חג סוכות וארץ ישראל

במאמר יוסבר הקשר בין חג הסוכות לבין הישיבה בארץ ישראל. לעילוי נשמת מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל, שעלה סערה השמימה בחג הסוכות תשס"ח.

מערכת אוצר התורה - ושננתם תשרי תשע"ט

חג הסוכות וארץ ישראל:

מקור דיני הסכך:

                שני דינים מרכזיים נאמרו בסכך על מנת שהוא יהיה כשר: שיהיה גידולו מן הארץ ושלא יהיה מקבל טומאה. הגמרא במסכת סוכה[1] לומדת את המקור לדינים אלה, וכך מובא:

 

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: אמר קרא "חג הסכות תעשה לך" מקיש סוכה לחגיגה, מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ, אף סוכה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. אי מה חגיגה בעלי חיים, אף סוכה נמי בעלי חיים!

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אמר קרא "באספך מגרנך ומיקבך" בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. ואימא גורן עצמו ויקב עצמו! אמר רבי זירא: "יקב" כתיב כאן, ואי אפשר לסכך בו.

מתקיף לה רבי ירמיה: ואימא יין קרוש הבא משניר, שהוא דומה לעיגולי דבילה! אמר רבי זירא: הא מלתא הוה בידן, ואתא רבי ירמיה ושדא ביה נרגא. רב אשי אמר: "מגרנך" ולא גורן עצמו, "מיקבך" ולא יקב עצמו.

רב חסדא אמר מהכא: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות". היינו הדס היינו עץ עבות! אמר רב חסדא: הדס שוטה לסוכה, ועץ עבות ללולב.

 

בתחילה רב דימי הביא מקור לדיני הסכך מדבריו של רבי יוחנן, אך הגמרא דחתה מקור זה. לאחר מכן רבין הביא מדבריו של רבי יוחנן מקור אחר לדיני סכך ואמרה שהמקור הוא הפסוק בתורה[2] "באספך מגרנך ומיקבך", כלומר: יש לסכך את הסוכה בפסולת הגורן והיקב שהם דברים שאינם מקבלים טומאה. שאלה הגמרא: אולי מדובר בפירות המאוכסנים בגורן וביקב עצמם, וכאשר התבואה נמצאת בגורן מחוברת לקש שעליה וכאשר אשכולות הענבים נמצאים ביקב, התבואה והענבים כן מקבלים טומאה, שהרי כל אוכל מקבל טומאה? בסופו של דבר ענה רב אשי שכתוב בפסוק "מגרנך" ו"מיקבך", כלומר: לא מדובר בכל מה שנמצא בגורן וביקב, אלא בפסולת הנמצאת בהם שאינה מקבלת טומאה.

בסוף הגמרא, רב חסדא למד שיש לסכך בדבר שאינו מקבל טומאה מפסוק בספר נחמיה: "צאו ההר וכו'". בפסוק זה, עזרא אומר לעם ישראל לצאת להרים ולהביא משם ענפים שאינם מקבלים טומאה. על דבריו של רב חסדא יש לכאורה להקשות: כיצד ניתן להוכיח מפסוק בספר נחמיה, מהכתובים, לדין דאורייתא? יש שרצו לומר שלעיתים ניתן ללמוד דברי תורה מדברי קבלה[3]. אחרים רצו לומר שרב חסדא לא הוכיח מהפסוק בספר נחמיה את עיקר דיני הסכך (שיש לסכך בדבר שגידולו מן הארץ ושאינו מקבל טומאה), אלא הוא מוכיח שהפסוק בספר נחמיה מוכיח שאין כוונת הפסוק בספר דברים לגורן עצמו וליקב עצמו, אלא הכוונה היא לענפים. לפי תירוץ זה, כוונת רב חסדא היא לענות על הדברים במקום רב אשי, ולא למצוא מקור אחר לדבריו של רבי יוחנן לדיני הסכך.

יש לכאורה להקשות על הסבר זה: מדוע רב חסדא מצא לנכון להביא תירוץ נוסף על תירוצו של רב אשי? מדוע לא הסתפק רב חסדא בהסברו של רב אשי לכך שלא ניתן לומר שכוונת התורה לסכך בתבואה ובענבים עצמם, והוא נאלץ לתור אחרי פסוק מהכתובים על מנת להוכיח את מקורו של רבין בשם רבי יוחנן? אמנם יש הסברים שונים בדבר, אך אנו נעלה תמיהה נוספת מהפסוקים בספר נחמיה, וננסה לקשר בין הדברים, וכך כתוב[4]:

 

וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד.

