שלל מדין

כיצד קיבלו הלויים חלק מהביזה של מדין? הרי יש איסור לתת ללויים חלק מביזה?

מערכת אוצר התורה - ושננתם אב תשע"ט

ביזת מדין

הקדמה

לאחר ניצחון עם ישראל עם מדין, ציווה ה' להפריש חלק מהשלל ללויים. לכאורה דברים אלו סותרים ציווי מפורש המופיע בפרשת קרח (במדבר יח,כ):

 

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 

          וכתב שם רש"י בשם הספרי:

 

וחלק לא יהיה לך בתוכם - אף בביזה.

 

          אם כן, לאחר הציווי האוסר על נתינת ביזה לכהנים, כיצד ייתכן שבביזת מדין ניתן להם חלק מהביזה?

          התשובה לכך נמצאת לכאורה בגמרא במסכת מנחות (עז,ב) שם כתוב:

 

אמר מר: נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה. ונילף מתרומת מדין! דנין תרומה הנוהגת לדורות מתרומה הנוהגת לדורות, ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות.

 

          יוצא אם כן שתרומת מדין הינה תרומה חד פעמית ואיננה נוהגת לדורות. האיסור שהלויים יקבלו חלק בביזה חל רק לדורות, וביזת מדין הייתה מיוחדת בכך שבאופן חד פעמי ניתן ללויים חלק מהביזה (צריך להסביר מדוע).

 

שיטת בעל הלכות גדולות

          מחבר ספר הלכות גדולות,[1] כתב (הקדמה, המצווה המ"ד של מצוות המסורות לציבור) שיש מצווה לדורות להפריש משלל מלחמה ולתת אותו ללויים. שיטתו מעוררת תמיהה לאור מה שראינו שיש ציווי שללויים לא יהיה חלק בביזה, ועוד יותר מכך לאור דברי הגמרא במסכת מנחות שאומרת שתרומת מדין איננה נוהגת לדורות. אם כן כיצד יתכן שהוא מונה את הפרשת המעשר ללויים מהשלל כמצווה לדורות?

           הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות, שורש שלישי) מנסה להסביר את שיטת ההלגות הגדולות:

 

אבל פרשיות תרומת המכס שכתב איני יודע בה טעם. וכן כתב פרשת תחנונים והיא פרשת ויחל משה תחנתו שלמשה רבינו עליו השלום על מעשה העגל והיא אצלו פרשת ציבור שממנה נלמוד תחנונים בשעת הצרות כמו שאמרו (ר"ה יז ב) ויעבור ה' על פניו ויקרא מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין לפני עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.

ואולי סובר בעל ההלכות בפרשת תרומת המכס שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה' כענין שנאמר בדוד (דה"א יח) "ומטבחת ומכון ערי הדרעזר לקח דוד נחשת רבה מאד בה עשה שלמה את ים הנחשת ואת העמודים ואת כלי הנחשת", וכתיב (שם) "גם אותם הקדיש המלך דוד לה' עם הכסף והזהב אשר נשא מכל הגוים". ולכך נאמר (מטות לא) בקרבן שרי האלפים והמאות ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה'. ואילו היתה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם לא היה בה ענין ראוי לומר בו זכרון לבני ישראל לפני ה'. אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת והוא חק וזכרון לדורות לעשות כן.

 

          הוי אומר: המצווה איננה לתת ללויים מעשר מהשלל, אלא המצווה היא שבכל מלחמת רשות שבה עם ישראל מנצח, עליו להפריש חלק משלל לשם ה'. במקרה של מלחמת מדין, השלל שהופרש ניתן ללויים, אבל בהחלט ניתן להכין מהשלל כלים לבית המקדש וכדומה. אם כן יוצא ש"תרומת המכס" אותו מנה ההלכות הגדולות איננה תרומה לשבט לוי, אלא היא תרומה לשם ה' ורק במקרה של מלחמת מדין, התרומה ניתנה לשבט לוי.

