אינה מתגלית לכל אדם בכל מצב, גם אם הוא נביא. ישנו תנאי להשראת שכינה על האדם: שהאדם יהיה שרוי בשמחה. הדבר נלמד מאלישע הנביא שכאשר הוא מתבקש להתנבא על ידי "ברית המלכים", על ידי מלכי ישראל ויהודה היוצאים למלחמה משותפת, הוא מבקש מהם תחילה להביא בפניו אדם שינגן לו. הנגינה תוביל לשמחה וכתוצאה מכך יזכה הוא לנבואה, וכך אומרת הגמרא[1]:  

 

ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.

 

            המסקנה העולה מהדברים היא שאברהם אבינו עמד כאן בניסיון כפול. הניסיון הראשון היה עצם הקושי שאדם יעקוד את בנו ויעלהו לעולה. הניסיון השני הוא שאברהם היה צריך למלא אחר דבר ה' בשמחה גדולה, אחרת לא היה זוכה לנבואה שתאמר לו היכן אמורה להתקיים העקידה. כך מסביר הרב קוק זצ"ל[2] את הניסיון:

 

על אחד ההרים אשר אומר אליך – כאן הגיע אור הקודש של הניסיון למדרגתו הגבוהה והנפלאה, שחוץ מההבעה של הציווי "והעלהו שם לעולה", אחרי כל ההתפארות העמוקה והאמיתית ביקרת סגולתו הנפלאה של הבן הנחמד, הנה צריך היה הרוח להיות עוד אמיץ, מלא הוד ועז וגבורה ושמחת קודש, עד כדי להיות עוד מוכן לנבואה שהיא צריכה עוד לבא אליו, לסמן לו את המקום המכוון בדיוק, בין ההרים הרבים אשר בארץ, למען דעת אותו ההר המיוחד על אחד ההרים אשר אומר אליך.

 

                כלומר: לו היה אברהם אבינו מקיים את ציווי ה' לעקוד את בנו, אלא שהיה עושה זאת בראש שפוף, ניסיון העקידה היה מתבטל משום שאברהם לא היה יודע בסופו של דבר היכן לעקוד את בנו. בעז"ה בפרק העוסק במידותיהם של האבות נראה שעניין העקידה היה הפוך מהמידה העיקרית של אברהם אבינו, מידת החסד, ובכל זאת, אפילו אם אברהם היה רוצה לשמוע בדבר ה' ולקיים את הציווי לעקוד את בנו אלא שבקיום הציווי הייתה נעדרת השמחה, העקידה לא הייתה מתקיימת ואברהם אבינו חלילה לא היה מצליח לעמוד בניסיון.

 

העצבות – מידה ללא שורש:

                כפי שראינו, גם נביא הרגיל בנבואות כאלישע הנביא, אינו יכול לזכות לנבואה בשעה שהוא אינו שמח. ממעשה זה של אלישע ניתן גם לראות שאדם יכול לעורר אצלו את השמחה על ידי פעולות חיצוניות כמו שאלישע עורר אצלו את השמחה על ידי ניגונים. מצאנו בדבריו של הרב קוק פסקה המחייבת כל עובד ה' להיות בשמחה ובפסקה זו[3] הרב זצ"ל כותב באופן חריף על העצבות:

 

כל המידות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל כי עז וחדווה במקומו. וצריכים להעלות את סיבתה, וכיוון שהשורש מתעלה, גם היא עולה. והשורש של העצבות הוא או גאווה או כעס או דאגה הבאה מסיבתם וכיוצא.

 

                כלל גדול ראינו בכל עולם המידות. לכל מידה יש שורש שבבסיסו הוא טוב ורק התגלות לא נכונה של אותה מידה גוררת אחריה דברים שליליים. לדוגמא: הגאווה. ברוב המקרים שאדם מתגאה הדבר אמנם יהיה שלילי אך יש גם גאווה חיובית: "ויגבה ליבו בדרכי ה'"[4], ומכאן שהשורש של הגאווה הוא שורש חיובי. מכאן שיש מקום לגאווה כל עוד היא באה לידי ביטוי במקום ובמינון המתאים. וכך, לכל מידה יש שורש חיובי שעל ידי מינון ותזמון נכון יכול להצמיח תועלת בעבודת ה' ובמצבים מסוימים האדם חייב להביא את המידות האלה לידי ביטוי.

                יוצאת מן הכלל היא מידת העצבות. הרב זצ"ל מסביר שלעצבות אין בכלל שורש מכיוון שהיא אינה מידה עצמית. העצבות היא תוצאה של מידה אחרת, וכאן מונה הרב מספר מידות רעות היכולות להיות השורש של העצבות: גאווה, כעס ועוד. הוי אומר: בזמן שעל האדם לא פועלים כוחות שליליים אחרים (כדוגמת הכעס), הוא לא יגיע בכלל לידי עצבות.

