האם פנחס הוא אליהו הנביא

האם פנחס ואליהו הם אותו אדם?

מערכת אוצר התורה - ושננתם תמוז תשע"ח

מיהו אליהו הנביא

הקדמה למאמר:

                לפני שנעבור לגוף המאמר, נקדים מספר נקודות שנראות חשובות. לאורך דברי חז"ל הרבים העוסקים בעניינו של אליהו הנביא, ישנם מעט דברי ביקורת של חז"ל על אליהו. לצערנו, חלק ממלמדי התנ"ך בחוגים מסוימים, התעלמו ממעלתו של אליהו הנביא, הפכו את דברי הביקורת בחז"ל לעיקר והסיקו שאליהו הנביא הוא שצריך לחזור בתשובה (וזאת לעומת אחאב, אותו הוכיח אליהו רבות, יוצא בפיהם צדיק גדול). כמובן שגישה זו פסולה ואין מקורה ומקומה בבתי המדרש ההולכים בדרך התורה. לא היינו מתייחסים כלל לנקודה זו, לולי היינו רואים שרבים וטובים מיושבי בתי המדרש הושפעו מהשקפות פסולות אלה.

                הנקודה השנייה שברצוננו להקדים היא שלמרות שהתורה משיבת נפש רק כשהיא תמימה, לאורך המאמר התעלמנו כמעט לגמרי מדברים המובאים בתורת הסוד, למרות שהניתוק מלאכותי.

                הנקודה השלישית נוגעת לעצם כתיבת המאמר. בתחילה חשבנו לדחות את כתיבת המאמר למשך כמה שנים, אך לאחר בקשות של תלמידים להתחיל כבר עתה במלאכת הכתיבה, החלטנו להקדיש את הזמן כבר עתה לכתיבת המאמר. החומר למאמר נאסף והיה כבר כמעט מוכן לעריכה לפני חג הסוכות תשע"ב, אולם במהלך שבת חול המועד זכינו ובא לעיה"ק בית שמש הרה"ג אהרון פלדמן שליט"א, ראש ישיבת נר ישראל בארה"ב. מטבע הדברים, הלכנו לקבל את פניו ולשמוע את דבריו, ולצורך כל נזקקנו להתפלל מנחה בבית מדרש שבדרך כלל לא יוצא לנו להתפלל בו. בהיכנסי לבית המדרש, ראיתי ספר בשם "רמות גלעד" המלקט את דברי חז"ל שנאמרו על אליהו הנביא. ספר זה האיר את עינינו בכמה נקודות נוספות (אם כי יש להעיר על חלק מדבריו אך אין כאן מקומו), וכך יצא שזכותו של הרב פלדמן שליט"א וזכותם של התלמידים גרמו לכך שהמאמר ייצא בצורתו הנוכחית.

                הנקודה האחרונה נוגעת למקורות שהובאו. ישנם מקורות רבים מאוד שלא הוכנסו (לצורך הכנת המאמר עברנו על כמעט ארבע מאות וחמישים (!) מקורות נוספים על המקורות שהבאנו). כדרכנו בכל המאמרים, מדרשים ופרשנים רבים לא הוכללו בתוך המאמר (על מנת שהמאמר יהיה ברור וערוך כדבעי). אולם דומה שבמאמר זה כמות מאמרי חז"ל והפרשנים שלא הוכנסו גדולה יותר מהכמות שלא נכנסה בשאר המאמרים. עם זאת, תקוותינו שהצלחנו להביא בפני הקורא את התמונה השלימה כפי שהיא. 

 

הופעתו הפתאומית של אליהו הנביא

                פרקי הנביא בספר מלכים המתארים את פועלו של אליהו הנביא (סך הכל כשמונה פרקים) נפתחים ללא הקדמה וביאור מיהו אליהו הנביא[1]:

 

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי.

 

                בפסוק זה מופיעים שני תיאורים אובייקטיביים בהם תיאר ירמיהו הנביא, כותב ספר מלכים, את אליהו הנביא: "התשבי" ו"מתשבי גלעד", ותיאור נוסף סובייקטיבי של אליהו הנביא עצמו: "אשר עמדתי לפניו"[2]. אולם, ירמיהו הנביא העלים את ההקשר של שליחותו של אליהו אל אחאב, כמו שהוא גם לא הסביר לנו כלל מיהו אותו אליהו הנביא שנעמד (באומץ) בפני אחאב מלך ישראל וקובע שלא יירד בתחומי ממלכת ישראל גשם עד ההודעה החדשה. אולם, חז"ל מסבירים את ההקשר של גילוי אליהו אל אחאב: הפסוקים שלפני דבריו של אליהו הנביא מספרים שחיאל בית האלי בנה את העיר יריחו, וזאת למרות שיהושע קילל את כל מי שיבנה את יריחו בקללה שבניו ימותו במהלך בניין העיר. קללת יהושע אכן התקיימה אצל חיאל בית האלי, וכך מספרת הגמרא[3]:

 

אחאב שושביניה הוה. אתא איהו ואליהו למשאל בשלמא בי טמיא. יתיב וקאמר: דילמא כי מילט יהושע הכי לט: לא יריחו על שם עיר אחרת, ולא עיר אחרת על שם יריחו? אמר ליה אליהו: אין. אמר ליה: השתא לווטתא דמשה לא קא מקיימא, דכתיב "וסרתם ועבדתם וגו' וכתיב וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו'," וההוא גברא אוקים ליה עבודה זרה על כל תלם ותלם, ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה, לווטתא דיהושע תלמידיה מקיימא? מיד "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד חי ה' אלהי ישראל... אם יהיה... טל ומטר וגו'". בעי רחמי והבו ליה אקלידא דמטרא, וקם ואזל.

 

                לפי דברי הגמרא, שבועתו של אליהו הנביא לעצירת גשמים לא באה בהפתעה. אליהו הנביא ואחאב מלך ישראל ירדו שניהם כדי לנחם את חיאל בית האלי (ראוי להתייחס גם לנקודה שאליהו הנביא הלך לנחם את חיאל למרות שבניו מתו כתוצאה מכך שעבר על קללתו של יהושע ואכמ"ל). אחאב הטיח בפני אליהו טענה שלא ייתכן שקללת יהושע התקיימה בחיאל, ומצד שני, קללת רבו של יהושע, משה רבינו, שאמר שהשמים ייעצרו ולא יירד גשם אם בני ישראל יעבדו עבודה זרה לא תתקיים (שהרי בני ישראל עבדו עבודה זרה בתקופתו של אחאב ועדיין ירדו גשמים). כדי להפריך את דבריו של אחאב, קם אליהו ונשבע שמעתה והלאה לא ירדו יותר גשמים, עד שהוא יאמר שהגשמים יכולים לרדת, ומשמים נתנו לאליהו את מפתח הגשמים.

