ישוב שתי תמיהות של בעל התורה תמימה

יישוב שתי תמיהות שהעלה בעל התורה תמימה במבואו לספר מקור ברוך, על פי יסודות בפרשת בראשית

מערכת אוצר התורה - ושננתם תשרי תש"פ

יישוב שתי תמיהות של בעל התורה תמימה

            הרב אפשטיין, בעל התורה תמימה, כתב ספר נוסף בשם מקור ברוך, העוסק בישיבת וולז'ין. הכרך הראשון המהווה את כרך המבוא, עוסק בעניינים רבים הקשורים להסברים שונים הקשורים לביאור פסוקים ודברי חז"ל. תוך כדי הדברים, ראיתי שתי שאלות או תמיהות שהעלה המחבר, שהיסוד לתשובתם מופיעים בפרשת בראשית.

 

עונשים לבנים בחטאי אביהם

            התמיהה הראשונה שנתייחס אליה קשורה לשאלתו של בעל התורה תמימה על העונש של האדם הראשון. כך כתב (עמ' 34):

 

והמאמר שבתורה "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" שטען משה בלשון תמיה ופליאה, ואשר כנראה מהמשך הפרשה שם נתקלה טענה זו לצודקת גם לפני הקב"ה, הנה במשך הזמנים נתקבל המאמר בסגנון נחותי, וכמו שאמרו בתלמוד קידושין (לט,ב) "עבר אדם עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה" ...

ואמנם בכלל תמהיני מאוד על תמיהתו של משה רבינו שהבעי בסגנון התמיה, האיש אחד יחטא? והלא מידה זו יסודה כמעט בעצם בריאת העולם, כי על פי חטאו של אדם הראשון נענשו כל הדורות הבאים, ועם קללת חוה נתקללו כל הנשים לדורות, ובשביל צערה של הגר מאימנו שרה נסבול כולנו מישמעאל ... וצריך עיון.

 

            בדבריו, לא חילק בעל התורה תמימה בין אדם הראשון והאבות הקדושים לבין שאר האדם. והנה, החילוק פשוט ביותר. אדם הראשון היה היסוד לכל האנושות, ומשום כך, מעשיו מתגלגלים הלאה לשאר בני האדם. כך מובא במדרש (ויקרא רבה,י"ד):

 

אמר רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו מלא כל העולם כולו.

 

            העולם כולו כלול באדם הראשון וכל מה שעתיד להיות בעולם קשור אליו. ממילא לא ניתן להשוות בין הכללים שחלים על מעשיו, וההשלכות שיש מהם, לבין ההשלכות שיש מאדם רגיל. בעניין דרגתו של האדם הראשון, כותב הרב זצ"ל (שמונה קבצים ח,קנ"ז):

 

משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן ... בזיהרא עילאה דאדם הראשון היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד.

 

            כדי שהעולם יתקיים, צריך שיהיו לו יסודות רוחניים וגשמיים שיוצאים מהאדם הראשון. כח הנבואה של האדם הראשון גבוה יותר מכוחו של משה רבינו, משום שיסוד העולם נובע ממנו. וכך כתוב במכתב מאליהו (כרך ב', עמ' 137):

 

שהיה כולל בתוכו תוכן כל הבריאה.

 

            ממילא תפקידו של אדם הראשון היה להוות יסוד לכל העולם, ולכל מעשה שהוא עשה יש השלכה על העולם כולו. לגבי קושייתו מהאבות, כבר אמרו חז"ל שמעשה אבות סימן לבנים, וממילא אין להקשות מהאבות על אנשים אחרים.

            בנוסף, נעלם מבעל התורה תמימה דבריו של הרלב"ג לספר יהושע (ז,א):

 

והמשל: אם חטא אדם למלכות וענשהו בדין לאבוד ממונו, הנה יגיע מזה עונש לבניו שיהיו עניים, ולא יירשו דבר מנכסי אביהם שיהיו עתידין לירשם. ובכמו זה אמר הנביא: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו". וזה שלולי חטא, היינו שרויים על אדמתינו אחרי הנקותינו מחטא, ימשך ממנו שנגלה מעל אדמתינו אלו היינו שם. ובזה האופן יקרא שהשם יתברך פוקד עון אבות על בנים לא בעצמות.

וכבר יקרא באופן אחר שישיב עונש מה לבנים על חטא אבותם. וזה אמנם יהיה כשחטאו האבות והיו הבנים אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ...

ויהיה סבת זה כי הש"י לא יביא אלו הייסורין על צד העונש שאם היה הענין כן היה זה העונש עול בחק הש"י רוצה לומר שיעניש החוטא יותר מן הראוי לפי מריו, אבל יביא אותם על צד התוכחה והשגחה, ואין זה עול, אבל הוא חנינה והטבע. המשל: שאם רצה אדם לפרש בים עם שיירה מה, והיה סוף השיירה ההיא לטבוע בים, הנה אם יביא עליו הש"י ייסורים ימנעוהו מלכת בשיירה ההיא, לא יהיה זה עונש, אבל הטבה וחנינה. וכן אם נסתבך אדם בעבירות סבוך מה והיה מפני זה מוכן להמשך אחריהן, אם ישלח לו הש"י ייסורין יוסר בהם בהמשך אחר הרע שנשקע בו, הנה הוא מבואר כי יהיה לו הטבה וחנינה. ובכאן הותר זה הספק שיקרה במה שאמרה התורה שבע על חטאתיכם ומה שאמר השם יתברך פוקד עון אבות על בנים.