                ממילא מובן מדוע לא ניתן להעלות כלל את מידת העצבות. כל עוד האדם אינו יכול להגיע לשורש המידה, הוא אינו יכול להעלותה ולנצל אותה במינון ובתזמון נכונים לעבודת ה'. רק המידות האחרות שקיים בהן שורש טוב ואמיתי – ניתנות להעלאה.

               

השמחה בעבודת ה':

כך נוכל להבין גם את דברי התורה בפרשת הברכות והקללות. כאשר משה רבינו מזהיר את בני ישראל מאי קיום התורה, הוא מונה רשימה ארוכה מאוד של קללות שחלילה יבואו על בני ישראל במקרה שהם לא יקיימו את מצוות ה'. לכאורה היה ניתן לומר שהסיבה שיבואו על בני ישראל קללות רבות כל כך היא בגלל אי קיום התורה, אולם מהתבוננות בפסוקים[5] נראה שהדבר אינו כן:

 

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל

 

                דקדקו מכאן רבותינו הקדושים שמשה רבינו אינו מזהיר את בני ישראל ממצב בו לא יקיימו את התורה, אם כי ודאי הדבר שגם אם בני ישראל חלילה לא יקיימו את התורה, יבואו עליהם קללות. משה רבינו אומר לבני ישראל שגם אם הם יקיימו את התורה, גם אם הם יעבדו את ה', אלא שהדבר לא יהיה בשמחה, עדיין יבואו עליהם הקללות, וכך כתב רבי יוסף אלבו בספר העיקרים[6]:

 

אמר משה במשנה תורה תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל  ועבדת את אויביך וגו', תלה העונש על שלא עבד השם יתברך בשמחה לא על שלא עבד במוחלט...

ועניין הכתוב יורה שפירושו כך, כי לא יתכן שיאמר שהעונש יגיע אליו על שלא עבדו בהיותו בשמחה, שאם כן יתחייב שלא יהיה האדם מחויב לעבוד את השם יתברך כשלא יהיה בשמחה וברוב כל.

 

                בתחילה מסביר בעל ספר העיקרים שלא ייתכן לומר שאדם אינו מחויב לקיים מצוות כאשר הוא לא שמח. לו היה הדבר כן, כל עניין עבודת ה' היה תלוי במצב רוחו של האדם, והציווי לעבוד את ה' הוא ציווי תמידי ללא כל קשר למצבו הרגעי של האדם. לכן מגיע בעל ספר העיקרים למסקנה אחרת בהבנת מקום השמחה בעבודת ה':

 

ומזה יראה שקיום המצווה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצווה, לזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השם יתברך שתהיה בשמחה, אמר עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה.

 

                לפי בעל ספר העיקרים, בכל מצווה ישנם שני חלקים. האחד הוא מעשה המצווה עצמו. האדם חייב במעשה המצווה בכל עת ובכל שעה בלי קשר להרגשותיו. אולם, החלק השני והמשלים של המצווה הוא ההרגשה המתלווה לאדם בשעת עשיית המצווה. כאשר אדם שמח בעשיית המצווה, הרי שיש בכך השלמה של המצווה.

                ניתן להסביר את דבריו של בעל ספר העיקרים על ידי דבריו של מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל המובאים בספר "אמרי שפר". מובא שם שמו"ר נשאל כיצד דברי הגמרא האומרת שבית המקדש הראשון נחרב בגלל שעם ישראל עבר על שלוש העוונות החמורים ובית המקדש השני נחרב על שנאת חינם מתיישבים עם דברי הפסוק שכל הצרות שיבואו על בני ישראל יבואו עליהם בגלל שהם לא עבדו את ה' בשמחה? ענה מו"ר שחוסר השמחה בעבודת ה' מביא לידי העבירות החמורות. הוי אומר: כאשר האדם מקיים מצוות אך הוא אינו מקיים אותן בשמחה, הוא עלול להגיע למצב שבסופו של דבר הוא יעבור אפילו על שלוש העבירות החמורות.

                אדם הרוצה להתפתח בעבודת ה' חייב לשמוח בעבודה זו. אם האדם ירגיש שעבודת ה' כבדה עליו (כמובן שאין מדובר במצבים רגעיים וחולפים) הוא יילכד בסופו של דבר ברשת יצר הרע. כך מיישב הרב משה פיינשטיין[7] זצ"ל קושיא גדולה מאוד העולה מהפסוקים בפרשת ויצא. כאשר יעקב מספר לרחל וללאה שה' אמר לו לעזוב את בית לבן, הן עונות לו שהן מסכימות ללכת איתו משום שבכל מקרה הן נחשבות לנכריות בעיני לבן. תשובת רחל ולאה לכאורה קשה עד מאוד. כיצד האימהות הקדושות אומרות שהסיבה שהן מסכימות ללכת עם יעקב נובעת מיחסו של לבן אליהן והן מתעלמות לגמרי מציווי ה' ליעקב לחזור לארץ כנען? על כך כותב הגרמ"פ:

 

תמוה מאוד שהרי יעקב אמר לרחל וללאה אשר ה' אמר לו לשוב, ואילו הם אמרו לו שטוב הדבר משום שאין צורך להישאר שם כי נכריות נחשבו לו ולא יירשו כלום. הלא היה להן להשיב שכיוון שה' אמר לשוב, צריך לשוב, אף אם היה להם הצלחה גדולה לישב אצל אביהן ...

