"ולא יבא לראות כבלע את הקדש"

מהו האיסור "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש"? האם זהו איסור לדורות או לשעה?

מערכת אוצר התורה - ושננתם ניסן תשע"ח

"ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו"[1]

 

הקדמה למשא ומתן בין החזו"א לרב כשר:

התפר שבין סיומה של פרשת במדבר לתחילתה של פרשת נשא עוסק בעניינים הקשורים לפירוק המשכן והרכבתו: מה היה תפקידם של כל אחד מהכהנים והלויים במלאכת המשכן והפירוק, אלו מחלקי המשכן נשא כל אחד מהלויים ובאיזה כיסויים כוסו כלי המשכן השונים.

פרשת במדבר עצמה מסתיימת בפסוק שלכאורה לפי פירוש המילים כמו גם מן ההקשר הכללי של הפסוק אמור להיות פשוט: "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ". לכאורה, פסוק זה שמקומו באמצע תיאור מלאכת פירוק המשכן וכיסוי הכלים, משמעו שאסור ללויים לראות את הכנסת הכלים לתוך נרתיקיהם (בהמשך נברר בעז"ה לאלה כלים התכוונה התורה באמרה שיש איסור לראות "כבלע את הקדש": האם כל הכלים נכללים בכלל המילה "קדש" או שמא רק מקצתם), ושהתורה חייבה בחיוב מיתה לוי שיראה את הכנסת הכלים לתוך הכיסוי.

באם נתבונן בפרשנים, נראה שיש הסכמה כמעט מקיר לקיר שפירוש פסוק זה עוסק בראיית כיסוי כלי הקודש. ונביא רק חלק מפירושים אלה (המעוניין לראות מקבץ גדול מאוד של פרשני התורה על פסוק זה יכול לעיין באוצר המפרשים על פסוק זה).

אונקלוס: "ולא ייעלון למחזי כד מכסן ית מני קודשא ולא ימותון", ובתרגום: לא ייכנסו (בני לוי) לראות כאשר מכסים (הכהנים) את כלי הקדש, ובכך לא יתחייבו הלויין מיתה. רש"י: הכוונה בבליעה היינו כיסוי הכלי על ידי הנרתיק. רשב"ם: לא יראו את כלי המשכן בשעת פירוקו. לפי שיטות אלה, האיסור שבו אסרה התורה את הלויים לראות את כיסוי הכלים חל על כל הכלים, כפי שאונקלוס כתב מני כאשר הכוונה היא לכל הכלים. לעומתם סובר א"ע שהכוונה היא שאסור לבני קהת לראות את הארון בשעה שהוא מתגלה על ידי פירוק המשכן.

אולם, אצל רמב"ן מצאנו פירושים שונים מהפירושים אותם הבאנו עד עתה. וכך כותב רמב"ן:

ולא יבאו לראות כבלע את הקדש - כשמכניסין את הכלי לתוך נרתיקו כמו שפירש למעלה בפרשה זו, ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלוני, ובלוע שלו זהו כסויו, לשון רש"י. והוא דעתו של אונקלוס. ורבותינו אמרו במסכת סנהדרין (פא ב), שזו אזהרה על הגונב כלי שרת שחייב מיתה והקנאין פוגעין בו, שהגנבה והגזל יקראו בליעה, מלשון חיל בלע ויקיאנו (איוב כ טו), והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיה נא מד):

בפיסקא זו, מביא רמב"ן שתי אפשרויות כיצד לפרש את הפסוק:

  • פירושו של רש"י המבוסס על פירוש אונקלוס שהכוונה היא כאמור לאיסור ראיית כלי הקודש בשעה שהכהנים מכסים כלים אלה. לפי פירוש זה, פירוש המילה "כבלע" היינו כיסוי. (אמנם א"ע כתב פירוש נוסף של המילה בליעה לפירוש זה: "כבלע" הוא מלשון פירוק המשכן, בשעה שהכהנים מפרקים את המשכן אסור לראות את כלי הקדש).
  • לימוד של חז"ל במסכת סנהדרין שהכוונה היא להזהיר בחיוב מיתה אדם שגונב כלי שרת. על פי לימוד זה של חז"ל, פירוש המילה "בליעה" היינו גנבה.

לקראת סוף דבריו כתב רמב"ן את פירושו של א"ע.

ור"א אמר כפשוטו, שלא יבאו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון, רק אחרי כן כאשר יכוסה יבאו לשאת אותו. ויהיה "כבלע את הקדש", כאשר יוסר הבנין מעל הארון שהוא הקדש, מלשון בלע ה' ולא חמל (איכה ב ב), יחד סביב ותבלעני (איוב י ח). והנה הלוים מוזהרים שלא יגעו אל ארון הקדש ומתו רק בבדים ישאוהו, ועוד יזהירם שלא יבאו לראות כלל הסרת הבנין בעוד שיוריד אהרן את הפרכת, כענין כי ראו בארון ה' (ש"א ו יט). ויפה אמר.

מדברי רמב"ן אלה בהם הוא מחלק בין תחילת דבריו שם הביא את פירושיהם של רש"י ואונקלוס לפירוש הא"ע שהביא לקראת סוף דבריו, אנחנו רואים שהוא סובר שישנה נקודת מחלוקת מהותית ביניהם, וזאת על פי דברינו לעיל: רש"י ואונקלוס סוברים שאיסור הראיה חל על כל כלי המשכן בעוד שאינם מכוסים ואילו א"ע סובר שאיסור ראיית כלי שאינו מכוסה הוא ייחודי לארון הברית אך על שאר הכלים לא חל איסור ראיה.

מסיים רמב"ן את דבריו ואומר:

אבל ע"ד האמת טעם הכתוב, כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים שם הוזהרו הלוים שלא יהרסו לראות את ה' עד שיורידו הכהנים את הפרכת, כי אז תראה הכבוד בחביון עזו, וישוב אל מקומו הראשון לקדש הקדשים, ויהיה כבלע את הקדש כפשוטו. והמשכיל יבין:

            בסיום דבריו מסביר רמב"ן את דבריו על דרך הקבלה. כבר בהקדמתו לתורה, הזהיר אותנו רמב"ן לבל נחשוב שאנחנו מבינים את פירושיו על דרך הקבלה. אולם, בפסוק זה, מפרשי הרמב"ן כתבו ביאור על דבריו ואנחנו רק נחזור על דבריהם בקצרה (ובעיקר על דבריו של רבינו בחיי). גם בפירושו על דרך האמת, סובר רמב"ן שהכוונה היא לאיסור על ראיית הארון בשעת פירוק המשכן. אלא שלפי פירוש זה, ביאור המילה "קדש" שבפסוק אינו לכלי המשכן או לארון הברית כפי שראינו עד עתה, אלא הכוונה היא לשלבים במעבר השכינה.