                מדברי חז"ל קיבלנו הארה לגבי תפקידו של אליהו בעצירת הגשמים ואת הסיבה לעצירתם. אולם עדיין לא הבנו מיהו אותו אליהו הנביא שנשבע לאחאב שלא ירדו יותר גשמים.

 

קנאת אליהו וקנאת פנחס

                נדלג שני פרקים קדימה משבועתו של אליהו, שם מסופר שאליהו הנביא הלך להר חורב, למקום קבלת התורה. הליכה זו הייתה לאחר שאליהו עמד בהר הכרמל מול נביאי הבעל והוכיח לעם ישראל כולו שה' הוא האלוקים. אליהו הנביא הגיע אל המערה שבה עמד משה בהר סיני, ושם שואל מלאך ה' את אליהו: "מה לך פה אליהו". אליהו עונה למלאך את הדברים הבאים[4]:

 

וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:

 

                לפני שנגיע אל הנקודה שבשבילה הבאנו את הפסוק, נסביר את תשובתו של אליהו הנביא (ישנן דרכים שונות להסבר הפסוק ומספר נקודות שצריך להתעכב עליהן אך אנחנו נסביר את הפסוק ברובד הפשוט ביותר). לאחר המעמד בהר הכרמל, מעמד שבו עמד העם ואמר "ה' הוא האלוקים", חשב אליהו לתומו שכל עם ישראל יחזור ויעבוד את ה'. אולם, לאחר שאחאב חוזר לארמונו ומספר לאיזבל אשתו את פרטי המעמד בהר הכרמל, איזבל איימה על אליהו שהיא תהרוג אותו. אליהו התייאש מהחזרת עם ישראל בתשובה וברח מאיזבל וביקש למות, והוא הולך עד שבסופו של דבר הוא הגיע להר חורב, שם המלאך שואל אותו "מה לך פה אליהו". עונה אליהו למלאך: אני מקנא לה' ורוצה למות, משום שבני ישראל עזבו את הברית שהם כרתו עם ה', שברו את המזבחות עליהם הקריבו קרבנות לה', הרגו את נביאי ה' ועתה הם גם רוצים להרוג אותו.

                בפסוק יש קושי לכאורה משום שהוא פותח בכפילות. מדוע היה אליהו הנביא צריך לומר "קנא קנאתי"? מדוע לא היה יכול אליהו הנביא להסתפק ולומר "קנאתי לה'"? מסבירים חז"ל שאליהו אמר בדבריו שהוא קינא לשם ה' פעמיים, וכך כתוב במדרש[5]:

  

 

נמלט ועמד אליהו ז"ל וברח לו להר חורב, שנאמר: "ויקם ויאכל וישתה", ושם נגלה לו הקב"ה. אמר לו: "מה לך פה אליהו"? "קנא קנאתי". אמר לו: לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", וכאן קנאת, חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך.

 

                מדברי ה' לאליהו, אנו רואים שהמדרש סובר שאליהו הנביא הוא פנחס בן אלעזר הכהן, וממילא מובן כיצד קינא אליהו פעמיים: פעם אחת כשפנחס הרג את זמרי בן סלוא בשיטים, ופעם נוספת בהר חורב. בזהר החדש[6] מובא שאליהו הנביא הוא שאמר לה' שהוא קינא פעמיים לה': פעם בשיטים ופעם בהר חורב, ואם כן מובן גם מדוע יש כפילות בפסוק. היוצא מכאן שהמדרש סובר שאליהו הנביא הוא פנחס הכהן.

 

מחלקות במדרש אם אליהו מבני גד, מבני בנימין או מבני לאה

                אולם, מצאנו מדרש נוסף, בו נחלקו התנאים לגבי זהותו של אליהו הנביא ולגבי השבט ממנו בא. כך מובא במדרש[7]:

 

ותאמר לאה בא גד, אתיא גדא דביתא אתא גדא דעלמא, בא מי שעתיד לגדד משתיתן של עובדי כוכבים ומנו אליהו. אליהו משל מי? ר' אליעזר אמר משל בנימין, דכתיב: "ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם כל אלה בני בנימין". ר' נהוראי אמר משל גד היה, הדר הוא דכתיב "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד". א"ר פליפי בר נהוראי מאן חזית למימר כן? אמר ליה דכתיב: "ויהי להם הגבול יעזר וכל ערי הגלעד". מה מקיים ר' אלעזר קרא דר' נהוראי? מתושבי גלעד מיושבי לשכת הגזית הוה. ומה מקיים ר' נהוראי קרא דר' אלעזר "ויערשיה ואליהו"? אלא מדרשות הן, בשעה שהיה הקב"ה מרעיש עולמו היה מזכיר זכות אבות בני ירוחם והקב"ה מתמלא רחמים על עולמו, פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר: אלו אומרים משל גד ואלו אומרים משל בנימין. בא ועמד לפניהם, אמר להם: רבותינו מה אתם נחלקים עלי אני מבני בניה של רחל אני.

 

                במדרש זה אנו רואים שנחלקו ר' אלעזר ור' נהוראי מאיזה שבט היה אליהו הנביא: לפי ר' נהוראי היה אליהו משבט גד ולפי ר' אליעזר היה אליהו משבט בנימין. כל אחד מהם מביא ראיות לשיטתו מהפסוקים ודוחה את ראייתו של השני. אולם, המדרש מסיים ואומר שאליהו התגלה לחכמים ואמר להם שהוא מבני בניו של רחל.

                לכל אורך המדרש, לא הועלתה פעם אחת האפשרות שאליהו הנביא הוא פנחס, ולא הועלתה אפילו האפשרות שאליהו הנביא הוא צאצא של שבט לוי. המדרש מסיק שאליהו הוא צאצא לשבט בנימין. יש לציין שתוספות (בבא מציעא, קיד,ב סוף דיבור "המתחיל מהו שיסדרו") הביאו מדרש זה בתור הוכחה לטענה הלכתית ולהסבר גמרות אחרות, ומכאן שהם סברו שמדרש זה מהווה באמת מקור מבוסס דיו כדי להוכיח את זהותו של אליהו הנביא.