 

            מסביר הרלב"ג שיש שלושה אופנים של הבאת עונש על הבנים בגלל מעשי הבנים:

  • האב באמת נענש, אבל הבנים מושפעים מהעונש, כמו שאדם שנקנס בממון, אינו יכול להוריש ממון זה לבניו.[1]
  • כאשר הבנים אוחזים במעשי אבותיהם.
  • כאשר לא מדובר על רצון לענוש את האדם, אל להביא עליו ייסורים כדי למנוע ממנו מלעבור עבירה.

רואים מדבריו שיש מציאויות שבהם גם אנשים רגילים יכולים לסבול מחטאי אביהם, כל שכן שיש משמעות גדולה יותר למעשיהם של אדם הראשון, האבות והאמהות.

 

מקום חוש הראיה בעבודת ה'

            כמו כן, בעמ' 104 בהערה כתב:

 

מצינו בעת שיזמר המזמר, וזמירותיו ערבים לאוזן, משמחים את הלב ומרוממים את הנפש, והשומעים מתענגים ומתגעגעים עליהם בכל חושיהם בקרבם, מקשיבים ומאזינים בכל חוש השמיעה ושימת הלב, ובכל זאת אחר כל אלה, לא יאמרו השומעים די סיפוקם לתענוג והרהבת הנפש, אך יאבו עוד לראות ולהסתכל בפני המזמר בעת שיזמר, ואף על פי שאין לסגולת הזמרה עם יחש תואר פרצוף הפנים כל יחש וכל נגיעה.

 

            אולם, על פי יסודו של הרב הנזיר זצ"ל, ניתן להסביר את התופעה שמתאר בעל התרוה תמימה. כך כתב בקול הנבואה (עמ' ל"ח):

 

ההיגיון העברי הוא שמעי נבואי. שתי השקפות עולם הן, או בדיוק, יש השקפת עולם (חוש הראיה) והאזנת עולם (השמיעה), הקשבה. הראשונה מיוחדת להיגיון היווני, האלילי, העיוני, המונח ביסוד המדע המערבי, שהעיון, התיאוריא (כך במקור) ההסתכלות והצפיה בעולם ובמעשיו, עומד בראשו. לא כן ההיגיון העברי, ששמעי הוא, אינו צופה בעולם ואינו רואה בו אלוקי עולם, אלא שומע חוקי עולם, ומקשיב למצוות הבלתי נראה והבלתי צפוי, אשר דברו נשע כמו בנבואה.

 

          לפי הרב הנזיר, היהדות שונה משאר הדתות (ובעיקר מהפילוסופים) בדגש שניתן לחוש השמיעה על פני חוש הראיה. היו שחלקו על מרן הרב הנזיר (ובספר משנת הנזיר במספק מקומות, הוא מתאר כיצד הגיע אל חידושו), אך גם לשיטות החולקות עליו הסוברות שיש העדפה לחוש הראיה על פני חוש השמיעה, יסברו שיש מקום לדבריו של הרב הנזיר.

            העיניים יכולות לפתות את האדם ולהטעות אותו. הדבר נכון גם מבחינה פיזית (עין אחת איננה יכולה לראות מיקום מדויק של חפץ, בעוד שאוזן אחת יכולה לשמוע ברמת דיוק של שתי אוזניים), וכמובן גם מבחינה רוחנית: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". לכן, התורה מצווה אותנו "שמע ישראל", ייחוד הקב"ה נעשה דווקא על ידי חוש השמיעה. יש עוד הרבה להאריך בדברים אלו אבל לצערי הספר קול הנבואה שהיה ברשותי נהרס והספר אזל מהדפוס.

            בפרשת בראשית אנחנו רואים את הראיה שמכשילה את חוה (בראשית ג,ו-ז):

 

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

 

            חוש הראיה הוא שהכשיל את חוה, והוא שגרם לה לקחת את הפרי מעץ הדעת. גם התוצאה "ותפקחנה עיני שניהם", נוגעת לראיה, שהשאירה את אדם וחוה במדרגה של החטא.

            על כל פנים, החוש המעמיק ביותר הוא חוש השמיעה, ולכן הוא החוש שדרכו מגיעים לנבואה. אם נתרגם יסוד זה לתמיהתו של בעל התורה תמימה, נראה שבני האדם מעדיפים להשתמש בחוש הראיה משום שהוא קל יותר. קלילותו גורמת לנו, כבני אדם, לראות דברים לעיתים באופן מוטעה, ומצד שני האדם יחפש תחליף לחוש השמיעה הכבד והמכביד, על ידי החיפוש אחר חוש הראיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] עיין רמב"ן בראשית ו,ט שהסביר שיה ראוי שבניו של נח יינצלו, משום שאם הם היו מתים, היה בכך משום עונש לנח.