          אולם, דבריו של הרמב"ן לכאורה צריכים עדיין בירור. ראשית: אם החובה להפריש תרומת המכס נלמדת ממלחמת מדין, כיצד ניתן לקבוע שהמצווה לדורות קיימת במלחמת רשות? הרי מלחמת מדין לא הייתה מלחמת רשות – היא נעשתה על פי ציווי ה'? שנית: מדוע במלחמת מדין הציווי היה להפריש דווקא ללויים ולא להביא את השלל למשכן? שלישית: גם לפי הרמב"ן עוד לא מובן כיצד דברי ההלכות גדולות מתיישבות עם דברי הגמרא במסכת מנחות.

          הנודע ביהודה (מהדורא תניינא - יורה דעה סימן רא) מסביר את דברי הרמב"ן ואת דברי ההלכות הגדולות:

 

ולכן אומר אני שאף בלי הקדמת דברי הסוגיא הנ"ל ג"כ אי אפשר לומר שתרומת מדין תהיה נוהגת לדורות כי אם בתרומה שהופרש מחלק אנשי הצבא אבל מה שהופרש מחלק העם איך אפשר לומר בו שינהג לדורות ואטו היה לדורות להעם היושבים בביתם חלק בביזה הלא כל הביזה הוא להיוצאים למלחמה ופוק חזי בימי דוד שלא רצו ליתן חלק אפילו להיושבים על הכלים עד שדוד שם חק ומשפט כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו כמבואר בקרא שמואל א' קאפיטל למ"ד אבל העם הנשארים בביתם ולא ירדו למלחמה כלל אין להם חלק בביזה כלל ולכן אם דעת בעה"ג שהיא מצוה לדורות היינו יוצאי צבא שיתנו לכהן כמו שניתן אז לאלעזר.

 

          הנחת היסוד של הנודע ביהודה היא שיש לחלק בין הפרשת השלל על ידי היוצאים למלחמה, שנתנו את השלל לאלעזר, לבין הפרשת השלל של שאר העם שהפרישו את חלק מהשלל ללויים. מלכתחילה היה ברור לגמרא שהציווי לדורות איננו חל על העם וממילא הציווי איננו לתת ללויים חלק מהביזה. קביעה זו מוכרחת, שהרי לעם עצמו אין ביזה לתת ללויים. לאורך הדורות, כל הביזה התחלקה בין החיילים שיצאו למלחמה (אם כי דוד המלך הכריח את החיילים לתת מהביזה גם לשומרי הכלים). בעל הלכות גדולות התכוון בדבריו שמי שיוצא למלחמה מחוייב להפריש חלק מהשלל ולתת אותו לכהנים.

          אלא שגם תירוצו של הנודע ביהודה לכאורה צריך בירור. הפסוק ממנו לומד הספרי את האיסור לתת לכהנים חלק מהביזה נלמד מהפסוקים העוסקים בכהנים (פסוק כ') ולא בלויים (הפסוקים שאחרי פסוק זה – שם מופיע גם הציווי שלא לתת ללויים נחלה). לו התורה רצתה לחלק בין נתינת חלק מהשלל לכהן על ידי אנשי הצבא לבין נתינת חלק מהשלל ללויים על ידי העם, התורה הייתה צריכה לאסור על הלויים לקבל חלק מהביזה, איסור שיכול להילמד מהפסוקים שלאחר הפסוקים העוסקים בכהנים.

 

שיטת הרמב"ם

          הרמב"ם תמה על שיטת ההלכות גדולות, וכתב (ספר המצוות, שורש שלישי):

 

ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה אמרו במן (בשלח טז) איש אל יותר ממנו עד בקר ואמרו יתעלה (דברים ב) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכן האזהרה שבאה בבני עמון (שם) אל תצורם ואל תתגר בם. וכן ימנה גם כן בכלל מצות עשה אמרו (חוקת כא) עשה לך שרף ושים אותו על נס ואמרו (בשלח טז) קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן כמו שמנה תרומת המכס (מטות לא) וחנוכת המזבח.

