מנורת מכון המקדש

זכינו ומכון המקדש בנו מנורה היכולה לשימוש בבית המקדש. זכינו כפליים בכך שהרה"ג ישראל אריאל שליט"א כתב ספר ובו פירט את הבירור ההלכתי והמעשי שבעקבותיו בנה את המנורה. במאמר זה, נעיר מספר הערות לגבי מסקנותיו של הרב אריאל.

הרב יוסי ברינר כסלו תשע"ט

המנורה הטהורה

הקדמה

                לפני מספר שנים, זכינו לכך שהרב ישראל אריאל שליט"א הוציא את ספר "מנורת זהב טהור", בו הוא מסביר את אופן בניית המנורה על ידי מכון המקדש (מנורה המוצבת כיום אל מול מקום המקדש), ואת המקורות והשיקולים על פיהם הכריע כיצד נראתה המנורה. במאמר הבא אכתוב חלק קטן מההערות שעלו אצלי על ספרו של הרב אריאל שליט"א ועל הכתוב בו, ואתמקד בעיקר בנושא מידות המנורה (המאמר במלואו יובא בעז"ה בספר אוצר מפרשי התורה על פרשת תרומה). אולם, חשוב להדגיש שהדברים נכתבים מתוך הערכה רבה לפועלו של מכון המקדש הפועל רבות להנחלת ערכי המקדש בעם ישראל, ויש לזקוף לזכותם חלק גדול מההתעוררות שאנו רואים בכל שכבות הציבור לעסוק בענייני המקדש. כמו כן, ברור שהמנורה כשרה להדלקה בבית המקדש שיבנה במהרה בימנו, גם אם אנחנו צודקים בהערותינו על אופן בניית המנורה, ואני מאחל שזו תהיה המנורה הראשונה שאיתה ידליקו במקדש. יה"ר שנזכה לראות במהרה בימנו בבניינו של בית המקדש ושנזכה לראות את הכהנים עובדים במקדש בתפארתו.

 

גובה המנורה

                גובה המנורה אינו כתוב בתורה, אך חז"ל[1] אומרים שהגובה היה שמונה עשר טפחים, שהוא בערך גובה של אדם ממוצע. כך כותב הרב אריאל שליט"א[2]:

 

המעיין במסכת מנחות[3] ימצא שבגמרא מדדו את גובה המנורה על פי קומתו של אדם ... על יסוד הנחה זו שואל בעל שפתי חכמים: מדוע צריך שלש מעלות להגיע אל הנרות? ותשובתו היא "שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות". כוונתו לומר, שהטפחים בהם נמדדה המנורה היו מרווחים יותר, ממילא היה גובהה של המנורה מעט מעבר לקומת אדם, ולכן היה צורך לעלות במעלות לצורך ההטבה וההדלקה.

 

                הוי אומר: ברור הדבר שגובה המנורה היה בקומתו של אדם ממוצע או מעט יותר (ישנם הסברים שלמרות שגובה המנורה היה בגובה אדם ממוצע, היה צורך במדרגות שעמדו לפני המנורה כדי שלכהן המטיב את המנורה יהיה נח יותר). מכאן עובר הרב אריאל להכרעה במחלוקת השיעורים הנודעה בין הגר"ח נאה לחזו"א, וכל כותב בהמשך דבריו:

 

לאור האמור מתברר, שגובה המנורה אינו מתיישב עם שיעור הטפח של ר' חיים נאה. לשיטתו, שיעור הטפח הוא 80 מ"מ, נמצא ששמונה עשר טפחים מסתכמים ב – 144 ס"מ, כלומר: גובה נמוך בהרבה מגובה אדם ממוצע (גובהו הממוצע של אדם כ – 172 ס"מ). לשיטתו תמוה: מדוע צריך הכהן לעלות במדרגות? הרי לדעה זו, גובה עיניו של הכהן הוא כ – 30 ס"מ מעל לגובה נרות המנורה. אם כן, מדוע יש לעלות בשלש מדרגות נוספות כדי להיטיב את הנרות. אם נצא מתוך הנחה שגובה ממוצע של מדרגה הוא כ – 15 ס"מ למדרגה – כמקובל היום, הרי הכהן יצטרך תחילה לעלות על שלש מדרגות, ואחר כך יצטרך להתכופף כדי להגיע אל הנרות ולהטיבם?

