התחברות למצוות

האם צריך "להתחבר" למצווה בשעת קיומה? מהם הדרכים והמעשים שיגרמו לנו להתחבר למצוות?

מערכת אוצר התורה - ושננתם ניסן תשע"ח

התחברות למצוות:

הקדמה:

                לעיל ראינו את עניין הכוונה במצוות. ישנו עניין נוסף שברצוננו לעסוק בו והוא ההתחברות למצוות. לעיתים אנו מרגישים שאיננו "מתחברים" למצווה מסוימת. לדוגמא: אדם עלול להחליט שהוא אינו "מתחבר" למצוות סוכה ועל כן הוא אינו רוצה לקיים אותה. חוסר ההתחברות לקיום המצווה יכול להיות זמני: לאדם "לא מתחשק" לקיים מצווה מסוימת בזמן מסוים, אך ייתכן שבזמן אחר, כן יתחשק לו לקיים את המצווה, וחוסר ההתחברות יכול להיות גם קבוע – האדם מרגיש חוסר רצון לקיים מצווה מסוימת באופן תמידי.

                לפני שנדון בדברים לגופם, חשוב להדגיש שתי נקודות. הראשונה: הרצון או הדרישה להתחבר לקיום המצוות גברו רק כתוצאה מכניסת השקפות פוסט מודרניות גם לעולם הרוחני של כולנו (ודומה שהשקפות אלה לא פסחו אפילו על מחנה אחד!). בעבר, אדם ידע בפשטות שעליו לקיים מצווה גם אם לא התחבר אליה, משום שזה ציווי ה'. הרצון של האדם להתחבר למצוות שעליו לקיים נובע גם מעניינים רוחניים: נשמתו של האדם רוצה למצוא את מקומה בעשיית המצווה, אולם הצבת ההתחברות למצווה כתנאי לקיומה, נובעת מהתגברות ההשקפה הפוסט מודרנית.

                נקודה שנייה שברצוננו להקדים היא שהרצון להתחבר למצוות הינו חרב פיפיות. מצד אחד, כאשר אדם יתחבר למצווה מסוימת, הוא עשוי לקיים אותה בצורה טובה יותר מקיום אותה מצווה ללא שהוא מתחבר אליה. מצד שני, לעיתים קרובות, הרצון להתחבר למצווה נובע במקורו מעצת יצר הרע ומהחשיבה שאדם יכול לפטור עצמו מקיום מצווה כאשר הוא אינו מתחבר אליה.

 

לפני מתן תורה – היה ניתן להחליט על קיום מצוות לפי נטיית הנפש:

                לפני שנדון בעניין קיום מצוות והתחברות אליהן בימינו, ברצוננו להביא את דברי הרב חיים מווליז'ין בספרו נפש החיים, וכך כתב:

 

וזו הייתה גם כל עניין עבודתם של האבות וכל הצדיקים הראשונים, שקיימו את התורה קודם נתינתה. כמו שדרשו רז"ל על הפסוק "מן הבהמה הטהורה כו'", ואמרו: מכאן שלמד נח תורה. ואמרו "קיים אברהם אבינו את כל התורה". לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין, דאם כן, לא היו מעמידים חס ושלום על דעתם והשגתם אף שהשיגו שלפי עניין שרש נשמתו ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחד מכל מצות ה'. ולא היה יעקב אבינו עליו השלום נושא שתי אחיות ולא היה עמרם נושא דודתו חס ושלום. רק מצד השגתם בטוהר שכלם התיקונים הנוראים הנעשים בכל מצווה בהעולמות וכוחות העליונים ותחתונים. והפגמים הגדולים והחורבן והריסה חס ושלום שיגרמו בהם אם לא יקיימום. וכן נח הקריב דווקא מן הבהמה הטהורה כי ראה והשיג הכח והשרש העליון של כל בהמה וחיה. איזה מהם כח שורשו מצד הקדושה והקריבה, ואיזה מהם כח נפשם מצד הטומאה והס"א, ולא בחר בה להקריבה לפניו יתברך כי לא ירצה. וזהו ויתהלך חנוך את האלקים. את האלקים התהלך נח. האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו. שפירושו אלקים בעל הכחות כולם. היינו שהשיגו ענייני הכוחות העליונים ותחתונים וחוקות שמים וארץ ומשטרם. וסדרי הנהגתם והתקשרותם והרכבתם על ידי כל ענייני מעשי האדם. ועל פי סדר ועניין זה היה כל אחד מהם מתהלך ומתנהג בכל ענייניו. כפי שראה והשיג התקונים העליונים לפי שורש נשמתו.

 

                לפני מתן תורה, היו האבות מקיימים את התורה כולה (והדבר נכון גם לגבי נח ועוד מספר אנשים גדולים שחיו לפני מתן תורה) על פי נטיית נפשם. הם הבינו בגודל נפשם שעליהם לקיים מצוות מסוימות, למרות שלא צוו על כך. ממילא, כאשר הם הבינו על ידי ההשגות שבנשמתם שמסיבות רוחניות גבוהות, עדיף לעת עתה שהם לא יקיימו מצווה מסוימת, הם עברו על אותה המצווה. כך כתב הגר"ח בהמשך דבריו:

 

לכן כשהשיג יעקב אבינו עליו השלום שלפי שורש נשמתו יגרום תיקונים גדולים בכוחות ועולמות העליונים אם יישא השתי אחיות אלו רחל ולאה. והמה יבנו שתיהן את בית ישראל. יגע כמה יגיעות ועבודות להשיגם שיינשאו לו. וכן העניין בעמרם שנשא יוכבד דודתו שיצאו ממנה משה אהרן ומרים.