 

                התמיהה בפסוק זה גדולה מאוד: כיצד ייתכן לומר שבני ישראל לא חגגו את חג הסוכות לאורך כל מאות השנים שעברו מזמנו של יהושע בן נון ועד תקופת שבי הגולה? על כך עונים חז"ל[5]:

 

אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא? אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקידשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה. ואומר: "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה", מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו.

 

                הגמרא ענתה על תמיהתנו באופן הבא: מטרת הפסוק אינה לומר שלאורך השנים שעברו מאז שיהושע בן נון הנהיג את עם ישראל ועד לתקופתו של עזרא הסופר, לא קיים עם ישראל את מצוות חג הסוכות. מטרת הפסוק היא להשוות בין הכניסה לארץ בכיבוש יהושע לכניסה לארץ בתקופת שבי הגולה: כשם שלאחר שיהושע בן נון כבש את הארץ, קיים עם ישראל שלש מצוות: מצוות שמיטה, מצוות יובל ומצוות קידוש ערי חומה[6], כך גם לאחר ששבי הגולה חזרו לארץ ישראל, הם קיימו שלש מצוות אלה.

                ההקבלה בין שתי התקופות: תקופת שיבת ציון, תקופה שבה נתן כורש רשות לעם ישראל לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, לתקופת כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, היא הקבלה שמצאנו אותה כמה וכמה פעמים אצל חז"ל, בין בדברי אגדה[7] ובין בעניינים הלכתיים[8]. אולם, עלינו להבין את דברי הגמרא: מדוע בחר נחמיה להשוות את כיבוש הארץ בתקופת יהושע לתקופת שבי הגולה לארצם, דווקא על ידי שרמז לנו את הדבר בקיום חג הסוכות? מדוע נבחרה מצוות הסוכה להיות גורם להשוואה בין כניסת עם ישראל לארץ ישראל בתקופתו של יהושע בן נון, לחזרת שבי הגולה לארץ?

 

ארץ ישראל וסוכה – שתי מצוות שמקיימים אותן בכל גופנו

                מובא בשם הגר"א בספר "קול התור", שישנן שתי מצוות אותן מקיימים עם כל הגוף: מצוות ישיבת ארץ ישראל ומצוות סוכה. בשתי מצוות אלה, כל גוף האדם נכנס לתוך אזור מוגבל (ארץ ישראל או הסוכה) ובכך האדם מקיים את המצווה. כך מובא בספר "קול התור" (ספר שכתב רבי הלל משקלוב, מתלמידי הגר"א) בשם הגר"א[9]:

 

למשגב דבר רבנו (הכוונה היא לגר"א): שתי המצוות שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו הן סוכה וארץ ישראל. ורמז נתן לזה בפסוק "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון". והוסיף: סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי אף ציון כך, וכאמור במדרש על הפסוק: "ובא לציון גואל –  כל זמן שציון אינה בנויה, עדיין הגואל לא בא", וכדברי חז"ל "מכיוון שירושלים נבנית בן דוד בא", ובמדרש: "אין בן דוד בא עד שתהא ירושלים נבנית".

 

                ההקבלה שמקביל הגר"א בין מצוות סוכה למצוות ישיבת ארץ ישראל מתאימה מאוד לגמרא במסכת ערכין. שתי מצוות אלה הן מצוות שאדם מקיימן בכל גופו, וממילא מתאים הדבר שהפסוקים יבחרו דווקא את מצוות סוכה על מנת להשוות את כניסת עם ישראל לארץ ישראל בזמן יהושע לתקופת העלייה לארץ של שבי הגולה. אולם, עדיין יש להבין מדוע דווקא בחג הסוכות אדם מצווה להיכנס עם כל גופו לסוכה? מדוע, למשל, לא ציוותה התורה בחג הפסח שאדם יקיים מצווה עם כל גופו?

