תורה אלוקית במציאות אנושית

התורה האלוקית נמצאת מעל השכל האנושי. לא תמיד בני האדם יכולים להבין את רצון התורה. ישנם מקרים שבהם אדם יהיה בצרה ועם כל הכאב, לא יהיה ניתן לפתור את כאבו על פי ההלכה - גם אם איננו מבינים מדוע.

מערכת אוצר התורה - ושננתם כ"ו חשון תשפ"א

תורה אלוקית – במציאות אנושית

 

תורה אלוקית שניתנה לבני אדם

          בפסוק הראשון בתורה, מלמד אותנו רש"י מדוע ברא הקב"ה את העולם:

 

אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח,כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב,ג) ראשית תבואתו.

 

          מדברי רש"י אנו למדים, שהתורה לא נבראה כדי להחיל מערכת חוקים בעולם הזה, אלא שהעולם כולו נברא לשם התורה. הגמרא בפסחים (נד,א) מונה את התורה כאחד משבעת הדברים שנבראו קודם לעולם:

 

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. תורה - דכתיב ה' קנני ראשית דרכו.

 

         ובזוהר הקדוש מובא שכאשר הקב"ה ברא את העולם, התורה הייתה הבסיס, התכנית האלוקית, שעל פיה נברא העולם:

 

כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה כביכול הוא מקיים כל עלמא, קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא.

 

          מהמקורות האלה עולה, שהתורה היא מעל העולם. ייעודה איננה ספר חוקים שמנהל את העולם, אלא התורה היא הרבה מעל לכל מה שקורה בעולם, עד כדי כך, שהעולם נברא לפי העולם. אולם, בסופו של דבר התורה ניתנה לעם ישראל כדי לחיות על פיה בעולם הזה. כך מסופר בגמרא בשבת על תשובתו של משה רבינו למלאכי השרת שרצו למנוע את נתינת התורה לעם ישראל (שבת פח,ב):

 

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה - אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה - זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה - לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה - כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא.

 

          התורה אלוקית, העליונה, הנשגבה, צריכה להופיע בפועל בעולם הזה. התורה איננה יכולה להתגלות בשיא כוחה בעולם שהוא מנותק מהתמודדות אנושית של יצר הרע, שביתה ממלאכה או קנאה, ולכן לא ניתנה תורה למלאכי השרת. התורה הינה אידאה אלוקית המופיעה בעולם אנושי וחומרי.

 

תורה שבכתב ותורה שבעל פה

         מרן הרב קוק (אורות התורה א,א) תיאר את ההבדל בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה באופן שמסביר את האידאה של התורה מול הופעתה בחיים המציאותיים:

 

תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דָּאִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱלֹהִים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ. הָאוֹר מַבְהִיק, נוֹצֵץ וְחוֹדֵר בַּכֹּל, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לֹא רוּחַ הָאֻמָּה חוֹלְלָה אוֹר גָּדוֹל זֶה - רוּחַ אֱלֹהִים יוֹצֵר-כֹּל יְצָרָהּ, תּוֹרַת חַיִּים זֹאת יְסוֹד יְצִירַת כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם.

 

          התורה שבכתב נעלה מעל המציאות כולה. על ידי התורה שבכתב "דאים אנו על ידה למעלה מכל היגיון ושכל", היות ולא ניתן לקלוט אותה בהיגיון ושכל. התורה לכאורה איננה שייכת למציאות חיינו: "טסה על פני חיינו ממעל להם". למרות זאת, היא חודרת אל החיים המציאותיים ומאירה אותם "ומזרחת אותם באורה". בדומה לשמש שאיננה חלק מכדור הארץ אבל יש לה השפעה מאוד גדולה עליה: היא מחממת אותנו ומאירה לנו, כך התורה שבכתב נעלה מהעולם, אולם משפיעה עלינו. מצד התורה שבכתב, התורה נמצאת במקום גבוה מעל כל המציאות.