 

                יעקב אבינו הבין שלפי שורש נשמתו, אם יעבור על האיסור לשאת שתי אחיות, הוא יוכל לתקן בכך תיקונים גדולים. כך הדבר גם אצל עמרם שהבין שאם יעבור על איסור התורה לשאת את דודתו, הוא יתקן בכך תיקונים גדולים ועל ידי כך נולדו לו משה, אהרון ומרים. אף על פי כן, לאחר מתן תורה, אסור לאדם לעבור על איסור תורה, גם אם הוא מבין שבכך הוא יתקן תיקונים גדולים, משום שמשעת מתן תורה יש חובה לקיים את המצוות כהלכתן! קל וחומר שאדם מצווה לקיים את המצווה, גם כאשר הוא אינו מתחבר אליה.  

           

נעשה ונשמע – כפה עליהן הר כגיגית:

                חז"ל אומרים, שכאשר הקב"ה נתן לעם ישראל את התורה, הוא לא נתן לבני ישראל אפשרות לסרב לקבלת התורה. כך מובא בגמרא[1]:

 

ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר.

 

                לפי דברי רב אבדימי, הקב"ה בעצם איים על עם ישראל שהם חייבים לקבל את התורה. בקבלת התורה על ידי עם ישראל היה משום פיקוח נפש, משום שאם עם ישראל לא היה מקבל על עצמו את התורה, הקב"ה היה קובר את כל העם מתחת להר סיני.

                לכאורה דברי רב אבדימי קשים: מדוע היה צריך הקב"ה לכפות את ההר כגיגית על עם ישראל? הרי עם ישראל אמר שהוא רוצה לקבל את התורה, עם ישראל אמר "נעשה ונשמע"[2]? מדוע אם כן היה הקב"ה צריך לכפות על עם ישראל את קבלת התורה? המהר"ל מסביר את דברי רב אבדימי[3]:    

 

אבל העיקר הפירוש אשר נראה פשוט, כי כפה עליהם ההר כגיגית לומר 'אם לא תקבלו התורה, שם תהא קבורתכם', לומר כי התורה היא הכרחית לקבלה, ואם לא יקבלו התורה – שמה תהא קבורתם. וידוע, כי דברים המוכרחים להיות הם חשובים במעלה יותר, שאי אפשר מבלעדם, ואין קיום לנמצא בזולתם. לכך כפה עליהם ההר כגיגית להודיע מעלת התורה, שאי אפשר מבלעדה כלל. ואם לא היה עושה זה, היו אומרים כי התורה אין הכרחית לעולם, רק ברצון קבלו עליהם, ואם לא קבלו – לא היו צריכין.

לכך היה השם יתברך מפתה ומרצה אותם קודם, וכאשר ראו שעיקר נתינתה על ידי כפיית ההר, היו מוכרחים לומר כי נתינתה מוכרחת, שאין להם קיום זולתה. ולכך הביא שם על המאמר זה "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי", ה"א יתרה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, שאם לא יקבלו ישראל את התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו. וזה המאמר בא לפרש למה כפה עליהם הר כגיגית, לומר כי נתינת התורה היא מוכרחת.

 

                יסוד גדול אנו רואים בדברי המהר"ל. את הדברים החשובים בעולם לא ניתן להשאיר ולתלות ברצון האדם. המהלכים האלוקיים האמיתיים בעולם חייבים להתקיים ללא קשר לרצון האדם. לכן, אם הקב"ה לא היה כופה על עם ישראל את הר סיני והיה מותיר להם את הברירה אם לקיים את התורה או לא, היינו עלולים לחשוב שקבלת התורה וקיום מצוותיה תלוי רק ברצון שלנו. אם נרצה – נקיים את התורה, ואם חלילה לא נרצה – לא נקיים את התורה. בכפיית ההר כגיגית, הקב"ה הראה לעם ישראל שיש חובה על אדם מישראל לקיים את התורה, גם במציאויות שהוא אינו רוצה לקיימה.

                מיסודו של המהר"ל אנו למדים שאין שום אפשרות שלא לקיים את התורה. כאשר אדם יבין שבשום פנים ואופן לא תיתכן מציאות של אי קיום מצוות, לא יצוצו אצלו רגשות שימנעו ממנו את אי קיום התורה. רק כאשר אדם אינו מבין באופן ברור את החיוב לשמור תורה ומצוות, צצות אצלו מחשבות שונות של חוסר התחברות אל התורה. כשם שאדם יודע שהוא צריך לאכול והוא אינו שואל את עצמו האם הוא מתחבר אל הצורך באכילה, כך האדם צריך לקיים את המצוות בלי לשאול את עצמו אם הוא מתחבר אליהן. כמובן שהאדם יכול למצוא לעצמו דרכים ורעיונות שיגרמו להנעים עליו את עשיית המצוות.