            נסכם את דברינו עד עתה במספר מילים: מצאנו מחלוקת במפרשים בנוגע להסבר דברי הפסוק " כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ": האם הכוונה היא לכל כלי המשכן, או רק לארון הברית, או שהכוונה היא בכלל לשכינה. אולם, למרות המחלוקת בביאור המילים שבפסוק, האיסור העיקרי המוזכר בפסוק מוסכם על כולם: ישנו איסור לראות את כלי המשכן (לרש"י ואונקלוס) או את הארון (לא"ע ורמב"ן) לפני שהם כוסו.

            (במאמר סוגריים נאמר רק שרמב"ן בדבריו התייחס פעמיים לאיסור הראיה. פעם אחת התייחס לכך רמב"ן בפירושו על הפסוק שהבאנו, שם השווה רמב"ן בין איסור הראיה שנאמר כאן בסוף פרשת במדבר לראיה שראו בני ישראל את הארון בשעה שהפלשתים החזירו את הארון לאחר שבייתו. הנביא[2] מספר לנו שבשעה שהפלשתים החזירו את ארון הברית לבני ישראל, בני ישראל ראו את הארון, והיה בכך משום ביזוי. כתוצאה מביזוי ארון הברית על ידי הראיה, הייתה מגפה בעם ישראל. פעם נוספת התייחס רמב"ן לאיסור זה בפתיחתו לספר במדבר, שם השווה בין איסור הראיה במעמד הר סיני כאזהרתו של ה' אל משה: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְקֹוָק לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב"[3] לבין איסור הראיה שנאמר בפסוקנו. המשכן מהווה מעין קיום תמידי למעמד הר סיני[4] ונגזר מכך שיש הקבלות מסוימות בין מעמד הר סיני למשכן. אחת ההקבלות היא איסור הראיה שנאמר בסוף פרשת במדבר: כשם שהתורה אסרה את ראיית השכינה במעמד הר סיני[5], כך היא אסרה את הראיה בשעת פירוק המשכן.

עלינו לומר שרמב"ן אינו סותר את דבריו בשני המקומות: איסור הראיה נובע מאיסור הזלזול. ה' אסר על ראיית השכינה במעמד הר סיני בגלל שיש בראיה מימד של זלזול. ממילא, כשם שכאשר ירדה השכינה על הר סיני, נאסר על בני ישראל לראות את השכינה, כך גם כאשר ה' השרה את השכינה במשכן, נאסרה הראיה. בשעה שהפלשתים החזירו את ארון הברית לעם ישראל, ומרוב שמחה בני ישראל לא הקפידו ועברו על איסור הראיה, ואז הם התחייבו מיתה ולכן פרצה המגיפה[6]).

 

ביאור הפסוק על פי החזו"א:

            כפי שראינו, כל המפרשים שהבאנו (ועוד מפרשים נוספים אותם הבאנו בחלק "אוצר הפירושים") פירשו את הפסוק "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" על איסור ראיית ארון הברית או שאר כלי המשכן לפני שהם כוסו.

            החזו"א[7] הבין אחרת את האיסור הכתוב בפירוש הפסוק, וכך כתב:

ה' מיתות נאמרו בסדר עבודת המשכן: האחת – "ובנסע המשכן יורידו אותו הלויים וגו' והזר" (במדבר א' נא'). הב' "והחנים לפני המשכן וגו'" והזר וגו (ג' לח'). הג' "ולא יגעו אל הקדש וגו'" (ד' טו'). הד' "ולא יבאו לראות כבלע וגו'" (ד',כ). החמישי "אך אל כלי הקדש וגו'" (יח',ג').

ונראה דהאי "ולא יגעו ולא יבאו"[8] אינו אזהרה אנגיעה וראיה, שגם זר אינו חייב בזה, אלא על עבודת הכהנים הזהיר את הלויים, ואין ד"ז[9] נוהג לדורות, אלא בזמן המשכן כשנסעו ע"פ[10] ה' היה מ"ע[11] בסדר פריקת הכלים וכיסוין, והלוי שעשהו חייב מיתה. ונראה שהנכנס שלא בשעת מצוותו ומפרקו אינו בכלל אזהרה זו, ובכלל אזהרה זו לוים וישראלים.

ולמה הוכפל העונש בל'[12] נגיעה ובל' ראיה לא ידענא, ועונש דכתיב בהקמת המשכן ובהורדתו, היינו אישראלים וכהנים כדאמר בספרי פ'[13] קרח דגם הכהנים חייבין על עבודת הלויים, וקרא דוהחנים דריש ליה רבי בספרי התם לחייב לוים מעבודה לעבודה, ולמאן דדריש ליה התם מגם הם, ל"י[14] קרא דוהחנים למאי אתי.

            הרי שאם נסכם את דבריו של החזו"א, ניתן לתמצת את דבריו בשלש נקודות, כאשר הנקודה השניה היא הנקודה שעליה נתעכב:

  • ישנן חמש אפשרויות להתחייב במיתה בכל העבודות הקשורות בעבודת המשכן:
  1. איסור עבודת זר (אדם שאינו לוי) בפירוק והקמת המשכן.
  2. איסור על לוי שתפקידו לשורר להיות שוער וההיפך.[15]
  3. איסור נגיעה בכלי הקדש. באיסור זה נרחיב בהמשך דבריו של החזו"א.
  4. האיסור שנאמר בפסוק בו אנו עוסקים "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו". על פי פרשני המקרא אותם הבאנו, הכוונה היא לגבי איסור ראיית כלי המשכן (ולדעת א"ע ורמב"ן איסור זה נאמר רק לגבי הארון) לפני שהם כוסו. גם על איסור רביעי זה נרחיב בהמשך דבריו של החזו"א.
  5. איסור על לוי לעבוד בעבודת כהונה.
  • החזו"א מחדש כאן חידוש גדול: הן לוי והן זר אינם חייבים מיתה במקרה והם נגעו בכלי המשכן או במקרה והם ראו את כלי המשכן לפני שהם כוסו. האיסור השלישי והרביעי הם איסורים לשעה, החלים רק בזמן המשכן, והאיסור העולה מהפסוק הוא איסור על לוי לעשות את עבודת הכהן ולכסות בפועל את כלי המשכן.
  • החזו"א מקשה על שיטתו: אם האיסורים בפסוקים שנאמרו "ולא יגע אל הקדש" וכן "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" אמורים על איסור כיסוי הכלים על ידי לוי, מדוע התורה כתבה את האיסור בלשון נגיעה ובלשון ראיה? הרי אין שום איסור כלל לנגוע ולראות את כלי המשכן! החזו"א נשאר ללא תשובה על שאלה זו, ובכל זאת העדיף לפרש את הפסוק כשיטתו ולא לפרש את הפסוק כמו שפירשו הפרשנים אותם הבאנו עד עתה, למרות שלפי פרשנים אלה, אין מקום לשאלתו של החזו"א: הסיבה שהתורה כתבה את האיסורים בלשון נגיעה ובלשון ראיה היא משום שיש איסור בעצם הנגיעה ובעצם הראיה.[16]