                במדרש נוסף ראינו מחלוקת נוספת לגבי זהותו של אליהו הנביא, והמדרש הביא דעה נוספת האומרת שאליהו הנביא מזרעה של לאה, וכך כתוב שם[8]:

 

פעם אחת היו רבותינו יושבים ואומרים מהיכן אליהו בא. מהן היו אומרים מזרעה של רחל, ומהן היו אומרים מזרעה של לאה. עד שהן יושבין ואומרים בא אליהו ועמד לפניהם, אמר להן, רבותיי, אני איני אלא מזרעה של רחל, לא כך כתוב בייחוסו של בנימין: "ועדשה ואליה וזכרי בני ירחם". אמרו לו: לא כהן אתה, לא כך אמרתה לאישה אלמנה, "אך עשי לי משם עוגה וגו'". אמר להן: אותו תינוק משיח בן יוסף היה, ורמז רמזתי לעולם שאני יורד תחלה לבבל ואחר כך יבא משיח.

 

                לפי מדרש זה, המחלוקת בין החכמים שישבו בבית המדרש נסבה סביב זהותו של אליהו הנביא, אך בתחילה ללא שייכות שבטית. המחלוקת עוסקת בשאלה האם אליהו הנביא היה מבני בניה של רחל או של לאה. רק בתשובתו לחכמים, לא רק שאליהו הנביא מכריע שהוא מבניה של רחל, אלא הוא גם אומר להם שהוא משבט בנימין. החכמים שבבית המדרש הקשו עליו: לכאורה היה מתאים יותר לומר שאתה (אליהו) כהן (מבני בניה של לאה) שהרי אתה אמרת לאישה הצרפתית לתת לך מהעוגה לפני שהיא עצמה אוכלת, והדבר דומה להפרשת תרומות ומעשרות שצריך לתת להפריש לכהן וללוי לפני שאוכלים את הפירות והירקות. ענה להם אליהו הנביא שהסיבה שאמר לאישה הצרפתית לתת לו ראשון מהעוגה אינה משום שהוא היה משבט לוי, אלא משום שהוא רצה לרמוז בזה רמז: ילדה של האישה הצרפתית הוא משיח בן יוסף ובכך שאליהו קיבל את העוגה לפניו היה רמז שאליהו הנביא יבוא לפני משיח בן יוסף (הזיהוי של בנה של האישה הצרפתית חשוב לנו להמשך המאמר).

                מדרש נוסף המופיע בדברי חז"ל ממנו עולה שפנחס אינו אליהו הוא המדרש הבא[9]:

 

ושבעה קפלו את העולם כולו ואלו הן. אדם ראה את מתושלח. מתושלח ראה את שם. שם ראה את יעקב. יעקב ראה את סרח. סרח ראתה את אחיה. אחיה ראה את אליהו. ואליהו חי וקיים עד שיבוא משיח.

 

המדרש אומר שיש שבעה אנשים שחיו בדורות שונים לאורך שנים רבות, ובשרשרת הדורות שעברו ביניהם כלולים כל ימות העולם. הוי אומר: אדם הראשון ראה את מתושלח ומתושלח ראה את שם, וכך הלאה עד שאחיה השילוני ראה את אליהו הנביא. אליהו הנביא קיים לעולם, וכך יוצא, שמבריאת העולם, תקופה שבה חי אדם הראשון, ועד לימות המשיח, תקופה שבה חי אליהו הנביא, ראו חמשת האנשים המוזכרים בתווך זה את זה, וכך בימות חייהם כלולים כל ימי העולם. לו המדרש היה סובר שפנחס הוא אליהו, היה ניתן לדלג על אחיה  השילוני, שהרי פנחס הכהן ראה את סרח בת אשר (שהייתה מיוצאי מצרים) ואם כן היה ניתן לומר ששישה אנשים ולא שבעה קיפלו את העולם כולו. מכאן שמדרש זה סובר שפנחס אינו אליהו.

בדברינו עד עתה ראינו התייחסויות שונות של מדרשים באשר לזהותו של אליהו הנביא. בפרקי דרבי אליעזר כתוב במפורש שאליהו הוא פנחס. בסדר אליהו רבה הועלתה אפשרות שאליהו היה משבט לוי (ואולי לשיטה זו גם ניתן לומר שאליהו הוא פנחס), אך למסקנת המדרש הוא מבניה של רחל, משבט בנימין, ובמדרש רבה לא הועלתה האפשרות בכלל שאליהו הוא פנחס וכל המחלוקת היא רק האם הוא משבט גד או משבט בנימין (וגם שם הוכרע שהוא משבט בנימין)[10].

 

ממחלוקת תנאים למחלוקת ראשונים

                דומה הדבר שהמחלוקת שראינו בדברי התנאים האם פנחס הוא אליהו או לא, השפיעה מאוד על הפרשנות של מפרשי המקרא. נביא את הפסוקים ודוגמא לפרשנות המבטאת את המחלוקת בזיהויו של אליהו הנביא[11]:

 

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 

                מהו אותו ברית שלום אליו זכה פנחס בשכר זה שקינא את קנאתו של ה'? על כך נחלקו המפרשים, ונביא תחילה את דברי רש"י[12].

 

שאף על פי שכבר ניתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא ניתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן. וכן שנינו בזבחים "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי".

 

                לרש"י, ברית הכהונה המוזכרת בפסוק היא ברית של כהונה. כאשר קינא לאלוקיו, זכה פנחס להיות כהן משום שעד עתה, עד שהרג את זמרי, לא היה פנחס כהן. בפשטות ניתן לומר שהקב"ה רצה שפנחס יזכה בכהונה בתור מעלה עצמית ולכן חיכה למעשה של פנחס שיהיה אפשר לתת לו את הכהונה כשכר עצמאי על מעשהו. לעומת זאת כותב הספורנו אחרת:

 

את בריתי שלום – ממלאך המוות, כעניין עושה שלום במרומיו. כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסיבת התנגדות ההפכים. וזה אמנם נתקיים בפנחס שהאריך ימים הרבה מאוד מכל שאר אנשי דורו, עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פילגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מת יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון "בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה וגו' שלש מאות שנה". וכבר סיפרו ז"ל שפנחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר מדרו וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פנחס והוא עדיין חי וקיים.

 

                לפי הספורנו, שכרו של פנחס היה אריכות ימים[13]. כאשר מחשבים את שנותיו של פנחס, גם אם נלך לפי פשט הכתובים, מוכרחים אנו לומר שהוא חי שנים רבות. אם נחשב את שנות חייו של פנחס לפי מדרשי חז"ל האומרים שפנחס היה עדיין חי בתקופתו של יפתח שחי שלש מאות שנה לאחר זמנו של משה רבינו, יוצא שפנחס חי לפחות כשלוש מאות וחמישים שנה. לשיטת חז"ל שפנחס הוא אליהו, אזי פנחס אף פעם לא מת, משום שאליהו עלה בסערה השמימה והוא עדיין חי וקיים.