 

מצוות אהבת ה' ומצוות לא תחמוד כדוגמא:

לאחר הקדמת שתי נקודות אלה, נעבור לעסוק בדברים באופן עמוק יותר. נתחיל עם אחת המצוות שבה הרגש אמור לבא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר: מצוות אהבת ה'[4]:

 

וְאָהַבְתָּ אֵת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

 

                כיצד יכול ה' יתברך לצוות על אהבתו? הרי מצוות האהבה תלויה ברגש? אם אני מרגיש אהבה כלפי ה', אוהב אותו. אולם, אם לא ארגיש אהבה כלפי ה', לא אוהב אותו. לפני שנענה על כך, נעבור למצווה נוספת – למצוות לא תחמוד. התורה אוסרת על האדם לרצות דבר ששייך למישהו אחר. גם כאן יש לשאול: כיצד ניתן לצוות על האדם שלא לרצות משהו? הרי לכאורה הרצון תלוי ברגש. אם אני רוצה דבר כלשהו – אין לי דרך לשלוט על זה ולהרגיש משהו אחר. אומר על כך האבן עזרא[5]:

 

אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו שישכב עימה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאווה שיהיה לו כנפיים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאווה לשכב עם אמו, אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אישה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'.

 

                אדם שיודע בוודאות שדבר מסוים בלתי אפשרי, לא יבא בכלל לכדי רצון או מחשבה לאותו הדבר. כשם שאדם פשוט לא ירצה בכלל להתחתן עם בת המלך משום שהוא יודע שהדבר בלתי אפשרי, כך אדם שיודע שהקב"ה נתן לכל אדם את כל מה שהוא צריך, לא יחמוד דבר של אדם אחר.

                ניישם את דברי הא"ע על מצוות אהבת ה'. כאשר אדם יודע שהוא חייב לעשות דבר כלשהו, כגון לאהוב את ה', הוא יעשה זאת. הרגש של האדם מושפע ממה שהוא יודע. כאשר אדם יודע שעליו לעשות משהו, הרגש שלו יימשך אחרי ידיעתו. בעז"ה נראה בהמשך שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות, וניתן לומר על אותו משקל שאחרי הדעות נמשכים הלבבות.

                מכאן, שאדם יכול לשלוט גם על שאר הרגשות שלו. כשם שאם הוא יודע שהוא צריך לאהוב את ה' הוא יעשה זאת, כך אם הוא יחשוב שהוא חייב לרצות לקיים את שאר המצוות, ידיעה זו תגרום לו לרצות לקיים אותן.

 

טבע האדם מושך אותו לקיום מצוות:

                לאחר שראינו את דברי הא"ע, נעמיק בעניין על פי דבריו המפורסמים של הרמב"ם. ישנה הלכה ידועה בהלכות גיטין שגט מעושה פסול. מהו גט מעושה? גט שהכריחו את הבעל לכתוב אותו. בכל זאת כותב הרמב"ם שכאשר ההלכה מחייבת את האדם לגרש את אשתו, בית דין כופים אותו לכתוב גט ולגרש את אשתו. כך כתב הרמב"ם[6]:

 

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל, בכל מקום ובכל זמן, מכין אותו עד שיאמר "רוצה אני" ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גויים ואמרו לו "עשה מה שישראל אומרין לך" ולחצו אותו ישראל ביד הגויים עד שיגרש הרי זה כשר. ואם הגויים מעצמן אנסוהו עד שכתב, הואיל והדין נותן שיכתוב, הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גויים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש, ואם הגויים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט, אף על פי שאמר בגויים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגויים אנסוהו אינו גט.

 

                רצונו של כל יהודי לעשות טוב ולקיים את מצוות ה'. יצר הרע מפריע קצת לאדם מלקיים את מצוות ה', אבל בתוך תוכו כל יהודי רוצה לקיים את כל מצוות ה'. לכן, כאשר מלקים את היהודי שסירב לעשות את ציווי בית דין, אנחנו בעצם מגלים את רצונו האמיתי, לקיים את מצוות ה'. מכאן, שכאשר הקב"ה ציווה על קיום מצוות, הוא ידע שגם כאשר נראה לאדם שהרגש שלו אינו מתחבר למצווה, בתוך תוכו, הרצון האמיתי שלו, כן מעוניין לקיים את המצווה ולעשות את דבר ה'. הנחה זו כל כך פשוטה וודאית, עד שאפילו נפסקה הלכה על פיה, שמותר לבית דין להלקות אדם עד שיאמר שהוא רוצה לגרש את אשתו.

                כדבריו של הרמב"ם כתב גם בעל המשך חכמה בתוספת קטנה של ביאור וכה כתב[7]:

 

דהנפש הישראלי המוכרח על ידי הכאה, נפשו מתאווה אל השלמות האמיתי, ועל כפיה סרה ממנו תאוות החומר ונשאר הנפש נהנה מקיום רצון ה' יתברך, כמו שכתב רמב"ם הלכות גירושין פרק ב'.

 

                הנפש של אדם מישראל רוצה לקיים את המצווה בכל מקרה. רק החומר הגשמי של גוף האדם הוא המונע מהאדם מלקיים את המצווה. לכן, כאשר בית דין מכים את האדם ומכריחים אותו לקיים מצווה כלשהי, הם מוציאים מהכח אל הפועל את הרצון הטבעי של הנפש לקיים מצוות.