 

מכתבו הראשון של הרב כשר לחזו"א:

            בשו"ת דברי מנחם[17] הביא הרב כשר את המכתב ששלח למרן החזו"א בעקבות פירושו לפסוק. הרב כשר תמה על החזו"א מהיכן למד שהאיסורים שנאמרו בפסוקים אוסרים על הלוי לעסוק בעבודות הכהנים הקשורות בפירוק המשכן, ונביא את עיקר דבריו של הרב כשר (קצת ערכנו אותם ושינינו מסדרם כדי שהדברים יהיו מובנים יותר):

  • התרגומים והפרשנים פירשו את הפסוק "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" על איסור ראיה (כפי שהבאנו מקצם לעיל). גם היראים ובעל הלכות גדולות מנו במניין המצוות את האיסור לראות את כלי המשכן בשעה שהם לא מכוסים.
  • מפשט הספרי בפרשת קרח[18] מוכח שהאיסור שנאמר בפסוק הוא איסור על ראיית כלי המשכן לפני כיסויים. הספרי כותב כך: "אך אל כלי הקדש[19], זה הארון וכה"א[20] ולא יבאו לראות כבלע את הקודש". הרי שהספרי רצה להוכיח שהפסוק בפרשת קרח עוסק בעניין הארון, והדבר נלמד מהפסוק "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" שפירוש המילה קדש שם נאמר לגבי ארון הברית. הרי שגם הספרי הבין שהפסוק "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" עוסק בארון הברית ולא באיסור על הלויים לעסוק בעבודות פירוק המשכן שהוטלו על הכהנים.
  • גם מהגמרא במסכת יומא[21] מוכיח הרב כשר שהציווי "ולא יבואו וכו'" עוסק באיסור ראיית כלי המשכן. הגמרא שם אומרת שבשעה שבני ישראל היו עולים לרגל, היו גוללים את הפרוכת ומראים להם את הכרובים. הגמרא הקשתה על כך: כיצד מותר להראות לעולי הרגל את הכרובים? הרי כתוב במפורש "ולא יבואו וכו'". מכאן מוכח שהגמרא הבינה גם כן שהאיסור הוא בעצם ראיית הארון[22].
  • הוכחה נוספת היא מדברי הגמרא אותם הביא רמב"ן באחד מפירושיו לפסוק. לפי הגמרא במסכת סנהדרין[23], הפסוק בא לחייב מיתה אדם הגונב את אחד מכלי השרת. הקשר בין "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" לאיסור גניבה הוא שכאשר אדם גונב חפץ כלשהו, הרי שהוא מחביא את החפץ ומונע את ראייתו. הרי שגם הגמרא הבינה שהתורה דיברה כאן על עניין ראיית כלי השרת. רש"י במקום[24] מדגיש שהגמרא למדה את חיוב מיתת גונב כלי שרת בדרך רמז בעלמא (וכדברי הגמרא עצמה בשאלתה "היכא רמיזא"), היות וגם הגמרא סוברת שעיקר הפסוק בא לאסור את הלויים בראיית כלי המשכן לפני שהם כוסו.

בסיום מכתבו אל החזו"א כתב הרב כשר שעדיין נותרו מספר שאלות, ומבקש הרב כשר את חוות דעתו של החזו"א על שאלות אלה:

  • האם האיסור חל גם על כהנים או שהאיסור הוא רק על לויים וישראלים?
  • האם האיסור הוא רק על ארון הברית או שמא הוא חל גם על שאר כלי המשכן?
  • האם איסור הנגיעה (האיסור השלישי שמנה החזו"א) מדבר על נגיעה עצמה בכלי המשכן או שמא מדובר על עבודת הכהנים שאסורה על הלויים?
  • האם איסור הראיה הוא גם הראיה מרחוק, או שהאיסור הוא רק במקרה ואדם מתקרב למשכן בכוונה כדי לראות?
  • האם האיסור הוא לשעה או לדורות?

 

תשובתו הראשונה של החזו"א לרב כשר:

            תשובתו הקצרה של החזו"א לרב כשר פותחת בראש ובראשונה בהוכחתו של הרב כשר מהספרי שבפרשת קרח[25], כפי שכתבנו את הוכחתו באות ב' בדברי הרב כשר. אומר החזו"א שלא ייתכן הדבר שהספרי בא לומר ש"כלי הקדש" היינו רק הארון ולא שאר כלי המשכן, משום שעיקר הפסוק עוסק באיסור של לויים לעסוק בעבודת הכהנים, וכדברי הספרי בהמשך: "אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו אזהרה, ולא ימותו עונש. אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים. כהנים על עבודת לוים מנין ת"ל גם הם גם אתם...". איסור זה של עבודת הלויים בעבודת הכהנים (וההיפך) ודאי נוהג בכל כלי המשכן ולא רק בארון הברית (אלא שחכמים הזכירו את הארון משום שהוא המיוחד שבכלים). מכאן למדים אנו שכוונת חז"ל בספרי הייתה לחדש ולומר שכל הפסוק שבו כתוב "אל כלי הקדש" אינו עוסק בעבודה הרגילה של הכהנים, בעבודת הקרבנות, אלא שהפסוק עוסק בפירוק והרכבת המשכן. הלכך, גם הפסוק בו כתוב "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" עניינו להזהיר את הלויים שלא יעסקו בעבודת הכהנים. לו היה כדברי הרב כשר שהפסוק עוסק באיסור ראיה, הרי שהפסוק כלל לא היה עוסק באיסור של הלויים לעבוד בעבודת הכהנים, שהרי אין שום שייכות בין ראייה לבין עבודת הכהנים.

            מוסיף החזו"א להוכיח כשיטתו וטוען: פשוטו של מקרא ודאי מסייע להסבר שלי, שהרי לו התורה היתה רוצה לאסור את ראיית הכלים בשעת פירוק המשכן, אין מובן הדבר מדוע התורה מזכירה איסור זה דווקא ללויים בשעה שהאיסור כולל גם את הכהנים וגם את הישראלים[26].

החזו"א מביא הוכחה נוספת לשיטתו מגירסתו של הגר"א בספרי. בספרי המצוי בידינו, מהלך הדברים הוא כך:

רבי אומר אין צריך שהרי כבר נאמר אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים וזאת עשו להם וחיו אין לי אלא בני קהת בני גרשון ובני מררי מנין ת"ל את אהרן ואת בניו ושמרו את כהונתם והזר הקרב יומת ושמרו את כהונתם אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים. כהנים על עבודת לוים מנין ת"ל ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים.