וצריך לומר שהוא שלא להתגדר בהמצווה וללמד שבכל מצווה ליכא (=אין) ניסיונות גדולים שלכן יהיה קל לקיים, כמו שהאמת שאין הפסד כלל לאדם ממצוות התורה, כי מזונותיו של אדם קצובות מראש השנה ובוודאי יזמין לו ה' בהיתר ואם מרוויח באיסור בחילול שבת ובביטול תפילה לא יהיה לו יותר, ונמצא שאין בזה שום ניסיון.

 

                הוי אומר: הסיבה שרחל ולאה ענו ליעקב שהן מסכימות להצטרף אליו בגלל שבכל מקרה יחסו של אביהן, לבן, אליהן אינו יחס טוב והן לא ענו לו שהן מסכימות להצטרף אליו משום שזהו רצונו של ה' היה כדי לומר שההצטרפות שלהן אל יעקב אינה קשה להן. כאשר אדם מרגיש עול ועצבות בקיום מצוות ה', יש חשש שבסופו של דבר הוא יגיע למצב בו הוא יאמר שהוא אינו מעוניין בעול זה וממילא הוא יבוא לידי חטא. אולם, כאשר אדם מרגיש שמחה וסיפוק בעבודת ה', כאשר הוא אינו מרגיש שהוא מוותר על משהו לשם עבודת ה', כמו שרחל ולאה אמרו שאין להן מה להפסיד בכך שהן מצטרפות ליעקב משום שבכל מקרה הן נחשבות לנכריות בעיני לבן, אזי עבודתו תהיה שלימה. לכן להרגשה המתלווה לקיום המצווה יש חלק חשוב בהשלמת המצווה, משום שהיא מביאה את האדם להמשיך ולקיים את המצוות בכל הכוח. נביא גם את סיום דבריו של הגרמ"פ בעניין ההרגשה המתלווה לאדם בקיום המצווה:

 

וכשיחנך את זרעו באופן זה, ישמרו דרך ה' בקלות. אבל אלו המתפארים שכבר הן באמריקה חמישים שנה ויותר ולא חללו שבת, אי אפשר להם לחנך את זרעם, כי אף שהוא עמד בניסיון, מכל מקום זרעו אפשר שלא יוכלו לעמוד בניסיון, כי הרי תיקנו להתפלל שאל תביאינו לידי ניסיון. ונמצא שבחינוכו אדרבה קלקל את בניו שאמר להם שקשה לשמור את התורה אך הוא בכל זאת שמר, ויבוא מזה שהם לא יוכלו לשמור. אבל מי שיודע שאין זה ניסיון מצד אמונתו הגדולה שה' יזמין לו פרנסה בהיתר, הרי קל מאוד לשמור התורה וישמרו בניו גם כן. וזהו הטעם שאמרו רחל ולאה שאין בזה שום ניסיון כי אדרבא טוב מאוד לצאת מכאן והיא מצווה קלה, וכן הוא בכל המצוות.

 

                מסביר לנו הגרמ"פ שהדרך הנכונה להתייחס לקיום כל מצווה כאשר האדם מקיים את המצווה בעצמו, בשמחה הראויה, נכון שבעתיים כמסר שהאדם צריך להעביר לילדיו ולתלמידיו בשעה שהוא מחנכם לקיום תורה ומצוות. כאשר אדם מתפאר על קיום מצוות למרות הקושי שבהם, עלולים בניו ותלמידיו לומר שאין הם מעוניינים בקשיים הנלווים לקיום המצווה ולכן הם יעדיפו לוותר על קיום המצווה. אך כאשר אדם משדר שאין זה כלל ניסיון לקיום המצווה, הרי שגם בניו ותלמידיו ירצו לקבל על עצמם את "עול המצווה" שהרי כל אדם רוצה לזכות במצווה קלה.

                (לעיתים, המצוות נראות לנו כעול. יושב בעל חנות שומר שבת ורואה שמסביבו יש מספר חנויות שפותחות את שעריהן בשבת, והוא חושב שהוא מפסיד לקוחות וכספים בגלל הקפדתו לשמור שבת. במקרה זה יש עניין נוסף שמזונותיו של אדם קצובים מראש השנה ולכן פתיחת העסק בשבת לא יועיל לו להגדיל את מכירותיו. אולם מעבר לכך יש עניין שכאשר האדם מסתכל על קיום המצווה כזכות לקיים דבר ה', הוא לא ירגיש שום קושי לקיים את מצוותיו וישמח בהם כמו שהורה שמח בעול שיש לו לטפל בילדיו. כמובן שאין זה אומר חלילה שאם איננו שמחים בקיום מצווה מסוימת שלא נקיים אותה ויש לקיים את המצווה בכל מצב, אלא הדבר בא רק לומר שהאדם צריך להרגיש זכות כל כך גדולה בהזדמנות לקיים מצווה שהוא אכן ישמח ולא יגיע כלל לידי הרגשה עצבות בקיום המצווה.)