גילוי זה של הרצון האמיתי של האדם, הוא שאמור להדריכנו גם בתקופות שאנחנו מרגישים פחות רצון ושייכות לקיים את המצוות. הידיעה וההבנה, שהמעכב את קיום המצוות הוא הגוף החומרי המונע את קיום רצון הנפש האמיתית, הן שאמורות לסייע בידינו להתעלות מעל מה שנראה בעינינו באותו רגע כרצון שלנו, ולהגיע אל הרצון האמיתי, הרצון של הנפש לקיים מצוות.

                ככל שהאדם יותר בריא מבחינה רוחנית, הוא ירגיש ביתר שאת את הרצון לקיים את המצוות. גם פרקי הזמן שהוא ירגיש התעלות ושמחה בקיום המצוות יהיו גדולים יותר מאשר אדם פחות בריא מבחינה רוחנית. כך מובא בשיחות הרצי"ה[8]:

 

יש אנשים שטוענים שהמצוות כבדות עליהם. גישה זו נובעת מחוסר הרגשת חיוניות התורה. כשאנו רוקדים בשמחת תורה, נושאים את ספר התורה ומחבקים אותו, אנו מרגישים שהתורה היא דבר חי ו"חי נושא את עצמו", ואין כל כך הבדל אם הספר קל או כבד. כך הוא לגבי כל מצווה ומצווה. החיוניות האלוקית המהפכת את סדרי הזמנים בו' ההיפוך, היא מזרימה שמחה בקיום המצוות לכל פרטיהן.

דבר חי אינו ניתן להיחלק. מכף הרגל ועד הקודקוד זורמת חיוניות אחדותית אחת. חיוניות התורה מקיפה את הכל, כל הכללים וכל הפרטים. מבחינה זאת אין הבדל בין מצווה קלה למצווה חמורה. כולן הן גילוי של אותו עניין אלוקי המחיה כל. הכלל הגדול של "שמע ישראל" חודר לכל הפרטים. כך הוא הנוסח הנאמר לפני לבישת ציצית או הנחת תפילין: "תרי"ג מצוות התלויות בה". כל המצוות תלויות במצווה אחת, וכל מצווה יונקת חיוניותה משאר המצוות. ככל שאנו מתרגלים ל"שיויתי ה' לנגדי תמיד", יותר אנו משתכללים בתפיסה בריאה של התגלות "שמע ישראל" במצוות.

 

                אדם שלא היטשטשה אצלו ההרגשה הטבעית, לא יחשוב בכלל שיש מצווה שהוא אינו מתחבר אליה. המצוות הן חיים, חיים רוחניים של האדם. כשם שהאינסטינקט הטבעי של האדם אינו מאפשר לאדם בריא בנפשו להתאבד, כך האינסטינקט הטבעי של האדם אמור להביא אותו לידי רצון לקיום המצוות – כל המצוות כולן. לא ניתן לחלק בין מצוות שההרגשה של האדם מחייבת את עשייתן למצוות שההרגשה של האדם נמנעת מעשייתן. כל המצוות כולן הן דבר אלוקים וכולן קשורות זו בזו (כמו שמופיע בנוסח של ה"לשם ייחוד").   

 

המצוות עצמן משפיעות על הרגש:

                ידועה אמרתו של בעל ספר החינוך האומר שליבו של אדם נגרר אחר הפעולות שאותו אדם עושה. בפרק העוסק בעניין פעולת המצוות על האדם, ראינו את דבריו של רבינו בחיי בספר חובות הלבבות האומר שמטרת ה' בציווי על המצוות המעשיות הייתה שהמצוות המעשיות ישפיעו על לב האדם.

                כאשר אדם אינו מקיים מצווה משום שהוא אינו מתחבר אליה, הוא בעצם מוותר מראש על המטרה האמיתית של קיום המצוות (לפי רבינו בחיי), ההשפעה על הלב. לפי רבינו בחיי, אין כאן בכלל שאלה של הביצה והתרנגולת – מה קודם למה – המצוות או הרגש. ברור הדבר שעשיית המצוות הוא השלב המקדים להרגשת קיום המצוות בנפש.

                אדם שלא מתחבר למצוות, ימצא תועלת גדולה באימוץ מידת הסבלנות. כאשר האדם יתרגל לקיים את המצוות בתחילה גם כשהוא לא מתחבר אליהן, הוא יגלה שלאט לאט גם הרגש אצלו מתגבר. כך כתב בעל השם משמואל[9]:

 

ולפי זה יש לומר דבאשר עבודה היא רק מה שהיא לעול, כבזוהר הקדוש "כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא וכו'" ואי לא קביל עליה ההוא עול לא עביד מדי. ובאדם גם הליכתו לפנים היא לעול, שהרי החומר ויצר הרע מושכין אותו לאחור, וכאמרם ז"ל "מצוות לאו ליהנות ניתנו", ופירש רש"י: "אלא לעול על צואריהם ניתנו". אבל מלאך אין הליכתו לפנים עול, אלא עמידתו במעמדו שלא יקרב הלאה זה העול אצלו. והנה צורת הנברא להיקרא שמו עליו, הוא מה שנברא בשבילו, והיינו עבודתו לה' יתברך. ועל כן מלאך שעמידתו במעמדו היא העול, אם כן זוהי צורת בריאתו על כן נקרא בשם עומד. אבל אדם דעיקר עבודתו היא הליכתו לפנים, כי זהו העול אצלו, על כן נקרא בשם מהלך ...

