פרטים בעשיית המצוות

עניינים הקשורים באופן קיום המצוות:

הקדמה

                לעיל עסקנו בעניין הכוונה שצריכה להיות בעת קיום המצוות. בפרק זה נכתוב על מספר עניינים הקשורים לאופן עשיית המצוות. כאמור, עיקר העיסוק יהיה במישור האמוני ולא במישור ההלכתי, ולכן לא ניכנס ונדון בפרטי ההלכות עצמן. נזכיר את ההלכות רק בהקשר אמוני.

 

פרטי המצוות והדיוק בעשיית המצוות:

                בפרק העוסק בעניין טעמי המצוות, הבאנו את שיטת הרמב"ם שכתב שלפרטי המצוות אין טעמים. לעצם הציווי על האדם לקיים את המצווה יש טעם, אך אין טעם לסיבה שהתורה ציוותה לקיים את המצווה דווקא באופן מסוים. הבאנו בפרק הנזכר גם שיטות נוספות החולקות על הרמב"ם, אך הדגשנו שם שגם לפי שיטת הרמב"ם עצמו, אדם אינו יוצא ידי חובת קיום המצווה אלא כשהוא מקפיד על כל פרטיה.

                תחילה נחזור אל דברי הרמח"ל במסילת ישרים האומר שצריך לקיים את כל פרטי ודקדוקי המצוות. כך כתב הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים:

 

הוא מה שמשה רבינו עליו השלום מלמדנו באומרו "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו".

כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב ושמירת כל המצוות ...

שמירת כל המצוות – כמשמעו, דהיינו, שמירת כל המצוות כולן בכל דקדוקיהן ותנאיהן.

 

                הנה הדגיש רמח"ל בדבריו שיש צורך לשמור את כל המצוות כולן, בכל דקדוקיהן, וללא הדקדוק בהן, לא ניתן להגיע אל שלמות העבודה. בהמשך דבריו כתב שכאשר האדם מחסיר אפילו דבר אחד קטן בקיום המצוות, הדבר פוגע בשלמות עבודתו, וכך כתב[1]:

 

והנה אחר שידענו זה, נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידינו, כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמיתי, אשר בלעדם לא יושג כלל. ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שימשו להגיעו. וכפי כח האמצעים ושימושם, כן יהיה התכלית הנולד מהם. וכל הפרש קטן שימצא באמצעים, תבחן תולדתו בבירור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם, כמו שכתבתי, וזה ברור.

מעתה ודאי הוא, שהדקדוק שידקדק על עניין המצוות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם, כי תולדתם נולדת בשלמות האמיתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו.

 

                הרמח"ל משווה את הדיוק שצריך לדקדק במצוות לדיוק הנצרך בשקילת זהב ופנינים. כשם שאדם השוקל זהב ופנינים מדייק ככל יכולתו, משום שכל מיליגרם של זהב שווה הרבה מאוד כסף, ולצורך השקילה הוא עושה ככל שביכולתו לדייק כמה שרק אפשר, כך אדם העושה את מעשי המצוות, צריך לדייק בהם ככל האפשר.

                מכאן אנו רואים שיש צורך גדול בדיוק בפרטי המצוות. אדם אינו יכול לומר שהוא מקיים את המצווה באופן כללי. כאשר אדם בונה סוכה, הוא לא יכול לומר שהוא אינו מקפיד על פרטים מסוימים של הלכות סוכה, אבל העיקר שהוא בנה שלש דפנות וסכך. לכל מצווה יש את אופן קיומה. כשם שכאשר אדם בונה דבר מורכב, לכל חלק בבניין יש צורך ותפקיד חיוני, כך לכל פרטי המצוות יש תפקיד חיוני, וללא קיומם, לא ניתן להגיע אל שלמות העבודה.