                ממילא מובנים דברי הרמב"ם שכתב[8]:

 

השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב.

 

                כאשר אדם אינו שמח בקיום המצווה, גם אם הוא קיים את מעשה המצווה במלואו, גם אם קנה את האתרוג המהודר ביותר או שהדליק נרות חנוכה בחנוכייה המפוארת ביותר, עדיין חסר לו חלק מקיום המצווה וראוי שהוא ייענש על כך.

 

מקור השמחה והעונג:

                על פי דבריו של הרב קוק שהבאנו לעיל (האומר שלעצבות אין שורש), ניתן להבין את מקורה של השמחה. השמחה היא המצב הטבעי של האדם וללא גורמים מפריעים ומידות רעות שיפריעו, האדם יהיה נתון במצב תמידי של שמחה. ננסה להסביר את הדברים על פי הרמח"ל[9]:

 

שֶׁאִם תַּכְלִית בְּרִיאַת הָאָדָם הָיָה לְצֹרֶךְ הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא הָיָה צָרִיךְ מִפְּנֵי זֶה שֶׁתְּנֻפַּח בּוֹ נְשָׁמָה כָּל כָּךְ חֲשׁוּבָה וְעֶלְיוֹנָה שֶׁתִּהְיֶה גְדוֹלָה יוֹתֵר מִן הַמַּלְאָכִים עַצְמָם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהִיא אֵינָהּ מוֹצְאָה שׁוּם נַחַת רוּחַ בְּכָל עִנּוּגֵי זֶה הָעוֹלָם, וְהוּא מַה שֶּׁלִּמְּדוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת וְזוֹ לְשׁוֹנָם, "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" – "מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעִירוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת מֶלֶךְ, אִם יָבִיא לָהּ כָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם, אֵינָם חֲשׁוּבִים לָהּ כְּלוּם, שֶׁהִיא בַּת מֶלֶךְ. כָּךְ הַנֶּפֶשׁ אִלּוּ הֵבֵאתָ לָהּ כָּל מַעֲדָנֵי עוֹלָם, אֵינָם כְּלוּם לָהּ, לָמָּה? שֶׁהִיא מִן הָעֶלְיוֹנִים.

 

                הרמח"ל מסביר שלו מטרת בריאת האדם הייתה כדי שהוא יתענג בעולם הזה, לא היה הקב"ה בורא את האדם עם נשמה כל כך עליונה. ההסבר הוא פשוט: הנשמה הרוחנית לא תבוא על סיפוקה בעולם הזה בתענוגים הגשמיים.

מכלל לאו אתה שומע הן: הנשמה כן תבוא על סיפוקה כאשר היא תהיה דבקה בה'. כל עוד האדם דבק בה' ויעסוק בעניינים רוחניים, נשמתו תבוא על סיפוקה והוא יהיה שמח. האדם נכנס לתוך עצבות כאשר הוא שרוי בכעס או גאווה ואז יש מחיצה המבדלת בינו לבין הקב"ה. כל עוד האדם מקיים את מצווה ה' ויש לו ביטחון גמור בה', הוא יהיה שמח למרות הצרות הבאות עליו. כך כותב[10] מרן הרב קוק זצ"ל בפסקה נוספת:

 

הדבקות האלקית האמיתית, כשהיא משפעת את שפעה על העובד האמיתי, היא ממלאת אותו זיו תענוג והרחבת הדעת. וכל הכוחות וכל החושים שלו מאירים ושמחים והעולם וכל מלואו שמח עימו.

 

                ומאידך בפסקה נוספת[11] מסביר הרב קוק שמקור העונג והשמחה הוא מידות הענווה והיראה. כאשר אדם מקבל את המציאות בענווה ודבק בהקב"ה, לא תיתכן מציאות שבה הוא לא יהיה שמח. לא תוכל להיות מציאות חומרית שתמנע ממנו את השמחה ולא שום ניסיון רוחני, שהרי האדם מקבל את הכל בענווה, ויראת ה' שבו מביאה אותו למצב שהוא דבק בה' (לא ניכנס להבדל שמחלק הרב קוק בין העונג העדין לבין השמחה). כך כותב שם מרן הרב קוק:

 

הענווה והיראה בהתגלותן הן מולידות את העונג ואת השמחה. אמנם בא העונג העדין מיסוד הענווה והשמחה הטהורה מיסוד היראה.