            הספרי למד את איסור בני גרשון ומררי הלויים לעסוק בעבודת הכהנים מפסוק בפרק ג'[27] שם כתוב: "ואת אהרן ואת בניו תפקד ושמרו את כהנתם והזר הקרב יומת". הרי שהתורה אסרה על זרים לעבוד בעבודת הכהנים. לגבי הכהנים, גם הלויים נקראים זרים, וממילא חיוב המיתה האמור כאן על זר ששימש כולל לוי שעבד עבודה של כהן.

אולם, גירסתו של הגר"א שונה היא מגירסתינו, ולפי הגר"א האיסור נלמד מפסוק בפרק ד'. הגר"א גורס בספרי כך: "בני גרשון ובני מררי מניין, ת"ל אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו וגו'"[28]. פסוק זה המצוטט בספרי הוא פסוק המקדים בפסוק אחד את הפסוק "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש"[29]. מכאן, שכאשר הספרי כתב וגו', פירוש הדבר שהאיסור של לוי לעבוד בעבודתו של כהן נלמד מהפסוק הבא, "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש".

ממשיך החזו"א ואומר שהדבר מוכרח שלפי גירסתו של הגר"א האיסור נלמד מהפסוק "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש", שהרי בפסוק המצוטט "ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו" אין שום אזהרה ועונש, ואילו בפסוק שאחריו "ולא יבאו ..." כתוב במפורש בסיומו אזהרת מיתה.

בהמשך דבריו עוסק החזו"א בהסבר דברי המפרשים שראינו על הפסוק, העומדים בניגוד גמור להסבר שלו. אומר החזו"א שאם נמצא ראשונים שמסבירים שהפסוק עוסק באיסור ראיה, הרי שזוהי אזהרה נוספת על האיסור העיקרי שבפסוק שהוא כאמור איסור הלויים לעבוד בעבודת הכהנים. איסור הראיה נלמד בדרך של דרשה מכך שהתורה השתמשה בלשון ראיה (ובכך מסביר החזו"א את לשון ראיה לאחר שבתחילת דבריו כתב שאינו יודע מדוע השתמשה התורה בלשון ראיה), אך ברור הדבר שעיקר האיסור הוא שלוי יעבוד בעבודתו של כהן, שהרי כך מוכח מפשוטו של מקרא.

על דברי רש"י במסכת סנהדרין שכתב שהגמרא למדה את האיסור של גניבת כלי קודש בדרך של רמז, משום שעיקר הפסוק בא לומר שאסור לראות את כלי הקודש בשעת הפירוק, כתב החזו"א שכוונתו של רש"י הייתה לומר שפשט הפסוק אינו עוסק בגונב כלי קודש, ולצורך כך הביא רש"י את הסבר הפסוק הפשוט ביותר שהוא בעצם הסבר המילים ללא ההקשר. אולם, ההקשר מחייב שכוונת הפסוק היא ללוי שיעבוד בעבודת הכהן, שהרי אם הכוונה היא באמת לאיסור ראיה, מדוע התורה ציוותה זאת רק על הלויים. הרי שאנחנו רואים שפשוטו של המקרא אליבא דהחזו"א כולל גם את ההקשר המחייב לומר שהאיסור הוא על לוי לעבוד בעבודת כהן, ולא רק את פירוש המילים שבוודאי הפירוש הפשוט שלהן מורה על איסור ראיה.

כמו כן התייחס החזו"א לשאלתו של הרב כשר האם האיסור הוא רק לשעה או לדורות וכתב שאין שייך לשאול זאת, שהרי האיסור הוא ייחודי לזמן מסעות בני ישראל במדבר, אז היו מפרקים ומרכיבים את המשכן, והאיסור הוא דווקא בכניסת הלוי לתוך המשכן כדי לראות את כלי הקודש, אך אין איסור בראיה מרחוק.

 

מכתבו השני של הרב כשר לחזו"א:

            במכתבו השני של הרב כשר לחזו"א, משיב הרב כשר על הוכחותיו של החזו"א. ההוכחה הראשונה הזוכה להתייחסות מצד הרב כשר היא הוכחתו של החזו"א שעיקר הספרי עוסק באיסור על הלויים לעבוד בעבודת הכהנים וההיפך. מעיר הרב כשר שמפרשי הספרי (דוגמת רבי דוד פדרו, הנצי"ב ובעל מרכבת המשנה בפירושו "תורת האדם") כולם מפרשים שעיקר הפסוק עוסק באיסור ראיה.

            כאמור הגר"א גרס בספרי שהפסוק המלמדנו על איסור לוי לעבוד בעבודת כהן הוא "ושמו אותם ... וגו'", וכתב החזו"א שיש הכרח לומר שהגר"א התכוון במילה וגו' לומר שהספרי מכוון ללמוד את האיסור מהפסוק שלאחר מכן: "ולא יבאו וכו'", וכן כתב הגר"א מספר דברים המכריחים אותו לומר שהכוונה היא דווקא לפסוק "ולא יבאו...". על כך כתב הרב כשר שההגהה של הגר"א איננה בספרי ומקורו של הגר"א הוא מהגירסה שיש בילקוט שמעוני[30] שם הגירסא היא "אהרן ובניו יבאו וגו'". לפי גירסא זו, ישנו ציטוט של חלק מהפסוק בסוף פרשת במדבר, וממילא המילה וגו' מפנה אותנו לסוף אותו פסוק עצמו ולא לפסוק הבא כפי שכתב החזו"א[31]. כך גם גירסת המלבי"ם בספרי על פי גירסתו של הגר"א, הרי שמוכח הדבר שהמילה וגו' מוסבת על סוף פסוק יט' "אהרון ובניו יבאו" ואינה מפנה לפסוק "ולא יבאו ...".

            על דברי החזו"א שבפסוק "אהרן ובניו יבאו" אין כלל אזהרת מיתה וממילא מוכרח הדבר שהכוונה היא לפסוק "ולא יבאו" שם כתוב חיוב מיתה התפלא מאוד הרב כשר, שהרי לשונו של הפסוק הוא: "וזאת עשו להם וחיו ולא ימתו בגשתם את קדש הקדשים אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבדתו ואל משאו". הרי שהמילים "וחיו ולא ימותו" עוסקים בחיוב מיתה[32].

            הוכחה נוספת שמביא הרב כשר לשיטתו היא מדברי רש"י בפרק ד' פסוק טו'. מדברי רש"י שם ניתן ללמוד במפורש את האיסור על לויים לעבוד בעבודת כהנים. כך כותבת שם התורה: "וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד". וכך כותב שם רש"י: "ומתו - שאם יגעו חייבין מיתה בידי שמים". את הנגיעה כאן מפרש הרב כשר בתור גישה של הלויים לעבודת הכהנים (ומוכיח זאת מלשון התרגומים במקומות אחרים) ומשום שכבר למדנו כאן את האיסור של לויים לעבוד בעבודת הכהנים, ממילא הפסוק "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" נותר פנוי ללמוד ממנו איסור ראיה.