 

הכנה למצווה:

                אחת המדרגות הגבוהות בסולם המידות של ר' פנחס בן יאיר היא מדרגת הטהרה. כך מגדיר הרמח"ל את מידת הטהרה[2]:

 

הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות. וזה הלשון מצאנוהו אצל דוד שאמר: "לב טהור ברא לי אלקים". ועניינה, שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד החטא והתאווה. וזה אפילו במעשים הגופניים והחומריים, שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהיינו, שלא ייקח מן העולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו שגם באותו המעט אשר הוא לוקח לא יכוון אל ההנאה והתאווה כלל, אלא תהיה כוונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה, וכעניין שאמרו ברבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה למי שכפאו שד, שלא היה נהנה כלל, ולא היה עושה המעשה ההוא אלא מפני המצווה והעבודה. ועל דרך זה אמר שלמה: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

ואמנם צריך שתדע, שכמו ששייך טהרת המחשבה במעשים הגופניים אשר הם מצד עצמם קרובים ליצר לשיתרחקו ממנו ולא יהיו משלו, כן שייך טהרת המחשבה במעשים הטובים הקרובים לבורא יתברך שמו לשלא יתרחקו ממנו ולא יהיו משל היצר, והוא עניין שלא לשמה המוזכר בדברי רבותינו ז"ל פעמים רבות.

 

                מידת הטהרה היא מידה שבה האדם מגיע למציאות שכל דבר שהוא עושה, בין בדיבור ובין במעשה, יהיה רק לשם ה'. כידוע, הרמח"ל הגדיר בכל אחת מהמידות את דרכי הקניין של אותה מידה וכתב גם מה יכול לגרום לו להפסיד אותה. בביאור דרכי קניית הטהרה כתב הרמח"ל את הדברים הבאים[3]:

 

ומן המעשים המדריכים את האדם לבוא לידי מידה זו, הוא ההזמנה לדברי העבודה והמצוות, והיינו, שלא ייכנס בקיום המצווה בפתע פתאום שאין דעתו עדין מיושבת עליו ויכולה להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות, ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות, שהרי בהיכנסו בעיון הזה, קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצוניות ויקבע בלבו הכוונה האמיתית הרצויה.

ותראה שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפלתם ואחר כך מתפללים, כדי שיכוונו לבם למקום. ובודאי שלא היו פונים שעה אחת לבטלה, אלא מתכוונים ומכינים לבם לתפלה שהיה להם להתפלל, ודוחים מעליהם המחשבות הזרות ומתמלאים היראה והאהבה הצריכה, ואומר: "אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפיך".

והנה מפסידי המידה, הם חסרון ההתבוננות על העניינים שזכרנו, דהיינו: סכלות, פחיתות התענוגים, רדיפת הכבוד, ומיעוט ההכנה לעבודה. כי השנים הראשונים הם מפתים את המחשבה וממשיכים אותה אל הפניות, כאישה המנאפת אשר תחת אישה תיקח את זרים.

 

                כדי שאדם יקיים מעשה מצווה בטהרה, עליו להכין את עצמו לקראת קיום המצווה. רק כאשר האדם יכין את עצמו לפני קיום המצווה, הוא יצליח לעשות את המצווה בכל טהרתה. כאשר אדם מקיים את המצווה ללא ההכנה המתאימה, בדרך כלל, ראשו אינו פנוי לקיום המצווה, כך שייתכן שאת מעשה המצווה הוא יקיים, אך הוא לא יצליח לקיימה עם טהרת הלב והכוונות המתלוות אליה.

 

ביטול מצווה:

                בפרקים הבאים, כשנדון בעז"ה בעניין החמרה בקיום במצוות, נראה שאדם שיש בו יראת שמים, יחפש לקיים מצוות. בפלא יועץ[4] מובאים דברים על אדם המבטל מצווה:

 

וכל קבל דנא קשה ענשן של עברות וביטול מצוות, ואין הקב"ה מקפח שכר כל מצווה, אפילו על שיחה נאה ועל מחשבה טובה, ואינו מוותר על כל עברה וביטול מצווה, אפילו דקה מן הדקה, כי על הכל יביא אלקים משפט. ואוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה, כי יפקוד אל על עברות שאדם דש בעקביו שנעשו כהתר, ועל ביטול מצוות החמורות, ועל הקלות יותר מעל החמורות. ואוי להם לבריות מעלבונן של מצוות, שאין מחשבין אותן אפילו כדי הרווחת זוז אחד.

