חיוב מלקות בבעלי חיים טמאים

כיצד למדנו חיוב מלקות בבעלי חיים שאין בהם סימן טהרה אחד? הרי התורה אסרה במפורש רק בעלי חיים שחסרה להם סימן טהרה, ואין מזהירים מן הדין?

 

סיום כתיבת מאמר זה היה בי' אלול תשע"ט, יום הפטירה השביעי לסבתי היקרה, מרת קילא בת ר' אורי יוסף ז"ל, יהיו הדברים לעילוי נשמתה.

מערכת אוצר התורה - ושננתם אלול תשע"ט

ב"ה

 

מלקות באכילת בהמות שאינן טהורות

 

הקדמה

בשני מקומות אסרה התורה את אכילתם של בהמות וחיות שאין בהם סימני טהרה. כך מופיע הציווי בספר ויקרא (יא,ג-ז):

 

כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם:

 

            אם כן, ישנן בהמות שקיימים בהם סימני הטהרה (הפרסת פרסה בצורה של שסע והעלאת גרה), והן מותרות באכילה. ישנה גם רשימה של ארבע בהמות שיש בהם סימן טהרה אחד (בשלושה – הגמל, השפן והארנבת שהן מעלות גרה אך אינן מפריסות פרסה, והחזיר שמפריסה פרסה אך איננה מעלה גרה), ואכילתן אסורה באיסור לאו. מה יהיה הדין בבהמות שאין בהן אפילו סימן טהרה אחד? כותב על כך רש"י בשם התורת כהנים:

 

אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחומר ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו'.

 

            אם כן, האיסור לאכול את הבהמות שיש בהן רק סימן אחד נלמד מקל וחומר: אם בהמה שיש לה סימן טהרה אחד אסורה, כל שכן שבהמה שאין בה שום סימן טהרה. רש"י לא הזכיר חיוב מלקות, אולם הרמב"ם כתב (הלכות מאכלות אסורות, ב,א):

 

מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה, ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא, ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וגו' הרי למדת שהן בלא תעשה ואף על פי שיש בהן סימן אחד, וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתם בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו.

 

            בדבריו הזכיר הרמב"ם שיש איסור מלקות בבהמות שאין בהם אפילו סימן טהרה אחד. לכאורה דבריו קשים, הרי כלל ידוע בידינו שאין מזהירין מן הדין?[2] אם כן, כיצד כתב הרמב"ם שלומדים את האיסור של בהמות האסורות מלימוד של קל וחומר? ואם לא נלמד כפי שיטתו, מנין נלמד על חיוב מלקות לבהמות שאין בהן אפילו סימן טהרה אחד? שאלה זו נשאלה על ידי הרמב"ן בפירושו לספר ויקרא (יא,ג):

 

אבל לפי דעתי אינה עולה כהוגן לפי סוגיות התלמוד, שאם כן לא יהא לוקה על שאר בהמה טמאה, שאינה באה אלא מדין קל וחומר, שאין מזהירין מן הדין. וכך אמרו באחותו שאסר הכתוב אחותו בת אביו או בת אמו (להלן כ יז), והוצרך לרבות בכתוב אחותו שהיא בת אביו ובת אמו אף על פי שבאה בקל וחומר ויש בה שם שתיהן, לומר שאין מזהירין מן הדין, כדאיתא ביבמות בפרק כיצד (כב ב). אבל הברייתא הזו, או שהיא שנויה כדברי האומר עונשין מן הדין במסכת סנהדרין (נד א), או שאינה מתרצתא.

 

            חז"ל היו צריכים לימוד מפורש כדי לחייב אדם שבא על אחותו שהיא גם בת אביו וגם בת אמו, למרות שהתורה אסרה את אחותו בת אביו שאיננה בת אמו ובת אמו שאיננה בת אביו. אם כן, ודאי שגם לעניין בהמות שאינן טהורות היה צורך ללמוד איסור על בהמה שאין בה אפילו סימן אחד, למרות שהתורה אסרה בהמות שיש להן סימן טהרה אחד מכל סוג. לכן הגיע הרמב"ן למסקנה, שהברייתא בתורת כהנים סוברת כשיטה האומרת שעונשין מן הדין (דעה שלא נפסקה להלכה), או שהיא ברייתא שאיננה מתורצת. בסיום דבריו הסביר הרמב"ן את איסור מקור איסור מלקות בכל הבהמות, גם אלה שאין להן סימן טהרה אחד:

 

והטעם במלקות שאר בהמה טמאה, מפני שאמר הכתוב באיסור השפן מפני שאין מפריס פרסה, ובחזיר מפני שאינו מעלה גרה, אם כן כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בשם האיסור הזה, אין צורך לקל וחומר כלל.

