אחרית דבר

אחרית דבר.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ניסן תשע"ח

אחרית דבר:

בגמרא במסכת שבת, מובא סיפור בריחתו של רשב"י ובנו למערה מפני הרומאים שרצו להורגם. כך מובא שם בגמרא[1]:

 

אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה?

נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.

 

                שנים עשר השנים שבהן ישבו רשב"י ובנו במערה, והיו מנותקים מחיי העולם הזה משום שהיו עסוקים רק בלימוד תורה, גרמו להם להחשיב רק את החיים הרוחניים, רק את חיי התורה (ישנה הקבלה בין שנים עשר השנים שישב רשב"י במערה לשנים עשר השנים שבהן ישב רבו, רבי עקיבא בבית המדרש, אך אין כאן המקום להאריך). לכן, כאשר יצאו רשב"י ובנו מהמערה וראו את העולם נוהג כמנהגו, כשראו אנשים חורשים וזורעים את שדותיהם, הם לא הבינו כיצד יכול אדם להניח חיי עולם, את לימוד התורה, ולעסוק בחיי שעה.

                רק שנה לאחר מכן, התיישבה דעתם. רק לאחר שנה נוספת במערה שינו רשב"י ובנו רבי אלעזר את גישתם. לרשב"י הספיקו שנים עשר החודשים במערה ואילו רבי אלעזר היה זקוק גם לצאת מהמערה ולראות אדם שרץ בבין השמשות של ערב שבת עם שני הדסים, אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור", ואז התיישבה דעתו (מלשון הגמרא משמע שגם דעתו של רשב"י התיישבה לאחר דבריו של האדם שרץ עם ההדסים, אך משמע שרשב"י הבין כבר לפני כן שאסור לו להחריב את העולם גם אם בני האדם עוסקים בחיי שעה, והכוונה היא רק שהתיישבה דעתו לגמרי בראותו את האדם שרץ עם ההדסים). מרן הרב קוק זצ"ל מסביר כיצד גרמה ראיית האדם שרץ עם ההדסים ליישוב דעתו של רבי אלעזר[2]:

 

אמר כמה חביבין מצוות על ישראל – שקדושת המצוות היא הנשמה המונחת בתוך כח החיים של גלגל כל פעולותיהם, שהן נראות כל כך פשוטות ושפלות. יתיב דעתייהו – ולא הצטערו עוד על חיי עולם הנבלעים בחיי שעה, בראותם כי גם בחיי שעה יש לישראל קישור אמיץ לחיי עולם, וזה הקישור הוא מחדש ונותן כח לכושלים ועייפים, להיות זריזים לעבודת הקודש, גם בימי זקנה ושיבה. ועילוי הקדושה הזאת של הפיכת טבע הזיקנה הכבדה לזריזותה של הילדות, דבר זה אי אפשר לצאת אל הפועל, כי אם על ידי פעולות החול כשהן מתפרצות מחוגן לעלות אל הקודש, כאותו היחס שיש לחיי עולם אל חיי שעה, שהם מוסיפים בצירופם – על כן יתיב דעתייהו.

 

                כפי שראינו במספר מקומות לאורך הספר, קיום המצווה משמעותה הקישור בין חיי עולם, בין פעולה רוחנית, לחיי שעה, לפעולה הנעשית על ידי דבר גשמי. פעולת המצווה היא שנתנה לזקן את הכח לרוץ, הזקן קיבל כוחות רוחניים על ידי קיום המצווה, עד שגם גופו הגשמי קיבל השפעה רוחנית שנתן לו כח לרוץ. כאשר ראו רשב"י ובנו שניתן לקשר בין חיי העולם לחיי השעה, על ידי קיום רצונו של ה' במעשי המצוות, וכאשר הם הבינו שזהו גם הרצון של עם ישראל לעשות כן, התיישבה דעתם.

                לאורך הספר ניסינו להקיף את עניין המצוות מהרבה צדדים. בחלק המחשבתי עוד לא תמה המלאכה ואפילו לא נגענו בחלק ההלכתי. אולם, נקווה שהצלחנו לגעת לפחות בחלק ניכר של הדברים העיקריים הקשורים לקיומן של המצוות.

                יהיה רצון שנזכה לקיים מצוות בשמחה תמידית, שנזכה לבניין ירושלים ובית המקדש, להשבת כהנים לעבודתם, לויים לשירם וזמרם, ושכל אחינו בית ישראל יזכו לעבוד את ה' אלוקי ישראל בארץ ישראל.

 

[1] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לג עמוד ב.

[2] עין איה על מסכת שבת דף לג עמוד ב.