 

          קושייתו של הרמב"ם על ההלכות גדולות אומרת כך: לא ניתן למנות בכלל תרי"ג מצוות מצווה שנאמרה במציאות המיוחדת במדבר, שכן הציווי על מצוות אלו תחום לזמן ההליכה במדבר ולא לדורות. לכן, לא ניתן למנות את הציוויים הקשורים למן, משום שלדורות אין מן, וממילא הציוויים שנאמרו לגביו אינם חלים על עם ישראל לאחר תקופה מיוחדת זו. גם המצווה של תרומת המכס איננה יכולה להימנות כמצווה, שהרי איננה חלה לדורות. אולם, בהלכות שמיטה ויובל (י"ג, י-י"א) כתב הרמב"ם שיש מקרים שבהם מותר לתת לשבט לוי חלק מהביזה כמו שמחלקים את הביזה לכל עם ישראל, אולם אין בכך קיום מצווה:

 

כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר: "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל", חלק בביזה ונחלה בארץ. וכן הוא אומר: "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה", ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו. יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל.

 

          יוצא אם כן לפי הרמב"ם שהאיסור לתת ללויים מהביזה חל רק בארץ ישראל שהובטחה לאבות. לפי חלק מהשיטות, ארץ מדין איננו נכלל בכלל הבטחת הארץ לאבות (זה אמנם תלוי מאוד במיקום ארץ מדין שיש על כך שיטות שונות ובהגדרת שלושת הארצות של הקיני, קניזי וקדמוני), וממילא היה מותר ללויים לקבל חלק מהביזה במלחמת מדין. הראב"ד במקום משיג על הרמב"ם וכותב:

 

אמר אברהם: אם כן לא יטלו בהם תרומות ומעשרות, כי הם היו תחת חלק הארץ, והרי בביזת מדין לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה, ובמצות יוצר הכל יתברך.

 

          הראב"ד הקשה על שיטת הרמב"ם שלשיטתו, היות והלויים מקבלים חלק בביזה, לא יקבלו בארצות אלו תרומות ומעשרות, היות והתורה תלתה את נתינת תרומות ומעשרות לאיסור על הלויים ליטול נחלה ובביזה.[2] ממילא צריך לומר שהאיסור של ניטלת קרקע או חלק בביזה חל על הארצות כולן, והחלק שניתן לשבט לוי בביזת מדין לא הייתה בתור חלוקת ביזה, אלא בתור תרומה, ובתור ציווי חד פעמי של ה'.[3] לשיטתו, בכל מקרה של מלחמה, שבט לוי לא יקבל חלק מהביזה כשבט, הן בתחומי הארצות שנכרתו עליהן ברית, והן בתחומי הארצות שלא נכרתו עליהם ברית.

 

ביאור גדרי איסור ביזה

          נראה לעניות דעתי, שניתן להסביר את הדברים באופן אחר. תחילה נביא את דבריו של הרא"ם (במדבר י"ח,כ):

 

וצריך לומר דהאי אף ביזה, בביאת הארץ קא מיירי, דומיא ד"בארצכם לא תנחל", במקום שנוהג זה נוהג גם זה, דאם לא כן איך נתנו לאלעזר חלק בביזה דכתיב: "ויתן משה את מכס תרומת ה' לאלעזר".

 

         יש זיקה בין שני האיסורים שנאמרו בפסוק. האיסור על הלויים לקבל נחלה והאיסור על הלויים לקבל חלק בביזה. בכל מקום שלא נוהג האיסור של קבלת נחלה, לא נוהג האיסור של קבלת חלק מהביזה. נוסיף נקודה קטנה לביאור העניין ונשאל: מדוע לא היה ציווי לתת חלק מהביזה לכהנים וללויים גם במלחמת סיחון ועוג, כפי שהיה ציווי במלחמת מדין? הרמב"ן מקשה קושיא מעין זו על דין טיהור הכלים – מדוע לא צוו בני ישראל לטהר את הכלים לאחר כיבש ארצות סיחון ועוג? עונה על כך הרמב"ן:

 

והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז א) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם.

