האחדות בפסח

האחדות מהווה מרכיב מרכזי בתהליך היציאה ממצרים. במאמר זה נעמיק בעניין זה.

מערכת אוצר התורה - ושננתם טבת תשע"ט

פסח – האחדות השלימה

ממצרים לאחדות

            פסוקי המקרא רוויים בשיחות (אם בשיחות בין אנשים, בשיחות בין ה' לאדם או בשיחות בין קבוצות) שבקריאה ראשונית ופשוטה מובנים באופן מסוים. אולם, במקרים רבים חז"ל הדריכו אותנו שיש רובד עמוק יותר לשיחות הללו מהרובד שמובן לנו על פי פשוטו של מקרא.[1] לפעמים, כאשר רואים את דו השיח במבט כולל יותר ומבינים גם את הרקע העומד בבסיס השיח, מתגלה לנגד עינינו תמונה שונה מאוד מההבנה הראשונית פשט הפסוקים (כמובן שיש מקום גם להבנה על פי הפשט ואין כאן המקום לברר את היחס בין הפשט לדברי חז"ל).

            דוגמא מאוד ברורה לכך היא דו השיח שבו ממנה ה' את משה רבינו לגאול את ישראל. במשך שבעה ימים, משה רבינו סירב לשליחות ושוטח לפני ה' את הסיבות המונעות ממנו את קבלת המינוי.[2] נתבונן בפסוקים שבהם מובאים טענתו הראשונה של ה' ותשובתו של ה' אליו (שמות ג, י-יב):

 

וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.

 

            מפשט הפסוק עולה טענה אחת שבה מצדיק משה רבינו את סירובו לשליחות: "מי אנכי" שאעשה שתי פעולות: ההליכה אל פרעה והוצאת בני ישראל ממצרים. משה רבינו בעצם טוען שהוא איננו ראוי לשליחות זו. אולם רש"י הסביר אחרת על פי חז"ל:

 

מי אנכי - מה אני חשוב לדבר עם המלכים. וכי אוציא את בני ישראל - ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים.

 

            לפי רש"י (ומקור הדברים בחז"ל), סירובו של רש"י נובע מכך שבעיניו הוא איננו ראוי לשליחות שהוטלה עליו על ידי ה', אך יש בדברי משה טענה נוספת: בני ישראל בכלל אינם ראויים לגאולה. מדוע משה רבינו חשב שבני ישראל לא היו ראויים לגאולה? לשם הבנת העניין נעיין בדברים שרש"י כתב בפרק שלפני כן (שמות ב, יד):

 

ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל.

 

            משה רבינו חשב שעם ישראל אינו ראוי להיגאל משום שהיו בעם ישראל דלטורין – אנשים שהלשינו על אחרים. תשובתו של ה' היא שעם ישראל ראוי לצאת ממצרים, משום שהוא עתיד לעמוד על הר סיני. נצעד צעד נוסף: לא נסתפק באמירה שה' ענה למשה שעם ישראל זכאי לצאת ממצרים כדי לקבל את התורה, משום שבכך אין תשובה של ה' אל משה – משה חשב שהעם אינו ראוי להיגאל בגלל הדילטורין וה' ענה לו שהעם יקבל את התורה – התשובה איננה ממין הטענה. בתשובתו של ה', טמונה הבנה מעמיקה יותר: כדי שבני ישראל יקבלו את התורה, יהיה צורך באחדות ועל ידי כך לבטל את הדילטוריא.[3] כך עולה מהפסוקים המתארים את חניית בני ישראל למרגלות הר סיני (שמוץ יט, א-ב):

 

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.

 

          וכדברי רש"י שם:

 

כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת.

 

            העמידה על הר סיני באחדות תיקנה את סיבת הגלות בראייתו של משה רבינו. התנאי לקבלת תורה הייתה שלמות, הן שלמות פרטית והן שלמות של האומה כולה, היות והתורה ניתנה לעם ישראל כעם ולא כיחידים. השלמות הפרטית באה לידי ביטוי בריפוי כל העומדים על ההר באופן שלא שכל העיוורים והחרשים נרפאו. השלמות הכללית באה לידי ביטוי ביכולת של העם להתאחד על מנת לקבל את התורה.

 

 

תהליך האיחוד

            לאחר שהראינו שבפרק הזמן שעבר מיציאת מצרים ועד למתן תורה, עם ישראל התאחד, נותר לנו לראות מה היו השלבים שעבר העם כדי להגיע לאיחוד. במחקר הסוציולוגי מקובל לומר שיש שלושה מרכיבים לקבוצה מאוחדת:

  • מטרה משותפת.
  • יחסים פנים קבוצתיים תקינים.
  • מנהיג.

חיסרון באחד המרכיבים הללו, יפגום בלכידות של הקבוצה. ננסה לראות בשורות הבאות את יישום שלושת המרכיבים האלה בפרק הזמן שמזמן יציאת מצרים ועד למתן תורה.