ואם תשאל לכל אשר בשם ישראל יכנה, אימא לי כמה שווה מצווה אחת, הוא עונה כל החפצים לא ישוו בה. וכולי עלמא ידעי ומאמינים שהקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב לצדיקים ועונש רע ומר לרשעים, ואומרים כן בפיהם בסדר מודעה שאומרים בכל ערב ראש חודש, אבל מעשיהם הפוכים שאין נשמרים מן העבירה כדי מה שאדם נשמר מלהפסיד זוז אחד, ומבטלים מצווה אפילו משום הנאת זוז אחד, ואין מחזרין אחריה אפילו כמו שמחזר האדם להרוויח זוז אחד, ולפעמים מבטלין כמה מצוות כגון להתפלל שחרית, מנחה וערבית בציבור, ועניית אמנים וגמילות חסדים וכהנה רבות, וביטול תורה כנגד כולם אפילו בלי הנאה כלל.

 

                מצאנו גם שר' ירוחם ממיר הסביר מדוע עונשו של מי שהתחיל במצווה ולא סיימה חמור כל כך, אפילו יותר ממי שלא התחיל כלל בקיום המצווה. כך כתב בדבריו[5]:

 

ובמדרש כאן אמרו "כל מי שהוא מתחיל במצווה ואינו גומרה קובר את אשתו ואת בניו. ממי אתה למד? מיהודה. 'ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע ...'. היה לו להוליכו על כתיפו אצל אביו. מה גרם לו? קבר אשתו ובניו".

והנה לכאורה העניין פלאי, כי מחייבין את המתחיל במצווה ואינו גומרה יותר מזה שלא התחיל כלל, והרי האחים רצו אף להורגו, ויהודה לכל הפחות הרי הציל אותו ממיתה ודאית. והנה חז"ל אמרו זה ככלל מוחלט בכל מקום, כי מהמתחיל במצווה תובעין יותר ממי שלא התחיל, אתמהה. ואפשר שהוא מצד אחריותו וחיובו למצווה עצמה, כי אחרי שהתחיל בה הנה כבר נתקשר עימה, המצווה זכתה בו, וכבר יש למצווה עצמה טענה ותביעה עליו, כי מחוייב היה בהשלמתה, נורא מאוד הדבר ...

אולם מלשון הגמרא נראה בזה עניין אחר, כי אמרו שם "כל העושה דבר ולא גמרו וכו' רבי שמואל בר נחמני אמר אף קובר אשתו ובניו". ומשמע דאין העניין מצד אחריות המצווה, אלא בזה גופא על שהוא עושה דברים בלי גמרם, בזה שהוא אדם שאינו משלים מעשיו, וכמו המתחיל לעשות כלי והניחו באמצע, או שהעושה שולחן ושם בו שלש רגלים ואת הרביעית לא שם, השולחן שהתחיל ודאי נפול יפול, והטענה על האיש ההוא ודאי גדולה יותר מאשר האיש שלא התחיל כלל בעשיית הכלי ועונשו מידה כנגד מידה שקובר אשתו ובניו, כי מעשיו אין מתקיימין.

 

                מצוותיו של האדם הן מעשיו[6]. לכן, כאשר האדם אינו משלים את מעשיו, את המצוות שבהן הוא התחיל, הקב"ה לוקח ממנו גם את מעשיו האחרים, את אשתו ובניו.