            בסוף מכתב זה מוכיח הרב כשר כשיטתו מלשון הרמב"ם במספר מקומות[33] בהם הביא את הדין של איסור הלויים לעבוד בעבודת הכהנים, ובכל פעם הביא את הפסוק מפרשת קרח, הפסוק אותו דרש הספרי על כך. לו הרמב"ם היה סובר שאיסור לוי לעבוד בעבודת כהן נלמד מהפסוק "ולא יבא...", היה עליו להביא פסוק זה בהלכה שלו ולא את הפסוק שבפרשת קרח, וממילא הפסוק "ולא יבאו ..." נשאר פנוי ללמוד ממנו את איסור הראיה בשעת פירוק המשכן.

 

מכתבו השני של החזו"א לרב כשר:

            החזו"א פותח את מכתבו השני במשפט שנראה שהשלכותיו רחבות הרבה מעבר לדיון המקומי שבו אנחנו עוסקים. כך פותח החזו"א את המכתב:

"קשה לעמוד על הבירור בדבר שאין לו שרש רחב בגמרא."

            במשפט זה חושף החזו"א את שיטתו ומפחית את תמיהתנו עליו: עד עתה היה קשה לנו שבמודע התעלם החזו"א מפירושיהם של מפרשי המקרא אותם הבאנו לעיל ומהם עולה שהפסוק אכן מדבר על איסור ראיית כלי הקודש בשעת פירוק המשכן. מעבר לעובדה שלא ניתן להניח שהחזו"א לא הכיר את פירושיהם של מפרשים אלה, הרי שהרב כשר הלך ומנה אותם במכתבו הראשון אל החזו"א, ובתשובתו (מכתבו הראשון של החזו"א לרב כשר) התעלם החזו"א לחלוטין מפרשנים אלה. יש לראות באור זה גם את דבריו של החזו"א במכתבו הראשון שאם נמצא בראשונים המפרשים שהכוונה היא לאיסור ראיה, אזי יש לומר שכוונתם על לימוד על דרך הדרש. משפט זה היה תמוה מאוד: מדוע החזו"א אומר שאם נמצא דיעה כזאת, הרי הבאנו פירושים רבים האומרים שהכוונה היא לאיסור ראיה. אולם, כוונת החזו"א הייתה כנראה למפרשי הש"ס ולא לפרשני התורה, משום שעיקר הבירור אליבא דהחזו"א אינו נעשה על ידי פרשני המקרא, אלא על ידי פרשני הגמרא, כמו כל סוגיא הלכתית אחרת.

            בהמשך מוכיח החזו"א כשיטתו, ואנחנו רק נמנה את ההוכחות החדשות שלו שעוד לא נאמרו בחידושין ובמכתבו הראשון שהובאו לעיל:

  • לא ניתן לומר שיש איסור על לויים וזרים לראות את ארון הברית וכלי המשכן בשעת פירוק המשכן כמו שנאסרו בעבודת הכהנים, שהרי אין הראיה עצמה עבודה.
  • אם נאמר שכוונת איסור ההבטה היא שלא בשעת מצווה, גם על כהנים אסור לראות את הארון שלא בשעת מצווה. הוכחה לכך ניתן להביא מהמקרה המובא בגמרא במסכת יומא[34] שם מסופר שהיה כהן שראה מקום ברצפת בית המקדש שלא הייתה בגובה השווה לשאר הרצפה, והוא הלך לספר את הדבר לחבירו אך מיד מת. הגמרא אומרת שמכאן ידעו ששם נמצא מקום ארון הברית, ומכאן שגם כהן אסור בראיית הארון.
  • הרב כשר סובר שגם הדעה החולקת על רבי לגבי המקור של איסור על לוי לעבוד בעבודת הכהן, תסכים עם רבי שעיקר הפסוק "ולא יבאו..." עוסק באיסור על לוי לעבוד בעבודת כהן, אלא שיש סיבות אחרות לכך שהיא לומדת זאת ממקור אחר. (מכאן שהחזו"א לא חזר בו מהגירסה שלו בספרי ומההוכחה משם).
  • הרמב"ם כתב שמותר ללויים לגעת בכלי הקדש[35]. לדידו של החזו"א, אין זה סביר לומר שהיתר הרמב"ם לגעת בכלי הקדש הוא רק בשעה שהלוי לובש מסכה כך שאינו רואה את הכלי, אך במקרה והלוי אינו לובש מסיכה, אסור לו לגעת בכלים, שמא יראה אותם.
  • תוספות במסכת מנחות[36] כותבים שמותר לכהנים להיכנס להיכל בשעה שהם רואים משם את הארון אם הדבר נועד לצורך השתחוייה. הרי שאנחנו רואים שאין כלל איסור ראיה על הארון, שהרי לו היה איסור בעצם ראיית הארון, הכהנים היו מוכרחים לעצום את עיניהם בשעה שהיו נכנסים להשתחוות בהיכל.
  • בגמרא במסכת חגיגה[37] ראינו שהיו מזהירים את עמי הארץ שלא יגעו בשולחן ובמנורה, הרי שאנחנו רואים במפורש שנהגו להראות את כלי הקדש ולגעת בהם בימי בית שני, ולפי הפשט אין שום הבדל בין הארון לשאר הכלים[38].

החזו"א מסיים את דבריו בכך שהוא חוזר בו מעט מדבריו שכתב בהתחלה. בהתחלת דבריו כתב החזו"א שלא ניתן כלל לומר שיש איסור ראיה על הלויים בשעת פירוק המשכן. כאן, במכתבו השני (והאחרון) לרב כשר, כותב החזו"א שמהפסוק "ולא יבאו ..." ניתן ללמוד שיש איסור על הלויים לראות את הכלים לפני שהם כוסו מגדר של מורא המקדש שהרי בראיית הכלים לפני הכיסוי יש משום חוסר כבוד. הלכך: התורה מסרה לחכמים לקבוע את גדר מורא המקדש: בתקופות מסוימות (כמו בבית המקדש הראשון) הם לא חששו לכך, ובתקופות אחרות (כזמן המשכן) הם כן חששו לכך. לו היה איסור מוחלט של ראיית כלי המשכן, הרי שחכמים לא היו מאפשרים לראות את הכלים גם בזמן בית המקדש הראשון.

מסיים החזו"א את מכתבו זה באימרה של ענווה וכך כותב: "ואם מבואר בראשונים הפכו, יהיו הדברים בטלים".