מאידך גיסא, לשיטת בעל החזון איש, גובה המנורה אכן מקביל לגובהו של אדם ממוצע , שכן לשיטתו, שמונה עשר טפחים מסתכמים ב- 172.8 ס"מ, שהם כקומת אדם ממוצע. נמצא שהמדרגות הן דבר מתבקש להטבת הנרות.

לפיכך נראה, שלעניין מדידת קומת המנורה בטפחים, אכן יש לנהוג על פי שיעורו של בעל חזון איש כנ"ל. ייתכן אף לומר לאור האמור, שיש מכאן הוכחה כללית על מידת הטפח ששיעורה כשיטת החזון איש, אך לא כאן המקום להרחיב בעניין זה.

 

                דברים אלה של הרב אריאל שליט"א תמוהים ביותר מכמה בחינות. ראשית יש לומר שמתוך כל המידות שהוזכרו בדברי חז"ל, דווקא המנורה היא שתכריע את המחלוקת, וזאת למרות שבדברי חז"ל שהובאו לגבי המנורה אין קביעה ברורה ומוחלטת לגבי ההשוואה המדויקת לגובהו של אדם.

                בנוסף, יש כאן קושי מדבריו של הרב אריאל עצמו. באחד הפרקים המאוחרים יותר של הספר,[4] מוכיח הרב אריאל שניתן להסתמך על ממצאים ארכיאולוגיים כדי להוכיח עניינים הלכתיים שונים. כך הביאו מקורות שונים מהם עולה שההכרעה לגבי משקל מחצית השקל הוכרעה בראשונים על פי מטבעות שגילו מזמן בית שני. לפי ממצאים אלה, עולה שקני המנורה היו עגולים ולא ישרים (מעין משולשים) כפי שהבינו רבים מפרשני הרמב"ם, וזאת על סמך ציורים ותבליטים שונים של המנורה שהתגלו בשנים האחרונות.

 לא נאריך כאן בדיון בעצם המסקנה שהרב אריאל הגיע אליו (אם כי גם על כך ניתן לכתוב רבות ולערער על מסקנתו המוחלטת), אך גם אם מסקנתו של הרב אריאל יציבה וקיימת, מסקנה זו סותרת את הכרעתו לטובת שיטת החזון איש במחלוקתו עם הגר"ח נאה.

                כידוע, הגר"ח נאה מבסס את הכרעותיו בענייני מידות ממטבע שמצא. באופן עקרוני ניתן לומר שכל המידות שקבע הגר"ח נאה מבוססות על מטבע בשם דרהם שמצא, שמשקלו היה 3.205 גרם (אין זה המקום להסביר כיצד הסיק הגר"ח נאה את שיעורי התורה וחז"ל ממטבע זה)[5]. אם כן, מדוע להתייחס דווקא לממצאים הארכיאולוגים בהקשר של קביעת קני המנורה, והוא מתעלם ממטבע הדרהם שמצא הגר"ח נאה?

               

גודל הנרות וכמות השמן בהם

                עניין נוסף שיש לדון בו הוא גודל הנרות. נרות המנורה היו כלי קיבול של שמן, שעמדו בראש קני המנורה. בכל לילה, היה הכהן ממלא את הנרות בשמן זית שדלק לאורך הלילה. כמות השמן שהיו ממלאים את נרות המנורה הייתה קבועה וקיימת: חצי לוג של שמן[6], וזאת למרות שהלילה ארוך יותר בתקופת טבת וקצר יותר בתקופת תמוז. הוי אומר: בלילות תמוז נשארה לכאורה כמות קטנה של שמן בנרות המנורה.

                לגודלם של הנרות יש השפעה ברורה על מבנה המנורה. ככל שהנרות יהיו גדולים יותר, יש צורך בקנים גדולים וחזקים יותר על מנת לתמוך בנרות ועל מנת שגודלם יהיה פרופורציונאלי לגודל שאר המנורות. כך כותב הרב אריאל[7]:

 

כשם שלגבי הטפחים שבמנורה נקטנו לעיל לחומרא (כשיטת בעל החזון איש) וזאת משום שהדבר תואם את גובה קומתו של האדם כנ"ל, כן יש לומר בעניין השמן, שיש לנקוט כשיטה המחמירה, וליצור נרות זהב בעלי תכולת שמן גדולה ככל האפשר, וכדעת המחמירים.