 

מטרה משותפת

            היציאה מעבדות לחירות אמורה להוות מטרה עצמית שניתן היה להתאחד סביבה. אולם, לו היינו מגדירים את המטרה המשותפת כמטרה בפני עצמה, לאחר הגשמת המטרה, היינו רואים תהליך של התפוררות האחדות בעם. לכן עלינו לומר שהמטרה של יציאת מצרים, גם בעיני העם, הייתה להיות עובדי ה': "שלח את עמי ויעבדוני", ומילוי המטרה המשותפת המשיכה להתקיים לאחר יציאת מצרים, ובעצם לעולמי עד.

            מי שלא האמין במטרה המשותפת לא יצא ממצרים, כדברי חז"ל שרק חמישית מהעם יצא. לעומת זאת, הערב רב, שבמבט ראשון כן האמין בכך, יצא יחד עם בני ישראל. רק מי שהסכים למטרה המשותפת העליונה של עבודת ה', יצא ממצרים.[4]

 

יחסים תקינים בתוך העם

            בהתבוננות על מלחמת עמלק, נוכל לראות את השינוי היחס הפנים קבוצתי בתוך העם. בפסוקים המצווים על זכירת מלחמת עמלק כתוב (דברים כה, יז-יט):

 

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

 

            עמלק תקף את "הנחשלים אחריך", את החלשים בעם. של מי הייתה ההחלטה להגן על אותם נחשלים? כך כתוב בפסוקים (שמות יט,ט):

 

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי.

 

            היוזמה להגנה על אותם נחשלים הייתה של משה רבינו, קרי: ההנהגה. לעומת זאת, לאחר כמעט ארבעים שנה ממלחמת עמלק הראשונה, יש מלחמה נוספת נגד עמלק (במדבר כא, א-ג):

 

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַידֹוָד וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע יְדֹוָד בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה.

 

          על אף שבפסוקים כתוב שהמלחמה הייתה נגד הכנעני, חז"ל ורש"י זיהו את התוקף כעם העמלקי.[5] גם כאן תוצאות המלחמה לא היו הרות גורל לעם ישראל, עמלק הצליח לשבות שבי. מי נלקח בשבי?

 

אינה אלא שפחה אחת.

 

            והנה, למרות שעמלק הצליחו לשבות רק שפחה אחת, התגובה של העם הייתה שונה לגמרי מתגובתם במלחמת עמלק הראשונה. כאן משה רבינו איננו היוזם של המלחמה, אלא העם הוא שנודר את הנדר. המבחן של סולידריות חברתית, של צדק חברתי אמיתי, הוא ביחס כלפי החלשים. במלחמת עמלק הראשונה, משה רבינו היה צריך לכוון את העם להגן על "הנחשלים אחריך", ואילו במלחמת עמלק השנייה, העם הבין מעצמו שזהו תפקידו – להגן על כל אחד, אפילו על שפחה.

 

 

קבלת המנהיגות

            לאחר קריעת ים סוף, התורה אומרת שבני ישראל האמינו "בה' ובמשה עבדו". אור החיים הקדוש (דברים לד, י) כתב:           

 

ותמצא שבשני מקומות אמרה התורה חוזק האמונה במשה א', על הים דכתיב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ב', במתן תורה דכתיב "וגם בך יאמינו לעולם".

 

            קריעת ים סוף המהווה חלק מיציאת מצרים (ויש אומרים שקריעת ים סוף מהווה את הנדבך העיקרי של יציאת מצרים), הכינה גם היא את העם לאמונה בנבואת משה, דבר שהיה נצרך בקבלת התורה. במעמד הר סיני העם הבין את הנחיצות בהנהגתו של משה רבינו (שמות כ, טז):

 

וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת.

 

          היכולת של העם לפנות אל משה ולבקש שהוא יהיה שליחו של ה' אליהם –  שליחות המבוססת על האמונה במנהיגותו ונבואתו של משה רבינו כמנהיג. דבר זה היה יכול להתקיים רק לאחר האמונה הגדולה בה', אמונה שנקבעה בלב העם בקריעת ים סוף. כאן אנחנו רואים את החלת המרכיב השלישי באיחוד קבוצה – קבלת מנהיג הקבוצה.

 

עיקרון האחדות בפסח

            על פי האמור לעיל, מובן מדוע ניתן להקריב קרבן פסח גם כאשר הציבור טמא (ובאמת היו מגדולי הדורות האחרונים שרצו לחדש את הקרבת קרבן הפסח בזמן הזה). אדם לא יכול להקריב קרבן עולה או קרבן חגיגה בטענה שטומאה הותרה בציבור. קרבן פסח הוא הקרבן יחיד היחיד שנקרא גם קרבן ציבור, משום שהוא מסמל את הפיכתנו לעם אחד, את שילובו של האדם הפרטי במערכת של אומה ואת היותו חלק ממנה. על ידי היותו של האדם חלק ממכלול שלם, הותר לו להקריב את קרבנו הפרט – משפחתי, כקרבן ציבורי, אפילו בטומאה.