                נדמה שמחלוקת פרשנים זו אינה רק מחלוקת בפירוש הפסוק עצמו. רש"י סובר שפנחס אינו אליהו הנביא ולכן אינו יכול לפרש כפירוש הספורנו[14]. כדי להוכיח ששיטתו של רש"י אינה שפנחס הוא אליהו הנביא נביא שני מקורות.

המקור הראשון בו מוכח מרש"י שהוא סובר שפנחס אינו אליהוא הוא מהגמרא במסכת סוטה שם מובא הסיפור שמשה גרם לארונו של יוסף לצוף[15]:

 

ואל תתמה היאך ברזל צף, שהרי כתיב: "ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים וגו' אהה אדוני והוא שאול ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל". והלא דברים קל וחומר: ומה אלישע תלמידו של אליהו ואליהו תלמידו של משה –  צף ברזל מפניו, מפני משה רבינו – על אחת כמה וכמה.

 

                הגמרא לומדת שהיה בכוחו של משה רבינו לגרום להצפת ארון הברזל שבו היה קבור יוסף על ידי שימוש בקל וחומר. אלישע הנביא גרם להצפת להב הגרזן שהיה עשוי מברזל. אלישע היה תלמידו של אליהו ואליהו היה תלמידו של משה. אם היה בכוחו של אלישע, תלמידו של התלמיד, לגרום לברזל לצוף, קל וחומר שהיה בכוחו של הרב, משה רבינו, לגרום לברזל לצוף.

                לכאורה מפשט הגמרא עולה, שאליהו הנביא למד תורה ממשה רבינו, וממילא יש לנו הוכחה שאליהו הוא פנחס. לא רק שהגמרא אומרת במפורש שאליהו הנביא היה תלמידו של משה, אלא שהיא גם עורכת השוואה בין עובדת היות אליהו תלמידו של משה לעובדת היות אלישע תלמיד של אליהו. לכאורה מוכח שכשם שאלישע למד תורה מפי אליהו עצמו, כך אליהו למד תורה מפיו של משה. אולם רש"י מדגיש שאין הדבר כן:

 

תלמידו של משה – ולא שלמד מפיו, אלא תורתו של משה לימדו לאליהו.

 

                מדוע הדגיש רש"י שכוונת הגמרא אינה שאליהו למד תורה מפי משה רבינו, אלא שכוונת הגמרא היא שהוא למד את תורתו של משה? ועוד: אם אליהו הוא פנחס, מוכרחים לומר שאליהו למד תורה מפי משה, שהרי פנחס היה בוודאי תלמידו של משה? אלא שרש"י הדגיש בפירושו שפנחס אינו אליהו וממילא בפרשת פנחס היה צריך לפרש כשיטתו שהכוונה ב"ברית כהנת עולם" איננה שהוא יחיה לעולם, אלא הכוונה היא שפנחס הפך לכהן לאחר שהרג את זמרי.

                הוכחה נוספת לכך שרש"י סובר שפנחס אינו אליהו הוא מפירושו למסכת מגילה. הגמרא במסכת מגילה[16] אומרת שבתנ"ך נכתבו הנבואות של ארבעים ושמונה נביאים, למרות שלאורך הדורות היו מליונים רבים של נביאים. רש"י במקום כותב רשימה של ארבעים ושמונה הנביאים שהוכללו בתנ"ך, וברשימתו כולל גם את פנחס וגם את אליהו:

 

ובהלכות גדולות מנויין מסדר עולם: אברהם יצחק יעקב משה ואהרן יהושע, פנחס "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים" – זה פנחס. "ויבא איש האלהים אל עלי" –  זה אלקנה. עלי, שמואל, גד, נתן, דוד, שלמה, עידו – קרא אל המזבח בבית אל, מיכיהו בן ימלה בימי אחאב, עובדיה, אחיה השילוני, ויהוא בן חנני בימי אסא, עזריה בן עודד, חזיאל [הלוי] מבני מתניה, אליעזר בן דודו ממורישה – כולן בימי יהושפט, בדברי הימים. ובימי ירבעם בן יואש הושע עמוס, ובימי יותם מיכה המורשתי, ובימי אמציה – אמוץ. אמוץ אמר לאמציה "מדוע דרשת אלהי אדום". ואליהו ואלישע ויונה בן אמיתי, ישעיה. בימי מנשה – יואל נחום חבקוק. בימי יאשיה – צפניה, אוריה מקרית יערים, ירמיה, בגולה – יחזקאל דניאל. בשנת שתים לדריוש – ברוך, נריה, שריה, מחסיה, חגי, זכריה מלאכי, ומרדכי בלשן, בסדר עולם, ועל דניאל אמרינן לעיל "אינהו נביאי ואיהו לאו נביא", אלא אפיק דניאל ועייל שמעיה שאמר לרחבעם "אל תעלו ואל תלחמו עם אחיכם בני ישראל". שנים לא ידעתי.

 

                אולם, יש להעיר שתי הערות בדברי רש"י אלה. ההערה הראשונה היא שישנן הגהות רבות בדברי רש"י וחלק מההגהות משנות את הנביאים שהוזכרו ברש"י. ייתכן שאם נחפש, נמצא הגהה המוחקת את אליהו או את פנחס (ולא משום שהם לא היו נביאים אלא בגלל שהם מזוהים כאותו אדם). ההערה השנייה אומרת שגם אם לא נמצא הגהה, ורש"י באמת הזכיר גם את פנחס וגם את אליהו, הוא לא התכוון בהכרח לומר שהם היו שני אנשים שונים, אלא שהם מוגדרים כנביאים שונים, לכל אחד מהם היה תפקיד שונה וכל אחד מהם נקרא בשם אחר, ולכן הם נחשבים בתור שני נביאים שונים במניין הנביאים למרות היותם אדם אחד. (זו הסיבה ששמחתי שראיתי בספר "רמות גלעד" את ההוכחה הראשונה בדברי רש"י משם באמת מוכח שרש"י סובר שפנחס אינו אליהו.)

 

הוכחות לשיטה הסוברת שפנחס הוא אליהו

                פרשני המקרא כתבו מספר הוכחות לכך שפנחס הוא אליהו. נביא רק חלק מהוכחות אלה, ונדון בהם מעט.