עם זאת, אין הדבר פשוט כלל, כי קימת מגבלה המתחייבת מתכונותיה של המנורה, שהרי אין להכביד יתר על המידה על קני המנורה העשויים זהב טהור, ועלולים לכרוע תחת נטל כבד מדי.

לדעת בעל חזון איש למשל, שיעור חצי לוג, משקלו 300 גרם. אם נוסיף על כך את קיומם של גביעים, כפתורים ופרחים בכל קנה, וכן את גודל הנר ומשקלו, יש חשש שסך כל המשקל יכביד על הקנה והוא עלול להתעקם (לפי ר' חיים נאה, משקל השמן הוא 172.5 גרם, ויש בכך הבדל משמעותי בכמות השמן ומשקל הנר גופו). כמו כן ברור, שככל שתכולת הנר גדולה יותר, כן יש להפריש בייצור המנורה זהב עבור כל נר, מתוך כלל הזהב הנועד לעשיית המנורה – והוא אינו אלא כיכר זהב אחד. ראה רמב"ם בית הבחירה (ג, ד) שם כתב: "וכן מנורה הבאה זהב תהיה כיכר עם נרותיה". ברור שהקצאת שבעה מטילי זהב מכלל הכיכר לצורך החלק העליון של המנורה, כדי לאפשר תכולת שמן גדולה, צריכה לבא על חשבון חלקיה התחתונים של המנורה, דבר העשוי להשפיע על צורתה ויציבותה.

 

                למרות שכאשר דן בגובה המנורה, הכריע הרב אריאל באופן ברור לצד שיטת החזון איש בקביעת מידת השיעורים, כאשר מגיעים לעניין הנרות, מסתפק הרב אריאל האם ניתן להכריע כשיטת החזו"א, שהרי לשיטתו צריך לומר שהנרות היו כבדים מידי לחלקים התחתונים של המנורה. קשה גם לומר שלהכנת הנרות השתמשו בכמות גדולה כל כך של זהב, שהרי היה צריך להשאיר כמות מספיקה של זהב להכנת שאר חלקי המנורה. מכאן, שקשה גם הכרעתו לגבי גודל הנרות.

                יתירה מזו. בהמשך דבריו באותו הפרק,[8] מחדש הרב אריאל, שהיה צריך להדליק את המנורה בכל לילה באופן שכל כמות השמן תיגמר. היה צורך בחכמה מיוחדת כדי שיהיה אפשר למלא את הנרות באותה כמות של שמן (שכאמור היה חצי לוג), גם בלילות טבת הארוכים וגם בלילות תמוז הקצרים. כך כותב הרב אריאל:

 

... תשובת ר' יוסה לפי הפרשנים היא, שאין מה לתמוה, שכן שנינו במסכת שקלים, שהיה ממונה מיוחד מופקד על הכנת הפתילות, שהיה מכין פתילות מבלאות של בגדי כהונה. תפקידו היה לעשות פתילות מותאמות לעונות השנה, ללילות הארוכים היה עושה פתילות דקות, וללילות הקצרים פתילות עבות. בכך נפתרה בעיית השמן, כי בלילות תמוז הייתה פתילה עבה וכך כלה השמן מן המנורה.

בכך מוסבר מדוע היה צריך במקדש ממונה מיוחד על הפתילות, שהרי שאר הממונים היו מופקדים על תחומים חשובים, כגון ממונה על נעילת שערים, ממונה על הפייסות וסדרי עבודת הכהנים, ממונה על בגדי הכהנים וכדו', ואילו כאן היה התפקיד מצומצם: הכנת פתילות למנורת שבעת הקנים ליום אחד.

אך נראה שכיוון שנדרשה לכך מומחיות מיוחדת לשער את דקותה של הפתילה או עוביה באופן שתספיק ללילה שלם, כל לילה בהתאם לעונת השנה, לפיכך נתמנה ממונה מיוחד לדבר שזוהי מומחיותו, כמו שנתמנו מומחים מיוחדים למעשה לחם הפנים שנעשה אחת לשבוע, וכן למעשה הקטורת שנעשתה אחת לשנה ועוד.