 

                ממילא גם מובן מדוע האדם אינו זוכה לנבואה כאשר הוא אינו שמח. חוסר השמחה מראה על מצב שבו האדם אינו נמצא בשלמותו והוא אינו דבק לגמרי בה' באותה שעה. לכן ביקש אלישע שיביאו לו אדם שינגן, כדי שיגיע לשמחה ודבקות בה' גם במצב המורכב שבו היה נתון: יהורם מלך ישראל, צאצא של אחאב שהשמיד את כל נביאי האמת, בא ושואל אותו לדבר הנבואה. כל אדם שיעמוד במעמד דומה ירגיש בכך לפחות אי נוחות מסוימת. לכן היה צריך אלישע לעורר את השמחה באופן חיצוני על מנת שהוא יוכל לחזור לדבקות בה'.

 

השמחה – על שלימות:

                נרחיב את דבריו של הרב קוק בעניין הענווה המובילה לשמחה על פי דבריו של הרב דסלר זצ"ל. הרב דסלר[12] מקשר בין השמחה האמיתית של האדם לבין הנתינה. ראשית יש להגדיר את השמחה לא כמילוי של שאיפה מסוימת של האדם. האדם תמיד ישאף לקבל יותר וכבר אמרו חז"ל[13] יש לו מנה רוצה מאתיים ולא ניתן למלא את כל שאיפותיו של האדם. לכן, אם נגדיר את השמחה כמילוי שאיפותיו של האדם, לא נוכל לומר על אף אדם שהוא באמת שמח. הלכך מגדיר הרב דסלר את השמחה כשלימות. האדם השמח הוא אינו האדם שנוטל מאחרים כדי למלא את סיפוקיו, אלא הוא אדם שיש לו סיפוק בכל רגע נתון – איזהו עשיר השמח בחלקו – אדם זה רוצה לתת לאחרים ממה שיש לו. כך כתב הרב דסלר:

 

הרעבון הוא אות לחיסרון, כי המחסור במזון הנדרש לגוף האדם הוא אשר ירעיבנו, וכן הוא בכל השאיפות: השואף חסר את אשר ישאף אליו. זאת אומרת: השאיפה היא כח המושך, ימשוך אל האדם דברים שימלאו את חסרונו. וכן השובע הוא אשר נתמלא החיסרון, וכאמור, השאיפות, תולדת כח הנטילה, אין להם שובע כי חסרונם לא ימלא לעולם.

ואיך הוא כח הנתינה? איננו כח המושך, כי יבא משלימות ולא מחיסרון. ונבאר: איש כזה אשר דבר חומרי איננו שווה בעיניו להתעניין בו ושמח במה שיש לו ובכל אשר ימצא לו ישבע. זוהי ברכת האל ברוך הוא "ואכלת ושבעת". מתנה טובה היא לאדם מה' יתברך שיוכל להיות שלם ולא חסר אשר לזאת נוצר.

 

                הוי אומר: אדם המבין שהקב"ה מספק לו את כל מה שהוא זקוק לו והוא אינו מרגיש חיסרון בדברים החסרים לו, הוא אדם שיש בו שלימות. לאדם זה לא חסר דבר והוא אינו משועבד לדברים שחסרים לו. כאשר האדם משעבד את עצמו לעניין כלשהו, הוא יהיה אדם חסר משום שכל עוד יהיה חסר לו הדבר שהוא משועבד אליו, הוא לא יוכל לשמוח. גם כאשר הוא יצליח למלא את חסרונו, יגיע שלב שהוא ירצה דבר חדש, ואז שוב השמחה תהיה נעדרת ממנו. ממשיך הרב דסלר וכותב:

 

ואמרו חז"ל: איזהו עשיר השמח בחלקו? הם באדיר חכמתם, בחנו בבני האדם ויראו כי המשתלם בשלמות הנפש ישבע ולא ירעב, ישמח בחלקו ולא ישאף להוסיף בחומריות – הוא העשיר. אבל כל שאר מרבית בני האדם חסרים המה, עניים, רעבים.

כח הנתינה איננו שורה אלא על השמח – לא רק מסתפק – בחלקו. הוא ורק הוא הנהו כנהר אשר מימיו ירביון ויעבור על כל גדותיו. הלא ראית כי השמח, כל אשר תגדל שמחתו, ירחב לבבו ויבקש את אוהביו ליהנות עימו כשמחת ליבו.

ככה הוא. הנותן, הוא אשר ברוחניות יסודו, ובכל ענייני עולמו עיניו נשואות למעלה, הוא יראה בכל דבר גדול וגם קטן את חסדי ה' כי לא תמנו ואת טובותיו אשר אין קץ להן. ויהי בראותו כי כן, הלא ישמח במתנות האלה שמחה רבה והיו חייו מאושרים תמיד. מן השמחה והאושר האלה יביעו הנתינה והאהבה, ולא תבוא השאיפה אל הטוב מן החיסרון כאשר באה השאיפה הרעה אלא מן הדבקות. זו היא מדרגת הצדיקים המעולים אשר יעשו מאהבה.