 

שני שלבים ביציאת מצרים

                על מנת להבין את העניין, יש לחזור ליציאת מצרים, שם נראה שהיו שני שלבים ביציאה עצמה ממצרים. לצורך העניין ניעזר בדבריו של הרב מרדכי ברויאר, שמסביר ששני השלבים שהיו ביציאת מצרים, מקבילים לשני החגים: חג הפסח וחג הסוכות, וכך כתב[10]:

 

ואפשר, שהיחס הזה שבין חג המצות, לבין חג הסוכות, כבר נרמז לישראל בשעת יציאת מצרים, שהרי המסע הראשון של יוצאי מצרים היה מרעמסס לסוכות. בצאתם מרעמסס, הם נשאו עימם את בצקם טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם, ובדרך – או בהגיעם לסוכות – הם אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צדה לא עשו להם. ואילו המסע השני היה מסוכות לאיתם "בקצה המדבר" ועל המסע הזה כבר נאמר שה' "הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם".

נמצא, שכך עלינו להגדיר את היחס שבין שני המסעות האלה: המסע מרעמסס לסוכות הגשים את עצם יציאת מצרים, משום כך במסע הזה, הם נשאו ואפו את המצות המסמלות את יציאת מצרים. ואילו המסע מסוכות לאיתם שבקצה המדבר כבר התחיל את תקופת המדבר. משום כך במסע הזה הם נשאו ואפו את המצות המסמלות את יציאת מצרים, ואילו המסע מסוכות לאיתם שבקצה המדבר כבר התחיל את תקופת המדבר. משום כך במסע הזה הם כבר הלכו בחסות ענני הכבוד, שהם אופייניים לתקופת המדבר.

וכל הדברים האלה באים לידי ביטוי בשני החגים המקבילים הנוהגים לדורות. בחמישה עשר לחודש הראשון אנחנו זוכרים את יציאת מצרים על ידי אכילת מצות, ובתאריך המקביל לו – בחמישה עשר לחודש השביעי – אנחנו זוכרים את תקופת המדבר על ידי הישיבה בסוכות. המצות מזכירות את המצות שיוצאי מצרים נשאו עימם בעת המסע מרעמסס, והסוכות מזכירות את הסוכות שהולכי המדבר ישבו בהן מאז המסע מסוכות.

 

                שני השלבים ביציאת מצרים אינם שלבים טכניים גרידא. בתחילה, יצאו בני ישראל ממצרים והגיעו לסוכות ובמהלך מסע ראשוני זה הם נשאו איתם את המצות. שלב ראשוני זה מקביל לחג המצות. אולם, לאחר שלב זה, הגיע שלב נוסף בגאולת עם ישראל ממצרים, שלב שבו הם כבר הגיעו מסוכות לאיתם. איתם היה מקום "בקצה המדבר". כאשר עם ישראל יצא למקום שבקצה המדבר, הוא היה זקוק לענני הכבוד, ואכן ממסע זה ואילך, מהמסע בסוכות בו הלכו בני ישראל במדבר, ה' הנהיג את עם ישראל על ידי ענני הכבוד ועל ידי עמוד האש. החל מהשלב השני, עם ישראל היה זקוק להנהגה צמודה יותר של הקב"ה, על מנת שיוכלו לשרוד את כל פגעי המדבר.

                ללא אמונה גדולה בה', לא היה עם ישראל יכול לקבל על עצמו את ההליכה במדבר עם כל הסכנות הכרוכות בכך. רק אמונה גדולה של עם ישראל בה', היא שנתנה אפשרות לקיום השלב השני ביציאה ממצרים. זוהי הסיבה שהסוכות נקראות בלשון הזוהר "צילא דמיהמנותא"[11], וכפי שמסביר בעל ספר "מאור ושמש"[12]:

 

כי הנה לשון סוכה יש לה שתי פירושים: לשון סכך והגנה, ולשון הבטה כמו "שהכל סוכין ביפיה" ... אמנם, פתח שער העבודה לכל המצות, והיסוד העיקרי הוא אמונת אלהי עולם, לידע בבירור ולהכיר בוראו, ואת מי הוא עובד, ולשם מי הוא עושה המצות ההם, "דְּאִיהוּ עִיקָרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכוּלֵי עָלְמִין, ומסבב כולי עלמין ובתוך כל עלמין וממלא כל עלמין וְלֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיהּ" (שהוא – הקב"ה – העיקר והשורש לכל העולם, ומקיף את כל העולמות ובתוך כל העולמות, ואין מקום פנוי ממנו – מהקב"ה). כל זה צריך לידע בבירור גמור כל הבא לעבוד ה', וזולת זה לא תיתכן עבודתו. והנה כבר אמרנו על נוסח הברכה שקבעו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר אמת ואמונה חוק ולא יעבור שהוא בלתי מובן; וביארנו, שכשהאמת היא עם האמונה – אז האמונה חוק ולא יעבור, שכל עוד שיש באדם איזה שקר באיזה מדה או בדיבור או באיזה תנועה – אי אפשר להשיג האמונה על בוריה, וצריך להסיר ולבער מלבו כל בחינת שקר שיש בו, וכל המסכים המבדילים בינו לבין קונו, ולתקן כל מידותיו שיהיו בלי שום פניה דקה מן הדקה – ואז יבוא לידי האמונה ...