 

                כל אחד מהברואים קרוי בשם שמתאים לאופן שהוא עובד את ה'. המלאכים נקראו בשם "עומדים" משום שהם עומדים במקומם, הם אינם מתקדמים בדרגות ובהשגות בענייני יראת ה'. הדרגה הרוחנית של המלאך בבריאתו, היא אותה דרגה רוחנית המלווה אותו לאורך כל קיומו.

                לא כן האדם. האדם נקרא בשם "מהלך" משום שהוא צריך תמיד להתקדם במדרגות הרוחניות. הוא אינו יכול לעמוד במקום אחד, בדרגה אחת, לאורך זמן. אומר בעל השם משמואל בהמשך דבריו:

 

ולפי האמור יובן הרמז שבדברי המדרש הניצבים פתח דברינו, והנה מה שהאדם שייך לומר עליו שהמצוות הן לו לעול, זה רק כשעדיין לא עשה ולא טעם מתיקות וערבות עבודת ה'. אבל כשכבר עשה וטעם מתיקות העבודה, שוב אינן עליו לעול, וכמו שנאמר "טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר יחסה בו", ובעוד שלא עשה, נקרא עומד שעדיין לא הלך בעבודתו כנאמר לעיל. אבל אם היה מהלך מדרגא לדרגא, אין זה עול.

 

                בתחילת הדרך, האדם עלול שלא להתחבר למצוות. אבל מובטח לנו שאם האדם ימשיך להתעלות במדרגות רוחניות, הוא יזכה להגיע למצב שבו המצוות ערבות עליו. לכן, אדם שמרגיש שהוא אינו מתחבר למצוות, ימשיך לקיימן, ויש תקווה שלאחר שהוא יקיים את המצוות ויעלה במעלות הרוחניות, קיום המצוות כבר יערב לו.

 

הכרת ערך המצוות:

                עניין נוסף שיסייע בידי האדם להתחבר יותר אל המצוות הוא הכרת ערכן. כך כותב הרמח"ל בספר מסילת ישרים[10]:

 

וכאשר יתאמת אצל האדם גודל ערך המצות ורוב חובתו בהם, ודאי שיתעורר לבו אל העבודה ולא יתרפה ממנה.

 

            ישנה מצווה בתורה האוסרת על מעסיק להשהות את התשלום לפועל ששכר[11]. התורה הסבירה את האיסור בכך שפועל שעובד אצל מעביד, צריך כל כך את הכסף לצורך מחייתו, עד שהוא מוכן אפילו לסכן את נפשו לצורך פרנסתו.

                כשם שאדם מבין שהוא צריך לעבוד קשה לצורך פרנסתו, משום שהמטרה הנעלה של הפרנסה נותנת לו את הרצון לעבוד קשה על מנת להתפרנס, כך אדם שמכיר בערכן של המצוות, רוצה לקיימן. ממשיך הרמח"ל בדברים דומים לדברים שראינו כבר בשם חובות הלבבות:

 

ואמנם, מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה הוא ההסתכלות ברוב הטובות, שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון, כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל האל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים לשלא יתעצל ויתרפה מעבודתו. כי הרי הואיל ואינו יכול וודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצוותיו.

והנה אין לך אדם באיזה מצב שימצא, אם עני ואם עשיר, אם בריא ואם חולה, שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו. כי העשיר והבריא כבר הוא חייב לו יתברך על עושרו ועל בריאותו. העני חייב לו שאפילו בעוניו ממציא לו פרנסתו דרך נס ופלא ואינו מניחו למות ברעב. החולה על שמחזיקו בכובד חוליו ומכותיו ואינו מניחו לרדת שחת, וכן כל כיוצא בזה, עד שאין לך אדם שלא יכיר עצמו חייב לבוראו. ובהסתכלו בטובות אלה שהוא מקבל ממנו, ודאי שיתעורר להזדרז לעבודתו, כמו שכתבתי למעלה, כל שכן אם יתבונן היות כל טובו תלוי בידו יתברך, ומה שמצטרך לו ומה שמוכרח אליו, ממנו יתברך הוא, ולא מאחר, אשר על כן ודאי שלא יתעצל מעבוד עבודתו יתברך ולא יחסר לו מה שהוא מוכרח אליו.

 

                כאשר האדם יבין שהקב"ה גמל עימו חסדים רבים כל כך, ועל כן הוא בעצם בעל חוב להקב"ה, הוא ירצה לעשות את כל המצוות. אדם זה יבין שהוא אמנם אינו יכול להחזיר טובה להקב"ה, אך הוא בהחלט יכול להכיר טובה אליו, וזאת על ידי קיום המצוות.