 

                רק אדם שכל כולו מנותק מרצונות ושאיפות חומריות, אדם שבכל מצב ומציאות יהיה שמח משום שתמיד יחשוב וירגיש שיש לו את כל מה שהוא צריך שהרי הקב"ה נותן לכל אדם את כל צרכו, הוא אדם שיכול לתת לאחרים. ככל שהאדם שמח יותר ומרגיש שלימות גדולה יותר, הוא ירצה לתת יותר לאחרים. כח הנתינה שלו יהיה גדול יותר והנתינה שלו לא תהיה תלויה בדברים חיצוניים. למדרגה זו ניתן להגיע רק כאשר האדם רואה בכל דבר את חסדי ה'. אדם המכיר טובה לה' על מה שנתן לו ואינו מסתכל על הדברים החסרים לו, רק הוא יוכל לשמוח בחלקו ולתת לאחרים. לשם כך דרושה גם מידה גדולה של ענווה.

                נשלים את דבריו הקודמים של הרב דסלר בעניין השמחה עם דברים נוספים שכתב[14]. כפי שראינו, ישנה התאמה בין שמחה לשלמות. ככל שהאדם שלם יותר ואינו מרגיש בדברים החסרים לו, כך הוא שמח יותר. ממילא מובן מהי שמחה של מצווה, וכך כתב:

 

בטובו יתברך, בבראו אותו בצלמו, שם בנו מעין שמחה זו, שמחת ההויה, שמחת השלמות. נמצא שהאדם המעולה, הנותן האמיתי, דומה לקונו בעניין עיקרי זה שמקור חסדיו הוא מעין שמחה של מעלה.

יש ששמח במצווה משום ש"השיג" מצווה, ויש ששמח במצווה עצמה. וכן בתלמוד תורה – יש שמרגיש עונג גדול בתורה עצמה. כל אלה מעין שמחה של מעלה הן.

 

            כלומר: לפי דבריו של הרב דסלר, כאשר אדם מקיים מצווה, השמחה שנכנסת בליבו נובעת מכך שעל ידי קיום המצווה הוא נהיה שלם יותר. כפי שראינו, השמחה נובעת משלמות וממילא כאשר האדם מקיים מצוות, שמחתה של המצווה היא בכך שהוא נהיה שלם יותר ובכך נדמה הוא להקב"ה.

                נסיים בדבריו של הרמח"ל בעניין השמחה. כאשר הרמח"ל בונה את ספרו לפי ההדרגה המופיעה בברייתא של ר' פנחס בן יאיר, אחת הדרגות הגבוהות אליהן האדם אמור להגיע היא דרגת החסיד. הרמח"ל[15] כותב שאחד המרכיבים של החסידות הוא אהבת ה', כאשר אהבת ה' כוללת שלשה מרכיבים: דבקות, שמחה וקנאה (מלשון קנאות לכבודו של ה'). כך מסביר הרמח"ל את עניין השמחה:

 

הוּא עִקָּר גָּדוֹל בָּעֲבוֹדָה, וְהוּא מַה שֶּׁדָּוִד מַזְהִיר וְאוֹמֵר "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה", וְאוֹמֵר "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה". וְעַל הַפָּסוּק שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה", אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ "אָמַר רַבִּי אֵיְבוּ, כְּשֶׁתִּהְיֶה עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל יְהֵא לִבְּךָ שָׂמֵחַ עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל לֵאלֹהִים שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בּוֹ", כִּי זֹאת הִיא הַשִּמְחָה הָאֲמִתִּית, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם עָלֵז עַל שֶׁהוּא זוֹכֶה לַעֲבֹד לִפְנֵי אָדוֹן יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, וְלַעֲסֹק בְּתוֹרָתוֹ וּבְמִצְווֹתָיו שֶׁהֵם הַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּי וְהַיָּקָר הַנִּצְחִי.

 

                גם הרמח"ל עושה את ההתאמה בין "השמחה האמיתית" לבין העובדה שהאדם "זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו ולעסוק בתורתו ובמצוותיו שהם השלמות האמיתי והיקר הנצחי" (ויתכן שזהו מקורו של הרב דסלר). האדם העובד את ה', העוסק בעניינים המביאים אותו לשלמות הוא האדם שיש לו שמחה אמיתית. ממשיך הרמח"ל וכותב:

 

וְאָמַר שְׁלֹמֹה בִּמְשַׁל הַחָכְמָה "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ", כִּי כָל מַה שֶּׁזּוֹכֶה הָאָדָם לִכָּנֵס יוֹתֵר לִפְנִים בְּחַדְרֵי יְדִיעַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, יוֹתֵר תִּגְדַּל בּוֹ הַשִּמְחָה וְיִהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ בְּקִרְבּוֹ, וְאוֹמֵר "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו, בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם".