 

                האופן שבו היו מצליחים למלא את הנרות בכמות שמן זהה בכל לילה, גם הלילות הארוכים וגם הנרות הקצרים, הוא על ידי שהיו מכינים את הפתילות בעובי שונה. בלילות טבת היו מדליקים פתילות דקים יותר מאשר בלילות תמוז, וכך הנרות היו דולקים לאורך כל הלילה, ואין זה משנה מה היה אורכו של הלילה.

                אולם, יש לומר, שלמרות שחלק מפרשני הירושלמי אכן סוברים שהיה צריך לסדר את השמן שבמנורה באופן שבבוקר כבר לא יישאר שמן שנותר בנר, הרי שרש"י סובר שבלילות הקיץ, כן היה נשאר שמן בנרות (או לפחות שלא היו עושים מאמצים על מנת שלא יישאר שמן), וכך כתב[9]:

 

תן לה – למנורה מידת שמן כדי שתהא דולקת כל הלילה, ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, ויש בו כדי להדליק כל הלילה של תקופת טבת, ואם יותיר בקצרה – יותיר.

 

                הרי שאנחנו רואים שקביעתו של הרב אריאל לגבי אופן הכנת נרות המנורה אינו חד משמעי, ואין זה דבר מוסכם שבכל לילה היה השמן מספיק בדיוק לאורך כל הלילה ושלא היה נותר ממנו עד הבוקר. מכאן עולה הצורך לקבוע מהי התכולה המדויקת של הנרות.

 

משה התקשה במעשה המנורה:

                עניין נוסף בו הכריע הרב אריאל בהכרעה מעוררת תמיהה היא אופן עשיית המנורה. התורה ציוות שהמנורה צריכה להיעשות מקשה זהב.[10] רש"י במקום כתב שהמנורה כולה נעשתה מקשת זהב. לשיטתו, אופן עשיית המנורה היא על ידי לקיחת גוש זהב (מקשה) והקשה בקורנס עד שמכינים את צורת המנורה. לעומת זאת, המנורה שנעשתה על ידי מכון המקדש, נעשתה מקנים חלולים שופו בזהב. הרב אריאל הוכיח בצורה די משכנעת שישנם ראשונים רבים החולקים על הסברו של רש"י בפירוש "מקשה", אולם לאחר שהביא את השיטות השונות לפירוש "מקשה" כתב דברים תמוהים:

 

יצירת מנורה בגובה של אדם כשהיא נעשית מגוש זהב ובמשקל כיכר בלבד – זו משימה שספק אם ניתן לבצעה. גם אם ניתן ליצור מנורה כזו, דומה, שאינה ניתנת לשימוש. אומנים ומומחים שדנו בדבר, סבורים, כי הדבר כמעט בלתי אפשרי ... לו הייתה המנורה עשויה מחומר אטום, היו הקנים כה דקים, שהיו מתעקמים ושוקעים ... הדעת נונת איפוא כדעת הפרשנים האומרים שהכלים שנאמר בהם "מקשה" כגון מנורה וכרובים, כולם היו חלולים, זאת כחצוצרה, שנאמר בה "מקשה" והיא חלולה.

 

                וכי לחינם התקשה משה רבינו במעשה המנורה? לו יצויר שמומחה מן המניין היה יכול לעשות מנורה ממקשת זהב כפירושו של רש"י ושהיא גם תהיה יציבה ותעמוד במסעות שבמדבר, לא היה צריך משה שהקב"ה יראה לו כיצד מכינים את המנורה. שיקוליו הפרקטיים של הרב אריאל עשויים לקבל מענה כאשר נזכה גם אנו להארה אלוקית לגבי אופן עשיית המנורה.

 

 

 

 

 

[1] ברייתא דמלאכת המשכן פרק עשירי.

[2] עמודים 22-23.

[3] דף כט עמוד א.

[4] משקלם ההלכתי של ממצאים ארכיאולוגיים, עמודים 47-51.

[5] עיין בספר מדות ושיעורי תורה לרב חיים בניש שליט"א, פרק ד סעיף ח, פרק יג סעיף ז ופרק ל סעיף ו. כמו"כ כתב שם שהדרהם שעליו דיבר הרמב"ם היה קטן יותר, ואם כן גם מידות הנפח קטנות יותר אף משיעור הגר"ח נאה.

[6] עיין למשל ברמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה יא.

[7] עמוד 64.

[8] עמוד 67.

[9] תלמוד בבלי מסכת יומא דף טו עמוד א.

[10] ספר שמות פרק כה פסוק לא.