עד כאן ראינו דברים חמורים על מי שמבטל מצווה, ובעיקר מצווה שהוא התחיל בה. אולם, יש מציאויות שבהן האדם באמת רוצה בכל ליבו לקיים מצווה, אלא שהוא אנוס מלקיימה. על כך כבר אמרו חז"ל[7]:

 

אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

 

                לעיל ראינו שלכוונה יש משקל גדול מאוד בקיום המצווה. כאשר אדם באמת רוצה בכל כוחו לקיים את המצווה, אלא שיש איזשהו אונס המונע ממנו מלקיימה, נחשב הדבר ממש כאילו עשאה. מרן הרב צבי יהודה קוק הסביר ביתר עומק את המציאות שבה אדם אינו יכול לקיים מצווה, וכך כתב[8]:

 

כשמזדמן שנחסר איזה קיום של זהירות באיסורים או במצוות, בבין אדם למקום או בבין אדם לחברו, מפני הכרח של בריאות הגוף או מפני דחק השעה שעל ידי דברים הכרחיים, יש לשים לב כי לא רק חיסרון, העדר ושלילה יש כאן, אלא חילוף חומרים מוסריים שבנפש לפי הצורך ושיקול הדעת הישרה, שבמקום אותו הקניין הנפשי שנחסר באותה שעה, בא וממלא היסוד החיובי של חיזוק כוחות הבריאות, או של זירוז אותם הדברים המחויבים, אשר גם אלה משותפים בהיקף הכללי של עשיית רצון העליון יתברך, כאשר "הכל לשם שמים". וכמו סדר ההלוואות שבמציאות הכללית, כמאמר המדרש שהארץ לוה מן השמים והשמים מהארץ, הלבנה מהכוכבים והכוכבים מהלבנה, וכן היום והלילה, החכמה והבינה, הצדקה והחסד, כן גם סדר ההלוואות ההדדיות שבמציאות הנפשית והרוחנית, שכן תורה וגמילות חסדים, תורה ותפילה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, בריאות הנפש ובריאות הגוף וכו' לוות זו מזו. גם בזו וגם בזו יש סדרי הלוואות קבועות ותדיריות, ויש ארעיות וזמניות, ועת משפט ידע לב חכם...

 

                הדוגמא שמביא הרצי"ה לאדם שאנוס מלקיים את המצוות היא של אדם שסיבות בריאותיות מונעות ממנו מלקיים את המצווה. אולם, שמירת הבריאות (כמו כל דבר אחר שהאדם מחויב לעשותו) היא גם רצון הקב"ה. כאן חל הכלל שכוחות החיים יכולים ללוות זה מזה. כוחות הבריאות לוות מהאדם את היכולת לקיים את המצווה, על מנת שהאדם יוכל לקיים רצון אחר של ה' יתברך, רצון שמתגלה דרך מצב האונס שבו העמיד ה' את האדם.

 

שמחה של מצווה:

                כבר בכרך א' של ספר אוצר לדרך (בפרק העוסק בענייני שמחה), הבאנו את דבריו של הרב דסלר בעניין השמחה בקיום מצווה ועסקנו בנושא השמחה בהרחבה. נרחיב כאן מעט יותר בדברים שהבאנו שם (ההקשר שם היה בנושא השמחה באופן כללי, וכאן נעסוק בשמחה ממעשה של מצווה). כך כתב הרב דסלר[9]:

 

בטובו יתברך, בבראו אותנו בצלמו, שם בנו מעין שמחה זו – שמחת ההוויה – שמחת השלמות. נמצא שהאדם המעולה – הנותן האמיתי – דומה לקונו בעניין עיקרי זה, שמקור חסדיו הוא מעין שמחה של מעלה.

יש ששמח במצווה משום שהשיג מצווה ויש ששמח במצווה עצמה ... ומזה יש בחינה לבחון במצוות שאנו עושים אם יש להן מציאות אמיתית, כי האות לזה הוא "שמחה של מצווה". ונאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". כי עבודה בלי שמחה, בלי לב, אינה עבודה. יסתכל אדם בכמות ואיכות שמחתו במצוות, ויעריכנה לעומת שמחתו במילוי שאיפותיו, וידע בבירור את מדרגתו.

 

                אנו רואים שערכה של מצווה נקבע לפי שמחתו של האדם בקיומה. גם בשמחת הקיום ישנן שתי דרגות. יש אדם ששמח שנפלה לידו מצווה. הוא אולי לא ישמח בעשיית המעשה עצמו, אך הוא ישמח על ההזדמנות שנפלה בחלקו. אולם, יש אדם שישמח בעצם קיום המצווה. כל תהליך קיום המצווה משמח אותו.