                לצורך הכרה זו, דרושה מידה רבה של ענווה. רק הגאווה מונעת מהאדם לראות באופן ברור את כל הטוב שהקב"ה נתן לו, ורק היא גורמת לאדם להאמין שהכל מגיע לו (הרחבנו על כך בכרך ב' בפרק העוסק במידת החסד – "ויטע אשל"). אין אדם בעולם שהקב"ה לא השפיע לו כל טוב, צריך רק להכיר בטוב הזה. שמעתי פעם מבן של אחד מגדולי הדור בארה"ב שהוא אמר לאביו שהברכה שאנחנו מברכים בהגדה של פסח על גאולת עם ישראל (אשר גאלנו) היא הברכה המרגשת ביותר שהוא מברך. ענה לו אביו שברכת "אשר יצר" היא הברכה המרגשת אותו ביותר, משום שברכה זו נאמרת על עשיית פעולה פשוטה ואולי מובנת מאליה, אבל דרכה האדם לומד להכיר טובה לה' על כל פעולה פשוטה שהוא עושה. כאשר אדם יתרגל לראות את כל הטובות שהקב"ה גומל עימו בכל יום, הוא בוודאי ירצה להכיר טובה לה' על ידי קיום מצוותיו.

            כמו כן, הבנה של פעולת המצווה ושל התפקיד שיש לכל אדם בתוך כלל ישראל כמקיים מצוות של התורה, עשויה גם היא להביא את האדם להרגיש חיבור לקיום המצווה. כך כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל[12]:

 

כי זה פשוט הוא שגם הירוד שבאנשים, אם יציעו לפניו שיכול בכל עת לעשות חסד על כל העולם כולו, הכולל בתוכו כל כך הוויות עד אין תכלית, יתעורר בשמחה ובגבורה לעשות טוב, וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר אמנה בגודל הטוב שעושים ממש עם כל היקום בעסק התורה, המצוות, העבודה, וזכיכות המידות, אשר עבור זה האיר ה' את עינינו בדברי קדושי עליון בעלי קבלת האמת, אשר הרחיבו המשכיות להודיע את גודל יקרת העבודה ואיך מעלים על ידה את כללות ההוייה וכל פרטיה ...

וזה הציור בא על ידי ההבנה של האחדות הרוחנית, דהיינו, להשכיל שאור הנשמה של כל יחיד הוא מקושר עם הנשמה הכללית של ההוייה כולה, שממנה שואב כל היקום לכל פרטיו את אור השלמתו, ובידינו להוסיף אור בנשמה שלנו על ידי התורה, החכמה, המצוות, העבודה והמידות הטובות בכל עת ורגע ...

 

                הרי שכאשר האדם לומד ועל ידי כך יודע מהי השפעת המצווה שהוא מקיים על הכלל, מהו חלקו בתפקיד כל עם ישראל, הוא בוודאי ישמח לקיים את דברי התורה.

                דברים מפורטים יותר כתב הרב הוטנר בהקדמה שלו לסדרת הספרים פחד יצחק. כידוע, לכל הספרים שבסדרה ישנה הקדמה אחידה. כך כתב הרב הוטנר בהקדמה:

 

וזה הוא ניסוח השאלה: מדבריהם של חכמים גדולים ידענו, כי נחלקו הן מצוותיה של תורה, לחובות האיברים ולחובות המצפון. חובות האיברים הן חובות המעשה בפועל ממש, וחובות המצפון הן חובות הלבבות במידות, וחובות ההכרה בדעות. הנה דעת לנבון נקל, כי מהות העבודה ודרכיה מתחלפים הם, לפי טיב הנושאים של שני מקצועות הנ"ל. שהרי טבעם של מקומות העבודה משתנים הם זה מזה, דלא הרי טבע העשייה כטבע ההרגשה, וטבע ההכרה משונה הוא משני אלה גם יחד. אלא שהא תינח בנוגע לעבודה וההשתדלות בקיומן של המצוות, דבזה שפיר יש מקום לחלק בין חובות שבהרגשה ובין חובות שבמעשה, וכמו שנתבאר. אבל בנוגע לדברי תורה, מה מקום יש לחילוק זה? הלא דרכי המשא ומתן של תורה שבעל פה שווים הם בכל מקצועותיה של תורה, ואופן הבנתה, לימודה, ושינונה של תורה שבעל פה אינו משתנה ממקצוע זה למשנהו. חפצא של תורה אחת היא בכל חלקיה, ואין היא משופעת מן התוכן של הנושאים עליהם היא דנה. מה מקום יש, איפוא, לייחד את הדיבור ואת אופן הדיבור, את הלימוד ואת אופן הלימוד, לחלק תורה של עבודת המצפון, דהיינו, להלכות דעות ומידות, ולסמנם על ידי זה לסוג בפני עצמו?

 

                השואל שאל: מדוע יש חובה מיוחדת ללימוד ענייני מחשבה? הרי התורה כולה היא אחת, ואם כן, גם כאשר האדם לומד את העניינים המעשיים, היה עליו להרגיש שינוי ורצון רב יותר לקיום מצוות אלו? לדוגמא: מדוע אנו אומרים שכדי לקיים את מצוות ציצית, צריך האדם ללמוד מחשבה? הרי לכאורה היה מספיק שהאדם ילמד את הלכות ציצית, ואז הוא היה מרגיש צורך גדול לקיום מצוות ציצית? עונה על כך הרב הוטנר:

 

