מתנות הכהונה בפרשת קרח

מדוע חז"ל אמרו שמתנות הכהונה שבפרשת קרח ניתנו כתשובה לערעורו של קרח על כהונתו של אהרון? הרי לפחות חלק ממתנות אלו ניתנו עוד לפני מחלוקתו של קרח? מה היה חטאו של קרח?

מערכת אוצר התורה - ושננתם תמוז תשע"ח

הציווי על מנות הכהונה בפרשת קרח:

           

בסוף פרשת קרח, ישנו ציווי על חיוב מתנות כהונה הניתנים לכהנים. רש"י (יח,ח) במקום כותב בשם הספרי:

 

משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין. בא אחד וערער על השדה. אמר לו המלך כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן.

 

            דברי הספרי המובאים ברש"י (ומובאים בספרי בשני מקומות שונים) לכאורה קשים. הרי עניין הפרשת תרומה ודיניה כבר נאמרו בפרשת אמור, הרבה לפני פרשת קרח, ואם כן כיצד ניתן לומר שהתרומה הוזכרה כאן בגלל ערעורו של קרח? גם לפי האבן עזרא שסובר שפרשת קרח אירעה לאחר החלפת הבכורות (ובכך חולק על הרמב"ן שסובר שהאירועים נכתבו כסדרם), הרי שהציווי על עניין התרומה נכתב כבר לפני כן.

            לצורך הבנת העניין, עלינו להתבונן מעט יותר לעומק בפרשה.

 

טענת קרח

          טענת קרח "כי כל העדה כולם קדושים" מוסברת במדרש שקרח ערער על ההיררכיה. כשם שטלית שכולה תכלת לכאורה לא צריכה ציצית, ובית מלא בספרים איננו צריך מזוזה, כך עדה קדושה איננה צריכה מנהיגים רוחניים. מסביר המהר"ל את הטענות של קרח (תפארת ישראל פרק כב):

 

היה סובר כיון שהטלית כולה תכלת למה לו חוט, ואז יהיה משיב לו קרח אם כן כל ישראל כולם היו קדושים למה להם כהן מיוחד לכפר בעדם אחר שכולם ראוים לכהנים למה להם כהן אחד נבדל. וקרח אשר רצה להפיל את משה בטענתו חרבו באה בלבו, כי אדרבה זה ראיה כי גם שם אין הדין כך כי צריך שיהיה דומה לכסא הכבוד וכסא הכבוד הוא מיוחד, לכך צריך חוט מיוחד שאינו מן הטלית רק נבדל לעצמו, וכאשר הטלית כולה תכלת אין דמיון התכלת הזה אל כסא הכבוד שהוא מיוחד ולכך צריך חוט מיוחד שאינו מן הטלית, וכך ישראל אף על גב שכל ישראל כולם קדושים צריכים אל כהן מיוחד נבדל מהם לא שיהיו הכל כהנים כי צריך שיהיה כאן כהן מיוחד.

 

            קרח טען שכאשר דבר כלשהו נמצא במדרגה גבוהה, לא צריך שיהיה משהו נוסף על גבי מעלה זו. טלית שכולה תכלת לא צרוכה עוד חוט שתזכיר את כסא הכבוד. עם ישראל איננו זקוק לכהן שיכפר עליהם, כיוון שכל העם קדוש. אולם, לא רק שקרח טעה, אלא שטענתו היא כפריה בתורה כפי שהסביר המהרל (שם פרק יח'), שמשום כך עדתו נבלעה באדמה. התורה היא המציאות וכאשר אדם כופר בתורה, אין זה ראוי שהוא יהיה חלק מהמציאות. אם כן, אמונה בתורה דורשת שלמרות שעם ישראל קדוש, צריך שיהיה אדם במדרגה גבוהה יותר שיקשר בין העם לה' יתברך. אלא שצריך לברר מדוע טענתו של קרח הייתה מוגדרת ככפירה.

            העולם נברא על ידי ה' יתברך במדרגות. לא כל המדרגות שוות. אדם איננו יכול להיות אל, ובעל חיים איננו יכול להיות אדם. כאשר הנחש פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת, טענתו על פי חז"ל הייתה שעל ידי אכילה מעץ הדעת ניתן לברוא עולמות. כאשר האדם כופר במדרגות, כאשר האדם חושב שהוא ואלוקיו נמצאים באותה מדרגה, יש כאן מחשבת כפירה. כך גם אצל שלוחיו של ה'. כאשר אדם מתכחש לאופן עבודת ה' על ידי כהנים שיהוו שלוחא דרחמנא לקרב אותנו אל ה' יתברך, הוא מתכחש לאופן שבו ברא ה' את העולם, וייתכן שידיע מכך אפילו לכפירה במדרגות שבין ה' לבני האדם.

 

התרומה

            נכון, דין התרומה נאמר כבר בפרשת אמור. אך בפרשה זו, לא רק שהוזכרו מתנות כהנים, אלא שהם הושוו בפסוקים אלו למתנות הלויים, ומהפסוקים עולה שמתנות הכהנים קדושים יותר ממתנות הלויים. המתנות שאהרון הכהן קיבל השוו למתנות המערערים עליו. והנה, לא רק שבדין עצמו יש הפרש גדול בין מתנות הכהנים לבין מתנות הלויים, מתנות הכהנים נשארים בקדושתם ואילו מתנות הלויים הינם חולין, אלא שגם בסיבה לנתינת המתנה יש הפרש ביניהם. בעוד שאצל הכהנים נאמר שהמתנות ניתנו להם "למשחה", לגודלתם וחשיבותם של הכהנים, אצל הלויים נאמר שהמעשרות ניתנו להם כשכר על עבודתם. קרח טען שלא אמור להיות הבדל בינו לבין הכהנים, והתור אמנם חזרה על חלק ממתנות כהונה בפרשה זו, אך היא גם הדגישה בחזרה זו שמתנות הכהנים חשובים יותר ממתנות הלויים. השיא הוא תרומת מעשר. הלוי נותן לכהן חלק מהמתנה שניתנה לו, ומתנה זו הופכת מחולין לקדושה בתרומה, כבר אסור לאכול אותה בבית הקברות ועוד.

            ממילא רואים שהזכרת מתנות הכהונה (יחד עם כמה מתנות כהונה שהתחדשו כאן) מהווה תשובה לטענתו של קרח. קרח טען שכולם שווים. התורה חזרה והדגישה במתנות כהונה, שהלויים נמצאים במדרגה מתחת לכהנים, ולכן מתנותיהם חולין בעוד שמתנות הכהנים קדושים.