וזהו מאמר הכתוב "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך", מלת כלולותיך לשון כללות, שאני זוכר לכם החסדים הראשונים, שכללתם בעצמכם כל החסדים הנכללים בהיסוד – להשפיע אל המלכות שהיא כוללת דכוללת, וזה נשפע עליכם – מפני שהאמנתם בי, והלכתם אַחֲרַי בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. ולכן נקראת סוכה –  צילא דמהימנותא מפני שהיא מרמזת לסוכת ענני כבוד שהיו ישראל במדבר, על ידי האמונה שהאמינו בה'. וגם אנו מקבלים עלינו אמונת ה' על ידי הסוכה, שאנו יוצאין מבתינו וּנְוֵה שַׁאֲנָן לסוכת עראי מחמת אמונת ה', כמו שעשו אבותינו שיצאו לַמִּדְבָּר, אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ. ולכן נקראת סוכה לשון הבטה והתבוננות בַּדָּבָר, להתבונן על ידה באמונת אלוהי עולם, וגם סוכה לשון סכך והגנה, שהסוכה מגנת עלינו מכל מיני מקטרגין ומכל רע.

 

                הסוכה מזכירה את האמונה הגדולה של עם ישראל בה' בשעה שיצאו ממצרים והלכו במדבר, תוך אמונה שהקב"ה יספק את כל צרכיהם ויציל אותם מכל הסכנות האורבות במדבר. כך כאשר עם ישראל מקבל על עצמו לצאת לסוכות, הוא מראה בכל שנה מחדש את אותה אמונה גדולה, על ידי שאנו יוצאים מביתנו לדירת ארעי כמו שעשו אבותינו במדבר.

                למילה "סוכה" יש שתי משמעויות על פי דבריו של בעל ה"מאור והשמש". המשמעות הראשונה והמקובלת היא של קורת גג והגנה, הסוכה, למרות היותה דירת ארעי, מגינה עלינו לא פחות מאשר בית קבע, ובכך שאנחנו יוצאים מדירת קבע לדירת ארעי ומקיימים ציווי ה', אנחנו מראים את אמונתנו שגם בדירת ארעי, גם ב"צילא דמיהמנותא", הקב"ה מגן עלינו. המשמעות השנייה של המילה "סוכה" היא מלשון הבטה, על ידי היציאה לסוכה, אנחנו מתבוננים בעצמינו באמונה בבורא עולם. זוהי הסיבה שלעתיד לבא הסוכה תגן על עם ישראל כפי שממשיך בעל ה"מאור ושמש" בדבריו:

 

וגם לעתיד ינצלו ישראל על יָדָהּ מִלַּהַט הַיּוֹם הַבָּא, כמאמר הכתוב "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר, כי יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים וגו'", שגם לעתיד יינצלו על ידי הסוכה שהיא 'צילא דמהימנותא', והסוכה תגין עליהם מחמת האמונה שהאמינו בה' בעולם הזה, ועשו כל המצוות מחמת אמונתם בו יתברך, וקיבלו עליהם עול מלכותו והמשיכו אלוהותו עליהם – ולכן לא יזיקו להם חום השמש וְלַהַט יוֹם הַבָּא, ויינצלו מכל מיני פורעניות.

 

הסוכה עתידה להגן על עם ישראל מפני הפורענויות, משום שהיא מראה על האמונה הגדולה של עם ישראל בה' והיא מראה שאת כל המצוות קיים עם ישראל מתוך אמונה גדולה בה'.