לסיכום דעתו של החזו"א נאמר כך: עיקר משמעות הפסוק מדברת לגבי איסור על לוי לעבוד בעבודת כהן, אך בדרך אגב אנו גם למדים שיש חובה לשמור על כבוד המשכן והמקדש, כאשר גדר כבוד זה נתון בידי חכמים לפרשו. ישנם זמנים בהם אסרו חכמים את ראיית כלי הקודש, וישנם זמנים שבהם הדבר לא נאסר.

 

מכתבו השלישי של הרב כשר לחזו"א:

            בפתח מכתבו השלישי, כותב הרב כשר שמסיבות שונות הוא לא הספיק לשלוח את המכתב לחזו"א מיד לאחר שהוא עצמו קיבל את תשובתו של החזו"א. אין הרב כשר כותב אם בסופו של דבר החזו"א ראה את הדברים או לא. נסכם בקצרה את הנקודות העיקריות העולות ממכתב זה (שהוא המכתב הארוך מכולם) של הרב כשר:

  • אין איסור ראייה בכלל על כהן, גם שלא במקום מצווה. הסיבה שבסיפור המובא בגמרא במסכת יומא[39] הכהן מת כעונש על ראיית הארון היא משום שהוא הסתכל בארון בדרך ביזיון וכדברי רש"י שם. גם במקורות מהם עולה שיש איסור על הכהנים לראות את הכלים (ומביא הרב כשר מספר מקורות כאלה[40]) יש לומר שהאיסור הוא רק איסור דרבנן, אך מרוב המקורות עולה שמותר לכהנים לראות את הארון גם שלא במקום מצווה. הוכחה נוספת לטענה זו כתב הרב כשר שכשם שהתורה לא הכריחה את הכהנים לפשוט את בגדי הכהונה מעליהם מיד לאחר עבודתם משום שלא ניתנה התורה למלאכי השרת, כך לא ייתכן לומר שהתורה תאסור את ראיית הארון בעוד שהכהנים מצווים על גלילת הפרוכת.
  • ישנם מקורות סותרים (אותם מביא הרב כשר) לגבי השאלה האם האיסור כולל רק את הארון או שמא כולל גם את שאר כלי הקודש.
  • במדרש מובא כך: "לכך נכתב אהרן בדבור בני קהת לפי שכל משא בני קהת וכל עבודתם היו נותנים להם אהרן ובניו שהם לא היו רשאים ליגע בארון ובכל הכלים עד שאהרן ובניו היו מכסים אותם". הרי שאנחנו רואים שהמדרש הבין את איסור הנגיעה כמשמעו: יש איסור על בני קהת לגעת בכלים לפני שהם כוסו. דבר זה עומד בסתירה להסברו של הרב כשר במכתב השני שהאיסור לגעת היינו איסור על הלויים לגשת ולעבוד את עבודת הכהנים. במכתב הנ"ל הוכיח הרב כשר שהאיסור על לוי לעבוד בעבודתו של כהן כבר נאמר בשעה שהתורה אסרה את איסור הנגיעה שהרי כוונת התורה באיסור הנגיעה הייתה לאסור על לוי לגשת לעבודתו של כהן, וממילא הפסוק "ולא יבאו" נותר פנוי ללמוד ממנו את איסור הראיה, ועתה נפלה הוכחה זו.
  • ממקורות שונים ניסה הרב כשר לברר האם האיסור הוא איסור ראיה בלבד או שמא האיסור הוא רק כשמסתכל ממש (ומביא הוכחות לכאן ולכאן).
  • לגבי הוכחתו של החזו"א מכך שהתיר הרמב"ם לגעת בכלים וברור שאין כוונת הרמב"ם להתיר רק בשעה שלובש מסכה ואינו רואה את הכלי כתב הרב כשר שלא ניתן להוכיח מדברי הרמב"ם דבר, שהרי הרמב"ם עצמו סובר שהאיסור "ולא יבאו" אינו איסור לדורות, ואיסורו חל רק בדור המדבר, ולכן לא מנה אותו בתור לאו. ממילא מובן הדבר שבזמן בית המקדש היה מותר ללויים לגעת במזבח. כמו"כ, באם אנחנו אומרים שהאיסור הוא רק בזמן המדבר ואינו לאו לדורות, מובן הדבר מאין נובע החילוק בין התקופות השונות שבחלק מהן נאסרה הראיה ובחלק מהן לא.
  • ישנן דעות שסיבת איסור ראיית כלי הקודש היא כדי למנוע מהלויים לעבוד בעבודת הכהנים בשעת פירוק המשכן. אם כן, מובן הדבר שכאשר אין הכהנים עובדים בהקמת ופירוק המשכן (לדוגמא: בזמן בית המקדש), לא חל איסור זה.

לסיכום דעת הרב כשר: האיסור העיקרי המוזכר בפסוק הוא האיסור העולה מפירושיהם של הפרשנים השונים אותם הבאנו בתחילת הסימן: איסור ראיית כלי הקודש (אם זה רק הארון או גם שאר כלי הקודש). הרב כשר מוכיח זאת ממקורות רבים ושונים, ואכן גם לפי החזו"א עניין איסור הראיה עולה גם הוא מהפסוק, אם כי הוא סובר שעיקר הפסוק נאמר כדי לאסור על לוי לעבוד בעבודתו של כהן.

 

"ולא יבאו" – לדורות או לשעה:

            ניתן להרחיב על רבים מהסעיפים שעלו במו"מ בין החזו"א לרב כשר. בחרנו לדון רק בסעיף אחד העולה מדבריהם: האם האיסור הוא לדורות או שהוא איסור שעה. כפי שראינו, החזו"א סובר שזהו איסור דורות, וממילא ניתן להוכיח מדברי הרמב"ם המתיר את הנגיעה בכלי הקודש, שעיקר הפסוק לא עוסק באיסור ראיה. הרב כשר סתר את הוכחתו באומרו שגם הרמב"ם כתב שהאיסור הוא רק איסור לשעה ולא איסור לדורות, ואם כן, ברור הדבר שבזמן בית המקדש היה מותר ללויים לגעת בכלי הקודש. בדיון קצר בדברי הרמב"ם ומוני מצוות אחרים, נראה כיצד על ידי הסבר מוני המצוות ניתן לראות שגם ר' ירוחם פישל פרלע סובר כמו הרב כשר שאכן עיקר האיסור שנאמר כאן הוא איסור ראיית כלי הקודש לפני כיסויים.

            מצאנו מחלוקת בין מוני המצוות האם למנות את האיסור "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" בתור לאו. בעל הלכות גדולות מנה זאת לאיסור לאו ואילו הרמב"ם[41] כתב שאין למנות לאו זה משום שהוא לאו רק לשעה. כפי שראינו לעיל, הגמרא במסכת סנהדרין[42] דרשה פסוק זה גם כדי לחייב את הגונב את כלי הקודש, אך גם זה אינו מהווה עילה לרמב"ם למנות את הפסוק בתור אחת מתרי"ג מצוות משום שהרמב"ם סובר שהלימוד במסכת סנהדרין הוא רק בדרך אסמכתא (מעין מה שרש"י פירש שהלימוד הוא רק רמז).

