מעשה שלם - מהלך שלם

ה' מלמד אותנו שיש להסתכל על מהלך כולל ושלם ולא רק על קטעי מציאות. רק כך ניתן להגיע לאמונה שלמה.

מערכת אוצר התורה - ושננתם טבת תשע"ט

ב"ה

תמונה שלמה – מהלך שלם

          מסופר שאדם ניגש לחפץ חיים ושטח בפניו טענות על מצבו בחיים ועל מחשבותיו שה' לא עשה עימו צדק בהביאו עליו יסורים שונים. החפץ חיים ענה לו במשל לאדם שהגיע לבית כנסת וראה שהגבאי מחלק עליות לאנשים מסוימים. הוא תמה: מדוע דווקא האנשים הללו מקבלים עליות ולא האחרים. "טיפש" ענו לו, "הרי בשבוע שעבר האחרים קיבלו עליות והשבת הגיע התור של אלו שעלו. לו היית כאן גם בשבוע שעבר לא הייתה שואל על כך בכלל". אותו הדבר לגבי יסורים שבאים על האדם. האדם איננו רואה את המונה השלימה בפניו, אבל מובטח שכאשר הוא יראה את התמונה בכללותה, הוא בין את כל מעשי ה'.

            בסוף פרשת שמות, משה רבינו שואל את ה' מדוע שלח אותו לפרעה, הרי מאז שהוא נשלח בשליחותו, מצב עם ישראל רק החמיר. ה' ענה למשה שפרעה עתיד להסכים לשליחת עם ישראל, ורש"י במקום (שמות ו,א) כותב:

 

הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו (שם כב ב) העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ.

 

            כמובן, שאין לנו בכלל להעביר ביקורת על משה רבינו אדון הנביאים, אלא רק ללמוד את המשמעות של דברי רש"י. על פי רש"י, משה רבינו נענש על כך שהרהר על מידותיו של ה', ונענש על כך שלא נכנס לארץ[1]. מהו הרהור זה? אם נתבונן נראה שטענה מעין זו מופיעה גם לפני שמשה הגיע אל פרעה (ג, יג-יד):

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

 

            בתחילה אמר ה' למשה לומר לעם ישראל ששמו "אהיה אשר אהיה", ואילו בסוף הפסוק ה' אמר לומר רק "אהיה". מדוע השינוי הזה? חז"ל עונים על כך בגמרא במסכת ברכות (ט,ב):

 

אהיה אשר אהיה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות. אמר לפניו: רבונו של עולם! דיה לצרה בשעתה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אמור להם אהיה שלחני אליכם.   

 

            בהתחלה ה' רצה שמשה יאמר לעם ישראל שהוא עתיד לעזור להם בכל צרה: הן בשיעבוד מצרים והן בצרות שעתידות לבוא עליהם. משה רבינו אמר לה' יתברך שעם ישראל איננו יכול לעכל בתוך צרה זו גם את הצרות העתידות לבוא עליהם, ולכן ביקש להסתפק רק בהזכרת העזרה בצרה שבה הם נמצאים עכשיו, בשיעבוד מצרים, וה' הסכים על כך. הפחד יצחק מסביר שחותמו של הקב"ה אמת. האמת כוללת את התמונה כולה, ומבחינת הקב"ה כביכול לא ניתן להפריד בין הדורות השונים ובין הצרות השונות. משה אמר לה' שעם ישראל אינו יכול להכיל את כל הצרות של כל הדורות, ולכן הוא מבקש לצמצם את האמירה כלפי עם ישראל. במקרה זה הקב"ה הסכים לו.

            דומה לכך אנחנו גם רואים במימרא שמובאת בראש העמוד בגמרא בברכות:

 

דבר נא באזני העם וגו' - אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום.

 

            גם בגמרא זו יש לכאורה קושי. האם הקב"ה היה צריך לקיים את הבטחתו לאברהם רק כדי שאברהם אבינו לא יטען כלפיו שהוא לא עמד במילתו? הקב"ה היה צריך לעמוד במילתו כדי לעמוד במילתו, בלי שום קשר לאברהם אבינו. מסבירים בשם הגר"א שהגאולה האמיתית הייתה על ים סוף, וגדולה הייתה ביזת הים מביזת מצרים, ובאמת הקב"ה קיים את הבטחתו בקריעת ים סוף. אלא שאברהם אבינו עלול היה לחשוב שהמהלך האלוקי מסתיים ביציאה עצמה ממצרים, וכדי שהוא לא יטען כלפי ה' שהוא לא קיים את הבטחתו, ציווה ה' שישאלו מהמצרים את כלי הכסף והזהב.

            בכל המקרים האלה אנו רואים שיש תמונה שלמה וכוללת שלפעמים לאדם, גם במעלה גדולה כמשה רבינו ואברהם אבינו קשה לראות, היות ורק חותם האמת של ה' יכול לקחת בחשבון את כל העתיד לקרות לאורך כל הדורות.

 

ספר שמות – תהליך שלם

            אם נתבונן בדברי הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות, נראה שהוא אוחז שהספר מהווה מהלך אלוקי שלם. יציאת מצרים איננה מסתיימת ביציאה ממצרים או בקריעת ים סוף, אלא יש צורך בחזרה למעלת אבותם:

 

והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.

 

            תהליך הגאולה איננו מסתיים ביציאה משיבוד מצרים או בקריעת ים סוף. תהליך הגאולה מסתיימת רק כאשר עם ישראל חוזר למעלת אבותיו. מעלת האבות הוא כאשר השכינה שורה בהם, וכך גם עם ישראל צריך להגיע למעלה זו. התורה חילקה את החומשים באופן שנבין את התמונה השלמה וסיימה את החומש בהשראת השכינה שהיא סיום תהליך הגאולה כולו.    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] פרשני רש"י התייחסו לכך שממקומות אחרים משמע שמשה רבינו לא נכנס לארץ ישראל בגלל חטא מי מריבה, ואכמ"ל.