            יתירה מכך. מצוות זכירת יציאת מצרים בליל הפסח, מהווה מקור לקישור ואיחוד הדורות כולם. האדם מצווה להתרומם מעל הדור שבו הוא נמצא, ולהסתכל במבט כולל יותר, בשלשלת הדורות של העם כולו. הדבר בא לידי ביטוי בצורה כפולה:

  • העברת המסורת לדורות הבאים על ידי קיום מצוות "והגדת לבנך" – לכל סוגי הבנים.
  • השתייכות לדורות שעברו על ידי החיוב המוטל על האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

התורה ציוותה אותנו בחד הפסח לראות את המציאות באספקלריא אמיתית והוליסטית. לא רק אחדות של הדור הנוכחי, אלא הדורות של כנסת ישראל כולה, של העם כולו לכל דורותיו. האדם איננו אדם העומד בפני עצמו והדור איננו עומד כדור בפני עצמו, אלא אנחנו שייכים לדבר גדול יותר, וכדברי מרן הרב זצ"ל באורות התשובה (ד, ד-ה):

 

הטבע העולמי וכל יציר פרטי, ההיסתוריה[6] האנושית וכל איש יחידי ומעשיו, צריכים להיות מסוקרים בסקירה אחת, כתוכן אחד בעל פרקים שונים, ואז ממהרת האורה של הדעה המראה לידי תשובה לבא.

באמת אי אפשר להתרומם אל התשוקה הרוחנית של ישועת הכלל בלי תשובה פנימית עמוקה מכל חטא ועוון. אמנם יחידי ששב במובן זה – מוחלים לו ולכל העולם כולו, וכן יכולים רבים להתעלות לתכונה האידאלית הגנוזה בנשמת האומה על ידי תשובת היחיד השב למטרה זו של התאפשרות הזרחת תשוקת גאון האומה בטהרתה.

 

            ההבנה שאנחנו חלק ממכלול שלם יותר, והאיחוד שלנו עם אותו מכלול, מהווה תנאי להתעלות בעבודת ה'.

            יהי רצון שנזכה שהשנה נאכל מן הפסחים לאחר הקרבתם בבית המקדש בזכות אהבת החינם והאחדות שישרו בתוכנו, ויהיו הדברים לרפואתו של יהודה בן רחל נ"י הי"ו.

           

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] לא כאן המקום למנות את כל המקומות הללו. נסתפק בשתי דוגמאות מספר בראשית (וניתן לראות את הרובד העמוק יותר של הסבר חז"ל בדברי רש"י בשתי המקומות הללו):

  • מפשט המקראות עולה שדו השיח שהתנהל בין הנחש לחווה עסק בעניין האיסור של הקב"ה לאכול מפרי עץ הדעת לעומת התאווה שהיה לחווה באכילת הפרי. כך יוצא שהנחש שכנע את חווה שמותר לה לאכול פרי טעים. אולם, חז"ל העמיקו והסבירו שחווה רצתה לאכול את הפרי בגלל שהיא חשבה שעל ידי כך היא תוכל להידמות לה' יתברך. מכאן שרצונה לא היה באוכל טעים, אלא בשליטה על הבריאה, ולפחות שליטה חלקית.
  • דו שיח נוסף מתרחש בין ה' לאבימלך לאחר שהאחרון לקח את שרה אליו. לפי פשט המקראות, אבימלך לקח את שרה בתמימות ואין שום טרוניה עליו מצד ה'. אולם, חז"ל העמיקו והסבירו שה' בא בתביעה לאבימלך וטען שהוא איננו תמים כלל ועיקר.

[2] הרמב"ן במקום הסביר שהטענות של משה נבעו מהענווה הגדולה שלו שמנע ממנו ללכת, וכל פעם משה חיפש תירוץ אחר להימנע מהמינוי.

[3] כמובן שאין הכוונה לומר שתכלית יציאת בני ישראל מצרים לא הייתה לשם עבודת ה', וכך גם משמע מהפסוק "תעבדון את האלקים". הכוונה רק להסביר את טענתו של משה רבינו במלואה ולראות כיצד תשובתו של ה' אל משה עונה על טענה זו.

[4] ישנם הסברים אחרים מדוע רק חמישית מבני ישראל יצאו ממצרים (ויש שיטות החולקות על עצם קביעה זו) והסברנו רק בדרך אחת.

[5] אין כאן המקום להסביר מדוע לפי חז"ל התורה לא כתבה במפורש שהמלחמה הייתה נגד עמלק. בספר אוצר לדרך על חמישה חומשי תורה הרחבנו מעט בכך. הספר עתיד אי"ה לראות אור בעוד זמן לא רב.

[6] מרן הרב זצ"ל היה מקפיד לכתוב היסתוריה באות ת' כדי לומר שמהלכי ההיסתוריה הם מהלכים נסתרים מאת ה'.