            כבר בפירושו לתורה הביא רמב"ן את הלימוד של חז"ל במסכת סנהדרין שכוונת הפסוק היא לחייב מיתה את מי שגונב מכלי הקודש. גם בהשגותיו על ספר המצוות מביא רמב"ן את הלימוד הנ"ל באומרו שזוהי הסיבה שבה"ג מנה איסור זה כלאו לדורות: מכאן אנחנו רואים לדורות שאדם שגונב כלי קודש חייב מיתה, וזוהי דרשה גמורה ולא אסמכתא בעלמא.

            בספר היראים[43] כתב את שתי הדרשות כדרשות גמורות: איסור ראיית כלי הקודש לפני שהם כוסו וחיוב מיתה על הגונב כלי שרת.

            מסביר הרב ירוחם פישל פרלע[44]: לכאורה ניתן להוכיח כשיטת הרמב"ם שאין לאו זה קיים לדורות מהגמרא במסכת יומא[45] שם נאמר במפורש שבימי בית המקדש הראשון לא היה לאו זה נוהג. אולם, מהמשך הגמרא שם מסופר על הכהן שראה שרצפת בית המקדש הייתה קצת שונה במקום אחד והסתכל שם ומת משום שראה את מקום הארון, רואים במפורש שהאיסור חזר לחול, ואם כן איסור זה נוהג לדורות[46]. גם גניזת הארון על ידי יאשיהו המלך אינה מצמצת את איסור ראיית הארון למצווה שאינה לדורות, שהרי בעז"ה נמצא את הארון כמו שהכהן מצא את מקומו של הארון.

            אמנם מקשה הרי"פ על הרמב"ם: כיצד כתב הרמב"ם בשורש השלישי שמצווה זו נוהגת רק במדבר? הרי רק לאחר שנבנה בית המקדש הראשון היה מותר לראות את הכלים, ואם כן, גם לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל היה אסור לראות את הארון לאורך כל השנים שבהם היה המשכן? דבר זה מצאנו גם בפירוש בספר שמואל שבשעה שהפלשתים החזירו את הארון לבית שמש, ואנשי בית שמש הסתכלו בארון, הייתה מגפת מיתה באנשי בית שמש. הרי שהאיסור עומד בעינו גם לאחר הכניסה לארץ עד לבניית בית המקדש.

            מסביר הרי"פ את הרמב"ם כך: מצאנו בגמרא במסכת סוטה[47] מחלוקת אמוראים בנוגע להסבר מדוע הוכו אנשי בית שמש בשעה שהם ראו את הארון, וכך מובא שם:

ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון - משום דראו ויך? רבי אבהו ורבי אלעזר, חד אמר: קוצרין ומשתחוים היו, וחד אמר: מילי נמי אמור, מאן אמריך (להא) דאימריית ומאן אתא עלך דאיפייסת.

            הרי שאנחנו רואים שבגמרא ישנן שתי דעות לגבי הסיבה שאנשי בית שמש נענשו: הדעה הראשונה סוברת שהסיבה היא משום שהם המשיכו לקצור ובאותה שעה הם השתחוו. במקום שאנשי בית שמש יפסיקו את עבודתם לכבוד הארון וישתחוו, הם המשיכו בעבודתם ובכך נהגו חוסר כבוד. הדעה השניה סוברת שאנשי בית שמש באו עם טענות כלפי הארון: מי הכעיס אותך בשעה שנשבית, ובגלל זאת לא הצלת את עצמך מהשבי, ומי פייס אותך עכשיו וגרם לך לחזור. מסביר הרי"פ: אם הלאו של "ולא יבאו" היה נוהג לדורות, לא היה מקום למחלוקת אמוראים זו. היה ניתן לומר בפשטות, שהסיבה שאנשי בית שמש הוכו היא משום שעברו על הלאו של "ולא יבאו". אולם, הרי"פ דוחה הוכחה זו מכך שברור הדבר שהפלשתים החזירו את הארון עם כיסויו, ולכן ברור הדבר שאנשי בית שמש לא ראו את הארון ממש, ומסיפור הגמרא לגבי הכהן שהסתכל ברצפת ביהמ"ק במקום קבורת הארון מוכח שהאיסור נוהג עד שנבנה בית המקדש ממש.

הלכך סובר רי"פ שאכן צדק בה"ג במנותו את הלאו של "ולא יבאו", אך לא מטעמו של רמב"ן. הטעם שיש למנות לאו זה הוא משום שהוא נוהג לדורות, ורק לתקופה קצרה בזמן שבית המקדש הראשון היה בנוי הוא לא היה נוהג. מכאן, שגם רי"פ לומד שפסוק זה עוסק באיסור ראיית הארון כמו שהאריך הרב כשר לבאר במכתביו, ולא כחזו"א שאומר שמדובר כאן על איסור הלויים לעבוד בעבודת הכהנים.

 

נסיים בדבריו של הגאון ר' משה פינשטיין זצ"ל שהקשה: מדוע על הלויים נאסר לראות את הארון בשעת הכיסוי, הרי לכל העם הותר לראות את הארון בשעת הרגלים וכדו'? התשובה היא משום שאסור לאף אדם לכסות את ענייני התורה. דברי התורה צריכים להיות גלויים לעיני העם. רק לפעמים יש צורך בכיסוי דברי התורה וזאת כאשר יש מצב של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אך דבר זה מותר רק לגדולי עולם כמו אהרון ובניו. לכך רמזה התורה בכיסוי הארון: אהרון ובניו כן יכסו את הארון (המסמלת את התורה) מאת בני ישראל בזמנים שיש לעשות זאת, אך כאשר אין מדובר בגדולי עולם, אסור להם לכסות את ענייני התורה מעיני העם.

 

[1] סימן זה מבוסס על שיעור ששמעתי במכון "מרחבים" מפי הרה"ג נריה גוטל שליט"א, נשיא מכללת אורות. לקראת הוצאת הספר' הרב שליט"א גם הפנה אותי למאמר שכתב בהמעיין ולמקורות שבו. לאחר כתיבת רוב הסימן ראיתי שגם בספר "מנחת אשר" לרה"ג הרב אשר וייס שליט"א כתב על פסוק זה והביא את דברי החזו"א, אלא שרק לקראת סוף דבריו כבדרך אגב הביא גם את דברי הרב מנחם כשר זצ"ל בספר שו"ת דברי מנחם חלק א' ואנחנו קצת הרחבנו יותר בדברים. לאחר הוצאת הספר, זכינו שהרב גוטל הוציא את ספרו שלמי שמחה ושם מופיע מאמר בנושא.