בוודאי נכון הוא הדבר, שחפצא של תורה אחת היא בכל גילוייה, אבל היחס בין לימוד לקיום שונה הוא בחלק של התורה הנוגע למצפון, מאשר לחלק התורה הנוגע לאיברים. דאף על גב דבכלליות התורה, נוהג הוא החוק שהתלמוד מביא לידי מעשה, מכל מקום לא הרי הבאה כהרי הבאה. יש הבאה ממקום קרוב, ויש הבאה ממקום רחוק. יש הבאה דרך עפיפה של מהירות הבזק, ויש הבאה בדרך "אתנהלה לאיטי". דהנה חובות הדעות מתקיימות בכוח העשייה שבגוף, ואילו עסק הלימוד מתקיים הוא בכח ההשגה שבשכל. ונמצא דבשעה שאנו אומרים שהלימוד מביא לידי קיום, אנו מתכוונים באמת לשפע בעל ברכה משולשת. דממקום ההשגה שבשכל, זורמת היא הברכה למקום ההכרה שבנפש, ולמקום התחושה שבהרגשה, ולמקום העשייה שבגוף. וכאן עלינו לחלק בין שני הזרמים הראשונים ובין הזרם השלישי. חילוק זה יש לו משל ודוגמא בחוקי הטבע, הבדל תהומי הוא ההבדל בין מהירות התנועה של גלי האור, ובין מהירות התנועה של גלי הכח השונים הפועלים בעולם. טיבו של הבדל זה, נעוץ הוא בעובדה היסודית, שהאור הוא הבריאה היותר זכה והיותר מפשטה בעולם הטבע. וכבר כתב החסיד לוצטו בפרק הזריזות, כי המונע את מהירות התנועה, הוא הגסות אשר בעפריות החומריות. ולא עוד, אלא שמפני שמהירות התנועה והזריזות היא עניין רוחני, לכן יש שורש לעניין הזריזות, גם בנוגע לשכר שלעתיד לבא ...

והוא הדין והיא המידה בחייה של אישיות אדם. נר השם נשמת אדם. ומפני שחיי הנפש הפנימיים קרובים יותר אל ההפשטה של אור הנשמה, מאשר חיי המעשה החיצוניים, לכן תנועתם של גלגלי החיות הפנימית, היא מהירה באין ערוך מתנועת גלגלי החיות החיצוניות של כלי המעשה. ואשר על כן כשאדם לומד הלכות ציצית, והעניין נקלט בכלי השגתו, הרי הדרך מן ההשגה הזו עד מעשה הלבישה של הציצית היא יותר ארוכה מאשר הדרך מן השגת אהבה בשכל עד התעוררות עניין האהבה בתחושתו.

 

                כאשר אדם לומד על עניינים השייכים לגשמיות, כלימוד הלכות מסוימות הקשורות למצוות (שנעשות על ידי הגוף הגשמי), יכולת ההשפעה של הלימוד איטית. בוודאי שיש ללימוד זה השפעה על האדם וקירוב האדם לקיום המצווה, אך ההשפעה המהירה יותר נעשה על ידי לימוד ענייני מחשבה ואמונה, חובות הלב. לכן, בנוסף להכרה בעצם ערך המצווה, והכרת ערך מעשה המצווה בתוך כלל ישראל, יש גם ערך ללימוד ענייני אמונה שישפיעו על הרצון לקיים מצוות.

 

 הכרת ערכו של בורא עולם – המצווה על המצוות:

                דרך נוספת שעשויה לסייע לאדם להתחבר אל המצוות היא על ידי ההכרה שה' בורא העולם ציווה אותנו לקיים את מצוותיו. כך כתב החפץ חיים בדבריו[13]:

 

גם ייקח מוסר מעצמו, אם היה מבקשו אחד משרי המלך ואפילו מן הקטנים לאיזה שירות, ואפילו אם היה כבד עליו השירות ההוא, האם היה מתעצל חס ושלום? וכל שכן אם המבקש הוא אחד מן השרים הגדולים, ועל אחת כמה וכמה אם המלך בעצמו היה מבקשו, בוודאי היה שמח וטוב לב שזכה לשרת לפניו ולעשות רצונו, ואם מתעצל ואינו מקיים רצון המלך, הוא מורד במלך וראוי למות עבור זה.

ואם כן, מה נשיב למלך הכבוד הוא אלוקי השמים אשר נשמותינו בידו וכל אורחותינו מסורות אליו, כשאנו מסרבים לקבל עלינו עול מלכותו ולעשות רצונו.

 

                כאשר האדם מבין שהקב"ה, מלך מלכי המלכים, הוא שציווה על קיום המצוות, הוא ירצה מאוד לקיים את המצוות. כשם שאם מלך בשר ודם היה מבקש או מצווה עליו לעשות דבר כלשהו, הוא היה שמח על כך, כך כאשר אדם צווה על ידי מלך מלכי המלכים לקיים מצוות, עליו רק לשמוח על האפשרות שהקב"ה נתן לו לקיים את המצווה.