                כך ראינו שמרן הראי"ה קוק זצ"ל כתב לבנו יחידו על קיום המצוות בשמחה[10]:

 

נהניתי משמחת מצווה שלך בנשיאת כפיים, שבאמת היסוד הפנימי של המצווה היא שמחתה, שבה מאיר אור קדושת האמונה החבויה במעמקי הנשמה, המודאת לאדם שהעושר של מצוות ה' הוא נעלה ונשגב מכל סגולות מלכים ואוצרות אדירים. והרגיש כבר הרב חסדאי קרשקש בספרו "אור ה'", לבסס את רגש קדושת האמונה על אשיות השמחה התמידית והקבועה באופי הנשמה, המטוהרת בטוהרה העליונה. ויותר מזה דברי האר"י ז"ל למושפעיו, בנעצו את עומק יסוד הרחבת דעתו המאירה באור קדשי קדשים, ביסוד שמחת המצווה אשר לו. וכמה יקרה היא מצווה חשוקה בעת יוקר מציאותה כבכורה בטרם קיץ וכענבים והדס במדבר.

 

                גם האר"י תלה את כל ההשגות העליונות שלו בשמחה שהייתה לו בשעת קיום המצוות. שמחה זו היא המביאה את האדם למעלות רוחניות גבוהות.

 

הידור במצוות:

                עניין חשוב בקיום המצוות הוא ההידור בשעת קיום המצווה. חז"ל למדו את החיוב להדר במצוות מפסוקים בתורה[11]:

 

דתניא: זה אלי, ואנוהו – התנאה לפניו במצוות: עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין.

 

                מכאן אנו רואים שכאשר הקב"ה ציווה אותנו על קיום מצווה כלשהי, אין זה מספיק לקיים את המצווה, אלא צריך גם לעשותה בהידור. אין זה מספיק לבנות סוכה, אלא צריך לבנות סוכה נאה. אין זה המקום להיכנס לגדרים ההלכתיים של הידור במצוות (עד כמה יש להדר וכו'), אלא ברצוננו רק להדגיש את חובת ההידור ואת הסיבה לכך.

                הרמח"ל מסביר שהחיוב להדר במצוות נובע מכך שכאשר אדם מהדר במצווה, הוא מכבד את הקב"ה. כך כתב[12]:

 

הנה כבוד המצווה ויקרה, כבר הזהירונו עליו חז"ל ואמרו: "זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, ציצית נאה, תפילין נאה, ספר תורה נאה, לולב נאה וכו'". וכן אמרו: "הידור מצווה עד שליש", עד כאן משלו מכאן ואילך משל הקב"ה.

הרי דעת שפתותיהם ז"ל ברור מללו, שאין די בעשות המצווה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה. ולהוציא ממי שלהקל על עצמו יאמר אין הכבוד אלא לבני האדם המתפתים בהבלים אלה, אך הקב"ה אינו חושש לזה, כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם, וכיון שהמצווה נעשית לאמיתה די בזה. אמנם האמת הוא שהאדון ברוך הוא נקרא "אל הכבוד", ואנו חייבים לכבדו, אף על פי שאינו צריך לכבודנו ולא כבודנו חשוב וספון לפניו, ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות, אינו אלא חוטא.