 

          אם כן, יש לחלק בין כיבוש ארצות סיחון ועוג לבין מלחמת מדין. סיחון ועוג הייתה מלחמת כיבוש ולכן חלו עליה כל הדינים הקשורים לכיבוש ארץ ישראל, ובכלל זה ההיתר לאכול גם מאכלות אסורות. לעומת זאת, מלחמת מדין לא הייתה בכלל מלחמת כיבוש, ובמלחמה זו לא חלו ההיתרים שנאמרו בכיבוש הארץ. כך ניתן גם להסביר את דבריו של הרא"ם: כל עוד מטרת המלחמה איננה כיבוש, אין איסור לתת ללויים חלק מהביזה. רק כאשר אחת ממטרות המלחמה היא גם כיבוש השטח, כפי שהיה בסיחון ובעוג, יש גם איסור על הלויים לקבל חלק מהביזה.

          על פי יסוד זה, נבין היטב את השיטות השונות.

  • הרמב"ם – מותר לתת ביזה ללויים בכל מלחמה שאיננה בארץ ישראל המובטחת לאבות – גם אם חל שם דין כיבוש. אולם, אין בכך מצווה.
  • ראב"ד – יש איסור לתת ביזה בכל מלחמה, ונתינת הביזה במדין הייתה הוראה חד פעמית של ה' יתברך.
  • רא"ם (ולעניות דעתי כך גם מוכח מדברי הרמב"ן לשיטתו) – האיסור לתת ללויים חלק מהביזה קיים רק במלחמת כיבוש שטח, ולא במלחמה שמשאירה את השטח בידי האויב. ניתן לומר לשיטה זו, שמותר לתת ללויים חלק בביזה גם מלחמה שמתרחשת נגד יושבי ארץ ישראל המובטחת שמטרתה איננה כיבוש השטח.
  • שיטת בעל הלכות גדולות – יש מצווה לתת ללויים חלק מהביזה, אם כי המצווה היא רק שמי שצריך לתת אלו רק יוצאי הצבא כהודאה לה' על שחזרו בשלום, ולא על העם כולו.   

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] נחלקו בזיהויו אם מדובר על רב יהודאי גאון או רבי שמעון קיירא שחי גם הוא בתקופת הגאונים. למרות זהותו הנעלמת של המחבר, ספר זה מובא כאחד מספרי הפסיקה החשובים ביותר בספרות הראשונים.

[2] באבי עזרי יישב את דברי הרמב"ם והסביר שלשיטתו אין לקשור בין נחלה בארץ ישראל לבין הפרשת תרומות ומעשרות, שהרי בזמן בית שני לא הייתה חלוקה של ארץ ישראל לשבטים ובכל זאת הפרישו תרומות ומעשרות. ולכאורה דבריו תמוהים, שהרי הסיבה שלא הייתה חלוקה של הארץ לשבטים היא מפני שגם לפי מי שסובר שעם עזרא עלו גם אנשים משבטים נוספים (כפי שביארנו באוצר מפרשי התנ"ך לספר עזרא, אוצר המאמרים, מאמר ג'), הרי שהשבטים העיקריים שעלו היו מממלכת יהודה, שבטי יהודה ובנימין, ואם כן לא היה שייך לחלק את הארץ לשבטים ונחשב הדבר כאילו הארץ התחלה בפועל לשבטי יהודה ובנימין.

[3] בנודע ביהודה שהובא לעיל חילק בין החלק שניתן לאלעזר שנקרא בכתוב בשם תרומה לבין החלק שניתן לשאר שבט לוי שהתורה לא קראה לו בשם תרומה.