                את ההוכחה הראשונה ראינו לעיל, בפרקי דרבי אליעזר הסובר שהכפל "קנא קנאתי" משמעו שאליהו קינא פעמיים: בשיטים (כשהיה פנחס) ובהר חורב. הוכחה נוספת מביאים הפרשנים מדברי אליהו אל ה' בשעה שברח מפני איזבל (עוד לפני שהגיע להר חורב)[17]:

 

וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְקֹוָק קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי.

 

                בדבריו אמר אליהו "לא טוב אנכי מאבותי" ומשמע שהוא זכה לאריכות ימים מופלגת. הרד"ק בפירושו על פסוק זה כותב שיש מכאן ראיה למי שאומר שפנחס הוא אליהו.

                כפי שניתן לראות, מהפסוקים אין ראיה מוחלטת שפנחס הוא אליהו. בשני הפסוקים שהבאנו ניתן לפרש בקלות בדרך אחרת. את הפסוק "קנא קנאתי" ניתן לפרש שהתורה דיברה בלשון בני אדם[18] ואת הפסוק "לא טוב וכו'" ניתן להסביר שאליהו אמנם זכה לאריכות ימים, אך אין הכרח לומר שהכוונה היא שהוא האריך ימים מאז ימי משה רבינו. דומה, שגם פירוש הפסוקים האלה לפי הפרשנים הסוברים שפנחס הוא אליהו, מבוססים על מסורת חז"ל, והפרשנים מצאו אסמכתאות למסורת זו.

 

שאלות מהר"י קרא על השיטה הסוברת שפנחס הוא אליהו

                בספרים השונים מופיעים שאלות וקושיות רבות על מאמר חז"ל האומר שפנחס הוא אליהו. כדי לרכז חלק גדול מהקושיות, נביא דברים שכתב מהר"י בפירושו לספר שמואל[19], שם הקשה מספר קושיות על קביעת חז"ל שפנחס הוא אליהו. על מנת להבין את דברי מהר"י קרא, נביא את רקע דבריו. המהרי"ק מתחיל בשאלה על דברי חז"ל האומרים שפנחס חי בתקופת פילגש בגבעה ואומר שאם לחז"ל היה מסורת בדבר, ניתן לקבל את דבריהם, אך מסברא דבריהם קשים משום שקשה לומר שפנחס חי תקופה כל כך ארוכה. לאחר דברים אלה כותב מהרי"ק את הדברים הבאים:

 

ואם תאמר פנחס האריך ימים והוא אליהו זכור לטוב ועודנו חי, יש להשיב, שהרי מצינו בבראשית רבה בפרשת ויצא יעקב בפסוק "ותאמר לאה בא גד", שהיו חכמים חולקין מאיזה שבט אליהו, עד שבא אליהו הוא בעצמו אצלן ואמר להן: "עד מתי אתם חולקין, אני מבני בניה של רחל מבנימין, שנאמר: 'ויעשיה ואליה וגו''". וגם מדברי ר' יוסי יש להבין כן בסדר עולם שאמר "ז' הם שקיפלו את העולם ואלו הן: מתושלח ראה את אדם הראשון, שם ראה את מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב, אחיה ראה את אחיה, אליהו עדיין הוא קיים". ואם פנחס זהו אליהו, היה לו לומר ואליהו ראה את עמרם.

 

                בדבריו הביא מהרי"ק שני מדרשי חז"ל (אותם ראינו לעיל) שמהם עולה שפנחס אינו אליהו. ממהלך דברינו עד עתה יוצא שאין קושיא ממדרשי חז"ל אלה על הדעה האומרת שפנחס הוא אליהו, שכן מצאנו שחז"ל נחלקו במדרשים האם פנחס הוא אליהו, וכמו שניתן להביא את שני המדרשים שהמהרי"ק הביא, כך ניתן להביא מדרשים לצד השני. אולם, הסיבה שמהרי"ק הביא דווקא את שני מדרשי חז"ל אלה היא משום שהוא יוצא מתוך נקודת הנחה בתחילת דבריו:שפנחס לא האריך ימים עד ימי פילגש בגבעה, קל וחומר שלא האריך ימים עד לזמנו של אליהו הנביא. אולם, גם דברים אלה אינם קשים, שהרי ראינו שיש המפרשים שזה היה עניינו של פנחס שה' נתן לו ברית שלום, שהוא יזכה לאריכות ימים ושלא ימות (כדברי ספורנו) ואם כן נפלו קושיות המהרי"ק על שיטת חז"ל הסוברת שפנחס הוא אליהו[20].   

 

כיצד החיה אליהו את בן האישה הצרפתית

                שאלה נוספת על השיטה הסוברת שפנחס הוא אליהו היא שאלה הלכתית: אם אליהו הנביא הוא פנחס הכהן, כיצד הוא נטמא בטומאת מת בשעה שהוא החיה את בנה של האישה הצרפתית? שאלה זו נשאל הרדב"ז, ובמהלך הדברים הוא עונה במספר אופנים ודוחה אותם[21]:

 

שאלת ממני למאן דאמר פנחס זה אליהו היאך נטמא להחיות בן הצרפית?

 

                וכך עונה הרדב"ז:

 

תשובה: כמה דברים נאמרו בדבר זה. יש אומרים שלא מת ממש והכי משמע מדכתיב "עד שלא נותרה בו נשמה", וכן נראה ממה שתרגם יונתן בן עוזיאל "לא יתבאש לה ולא ימות ברה", משמע שעדיין לא מת ... ואין דרך זה נכון כלל דכתיב: "להמית את בני" וכתיב: "ויאמר אליהו ראה חי בנך "והכי הוה ליה למימר: ראי לא מת בנך. וגם דברי המתרגם אינם מכריחים דהכי קאמר ולא ימות ברה ולא ישאר ברה מת ...

 

התשובה הראשונה אותה דוחה הרדב"ז סוברת שהבן של האישה הצרפתית עוד לא מת, אלא רק היה קרוב למוות. רדב"ז טוען שלא ייתכן לומר כן, משום שבפסוקים כתוב במפורש שהאישה אומרת לאליהו "להמית את בני", כך שמשמע שהוא ממש מת. כמו כן, אליהו הנביא בדבריו לאישה הצרפתית אומר לה: "ראי חי בנך", ולו לא היה הבן מת ממש, היה אליהו צריך לומר "ראי לא מת בנך". מכאן שהבן מת ממש (יש עוד הוכחה לתשובה זו שדחה הרדב"ז אך כדי לקצר לא הבאנו אותה).

