המעבר דרך ארץ אדום - לפרשת חוקת

מדוע היה כל כך חשוב לעם ישראל לעבור דרך ארץ אדום ומדוע סורב לכך? מה ההבדל בין שתי הבקשות של עם ישראל לעבור דרך ארץ אדום?

מערכת אוצר התורה - ושננתם תמוז תשע"ח

ב"ה

בקשת המעבר דרך אדום (פרשת חוקת)

          במהלך המסעות של עם ישראל לכיוון ארץ ישראל, מבקש עם ישראל לעבור דרך ארץ אדום (כ,יד-כא). אם יורשה לעבור דרך ארץ אדום, כך מבטיח עם ישראל, העם לא יעבור בשדות ובכרמים, לא ישתה ממקורות המים של אדום, ויעבור רק בדרך המלך. לאחר הסירוב והאיום של אדום במלחמה במקרה ועם ישראל ינסה לעבור בגבולו, מבקש עם ישראל פעם נוספת רשות לעבור דרך אדום, ואומר "במסילה נעלה". גם לבקשה זו מסרב אדום ובפועל יוצא למנוע בכח את המעבר של עם ישראל דרך ארצו.

            עלינו להבין: מדוע ניסה עם ישראל לעבור דרך ארץ אדום ומה היה כל כך חשוב בבקשה שחזרה ונשנתה לעבור שם? כמו כן, מה ההבדל בין הבקשה הראשונה לבין הבקשה השניה, ומדוע הייתה הוא אמינא שאדום ירשה לעם ישראל לעבור דרכו בפעם השניה?

            רמב"ן מסביר שבתחילה ביקש עם ישראל לעבור במקומות שהיו צמודים לערים, ובפעם השנייה הבטיח עם ישראל שהוא אפילו לא יעבור בקרקבת ערי אדום. החתם סופר מסביר בדרך אחרת: כאשר אדם הולך במקום כלשהו, הוא קונה את המקום בגדר קניין חזקה. אדום סירבו לתת לעם ישראל לקנות את ארצם על ידי ההליכה בה, ולכן ביקש עם ישראל מעבר ללא זכויות קנייניות. אולם, עלינו עדיין להבין: מדוע היה כל כך חשוב לעם ישראל לעבור דרך ארץ אדום גם ללא זכות קניינית?

            האור החיים הקדוש מסביר שבכל מקו שעם ישראל עבר בו, הוא העלה את הניצוצות של אותו מקום. יש תיקון רוחני בכל מקום שעם ישראל עבר בו בדרכו לארץ ישראל. הבקשה לעבור דרך ארץ אדום נועדה לא רק לקצר את הדרך לארץ ישראל, אלא בראש ובראשונה כדי לתקן את ארץ אדום מבחינה רוחנית.

            אך כפי היסוד הגדול שלימד אותנו מרן הרב זצ"ל[1], על מנת להשפיע רוחנית על אחרים, עם ישראל צריך להיות ברמה רוחנית גבוהה מאוד. ישנן מניעות לתיקון העולם כאשר עם ישראל לא נמצא בשיא כוחו. המניעה של עם ישראל לעבור דרך ארץ אדום ולתקן את ארצם מצביעה על כך שבשלב זה, עם ישראל עדיין לא היה ראוי לתקן את ארץ אדום, אך לעתיד לבא בעז"ה נזכה בכך.

            יש פרשנים שמזהים את שלושת הארצות שה' הבטיח לעם ישראל כתוספת לשבעת העמים עם אדום, עמון ומואב. לעתיד לבא, בימות המשיח, נזכה לא רק לתקן את אותן ארצות, אלא גם לרשת אותם.

 

 

 

[1] ראה אגרות הראיה, כרך א, עמ' כ.