דרכנו היה לתמצת את הנקודות העיקריות במשא ומתן ההלכתי ביודעינו ששו"ת דברי מנחם אינו ספר מצוי והדברים מופיעים בספר החזו"א רק בחלקם.

[2] שמואל א' פרק ו'.

[3] שמות פרק יט' פסוק א'.

[4] כפירושו של רמב"ן בספר שמות פרק כה' פסוק ב'.

[5] עיין בביאור "ושננתם" בספר שמות ובהערות שם ובעז"ה באוצר מפרשי התורה על פרשת יתרו נרחיב על עניין איסור הראיה במעמד הר סיני ועל הסבר הדבר ש"כל העם רואים את הקולות".

[6] והדבר דומה לראיית ה' במעמד הר סיני המוזכרת בספר שמות פרק כד' פסוקים י' – יא'.

[7] או"ח סימן קכה' "סדר נתינת פרשיות התורה" אות ט' והלאה. בעז"ה באוצר מפרשי התורה על פרשות יתרו ומשפטים נביא את הדברים שכתב בריש הסימן.

[8] האיסור השלישי והרביעי שמנה החזו"א.

[9] דבר זה.

[10] על פי.

[11] מצוות עשה.

[12] בלשון.

[13] פרשת.

[14] לא ידענא.

[15] זהו על פי פרשנות חז"ל לפסוק בבמדבר פרק ג' פסוק לח' המופיע בגמרא במסכת ערכין דף יא' עמוד ב'. לפי א"ע כוונת הכתוב היא לחייב אדם זר מלהיכנס למשכן וחובת השמירה מוטלת על הלויים. לפי אונקלוס כוונת הפסוק היא לעצם התקרבות של אדם זר למקום החניה של הלויים.

[16] בסוף דבריו מתייחס החזו"א לאיסור השני: אנחנו ביארנו בפנים שהכוונה היא ללוי ששינה מעבודתו שחייב מיתה (כגון משורר ששיער). כותב החזו"א שלמ"ד שהאיסור של משורר ששיער נלמד מהפסוק "גם הם", ממילא הפסוק של "והחנים עליו" נשאר לכאורה מיותר ומסיים שלפי מ"ד זה אינו יודע מה בא הפסוק ללמדנו. אמנם כפי שראינו, א"ע סובר שהכוונה היא לחיוב הלויים למנוע מזר להיכנס למשכן, אלא שאפשרות זו לביאור הפסוק לא נמצאת בדברי חז"ל וייתכן שמשום כך כתב החזו"א שאינו יודע לשם מה בא הפסוק ולא הביא את פירוש הא"ע. כדברים אלה כתב החזו"א בהמשך במכתבו השני לרב כשר "קשה לעמוד על הבירור בדבר שאין לו שרש רחב בגמרא".

[17] חלק א' סימן טו'.

[18] פיסקא קטז'.

[19] זהו ציטוט הפסוק מפרשת קרח: פרק יח' פסוק ג'.

[20] וכן הוא אומר.

[21] דף נד' עמוד א'.

[22] בדבריו דייק הרב כשר מרש"י שעיקר האיסור הוא על ראיית הארון והמזבח, אלא ששאר הכלים נאסרו גם הם בראיה כדי שלא יבואו לראות את הארון והמזבח.

[23] דף פא' עמוד ב'.

[24] ד"ה כבלע את הקדש.

[25] כאמור, פיסקא קטז'.

[26] טענה זו ניתנת לדחיה: הרי החשש העיקרי הוא שדווקא הלויים יעברו על איסור זה משום שהם העוסקים בנשיאת המשכן, אך אין הכי נמי שגם שאר עם ישראל כלול באיסור זה.

[27] פסוק י'.

[28] פרק ד' פסוק יט'.

[29] שכאמור מופיע בפסוק כ'.

[30] קרח סוף רמז תשנ"ב.

[31] נרחיב מעט: לפי החזו"א הציטוט של הפסוק כולל את הפסוק כולו וממילא מוכרח הדבר שהמילה וגו' מציין לפסוק הבא אחריו שהוא "ולא יבאו". אולם, לפי הגירסא בילקו"ש אליבא דהרב כשר, הפסוק הראשון מצוטט רק בחלקו, וממילא כוונת הספרי הייתה לציין להמשך אותו הפסוק.

[32] בנוסף כתב הרב כשר שבפסוק יח' כתב רש"י "אל תכריתו" היינו שלא יגרמו להם למות, וזאת על ידי שאהרון ובניו ימנו את הכהנים והלויים איש איש על עבודתו, והרי מכאן מוכח הדבר שגם בפסוק יט' נאמר חיוב מיתה.

[33] לדוגמא: ספר המצוות ל"ת עב', הלכות כלי המקדש פרק ג' הלכה י'.

[34] דף נד' עמוד א'.

[35] כנראה שכוונתו לרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ג' הלכה ט' שם כתוב: "וכל הלוים מוזהרין על עבודת המזבח שנאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרין". אמנם מדובר כאן על איסור נגיעה במזבח, אך כפי שראינו ממספר מקורות ישנה השוואה בין הארון למזבח (ראה מכתבו הראשון של הרב כשר שדייק כך מרש"י בגמרא במסכת יומא דף נד' עמוד א').

[36] דף כז' עמוד א'.

[37] במשנה שבסוף דף כו' עמוד א'.

[38] בדעתי העניה לא זכיתי להבין את ההוכחה הזו של החזו"א. הרי במפורש ראינו דעות הסוברות שהאיסור "ולא יבאו" חל רק על הארון. כמו"כ עולה במפורש מהגמרא ביומא דף נד' עמוד א' ומרש"י שם שאיסור הראיה היה חל בביהמ"ק השני, ורק בביהמ"ק הראשון היו מראים את הארון.

[39] דף נד' עמוד א'.

[40] כדוגמא לכך הביא הרב כשר מדרש שלא מצאתי את מקורו: "אמר ר' חמא בר חנינא, דאפילו בשעה שהי' הכהנים מורידין את הפרוכת, לא היו מורידין בבת אחת כדי שלא יראו הארון אלא משפילן קימעא קימעא ...".

[41] בשרש השלישי של ספר המצוות.

[42] דף פא' עמוד ב'.

[43] סימן שכט'

[44] בפירושו לספר המצוות לרס"ג ל"ת ריב' – ריד', חלק שני דף רלג' והלאה.

[45] דף נד' עמוד א'.

[46] בעניות דעתי לא זכיתי להבין כלל את הוכחתו של הרי"פ: הרי כפי שראינו, רש"י כתב שהסיבה שהכהן מת היא משום שהסתכל דרך ביזיון.

[47] דף לה' עמוד א'.