          כך אנחנו גם יכולים להבין את מערכת החוקים של התורה – המצוות שנאמר עליהם שאין עליהם טעם.[1] בתורה ישנן מספר מצוות הנקראות חוקים שטעמם אינם ידוע לנו. אמנם ישנה מחלוקת האם לחוקים יש בכלל טעם או לא.[2] אך גם לשיטה הסוברת שלכל מצווה, גם לחוקים, יש טעם, אלא שבני האדם אינם יכולים להבין טעם זה, יוצא שיש מערכת חוקים שלא ניתנת להבנה בשכל האנושי.

          אולם, מצד שני יש את התורה שבעל פה, כפי שממשיך הרב וכותב:

 

בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה. אָנוּ חָשִׁים, שֶׁרוּחַ הָאֻמָּה, הַקְּשׁוּרָה כְּשַׁלְהֶבֶת בְּגַחֶלֶת בְּאוֹר תּוֹרַת אֱמֶת, הִיא גָּרְמָהּ בְּאָפְיָהּ הַמְיֻחָד, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹצְרָה בְּצוּרָתָהּ הַמְיֻחָדָה. וַדַּאי כְּלוּלָה הִיא תּוֹרַת הָאָדָם הַזֹּאת בְּתוֹרַת ד', - תּוֹרַת ד' הִיא גַּם הִיא. הָעַיִן הַפְּקוּחָה שֶׁל צוֹפֶה בָּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְאִירָה, הַנֶּאֱמָן בְּכָל בֵּית ד', לֹא אֶפְשָׁר שֶׁמִּמֶּנָּה תִּהְיֶה נֶעֱלֶמֶת שִׁפְעַת-חַיִּים זֹאת לְכָל פִּתּוּחֶיהָ. גַּם מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ הַכֹּל נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

 

          חלק חשוב מהתורה, היא גם תורה שבעל פה. בלימוד תורה שבעל פה מתקרבת לחיי המעשה, וישב בלימודה גם מקום לשכל האנושי. בסופו של דבר גם החידושים של לומדי התורה כבר כלולים בתורה עצמה, אבל בפועל התורה שבעל פה מתבטאת יותר במציאות ובשכל האנושי. דברים דומים מצאנו בהסבר המהר"ל (תפארת ישראל פרק מח) לאופן נתינת הלוחות:

 

וכן אמרו בירושלמי דשקלים, רבי שמואל בר נחמני אומר, הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן ששה טפחים. והיה משה תופס בטפחיים, והקב"ה טפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. וכיון שעשו ישראל אותו מעשה, בקש הקדוש ברוך הוא לחטפן, גברה ידו של משה, וחטפן ממנו. הוא שהקב"ה משבחו (דברים לד, יב) "לכל היד החזקה", יהא שלמא על ידא דגבר על ימינא. רבי יוחנן אמר, הלוחות היו מבקשים לפרוח, והיה משה תופשן. היינו דכתיב (דברים ט, יז) "ואתפוש בשני הלוחות", עד כאן.

ופירוש זה מה שהיו שני טפחים ביד הקדוש ברוך הוא, ושני טפחים ביד משה, ושני טפחים חלק, כי התורה יש בה שלשה חלקים, דכתיב (דברים ו, כ) "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם". "חקים" הם נעלמים ונסתרים לגמרי מבני אדם, והוא יתברך ידע דרכם. "העדות" שהם גם כן נעלמים מבני אדם, אבל אם מלמדים אותם לאדם, אז ידע ויבין אותם על אמתתם, רק צריכים להודיע אותם אליו. "משפטים" הם מצות ידועים, שאף אם לא נאמרו, דין הוא שיהיו נאמרים, כמו כבוד אב ואם, וגניבה, ורציחה, וכיוצא בהם. ואותם שנקראים "עדות", כמו שבת, שהיא עדות על שהשם יתברך ברא הכל בששה ימים, אבל לא נודע דבר זה מעצמו. וכן כמה וכמה מצות.