 

                ככל שהאדם זוכה לדבקות גדולה יותר בה' יתברך, השמחה שאצלו גדלה יותר. זהו ביאור דבריו של שלמה המלך "הביאני המלך חדריו – נגילה ונשמחה בך", הכניסה אל "חדרו" של ה' שזוהי דבקות גדולה יותר בה', היא המגדילה את שמחתו של שלמה.

 

וְדָוִד, שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ אֶל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת שִׁעוּר גָּדוֹל, אָמַר "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'". וְאוֹמֵר "וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי, וְאוֹדְךָ בְּכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי". וְאָמַר "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ, וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ", וְהַיְנוּ, כִּי כָל כָּךְ הָיְיתָה מִתְגַּבֶּרֶת בְּקִרְבּוֹ הַשִּמְחָה, שֶׁכְּבָר הַשְּפָתַיִים הָיוּ מִתְנַעְנְעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, וּמְרַנְּנוֹת בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בִּתְהִילּוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ, וְכָל זֶה מִגֹּדֶל הִתְלַהֲטוּת נַפְשׁוֹ שֶׁהָיְיתָה מִתְלַהֶטֶת בְּשִׂמְחָתָהּ לְפָנָיו, הוּא מַה שֶּׁסִּיֵּים, "וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ".

 

                כאן מסביר הרמח"ל את תפקיד השמחה בדרגתו הרוחנית של דוד המלך. השמחה הובילה את דוד למציאות שההודאה והשבח לה' היו באים מאליהם. לולי השמחה, היה דוד המלך חלילה צריך בכל פעם מחדש לפעול ולחשוב על מנת שהוא יודה לה' יתברך. אך לאחר שדוד הגיע למעלה גבוהה של שמחה, ההתלהטות שבאה יחד עם השמחה הביאה אותו למצב שהשבח לה' היה בא ללא מאמץ וללא שהיה צריך לפעול בצורה מיוחדת.

 

שמחה אינה ליצנות:

                אחד הדברים שנותר לנו לברר הוא ההבדל בין השמחה לליצנות. עד עתה הרחבנו בחשיבות השמחה, אך מאידך מצאנו שהליצנות מגונה. ראינו שדוד המלך פתח את ספר תהילים בגנות הליצנות: "אשרי איש ... ובמושב לצים לא ישב"[16]. הרמח"ל[17] מונה את הליצנות בתור אחד מהמונעים של האדם לרכוש את המדרגה הראשונה בסולם המדרגות עליו בנוי ספר "מסילת ישרים", מידת הזהירות, וכך כתב:

 

וְתִרְאֶה קְשִׁי הַלָּצוֹן וְהַשְׁחָתָתוֹ הָרַבָּה, כִּי כְּמוֹ הַמָּגֵן הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן אֲשֶׁר יַשְׁמִיט וְיַפִּיל מֵעָלָיו הַחִצִּים וּמַשְׁלִיכָם לָאָרֶץ, וְלֹא יַנִּיחַ אוֹתָם שֶׁיַּגִּיעוּ אֶל גּוּף הָאָדָם, כֵּן הַלָּצוֹן בִּפְנֵי הַתּוֹכֵחָה וְהַמַּרְדּוּת, כִּי בְּלֵיצָנוּת אֶחָד וּבִשְׂחוֹק קָטָן יַפִּיל הָאָדָם מֵעָלָיו רִבּוּי גָּדוֹל מִן הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְפַּעֲלוּת, מַה שֶּׁהַלֵּב מִתְעוֹרֵר וּמִתְפַּעֵל בְּעַצְמוֹ מִדֵּי רְאוֹתוֹ אוֹ שָׁמְעוֹ עִנְיָינִים שֶׁיְּעִירוּהוּ אֶל הַחֶשְׁבּוֹן וְהַפִּשְׁפּוּשׁ בַּמַּעֲשִׂים. וּבְכֹחַ הַלֵּיצָנוּת יִפֹּל הַכֹּל לָאָרֶץ וְלֹא יַעֲשׂוּ בּוֹ רֹשֶׁם כְּלָל, וְלֹא מִפְּנֵי חֻלְשַׁת הָעִנְיָינִים וְלֹא מִפְּנֵי חֶסְרוֹן הֲבָנַת הַלֵּב, אֶלָּא מִפְּנֵי כֹּחַ הַלָּצוֹן הַהוֹרֵס כָּל עִנְיְנֵי הַמּוּסָר וְהַיִּרְאָה.