נסכם את דברינו עד עתה: הסוכה מראה על האמונה הגדולה בה', אמונה שהתבטאה בשלב השני של יציאת מצרים, בו הלכו בני ישראל מסוכות לאיתם שהיה במדבר. במסע זה, הצטרפו ענני הכבוד ועמוד האש והלכו לפני בני ישראל, ביטוי להשגחתו של הקב"ה על עם ישראל במהלך הליכתם במדבר.

 

אמונה בה' – מרכיב מרכזי בירושת הארץ

                כשם שמצוות סוכה מביאה לידי ביטוי את אמונתנו בה' יתברך, כך האמונה בה' מהווה נדבך מרכזי בירושת הארץ. ספר דברים, המכיל את הדברים שאמר משה רבינו לעם ישראל לפני הכניסה לארץ, רווי בפסוקים המתארים את הקשר בין האמונה בה' לירושת הארץ.

                קשר בל ינתק זה, בין האמונה בה' וירושת הארץ, בא לידי ביטוי בשני הקשרים מרכזיים. ההקשר הראשון הוא שללא אמונה בה', עם ישראל לא יזכה לרשת את הארץ. האירוע המרכזי ממנו אנו למדים על האמונה בה' כתנאי לירושת הארץ הוא חטא המרגלים, שם כתוצאה מחוסר האמונה בה', לא זכה עם ישראל להיכנס לארץ. ההקשר השני בא לידי ביטוי לאחר שעם ישראל יצליח לרשת את הארץ, שם מוזהר עם ישראל שלא לשכוח את ה'. החשש של משה רבינו היה שלאחר שעם ישראל ייכנס ויתיישב בארץ, הוא עלול לשכוח את הקב"ה, את מי שהנחיל לו את הארץ, כפי שכתוב בפסוקים רבים, ולדוגמא בפסוק הבא[13]:

 

כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

 

            ממילא מצאנו את החוליה הראשונה בהקשר בין ירושת הארץ לחג הסוכות. בשתי מצוות אלה, באה לידי ביטוי האמונה בה', ונשתדל להעמיק מעט יותר.

 

שנות המדבר – הכנה לכניסה לארץ ישראל

                לאחר חטא המרגלים, נענש עם ישראל שלא להיכנס לארץ ישראל. לא רק עונש על חטא יש באי הכניסה לארץ, אלא יש בדבר גם תיקון לחטא עצמו. אופנים רבים ניתנו להסבר האופן בו תוקן חטא המרגלים על ידי שנות הנדודים במדבר, אך אנו נסביר זאת באופן העולה מדברינו עד עתה.

חוסר הרצון של עם ישראל להיכנס לארץ לאחר תשובת המרגלים נבע מחוסר אמונה בה'. על מנת לתקן זאת, היה מוטל על עם ישראל לשעבד את כולו לה' במשך ארבעים שנה. לאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר, למד עם ישראל שהקב"ה משגיח עליו באופן גלוי ודואג לכל סיפוקו: עם ישראל אכל את המן והיה צריך ללקט אותו בכל יום[14], באר מרים היה המקור למים, ענני הכבוד מנעו מלחמות לאורך רוב השנים בהם נדד עם ישראל במדבר. היוצא מדברינו שרק לאחר שעם ישראל למד והפנים את עובדת השגחתו של הקב"ה עליהם, הפנמה שבה תוקן חוסר האמונה שבא לידי ביטוי בחטא המרגלים, היה עם ישראל יכול להיכנס לארץ ישראל.

                הסוכה מזכירה לכולנו את אותם שנים בהם עבר עם ישראל את סדרת החינוך של אמונה בה'. בכל שנה, אנחנו מציינים שוב את אותה אמונה בה', אמונה שהיה הכרחי שעם ישראל ירכוש לקראת הכניסה לארץ ישראל.

                ייתכן אולי גם לומר שזוהי הסיבה שדווקא בחג הסוכות נידונים על המים. למדנו בברכות בהם בירך יצחק את יעקב (הברכות אותן לקח יעקב בשעה שהתחפש לעשיו אחיו) שירידת המים תלויים במעשינו ובקשר שלנו אל הקב"ה, וכך כתוב שם[15]:

 

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

 

                מדוע כתוב בברכה "ויתן" עם ו' החיבור? כמו כן, מדוע השתמש יצחק אבינו דווקא בשם אלוקים מכל שמות ה'? כותב על כך רש"י:

 

יתן ויחזור ויתן ... האלהים –  מהו האלהים בדין, אם ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא ייתן לך, אבל לעשיו אמר משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע ייתן לך.