 

וראיתי לרבינו בחיי שכתב דצרפית נכרית הייתה, ומתי עכו"ם אינם מטמאין באוהל כר' שמעון. ולפי זה הא דכתיב "ויתמודד עליו" לא נגע בו אלא האהיל עליו לבד. וכן אמר אליהו עצמו בדוכתא אחריתי: "קברי עכו"ם אינם מטמאין באוהל" וכן פסק הרמב"ם ז"ל. וגם זה אינו נכון שהרי אמרו רבותינו ז"ל שהיה יונה בן אמיתי. וכי יונה נביא ה' בן נכרית היה? וכי תאמר שנתגייר, היאך מייחס אותו אחר אביו? וליכא למימר דאביו נמי נתגייר, דהא בן אלמנה היה. ותו איך אפשר שיתגורר הנביא אצל הנכרית. ותו דכתיב "חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג" וכי הנכרית יודעת לישבע שבועה כזאת? ותו וכי בשביל עכו"ם היה נעשה נס כזה? אלא ודאי ישראלית הייתה כי צרפית הסמוכה לצידון לישראל הייתה.

 

                ההסבר השני אותו דוחה הרדב"ז הוא הסברו של רבינו בחיי שהאישה הצרפתית הייתה נכרית, וממילא בנה שהיה גוי גם כן אינו מטמא באוהל (ולעומת זאת הם כן מטמאים בטומאות אחרות כמו טומאת מגע וכדו'). לפי תירוץ זה, אליהו הנביא הקפיד לא לגעת בילד המת אלא רק האהיל עליו. על כך שואל הרדב"ז מספר שאלות. הראשונה: הרי חז"ל אמרו שהילד שהחיה אלישע הוא יונה בן אמיתי ולא מסתבר לומר שיונה הנביא היה גוי, וכן לא ניתן לומר שנביא זה מיוחס "בן אמיתי" אחרי אביו הגוי. השאלה השנייה: קשה לומר שאליהו היה מתגורר שנה שלמה אצל אישה נכרית. השאלה השלישית: מסתבר לומר שהאישה הנכרית לא הייתה נשבעת בשם ה' כפי שנשבעה האישה הצרפתית לאליהו. השאלה הרביעית: אם האישה הייתה נכרית, מדוע נעשה לה נס ואליהו החיה את בנה?

                באופן כללי ניתן לענות על השאלות של הרדב"ז באופנים שונים. על השאלה האם יונה בן אמיתי היה נכרי, ניתן לענות שרבינו בחיי אינו סובר כמדרש האומר שבן האישה הצרפתית הוא יונה הנביא. אולם גם אם נאמר שגם רבינו בחיי מודה שהילד שהחיה אליהו הוא יונה הנביא, ניתן עדיין להסביר שהבן אינו מיוחס אחרי אביו הנכרי, אלא הוא מיוחס אחרי אליהו הנביא שהחיה אותו, ואחד משמותיו של אליהו היה אמיתי. כך מובא בזוהר[22]:

 

יונה מכוחו של אליהו בא ומשום כך נקרא "בן אמיתי" וכתוב "ודבר ה' בפיך אמת".

 

                לדברי הזוהר, אחד משמותיו של אליהו הנביא הוא "אמיתי" משום שהוא נביא אמת והבן שהחיה מיוחס אחריו. על השאלה הרביעית מדוע אליהו החיה את בנה של האישה הצרפתית אם היא אישה נכרית, ניתן בפשטות לומר שהאישה באה בטענות אל אליהו הנביא והיא האשימה אותו במות בנה. לו הבן היה נשאר מת, היה בכך חילול ה', שהרי האישה עזרה לאליהו והאכילה אותו גם בשנות רעב, ובעיני האישה אליהו החזיר לה רעה תחת טובה. מכאן נעבור לשיטה השלישית שדוחה הרדב"ז:

                   

והתוספות תירצו בפרק המקבל שהיה ברור לו שיחייהו, לכך היה מותר מפני פיקוח נפש עד כאן. וקשה: חדא דאין סומכין על הנס. ותו דאם ברור לו שיחייהו אם כן לא היה שם פיקוח נפש ואם היה שם פיקוח נפש אם כן לא היה ברור אצלו שיחייהו.

 

                לדברי תוספות, אליהו החיה את בנה של האישה הצרפתית משום פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה איסור טומאה של כהן. על כך מקשה הרדב"ז שהיה אסור לאליהו לסמוך על הנס ולצאת מתוך נקודת הנחה שהוא יוכל להחיות את בן האישה הצרפתית. דחייה נוספת בה דחה הרדב"ז את תוספות אומרת שאם היה ברור לאליהו הנביא שהוא יצליח להחיות את הילד, לא היה בכך משום פיקוח נפש, וכנראה שכוונת דבריו היא שהילד היה מת ובהחייאתו לא היה משום פיקוח נפש אלא משום החייאת המת. 

 

עוד יש לפרש דלעולם לא נטמא אליהו. והא דכתיב "ויתמודד על הילד" לא על הילד ממש אלא סמוך לו, כמו "ועליו מטה מנשה" כדי שתהיה תפילתו בכוונה יתירה על הילד ... וגם לזה קשה דכתיב "ויתמודד על ילד" היה ראוי שישים פניו אל הילד ויכווין מחשבתו בתפילתו על הילד, מה צורך להתמודד שפירושו שם מידתו למידת הילד? ותו דכתיב "ויעלהו אל העלייה" וסתם עליה בית מקורה הוא והרי נטמא באוהל. והכי משמע דכתיב "וישכיבהו על מטתו" ומסתמא המיטה בעלייה הייתה במקום מקורה ולא תחת האוויר. ותו שהרי נטמא במשא דפשטיה דקרא משמע שהוא בעצמו העלהו.

 

                ההסבר הרביעי שדוחה הרדב"ז אומר שאליהו כלל לא נטמא בתהליך החייאת הן האישה הצרפתית. תירוץ זה קשה משום שמשמע מהפסוקים שאליהו ממש נגע בילד (ואם כן הוא טמא משום מגע במת) ושהילד עצמו היה מתחת לאותה תקרת עליה שבה היה אליהו (ואם כן אליהו טמא משום אוהל), וגם שאליהו נשא את הילד (ואם כן הוא טמא בטומאת משא).