 

                כאשר אדם מקיים את המצווה בהידור, הוא מכבד על ידי כך את ה' יתברך. האדם עלול לטעות ולחשוב שהקב"ה אינו זקוק כלל לכבוד ולכן אין צורך לכבדו. אמת, הקב"ה אינו צריך שנכבד אותו, "מלא כל הארץ כבודו", אך כשם שהקב"ה אינו צריך שנקיים את מצוותיו ובכל זאת ציווה עלינו לקיימן, כך למרות שהקב"ה אינו צריך את הכבוד שבו נכבד אותו, אנחנו עדיין מצווים לכבד אותו, ואחת הדרכים לכבד אותו היא על ידי קיום מצוות בהידור. ממשיך הרמח"ל וכותב:   

 

הוא מה שהנביא מלאכי מתרעם על ישראל בדבר ה': "וכי תגישון עור לזבוח אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך". ואולם חז"ל הזהירונו להתנהג הפך זה בעבודה, ואמרו בעניין מים שנתגלו שלא יסננם במסננת, מטעם "אימור דאמרי להדיוט, לגבוה מי קאמר?! לית ליה הקריבהו נא לפחתך?!". ראה נא מה חיסרון יש במים שנסתננו, וכבר מותרים הם להדיוט, ואפילו הכי אסורים הם לגבוה משום שאינו דרך כבוד, ואמרו עוד בספרי: "וכל מבחר נדריכם, דהיינו שלא יביא אלא מן המובחר".

 

                אחד הגדרים של הידור מצווה הוא שכאשר יש פחיתות כבוד בחפץ כלשהו, אסור להשתמש בו לשם מצווה, למרות שמבחינה פרקטית אין שום סיבה לאסור להשתמש באותו חפץ. דוגמא לדבר: יש איסור לשתות מים שהיו גלויים מחשש שמא נחש שתה מהמים והטיל בהם ארס. אולם, יש תהליך סינון שבו אפשר לסנן את המים, להוציא את הארס ולשתות אותם. למרות שלשם שתיית המים מותר לסנן את המים, ההלכה אוסרת על האדם להשתמש במים מסוננים לשם הקרבה בבית המקדש (למשל בניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות). האיסור להשתמש במים מגולים שסוננו הוא חלק מהידור המצווה בניסוך המים. ממשיך הרמח"ל וכותב:

 

וכבר מצאנו קין והבל, הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, וקין הביא מן הפסולת מפרי האדמה כפירוש ז"ל, ומה עלה בהם? "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה", ואומר: "וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני". וכמה דברים הזהירונו ז"ל שלא יהיו מצוות בזויות עלינו, וכבר אמרו: "כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום" מפני ביזוי המצווה. וסדר העלאת ביכורים יהיה לנו לעיניים לראות מה הוא הידורן של מצוות, שכך שנינו: "השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו וכו'". עוד שם: "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של זהב והעניים בסלי נצרים כו'", עוד שם: "שלש מדות בביכורים: ביכורים, תוספת ביכורים, ועיטור ביכורים וכו'". הרי לנו בהדיא כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצווה כדי להדרה, ומכאן נלמוד לכל שאר מצוות שבתורה.

 

                קין אמנם הקריב קרבן לה'. מעשה ההקרבה שלו היה זהה למעשה ההקרבה של הבל אחיו. אולם, קין לא הידר בקרבן שהביא ולכן הקב"ה לא שעה אל קרבנו. זוהי הסיבה שבמצוות ביכורים היו מקפידים להדר ולעטר את הסלים והפירות שהיו מביאים לבית המקדש – על מנת להדר במצווה עד כמה שניתן.

                היות וסיבת ההידור במצוות היא לכבד את ה', ישנו חיוב על האדם להדר במצוות אפילו כאשר הוא עצמו אינו רואה את הידור המצווה. נסביר את הדברים. ישנה הלכה בשולחן ערוך האומרת את הדברים הבאים[13]:

 

צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל. הגה: ויכתוב כתיבה תמה שלא יחסר אפילו קוצו של יו"ד ויהא מתוייג כהלכתו. ולכתחילה יכתוב כתיבה גסה קצת, שלא יהיו נמחקים מהרה. וכן מצווה ליפותן מבחוץ ומבפנים.

 

                רואים אנו מדברי הרמ"א, שיש מצווה מיוחדת ליפות את התפילין גם מבפנים. מדוע? הרי האדם לא רואה את מה שנמצא בתוך התפילין? מכאן אנו רואים יסוד גדול – החיוב להדר במצווה קיים גם כשהאדם אינו רואה הידור זה.