 

                מדבריו של רש"י אנו למדים שירידת הגשם לעם ישראל תלויה בקרבה של עם ישראל לה' ובמצבו הרוחני (וזאת בניגוד לעשיו שיזכה לירידת גשמים באופן תמידי ללא קשר למצבו הרוחני). זוהי הסיבה שיצחק השתמש בלשון "ויתן" – כל פעם הקב"ה נותן את המים לעם ישראל מחדש, אך לפני כן הוא בודק האם עם ישראל ראוי למים לפי מעשיו, וזוהי גם הסיבה שיצחק השתמש בשם אלוקים המורה על מידת הדין בברכה זו. לפי דברינו, מובן מדוע דווקא בסוכות נידונים על המים. דווקא בחג בו אנו נדרשים לבטא את האמונה שלנו כלפי ה', נקבעת כמות המים שצריך לרדת לעם ישראל.

 

חג האסיף

                ננסה עתה להוסיף נדבך על מה שראינו עתה. ציינו לפני כן שהאמונה בה' בכניסה לארץ באה לידי ביטוי הן בשלב שלפני הכניסה לארץ, בה האמונה מהווה תנאי לירושת הארץ, והן לאחר ירושת הארץ, שלב שבו אסור שנשכח שה' הוא שהנחיל לנו את הארץ ואת כל הטובה שמצורפת לכך: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"[16].

                גם חג הסוכות מופיעה בנקודת זמן, שבו יש צורך לאחד את שני העמודים של הביטחון בה', את ה"לפני" ואת ה"אחרי". חג הסוכות נקרא גם "חג האסיף" משום שבתקופה זו האדם מסיים לאסוף את גידולי הקרקע שלו, ומתכונן לקראת חרישת הקרקע לשנה הבאה. אדם חסר אמונה בה' עלול להגיע למצב שבו הוא יימנע מזריעת שדהו. כך אומרת הגמרא במסכת שבת[17]:    

 

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו'"? אמונת – זה סדר זרעים, עתיך – זה סדר מועד, חסן – זה סדר נשים, ישועות – זה סדר נזיקין, חכמת – זה סדר קדשים, ודעת - זה סדר טהרות.

 

                מדוע אמר ריש לקיש ש"אמונת" זהו סדר זרעים? עונים על כך תוספות במקום בשם התלמוד הירושלמי[18]:

 

מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע.

 

            כל הזריעה בחורף, מבוססת על אמונה גדולה בה'. אם הקב"ה ירצה, הזריעה תהיה ההשתדלות דרכה ישלח הקב"ה ברכה בגידולי הקרקע ועל ידי כך האדם יתפרנס. מצוות סוכה, המציינת את ההליכה של עם ישראל במדבר, את האמונה בה' בשלב שלפני הכניסה לארץ ישראל, היא גם המביאה לידי ביטוי את האמונה הגדולה של האדם בה' לפני שהוא מתחיל לזרוע את שדהו בתחילת השנה החדשה.

                אך בחג האסיף, יש גם את המרכיב של האמונה בה' שבאה "אחרי", לאחר שהאדם כבר אסף את כל גידולי הקרקע משדהו, עליו להאמין שהכל בא לו מאת ה'. כשם שמשה רבינו חשש שלאחר שעם ישראל יירש את ארץ ישראל, הוא ישכח את בורא העולם שהנחיל לו את הארץ, כך לאחר שהאדם כבר אסף את כל תבואתו, יש חשש שהוא ישכח את מי שנתן לו את הארץ הטובה ואת פירותיה.

                ישנה מצווה נוספת בחג הסוכות, מצוות נטילת ארבעת המינים. מצווה זו באה כנגד השלב של ה"אחרי". לאחר שהאדם אוסף את יבולו, הוא נוטל את ארבעת המינים שחלק מהם אמנם שייכים לפירות אותם הוא גידל (אתרוג ולולב) וחלק מהם לא (הדס וערבה). בכך שהאדם נוטל את ארבעת המינים ומניף אותם "למי שארבע רוחות העולם שלו"[19], הוא מראה שכל גידולי הקרקע וכל מה שזכה לאסוף לתוך ביתו – הכל בא מאת ה'.