 

          אורך הלוחות היה שישה טפחים. שני בשעת נתינת התורה, שני טפחים היו ביד הקב"ה. שני הטפחים הללו מסמלים את המצוות ששכל האדם אינו יכול להבין (מערכת החוקים), ועל כן הם נמצאו בידו של ריבונו של עולם. שני הטפחים שהיו ביד משה רבינו מסמלים את המצוות השכליות (מערכת המשפטים) שאדם מסוגל להבין אותם ואפילו לחייב אותם ללא ציווי אלוקי. שני הטפחים האמצעיים מסמלים את המצוות שאדם לא יבין אותם מעצמו ולא יחייב אותם ללא ציווי (מערכת העדות), אך לאחר לימוד ובירור, הוא מסוגל להגיע אליהם. ממשיך המהר"ל:

 

ולכך שני טפחים הם בידו של הקדוש ברוך הוא, דהיינו החוקים שלא נודע לנו, ולא נגלו לאדם כלל. ושני טפחים בידו של משה, הם המשפטים, והם גלויים לאדם מעצמם, והם ביד האדם. ושני טפחים הם אותם מצות שאין ידועים, ומכל מקום אם נאמרים הם ידועים. ולכך אינם ביד השם יתברך, דסוף סוף שייכים לאדם, כי יש לאדם בהם ידיעה כאשר נאמרו לו. וגם אינם ביד משה, כיון שאין ידועים אלו המצות מעצמו. ולפיכך שני טפחים חלק, שאינו לא ביד זה, ולא ביד זה.

 

          בשעת מתן תורה, כל אחד החזיק בתורה שלכאורה קרובה יותר אליו. הקב"ה החזיק בשני הטפחים שנעלות מעבר לשכר האדם, מערכת החוקים. משה רבינו החזיק את הטפחים שניתנות לתפיסה על ידי האדם, מערכת המשפטים. ושני הטפחים שבאמצע, המצוות שמצד אחד נעלות מעל שכל האדם ולכן הוא לא יגיע אליהם לבד, והאדם מסוגל להבין אותם רק לאחר שהם ניתנו מה' והאדם יתאמץ ויברר את הדברים, נשארו ללא שהקב"ה החזיק בהם וללא שמשה רבינו החזיק בהם.

המורכבות הזו, של תורה אלוקית בתוך עולם אנושי, היא המורכבות שגורמת לכאורה להתנגשויות בין הרצון האנושי וההתמודדות האנושית, וחוקי התורה. האדם האנושי רוצה פתרון לבעיות השעה הבאות לפתחו, ועקב היות התורה אלוקית, לא תמיד התורה תציב את הפתרון שהאדם האנושי חושב לפתרון הנכון, היות והתורה אלוקית ומעל לשכל.

 

מערכת החוקים והתאמת המצוות לאדם

         נמשיך לצעוד צעד נוסף בהסבר העניין. בפרשת בשלח (שמות טו,כה), עוד לפני מתן תורה, כאשר בני ישראל הגיעו למרה, הקב"ה נתן לעם ישראל מספר מצוות:

 

וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.

 

          התורה כתבה שהמצוות שניתנו במרה הם חוקים ומשפטים. בדרך כלל, החוקים הם מצוות שאיננו יודעים את טעמם והמשפטים הם מצוות שאנחנו מבינים את טעמם. על כך כתב רש"י:

 

במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין.