מכאן עובר הרדב"ז לכתוב שני תירוצים שהוא עצמו חשב לתרץ כך את מעשהו של אליהו. הרדב"ז מקבל את שני התירוצים האלה, אלא שהוא מעדיף את אחד מהם. כך כתב:  

 

עוד יש לפרש דהוראת שעה הייתה כדי שיתקדש שם שמים על ידו כעניין להקריב קדשים בחוץ הסמוך לזה המעשה שנתקדש ה' על ידו והכא נמי איכא חילול ה' שכן אמרה "מה לי ולך איש האלהים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני" ויאמרו העולם כי באת אליי ממש ועל ידי כך מת בני ואין לך חילול ה' גדול מזה, ולבסוף נתקדש ה' כי אמרה "כי איש אלהים אתה ודבר ה' בפיך אמת".

עוד יש לפרשו דמת מצווה שאין לו קוברים היה והטומאה דחויה היא אצלו.

ולשני הפירושים האלו התמודד עליו ונגע בו. ושניהם חידשתי אני ועל הראשון אני סומך דהוראת שעה הייתה. הנה כתבתי לך כל מה שיש אצלי בתירוץ קושיא זו ואתה תבחר.

 

                בתירוצו הראשון כתב הרדב"ז שאליהו אכן נטמא למרות היותו כהן, אלא שהיה בכך משום הוראת שעה כדי שיהיה בכך קידוש ה'. האישה הצרפתית האשימה את אליהו במות בנה, ולמרות שלא היה בסיס לטענתה, לו אליהו לא היה מחייה את בנה, היה בכך משום חילול ה'. כשם שאליהו הסתמך על הוראת שעה כדי להקריב את הפר בר הכרמל (למרות שמשעה שנבנה בית המקדש אסור להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש), כך הוא הסתמך על הוראת שעה כדי להחיות את בנה של האישה הצרפתית.

                התשובה השנייה סוברת שבן האישה הצרפתית היה מת מצווה, ולכן אין דיני טומאה חלים עליו. כשם שכהן מצווה להיטמא על מנת לקבור מת מצווה, כך גם במקרה של האישה הצרפתית היה מותר לאליהו להיטמא כדי לקבור אותו, אלא שבמקום לקבור אותו, אליהו החיה אותו. הרדב"ז אומר שהוא מעדיף את התירוץ הראשון, וכנראה שהסיבה להעדפתו היא שההגדרה של מת מצווה היא "אדם שאין לו קוברים". לבן האישה הצרפתית כן היו קוברים, שהרי אימו עדיין הייתה בחיים, ולכן קשה לומר שזוהי הסיבה שאליהו נטמא עבורו.  

 

כיצד היו כהנים גדולים אחרי פנחס?

                ישנה שאלה נוספת שצריך לשאול על השיטה הסוברת שפנחס הוא אליהו: אם פנחס זכה לחיות שנים רבות כל כך, כיצד ייתכן שהוא לא שימש בכהונה גדולה לכל ימי חייו? הבה נתבונן ברשימה שבה מונה הכתוב את הכהנים הגדולים צאצאי אהרון[23]:

 

וְאֵלֶּה בְּנֵי אַהֲרֹן אֶלְעָזָר בְּנוֹ פִּינְחָס בְּנוֹ אֲבִישׁוּעַ בְּנוֹ: בֻּקִּי בְנוֹ עֻזִּי בְנוֹ זְרַחְיָה בְנוֹ: מְרָיוֹת בְּנוֹ אֲמַרְיָה בְנוֹ אֲחִיטוּב בְּנוֹ: צָדוֹק בְּנוֹ אֲחִימַעַץ בְּנוֹ:

 

                צדוק שימש ככהן גדול בתפר שבין סוף ימיו של דוד המלך לתחילת מלכותו של שלמה.[24] אם פנחס הוא אליהו, מדוע לא המשיך פנחס לשמש ככהן גדול עד סוף ימיו? הרי אליהו הנביא המשיך לחיות עד זמן מלכותו של יהושפט, שהיה בן של נין של שלמה המלך[25]? על כך עונה הרלב"ג[26]:

 

ויש לשואל לשאול: אחר שהיה זה הנביא קיים, איך לא הוכיח ישראל כל ימיו, ולמה הוצרכו לנבואת דבורה? וידמה שנאמר בהיתר זה הספק, שהוא לא היה מתנבא רק לעתים רחוקים, ולא היה בו כח יתיישר בו להנהיג העם. ולזה גם כן תמצא בזה המקום שהוצרך למנות גדעון על פועל מלחמת מדין.

ואפשר כי כמו שהיה אליהו פעם נראה ופעם נעלם כשישאהו רוח השם אל מקום רחוק, כך היה העניין בפנחס. ולזאת הסיבה לא שימש בכהונה גדולה כל ימיו, אבל שימשו בניו ובני בניו ובני בני בניו דורות רביעים והוא עדיין קיים, כמו שיתבאר בספר דברי הימים. וזה כי הוא היה קיים בימי דוד כמו שאמר "ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו", ולא ימצא בזרע אהרן אחר שיקרא שמו פנחס בן אלעזר בן אהרן, כמו שמבואר שם בספר תולדותם.

 

                הרלב"ג מסביר שפנחס אמנם היה נביא והיה מוכיח את בני ישראל, אך הוא לא היה מוכיח את בני ישראל ברציפות, אלא היה מידי פעם נעלם. זו הסיבה שהיה צורך באנשים נוספים שישמשו לנביאים ושופטים (כמו דבורה וגדעון), למרות שפנחס עדיין היה חי. מכאן, שפנחס לא היה יכול לשמש ככהן גדול לאורך כל חייו, משום פרקי הזמן שבהם הוא היה נעלם.

                חשוב להדגיש: הרלב"ג עצמו אינו קובע שפנחס הוא אליהו. לשיטתו, התאריך המאוחר ביותר שאנחנו יודעים שפנחס היה חי הוא בימיו של דוד המלך. בדבריו, הרלב"ג גם משווה בין פנחס לאליהו ואומר ששניהם היו נעלמים לפרקי זמן. מעצם ההשוואה העורך הרלב"ג, ניתן לומר שהוא אינו סובר שפנחס הוא אליהו.

 

שיטה האומרת שאליהו הוא שורש נשמתו של פנחס:

                שאלת הרדב"ז שראינו לעיל (כיצד החיה אליהו את בנה של האישה הצרפתית) יוצאת מתוך נקודת הנחה שכאשר חז"ל אמרו שפנחס הוא אליהו, הם התכוונו לדברים כפשוטם. בסוף דבריו כותב הרדב"ז הסבר נוסף:

 

ולפי דעת חכמי הנסתרות לא קשיא כלל, כי האומר פנחס זה אליהו, שורש נשמתו של פנחס. וכשאמרו לו "ולאו כהן הוא מר" לא רצה לגלות הסוד.