 

זריזות בקיום המצוות:

                ישנו עניין גדול להזדרז ולקיים מצוות. לפני שנסביר את הערך שיש כאשר מזדרזים לעשות מצווה, נקדים ונביא את דבריו של הרמח"ל במסילת ישרים האומר שכאשר אדם אינו מקיים את המצוות בזריזות, הוא עלול למצוא עצמו מאבד את המצווה. כך כתב[14]

 

ועניינו של הזריזות מבואר, שהוא ההקדמה למצוות ולהשלמת עניינם. וכלשון הזה אמרו ז"ל: "זריזים מקדימים למצוות". וזה, כי כמו שצריך פיקחות גדול והשקפה רבה להינצל ממוקשי היצר ולהימלט מן הרע שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו, כן צריך פיקחות גדול והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהם ולא תאבדנה ממנו. כי כמו שמסבב ומשתדל היצר הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשיית המצוות ולאבדם ממנו. ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם, יישאר נעור וריק מהם בוודאי.

 

                יצר הרע מנסה למנוע מהאדם מלקיים את המצוות. לכן, כאשר אדם לא יזדרז לקיים את המצווה, הוא עלול למצוא את עצמו במציאות שבה הוא לא יצליח לקיים את המצווה. אולם, לא רק החשש שאם האדם לא יזדרז בקיום המצווה, הוא שאמור להניע את האדם לקיים את המצווה בזריזות, אלא עצם עשיית המצווה בזריזות, מראה שהאדם עובד את ה' מתוך אהבה גדולה, כפי שכתב הרמח"ל בהמשך דבריו שם[15]:

 

ותראה שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשיית מצותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כלה הדבר להשלימו.

 

                יתירה מכך. לא רק שהאדם המזדרז לקיים את המצווה יזכה בסייעתא דשמיא לסיים אותה, ולא רק שהזריזות בשעת עשיית המצווה מראה על אהבה גדולה לה' ולקיום מצוותיו, אלא כאשר אדם מזדרז בעשיית מצווה, הוא זוכה להחדיר בליבו את ההתלהבות לקיום המצווה ואת האהבה לה' יתברך:

 

ואמנם, התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהניסיון יעידהו.

 

                הרב דסלר מסביר שהזריזות בקיום מצווה היא חלק מהעמל הנדרש לקיומה. דבריו אמנם נכתבו אודות מצוות תלמוד תורה, אך נראה שכוונת דבריו לכל המצוות. כך כתב[16]:

 

"אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" – לא בשכלו, אלא בידו. פירוש: מה שקנה בהשתדלות, בעמל. מכאן, שלעולם הבא, אין תורתו של אדם נידונה לפי כשרון שכלו, אלא לפי עמלו בתורה ... נמצא שחכם מהיר השכל, חזק הזיכרון ובעל הרבה ידיעות, אבל יגיעתו בתורה הייתה מעטה, יהיה עם הארץ לעולם הבא! ואילו אחר ששכלו גס, זכרונו חלש וידיעותיו מועטות, אבל עמל ויגע הרבה בתורה – ישיג הרבה בעולם הבא, מפני שמה שרכש על ידי עמלו הוא כולו שלו. והיינו בבחינת "עולם הפוך ראיתי – עליונים למטה ותחתונים למעלה".

נמצאנו למדים כי מהיר השכל אשר לא יזדרז ויעמול ללמוד, יהיה חלש ההשגה לעולם הבא. אבל הזריז בעמלו, הוא אשר יהיה מהיר בהשגתו בעולם הבא, זהו שכרו חלף זריזותו. זה ביאור מה שכתוב במסילת ישרים פרק ז': "הזריזות היא מידת שלמות גדולה ... ומי שמתגבר ותופס בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבא יזכה לה באמת, אשר הבורא יתברך יתנה לו בשכרו, חלף מה שהשתדל אחריה בזמן עבודתו".