 

         שאלות רבות עולות על דברי רש"י שהובאו ואין זה המקום לברר את רובם.[3] אולם, לאחר שראינו שרש"י פירש את ה"חוק" הכתוב בפסוק כמצוות פרה אדומה, ולגבי ה"משפט" פירש שהכוונה למערכת בתי הדין, עולה תמיהה על הכתוב. מדוע היה כל כך כתוב לצוות את בני ישראל על פרה אדומה כבר במרה? הרי בני ישראל לא היו עתידים לשחוט פרה אדומה עד אחרי מתן תורה, ואם כן היה אולי עדיף לצוות על מצווה שבני ישראל יכולים לקיים אותה לפני מתן תורה. כמו כן קשה: מדוע לצוות בכלל על מצוות? הרי בני ישראל עוד לא אמרו "נעשה ונשמע", ועוד לא הסכימו לקבל עליהם בכלל את התורה. אם כן, מדוע לצוות את בני ישראל מצוות שעוד לא רלוונטיות לגבם, ואולי אפילו לא יהיו רלוונטיות בהמשך – במקרה שחלילה בני ישראל היו מסרבים לקבל את התורה?

          הרב יעקב קמינצקי זצ"ל בספר אמת ליעקב (שמות טו,כה) עונה על כך:

 

ומה שנתן להם פרשת פרה אדומה במרה, וכבר הקשו המפרשים הא קודם הקמת המשכן בכל לא שייכת מצווה זו ... שהטעם הוא משום דבאמת העיקר מה שנתן להם פרשיות אלו הכא היה בכדי שיתעסקו בתורה ויתכוננו לקבלת התורה בהר סיני. ואין לך הכנה גדולה יותר ללימוד התורה מפרשת פרה אדומה, שהרי פרשה זו מלמדתנו שהתורה אינה נמדדת בשכל האדם אלא בשכל עליון, שהרי פרה אדומה מטמאת טהורים ומטהרת טמאים, והיא חוק וגזירת הכתוב. ולכן קודם שיוכלו לקבל תורה בהר סיני, הוכרחו להבין כי התורה כולה למעלה משכל אנוש היא.

 

          הקב"ה נתן לעם ישראל את מצוות פרה אדומה לפני שהם היו יכולים לקיים אותה, משום שהוא רצה להשריש בהם עוד לפני שהם קיבלו את התורה את היסוד החשוב שלא ניתן להבין את הכל בתורה. ייתכן שיסוד זה, שלמדו בני ישראל מנתינת פרה אדומה, שהתורה איננה נתפסת בשכל אלוקי, היא שעמדה ביסוד של "נעשה ונשמע", הוי אומר: חובת עשיית התורה קודמת להבנתה.

 

קנה המידה האלוקי של התורה דוחה לפעמים פתרונות אנושיים

          מכאן, שהניסיונות להבין מה התורה מצפה מאתנו על פי קנה מידה אנושי, אינם במקום. ייתכן בהחלט, עם כל הצער בדבר, שיעמדו בפנינו מקרים קשים, מקרים שבהם השכל האנושי אינו מבין אותם ומייחל למצוא להם פתרונות, אבל התורה האלוקית רוצה שהאדם העומד בפנינו יחוש את הכאב ויתמודד אתו. הדעות האומרות שלא ייתכן שהתורה התכוונה למקרה כזה, אינן עולות בקנה אחד עם ההבנה שהתורה האלוקית, ושנותן התורה, הקב"ה, איננו נוהג על פי ערכים אנושיים, חשובים ככל שיהיו.

          נביא דוגמה. נניח שיש אדם גוסס שסובל מאוד: הוא נמצא בכאבים נוראיים, היכולות הקוגניטיביות שלו נפגעו, והטיפול בו דורש הרבה מאוד מאמצים מסביבתו. משפחתו רואה אותו נאנק תחת כאביו ומבקשת לעשות לו "המתת חסד", ולגאול אותו מייסוריו, ביודעה שבכל מקרה ימיו ספורים ושהטיפול היחיד שאפשר לתת לו הוא לגאול אותו מייסוריו. אולם, על אף הייסורים הנוראיים של החולה, התורה אסרה המתת חסד!