 

נוי מצווה – משפיע על הרגש:

                לעיל, בפרק העוסק באופני קיום המצווה, דיברנו על הידור במצוות. הסברנו שם שעיקר ההידור במצוות צריך להיות מפני שהאדם מכבד את הקב"ה בשעת קיום המצווה. אולם, ישנה סיבה נוספת להידור בקיום מצוות. כאשר אדם מקיים את המצווה ביופי ובהידור, הוא ירגיש רצון אמיתי לקיום המצווה. אנחנו פוגשים עניין זה באגרת ששלח הרב קוק הנוגעת לארון קודש, שהרב זצ"ל אמר לבנות בבית כנסת מסוים, וכך כתב[14]:

 

מזימל כתב לי האב בית דין בעל שאר בשרי שיחיה על דבר שבהיותי שם צוויתי לעשות ארון הקודש. וזה היה על ידי סיבה לא עלינו שנפל ספר תורה אחד בעוונותינו הרבים מהארון הקודש בשעת הוצאת או הכנסת ספר תורה. והתבוננתי שסיבת הדבר היה מפני שארון הקודש קטן מהכיל, וספרי התורה עומדים צפופים. על כן ציוויתי שזאת תהיה עיקר התשובה, להסיר הסיבה הגורמת למכשול, להתנדב לעשות ארון הקודש גדול ויפה וכבודה של תורתנו הקדושה.

מובן הדבר, כי על ידי דיבורי שהיו ב"ה מתקבלים אצלם, ובכלל דעת ההמון קרובה למצוות המורגשות ביופי. ובדורנו גם כן לטובה, כי על כל פנים יזכירו על ידי זה עניין עבודת ה' יתברך וחיבת המצוות הנשכחות בלב, אף שעושים את הטפל עיקר, עדיין כל זאת כל פעולה שתוכנה לכבוד שמים יקרה היא בעיני.

 

                במקרה של נפילת ספר תורה, אמר מרן הרב זצ"ל שהפיתרון הוא לבנות ארון קודש גדול יותר על מנת שיהיה מקום ברווח לכל אחד מספרי התורה. אולם, מרן הרב זצ"ל עודד אותם גם לבנות ארון קודש יפה, משום שהיופי משפיע על הרצון לקיים את המצווה. נכון, מדובר בדבר טפל למצווה, ברור שעיקר המצווה הוא כבוד ספר התורה, אך כאשר בונים ארון קודש יפה, הדבר ישפיע ממילא על הרגשתם של מתפללי בית הכנסת.

                כך הדבר גם לגבי מצוות רבות שניתן להדר בהן על ידי הכנסת מימד היופי אליהן. כאשר אדם יקנה אתרוג יפה, הדבר עשוי לגרום לו להתלהב יותר מקיום מצוות ארבעת המינים. יש המסבירים כך גם את עניין המומים הפוסלים את הקרבנות – כאשר אדם מקריב קרבן בעל מום, הדבר עלול לגרום לו להתחבר פחות אל עניין הקרבת הקרבן. לכן, עצה טובה היא לקיים כל מצווה יחד עם מימד של יופי, ועל ידי זה האדם יתחבר יותר אל המצוות.

 

לסיכום: 

ראינו שהרצון להתחבר למצוות נובע מרצון רוחני של נשמתו של האדם, אך הצבת תנאי של התחברות למצווה כדי לקיים אותה מושפעת מהשקפה פוסט מודרנית ומקורה בעצת יצר הרע. כתבנו גם שהמהר"ל הסביר שהקב"ה כפה את עם ישראל לקבל על עצמם את התורה משום שלא ניתן שדבר מהותי כל כך לקיום העולם יהיה תלוי ברצון של בני האדם.

ראינו גם שהתורה ציוותה גם על מצוות שברגש, ומכאן שהתורה מצפה מהאדם לשלוט על רגשותיו, וממילא גם מצופה ממנו לשלוט על רגשותיו לגבי קיום שאר המצוות. ראינו גם שטבע האדם מושך אותו לקיים מצוות וככל שאדם בריא יותר בנפשו, הוא רוצה יותר לקיים מצוות. הסברנו גם שקיום המצוות עצמן משפיע על הרגש של האדם ומביא אותו למצב שהוא ירצה לקיים את המצוות.

לבסוף ראינו שכאשר האדם יכיר את ערכן של המצוות ואת ערכו של הקב"ה שציווה על קיום המצוות, האדם יכיר טובה לה' יתברך על כל הטובות שעשה לו, ואז הוא בוודאי יחוש רצון עז לקיים את רצון ה' ולקיים את מצוותיו. כמו כן ייעצנו להוסיף למצווה מימד של יופי והידור ובכך האדם יגביר אצלו את הרצון לקיום המצווה.

 

[1] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פח עמוד א.

[2] יש להעיר שסדר האירועים במעמד מתן תורה צריך ביאור וסידור, ולפי חלק גדול משיטות הפרשנים, בחלק מהמקרים, התורה הקדימה את המאוחר. עיין באוצר מפרשי התורה על פרשת יתרו שם הבאנו שיטות שונות בהסבר סדר הדברים. 

[3] בפירושו גור אריה לספר שמות, פרק יט פסוק יז.

[4] ספר דברים פרק ו פסוק ה.

[5] בפירושו לספר שמות פרק כ פסוק יג.

[6] הלכות גירושין פרק ב הלכה כ.

[7] בפירושו לספר שמות פרק ג פסוק יט.

[8] שיחות הרצי"ה, ספר דברים, עמוד 194.

[9] פרשת ואתחנן, שנת תרעו.

[10] פרק ח.

[11] ספר דברים, פרק כד פסוק טו.

[12] אגרת שא, אגרות הראי"ה, כרך א, אגרת שא, עמוד שלט.

[13] מחנה ישראל פרק ד.

[14] אגרת י, אגרות הראיה, כרך א, עמוד יא.