איתא בספרים הקדושים שלעתיד לבא יגלה ה' יתברך לעיני הצדיקים את כל הנעשה בכל אלפי שנות הבריאה, והם ילמדו נוראות חסדי ה' יתברך ומשפטו יתברך. זהו גדר "נהנים מזיו השכינה". כשישוטו בעיונם למרחקים, להביט מסוף העולם ועד סופו, להשיג את כל סודות הבריאה וההשגחה, יהיו הבדלים גדולים ביניהם בעומק ההשגה. גם במלאכים מצינו גדרים שונים בזה, וכן איתא בגמרא שיש מלאכים שטסים מסוף העולם ועד סופו בטיסה אחת, ויש בשתיים, ויש בארבע וכו'. כעין זה יהיה גם בצדיקים לעולם הבא. הזריז בעולם הזה יזכה לשוט במהירות של אווירון. אבל העצל יהיה כרמש הרומש על פני הארץ, אשר גם באלף שנים, לא יתקדם מרחק רב.

 

                על האדם לדעת שהוא נברא לעמל. חלק חשוב מהעמל בכל דבר הוא הזריזות. בהרבה מבחני מאמץ או אינטליגנציה, האדם נמדד לא רק על פי המשימה שבפניה הוא הועמד, אלא הזריזות שלו מהווה גם היא חלק ממכלול הבחינה (למשל: מבחנים פסיכומטריים מוגבלים בזמן). כך גם בעניין מעשי המצוות, על האדם לקיים את מעשה המצווה ולעשות זאת בזריזות הראויה.

                יסוד נוסף בעניין הזריזות בקיום המצוות מצאנו בדבריו של המהר"ל. המהר"ל אומר שהאדם מקבל שכר מיוחד על קיום המצווה בזריזות, וכך כתב[17]:

 

הזריזות שיש לאדם במצוות בוראו, דבר זה הוא שלימות המצווה שבזה נחשב שהוא עושה המצווה בשלמות לגמרי. ובפרק קמא דברכות "אמר אביי אגרא דפרקי ריהטי וכו'", וכבר התבאר זה למעלה, וכל זה כי הזריזות למצווה הוא עיקר שכר המצווה מפני שעושה המצווה בשלמות כאשר עושה בזריזות וכל שהוא בשלמות הוא עיקר התשלומין, כי השלמות גורם תשלומין.

 

                המצווה תהיה שלמה רק אם האדם יקיים אותה בזריזות. ממילא גם עיקר השכר הוא על קיום המצווה בזריזות, משום שתשלום של שכר בא על דבר שלם. רק כאשר המצווה שלמה (על ידי קיומה בזריזות), האדם ראוי לקבלת השכר.

 

לסיכום:

ראינו את חשיבות הדקדוק בפרטי המצוות, ואת החשיבות הגדולה של ההכנה למעשה המצווה (ואת התוצאה המיוחלת). בררנו את חומרת ביטולה של מצווה ללא סיבה, והסברנו שכאשר אדם אנוס שלא לקיים מצווה, הוא בעצם עושה את דבר ה' ורצונו. ראינו את עניין קיום המצוות בשמחה, את החובה להדר במצוות לכבוד ה' יתברך ואת החובה להזדרז בקיום המצוות.

 

[1] בפרק א.

[2] מסילת ישרים פרק טז.

[3] מסילת ישרים פרק יז.

[4] ערך מצוות.

[5] דעת תורה, בראשית, עמוד רכד.

[6] עיין רש"י בפירושו לספר בראשית פרק ו פסוק ט.

[7] תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו עמוד א.

[8] אור לנתיבתי, אות קז.

[9] מכתב מאליהו, כרך ה, עמוד 79.

[10] אגרת תרפא, אגרות הראי"ה חלק ב, עמוד רפח.

[11] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קלג, עמוד ב.

[12] מסילת ישרים, פרק יט.

[13] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן לב סעיף ד.

[14] מסילת ישרים, פרק ו.

[15] מסילת ישרים, פרק ז.

[16] מכתב מאליהו, חלק ג, עמוד 20.

[17] נתיבות עולם, נתיב הזריזות, פרק ב.