בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו

מדוע ה' שלח מלאך לבלעם שיאיים עליו במיתה לאחר שנתן לבלעם רשות ללכת עם שליחי בלק?

מדוע יש צורך ללמוד את הכלל ש"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" ממקורות נוספים שבנביאים ובכתובים, לאחר שניתן ללמוד זאת מבלעם עצמו?

מערכת אוצר התורה - ושננתם תמוז תש"פ

 

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו

 

שליחת המלאך אל בלעם 

          שליחת המלאך אל בלעם מעוררת תמיהה גדולה. רק לפני כמה פסוקים, אמר ה' לבלעם שהוא יכול ללכת עם שליחי בלק, ופתאום מופיע מלאך ומאיים עליו "כי אתכה הרגתי". חז"ל אומרים שזו גם הייתה טענתו של בלעם אל ה', שאמר גם לאברהם להעלות את בנו לעולה ואחר כך התחרט. האם אין בדבריו של ה' לבלעם מחויבות? כיצד ניתן לבוא לבלעם בטענות על הליכתו עם שליחי בלק, אם ה' בעצמו נתן לו רשות לכך?

          הפרשנים עוסקים בעניין לא מעט. דוגמא לדבר הוא פירושו של הרמב"ן האומר שבלעם היה אמור לומר לשליחי בלק שיש אפשרות שה' עתיד לומר לו לברך את עם ישראל במקום לקללם. בדבריו אל השליחים, הטעה בלעם אותם, ואולי אף את עצמו, ברצון שלו לקלל את עם ישראל, אפילו נגד רצון ה'.

 

מדוע קיבל בלעם רשות ללכת

          אך נלך בדרך אחרת. חז"ל בגמרא במסכת מכות (י,ב) אומרים שמבלעם אנו למדים את הכלל ש"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו":

 

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב: לא תלך עמהם, וכתיב: קום לך אתם; מן הנביאים, דכתיב: אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך (זו) תלך; מן הכתובים, דכתיב: אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.

 

          על פי דברי הגמרא, בלעם לא היה אמור לרצות כלל ללכת, הוא היה אמור מלכתחילה לומר לשליחי בלק שאסור לו ללכת לקלל את עם ישראל, ובמיוחד אחרי שה' אמר לו זאת במפורש. ה' נתן לבלעם רשות ללכת, לא כציווי של ה', אלא משום שכאשר אדם רוצה ללכת בדרך מסוימת, בין לטוב ובין למוטב, בשמים מסייעים לו בכך. לכן, על אף שמבחינת ה' יתברך, בלעם לא היה אמור ללכת עם שליחי בלק, בכל זאת ניתן לו רשות לכך, כדי לקיים את רצונו. לאחר שבלעם חטא בעצם ההליכה, או נכון יותר ברצון ללכת, היה ניתן להענישו על ידי המלאך.

 

הצורך במקורות נוספים ללימוד זה  

כפי שראינו מהגמרא, יש מקורות נוספים מפסוקים שבנביאים ובכתובים ליסוד שבשמים מסייעים לאדם ללכת בדרך שהוא רוצה. לכאורה הדברים קשים: מדוע יש צורך להוסיף מקורות נוספים על המקור הכתוב בתורה? במיוחד הדברים קשים לאור האמור במסכת נדרים (כב,ב):

 

אלמלא (לא) חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא, מאי טעמא? כי ברוב חכמה רב כעס.

 

          בהקדמה לסדרת הספרים אוצר מפרשי התנ"ך הסברנו, שהכוונה היא שבגלל החטא, עם ישראל אינו יכול ללמוד את כל דברי ה' ישירות מהתורה, אלא יש צורך בביאור או פירוט נוסף של כל אותם דברים שה' מצווה אותנו, ושהוא מעוניין שנדע אותם. לו עם ישראל לא היה חוטא, היינו זוכים ללמוד את כל דברי ה' מחמישה חומשי תורה (וגם לספר יהושע היה תפקיד), ולא היה צורך בביאור נוסף שבספרי הנביאים. החטא גרם לכך שהלימוד מהתורה יהיה פחות בהיר, ועל מנת להגיע להבנות הנצרכות, היה צורך בהוספת ספרי הנביאים.

          אולם, לכאורה קשה: מדוע היה צורך ללימוד נוסף של היסוד "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו"? האם הדברים לא מספיק ברורים מהפסוקים שבתורה?

 

הולכה לטובה

          הערוך לנר במקום מסביר, שמבלעם היינו עלולים ללמוד שההולכה בדרך שאדם רוצה לילך בה נכון רק לכיוון אחד, לכיוון השלילי. לכן היינו צריכים פסוקים נוספים על מנת ללמדנו שהכלל הזה נכון תמיד, הן לחיוב והן חלילה לשלילה.

          פעמים רבות, אנחנו יכולים לקבל חלילה את הרושם המוטעה, שהקב"ה כביכול אכזר. ישנם מקומות שבהם לא מלמדים ילדים קטנים את פרשות בראשית ונח, היות ואדם עלול לקבל רושם מוטעה שה' אכזר ושופט במידת הדין את דור המבול, את דור הפלגה, את אדם הראשון שגורש מגן עדן. כך לכאורה היינו יכולים ללמוד גם מהמקור של בלעם. אך לא כן. טוב ה' לכל. לאדם יש בחירה חופשית באיזה דרך ללכת, ואז בשמים יסייעו לו, ומידה טובה מרובה ממידת פורענות.