לעיתים, בחשבונות של בני אדם, אדם גוסס שסובל בכל רגע כאבים נוראיים ואיבד את יכולותיו הקוגניטיביות, חי ללא מטרה. באופן אישי, לא הייתי רוצה לחיות ככה רגע אחד. אך התורה האלוקית מנעה ממנו את האפשרות של המתת חסד. ייתכן שניתן להסביר את האיסור לרצוח גוסס גם באופן שכלי ואנושי (אם נהרוג גוססים, נהרוג גם כל אדם שסובל ועוד טענות שונות). אולם, כנגד כל טענה כזו, תעמודנה טענות אנושיות כבדות לעשות את אותה המתת חסד. מעל כל הטענות האנושיות, נמצאת דעת התורה האוסרת את המתת החסד, בלי קשר לרצונות ולמחשבות שלנו, ומתייחסת להריגת גוסס כרצח.[4]

כך גם בשאר המקרים הכואבים השוחרים לפתחינו. ישנם מקרים שבהם אין פתרון הלכתי למקרה של סבל של אדם, או קבוצה או אפילו עם שלם. הקב"ה, שכולו טוב, וכל רצונו להיטיב עמנו, לא חסך גם סבל בעולם. המחשבה שכל דבר צריך להסתדר על הצד הטוב ביותר, ולכן צריך לעקם את ההלכה, היות ולא ייתכן שהליכה בדרך התורה והקפדה על ההלכה תגרום לאדם סבל, איננה נכונה. מחשבה זו סותרת מסורת בת אלפי שנים, מסורת שהיהודים שומרי תורה ומצוות הקפידו על קלה כחמורה – גם כאשר הדבר גרר אחריו סבל במקרים חריגים. איננו מחפשים סבל, אך איננו יכולים תמיד למנוע אותו, ואיננו יכולים תמיד להבין מדוע הקב"ה שנמצא מעלינו דורש מאתנו דבר מסוים, היות והתורה היא תורה אלוקית ולא כל מה שכתוב בה מובן לשכל האנושי.

 

[1] רש"י בראשית כו,ה.

[2] שיטת רס"ג (אמונות ודעות, תחילת מאמר שלישי) היא שיש מצוות ללא טעם, והוא קרא להם "מצוות שמעיות". הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג, פרקים כו, מח) חלק על רס"ג. להרחבה בנושא ראה הלכה בימינו עמ' 29 ובדברים שכתב הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א בספר מאהלי תורה על פרשת כי תצא: "טעם כשמו כן הוא – אינו משמש סיבה למצווה, אלא מוסיף לה טעם ... תוספת הטעם למצווה יש בה כדי לעורר את האדם ליתר מוטיבציה. אולם זאת בתנאי שהטעם לא יהפוך לעיקר ולסיבה, ושלא יגרום לאדם ירידה רוחנית. שלא יסיק, למשל, מסקנות מעשיות מטעמי המצווה המשוערים על ידו". כמו כן הרחבנו בעניין באוצר לדרך, בשער ענייני מצוות, בנושא זה.

[3] ראה על כך אוצר מפרשי התנ"ך על ספר שמות, באוצר המאמרים, שם הרחבנו בדבר.

[4] ישנן פסיקות הלכתיות שמתירות הימנעות של נתינת טיפול רפואי לאדם על מנת למנוע ממנו את המשך חיים בסבל. על אף שפסיקות אלו מחלקות בין המתת חסד לבין מניעת טיפול רפואי, נשאל מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל במקרה דומה, והוא שאל את בני המשפחה מה היו עושים אם אביהם, עליו שאלו, היה החפץ חיים. כאשר הם ענו שברור שהם היו מנסים להשאיר אותו ככל שביכולתם בחיים, הוא אמר להם שהם צריכים להתייחס לאביהם כאילו היה החפץ חיים. אין לי ספק שגם מו"ר היה מחלק בין המתת חסד להימנעות של טיפול, אך צורת החשיבה שבה מסתכלים על כל רגע של חייו של יהודי, כאילו היה מדובר בחפץ חיים, נותנת לנו פרספקטיבה אחרת על נושא זה.