 

                לפי תירוץ זה של הרדב"ז, כוונת חז"ל באומרם שפנחס הוא אליהו אינה שפנחס הכהן האריך הרבה שנים ובמהלך חייו הפך להיות אליהו הנביא. כוונת דבריהם לומר שמצד ששורש נשמתו של אליהו הנביא היה פנחס. מכאן שאין בכלל קושיא כיצד נטמא אליהו, שכן ניתן לומר שאליהו הנביא לא היה בכלל כהן, אלא שהיה בנשמתו צד ושורש מפנחס הכהן.

                בספרים העוסקים בתורת הנסתר, מופיע פעמים רבות שאליהו הנביא הוא גלגול נשמה של פנחס. היות ודברים אלה למעלה משכלנו, השתדלנו להימנע מהבאת מקורות אלה לאורך המאמר, אלא שגם בתורת הנגלה אנו רואים שיש מקורות מהם עולה שכוונת חז"ל באומרם שפנחס הוא אליהו אינו שאליהו הנביא ופנחס הכהן הם אותו אדם, אלא שיש הרבה מהדמיון ביניהם. כך מובא במדרש נוסף המופיע בהמשך פרקי דרבי אליעזר[27]:

 

רבי אליעזר אומר: חשב הקב"ה שמו של פנחס כשמו של אליהו מתושבי גלעד, שעשה שישראל יעשו תשובה בארץ גלעד, שנאמר: "בריתי הייתה איתו החיים והשלום" ונתן לו חיי עולם הזה וחיי עולם הבא ונתן לו ולבניו שכר טוב למען כהונת עולם ...

 

            בפירוש ההרז"ו במקום אמנם פירש שהכוונה גם במדרש זה היא שפנחס הוא אליהו, אך הרד"ל מפרש באופן אחר, וכך כתב:

 

מפני שקבלה היה בידם שאליהו ז"ל אינו ממשפחת תושבי גלעד מנשה וגד כמו שכתוב בשמות רבה פרשה מ' שמירושלים היה מבני בנימין עיין שם ... לכן דרשוהו שהשיב בתשובה בגלעד.

 

                לפי הרד"ל, דווקא ההנחה שפנחס אינו אליהו היא שהכריחה את רבי אליעזר במדרש לומר שיש דמיון רב בין פנחס לאליהו, אך אינם אותו האיש. הדמיון מתבטא בכך שאליהו החזיר את עם ישראל בתשובה (הרד"ל עצמו מסתפק לאיזו חזרה בתשובה הכוונה) וכך גם פנחס עשה, ולכן שניהם זכו לשכר. מכאן שלפי מדרש זה, שכאשר אומרים שפנחס הוא אליהו הכוונה היא שיש ביניהם דמיון רב במעשיהם ובשכרם.

                נסיים ונאמר שהיסוד המשותף לפנחס ואליהו היא האכפתיות הגדולה למצבו הרוחני של עם ישראל. זוהי גם הסיבה שלעתיד לבא הקב"ה ישלח את אליהו לפני משיח בן יוסף, כדי לסלול את הדרך למשיח (כפי שנרמז במדרש לגבי לקיחת הקמח מהאישה הצרפתית) ויהי רצון שנזכה לראות זאת במהרה בימינו.

 

  

 

[1] ספר מלכים א פרק יז פסוק א.

[2] עיין בביאור ושננתם על הפסוק להסבר התיאורים האלה.

[3] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קיג עמוד א.

[4] ספר מלכים א' פרק יט פסוק י.

[5] פרקי דרבי אליעזר פרק כח.

[6] מדרש רות, מאמר מי הוא אליהו

[7] בראשית רבה פרשה עא אות ט.

[8] סדר אליהו רבה פרשה יח.

[9] אבות דרבי נתן פרק לח.

[10] בספר רמות גלעד הביא ציטוט מספר חסד לאברהם (מעין רביעי עין יעקב נהר נו) שם הסביר את עניין הדעות השונות אצל חז"ל. יסוד דבריו הוא שאליהו היה מורכב מארבע נשמות: אליהו עצמו שהיה מתושבי גלעד, משבט גד. אליהו משבט בנימין שנשמתו הצטרפה אל נשמתו של אליהו משבט גד. נשמתו של פנחס וגם נשמותיהם של נדב ואביהוא.

בסוף הציטוט שם כתוב כיצד התחלקו ארבעת המרכיבים של הנשמות כשאליהו עלה בסערה השמימה: "ודע כי נשמת אליהו התשבי כאשר עלתה לשמים שוב לא ירדה, והוא משבט גד. ונשמת נדב ואביהוא נמסר לאלישע. ונשמת של חלק אליהו מבנימין הוא שנתחבר אחר כך עם אליהו התשבי שלמעלה. וזהו אליהו דבנימין הוא העולה ומדבר עם החכמים ועושה הניסים".  

[11] ספר במדבר פרק כה פסוקים י – יג.

[12] בפירושו לספר במדבר פרק כה פסוק יג.

[13] הספורנו לא הסביר מה פירוש המילה "כהנת", מילה המובנת יותר לאור פירושו של רש"י.

[14] ברור הדבר שפנחס היה חי בתקופת פילגש בגבעה (עיין ספר שופטים, פרק כ פסוק כח), אלא שנחלקו הפרשנים מתי ארע סיפור פילגש בגבעה: האם בתקופה שלאחר מותו של יהושע או בתקופה שלאחר מותו של עלי הכהן?

[15] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יג עמוד א. מקור זה הבאתי על פי ספר "רמות גלעד" בעמוד עב.

[16] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יד עמוד א.

[17] ספר מלכים פרק יט פסוק ד.

[18] עיין למשל תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד ב.

[19] פירוש מהר"י קרא לספר שמואל, פרק ב פסוק ל. יש לציין שבחלק מהדפוסים השמיטו את הדברים המובאים ואולי יש גירסאות שונות בדבריו.

[20] יש לציין שמהר"י קרא כתב בפירושו לספר ירמיהו על הפסוק "הצרי אין בגלעד" (ירמיהו, ח, כב), שלא ייתכן לומר שהכוונה לאליהו הנביא שהיה מתושבי גלעד, כיוון שאליהו כבר מת בזמן ההוא.

[21] שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים רג.

[22] פרשת ויקהל.

[23] דברי הימים א', פרק ו', פסוק לד'.

[24] עיין למשל ספר מלכים א', פרק א', פסוק ח'.

[25] ספר מלכים ב', פרק ב'.

[26] בפירושו לספר שופטים, פרק ו', פסוק ח'.

[27] פרק מז.