 

                הדימוי של דברי הליצנות למגן שמשוח בשמן בא להבהיר לנו שהליצנות פשוט מונעת מהאדם מלשמוע ולקבל את הדברים הטעונים תיקון. מי מאיתנו לא היה בשיחה רצינית שכל הנוכחים בה היו קשובים למעביר השיחה ואז פתאום הערה אחת של אחד המשתתפים גרמה לכולם לפרוץ בצחוק ושינתה לגמרי את האווירה של השיחה ואת המוכנות של הנוכחים לקבל את הדברים? זוהי דוגמא אחת מני רבות לשלילה שמצאנו בענייני הליצנות. זאת בניגוד לשמחה. כאשר האדם שמח, הוא יכול עדיין להיות רציני, אלא שהשמחה גורמת לו להתרוממות רוח ולהעמקה במעשים אשר הוא עושה.

                ננסה להעמיק בעניין על פי שיחתו של הרב הוטנר זצ"ל לפורים[18] שם הרחיב בעניין הליצנות על מנת להסביר את הסיבה לחובת מחיית עמלק, וכך כתב:

 

עלינו לדעת שלכח זה של הכרת החשיבות, נמצא בנפש התנגדות גדולה. יש בה בנפשו של אדם נטייה חריפה לזלזול. לעומת כח הכרת החשיבות, נמצא הוא בנפש מהלך שאינו רוצה לסבול שום חשיבות ובזילותא ניחא ליה. שמו של הכח הזה המתפרץ בחזקה, להפקיע את עצמו מידיה של החשיבות הוא "ליצנות". מדת הליצנות העצמית, כפי שהיא נמצאת בנפש בשרשה, עניינה הוא למצוא את הפרצה בכל בניין של חשיבות על מנת לסתור את כל הבניין מתוכה של פרצה זו.

 

                מדוע הליצנות אסורה? משום שהליצנות היא הכח בנפש שגורם לזלזול בדברים החשובים. כל זה נמצא אצל כל אחד מאיתנו במינון כלשהו. וכאשר מוציאים כוח זלזול זה החוצה, הוא עלול להרוס כל דבר שהוא נפגש בו על ידי הוצאת החשיבות מהדבר איתו הוא נפגש.

זוהי גם הסיבה שעמלק הוא היחיד מבין העמים שאין לו שום תקנה. לאחר יציאת מצרים, העולם כולו הכיר במעמדו של עם ישראל ופחד ממנו. רק עמלק (שחז"ל מגדירים אותו במדרש כלץ) העיז לצאת להילחם נגד עם ישראל ובכך גרם לעם ישראל לאבד את המעמד המיוחד בעיני העמים האחרים. עמלק הוא שהתחיל את הזלזול בעם ישראל וזאת לאחר שהעולם כולו כבר הגיע למצב שבו הם יראו מעם ישראל. ממילא, באחרית הימים, כאשר העולם כולו יתעלה, עמלק לא יוכל להיות שותף למהלך תיקון זה, שהרי מעצם מהותו הוא מזלזל בכל תיקון וינסה למנוע אותו.

 

לסיכום:

                ראינו שהשמחה היא תנאי להשראת השכינה על האדם (כמו שאברהם היה מוכרח לשמוח בשעת העקידה על מנת לזכות לנבואה שתאמר לו היכן לעקוד את יצחק) וראינו את החשיבות שיש לקיום המצוות בשמחה. אמונה בה' והסתפקות במועט תוך הכרת הזכות שנפלה בידינו לעבוד את ה' הם שיביאו את האדם לידי שמחה האמיתית. בסוף הדברים ראינו את החילוק בין ליצנות לבין שמחה אמיתית.

 

 

 

[1] מסכת שבת דף ל עמוד ב.

[2] עולת ראי"ה על עניין העקידה, ד"ה והעלהו שם לעולה.

[3] אורות הקודש חלק ג עמוד רמג.

[4] דברי הימים ב פרק יז פסוק ו. רש"י שם הסביר שהכוונה היא שיהושפט התגאה בכך שהוא לא הלך אלא בדרכי ה'. פסוק זה מופיע באמצע הדברים החיוביים שעשה יהושפט מלך יהודה ומכאן למדו רבותינו שגאווה זו ביסודה היא גאווה חיובית.

[5] דברים פרק כח פסוק מז.

[6] מאמר שלישי פרק לג.

[7] דרש משה על בראשית פרק לא פסוק יד. הגרמ"פ חוזר על יסוד זה מספר פעמים לאורך הספר, לפעמים מזכיר הוא את עניין השמחה בקיום המצווה ולעיתים הוא מזכיר זאת גם בהקשר של רב ותלמיד ולא רק הורה ובן.

[8] הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח הלכה טו.

[9] מסילת ישרים פרק א.

[10] אורות הקודש חלק ג עמוד קע.

[11] אורות הקודש חלק ג עמוד קפז.

[12] מכתב מאליהו חלק א עמודים 43-44.

[13] קהלת רבה פרק א.

[14] מכתב מאליהו חלק ה עמוד 79.

[15] מסילת ישרים פרק יט.

[16] תהילים פרק א.

[17] מסילת ישרים פרק ה.

[18] פחד יצחק על פורים עמוד כט.