                ומה הקשר בין נטילת ארבעת המינים לארץ ישראל? על כך ניתן לענות בפשטות שארץ ישראל הוא המקום היחיד בעולם שניתן לגדל בו את ארבעת המינים. ארבעת המינים כל כך שונים בתכונותיהם ובמקומות שבהם ניתן לגדל אותם (כל אחד מהם דורש מזג אוויר שונה לגידולו), עד שרק בארץ ישראל, שיש בה סוגים שונים של אקלים, ניתן לגדל גידולי קרקע אלה, וכפי שכתב הרמב"ם[20]:

 

והנראה לי ב'ארבעת מינין שבלולב', שהם שמחה בצאתם מן ה'מדבר', אשר היה "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות", אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזיכרון זה הנאה שבפרות, והטוב שבריחו, והיפה שבעלים, והטוב שבעשבים גם כן, רצוני לומר, 'ערבי נחל'. ואלו ה'ארבעת מינין' הם אשר קיבצו שלשת הדברים האלה, האחד מהם: רוב מציאותם ב'ארץ ישראל' בעת ההיא, והיה כל אדם יכול למצאם; והענין השני: טוב מראם ורעננותם, ויש מהם טובים בריחם, 'אתרוג והדס', אבל 'לולב וערבה' אין להם ריח, לא טוב ולא רע; והענין השלישי: עמדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים, מה שאי אפשר זה באפרסקים וברימונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהם.

 

                הרמב"ם מסביר שיש שלש סיבות מדוע התורה ציוותה לקחת דווקא את ארבעת גידולי הקרקע: לולב, אתרוג, הדס וערבה לשם מצוות ארבעת המינים, והיא לא ציוותה על גידולי קרקע אחרים. שתי הסיבות האחרונות הן שארבעת המינים הם בעלי מראה טוב ורענן, והם יכולים להחזיק מעמד בלי להירקב לאורך שבעת ימי החג. הסיבה הראשונה שכתב הרמב"ם, היא הסיבה שלשמה הבאנו את דבריו: התורה ציוותה לקחת דווקא את גידולי הקרקע האלה לשם מצוות ארבעת המינים מכיוון שארבעתם גדלים ומצויים דווקא בארץ ישראל. אין עוד ארץ בעולם, שניתן לגדל שם בקלות רבה כל כך את ארבעת המינים (וגם היום לאחר התפתחות הטכנולוגיה – לא ידוע לנו על מקום בעולם שבו מגדלים את כל ארבעת המינים).

                חג הסוכות הוא חגה של ארץ ישראל, ואחד המרכיבים היסודיים בירושת הארץ הוא האמונה בה'. יה"ר שנזכה לגדול באמונתנו בה' ולרשת את ארץ ישראל.   

 

[1] דף יא עמוד ב ודף יב עמוד א.

[2] ספר דברים פרק טז פסוק יג.

[3] עיין אוצר מפרשי התלמוד במקום.

[4] נחמיה פרק ח פסוק יז.

[5] מסכת ערכין דף לב עמוד ב.

[6] בסדר עולם רבה מובא גם כן מדרש זה ושם נוספה מצווה רביעית – מצוות המעשר.

[7] עיין למשל מסכת ברכות דך ד עמוד א.

[8] למשל: לעניין דין קדושה שנייה – אם קידשה לעתיד לבוא או לא.

[9] פרק א סעיף ז.

[10] פרקי מועדות חלק ב עמודים 571-572

[11] זהר חלק ג, קא, ג.

[12] דברים, רמזי יום א דסוכות. בעל המאור ושמש היה תלמידו של ר' אלימלך מליז'ענסק.

[13] ספר דברים פרק ד פסוק כה.

[14] הגמרא במסכת יומא דף עו עמוד א מביאה מספר טעמים לכך שהמן ירד מחדש בכל יום ושלא היה ניתן לאסוף מן מיום זה ליום הבא. אחד הטעמים הוא כדי שעיניהם של ישראל יהיו נשואות בכל יום להקב"ה שידאג לכל צרכיהם.

[15] ספר בראשית פרק כז פסוק כח.

[16] דברים פרק ח פסוק יח.

[17] דף לא עמוד א.

[18] דיבור המתחיל "אמונת זה סדר זרעים".

[19] מסכת סוכה דף לז עמוד ב.

[20] מורה נבוכים חלק ג פרק מג.