 

          כאשר התורה אסרה שפן, היא כתבה שהשפן אסור משום שאיננו מפריס פרסה. מכאן אנו למדים שכל בהמה שאיננו מפריס פרסה טמא ולוקים עליו, והאיסור כולל גם את הבהמות שאין להן שום סימן טהרה. כך גם לומדים מהאיסור של התורה לאכול חזיר, שכל בהמה שאיננה מעלה גרה, אסורה באכילה ולוקים עליה, ואין זה משנה אם יש לה או אין לה עוד סימן טהרה.

            אלא שלכאורה קשה על דבריו של הרמב"ן את אותה הקושיא שהוא הקשה על התורת כהנים. יכולנו לומר באחותו, שהתורה אסרה כל אחות מהאם גם אם איננה אחותו מאביו, והתורה גם אסרה כל אחות מהאב, גם אם איננה אחות מהאם, ואם כן לא צריך לימוד מיוחד לאחותו שהיא גם מאביו וגם מאימו. בהמשך נחדד את דברי הרמב"ן כך שיובנו.

המגיד משנה הסביר את דברי הרמב"ם:

 

ודע שאין לתמוה על מה שאמרו שלאו מיני בהמה וחיה טמאין בא קל וחומר מחזיר שפן וארנבת ממה שכתב אין מזהירין מדין קל וחומר לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה מן התורה בביאור וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא מקל וחומר.

 

            מסביר המגיד משנה, שהכלל שאין מזהירין מן הדין חל רק במקרה ולא היה "לאו הבא מכלל עשה". באכילת בעלי חיים טהורים כתוב "אותם תאכלו", ואם כן יש כאן "לאו הבא מכלל עשה" לגבי בעלי החיים הטמאים, ולכן ניתן להזהיר מן הדין. בהמשך הדברים נעמיק מעט יותר בדבריו של המגיד משנה.  

 

סוגי קל וחומר שונים

          בתחילת הספר גינת וורדים (כלל א') לבעל הפרי מגדים, הגדיר המחבר שיש שלושה סוגים שונים של קל וחומר:

 

והנה מידת קל וחומר נחלק לשלשה חלקים.

חלק האחד קל וחומר שהוא מתכונת קולא וחומרא. על דרך משל: ומה ראובן שאין לו חומרא אחת, יש לו חומרא שניה, שמעון שיש לו חומרא האחת אינו דין שיהיה לו חומרא השניה?

החלק השני הוא שאנו למדין קל וחומר שיהא בכלל מאתיים מנה, כמו ערות אחותך בת אביך או בת אימך, ואנו רוצים למילף בקל וחומר אחותו מן האב ומן האם שתהא אסורה לו, וזה בכלל מאתיים מנה.

החלק השלישי ערות בת בנך המפורש בתורה בפרשת אחרי, ואמרינן בסנהדרין דף ע"ו דאביי יליף בקל וחומר בתו מאנוסתו מבת בתו המפורש בפרשת אחרי, ואף דאין עונשין מן הדין, גילוי מילתא הוא ...

 

            מנה הפרי מגדים שלוש סוגים שונים של קל וחומר. הקל וחומר הראשון הוא אולי הנפוץ ביותר, כאשר דין מסוים נאמר על מקרה שיש לו מרכיב מסוים וחסר לו מרכיב אחר, קל וחומר שהוא יחול במקרה שיש לו את המרכיב החסר במקרה הראשון. הקל וחומר השני הוא כאשר יש מקרה שעליו נאמר דין מסוים ויש לו רק מרכיב אחד, ולמקרה השני יש גם את המרכיב הראשון וגם מרכיב נוסף שמחייב את הדין שנאמר לגבי המקרה הראשון. הקל וחומר השלישי הוא כאשר הדין השני נבוע מהדין הראשון. בת בתו אסורה עליו משום קורבת בתו, ולכן ניתן לאסור את בתו מקל וחומר שהתור אסרה את בת בתו.[3] ממשיך הפרי מגדים בהבאת התורת כהנים אותו הביא רש"י שלעיל:

 

אבל יש לנו עוד ציור אחד במידת קל וחומר, והוא אמרם ז"ל בספרא פרשת שמיני פרשתא ב', פרק ג', הלכה ב', "אין לי אלא בעשה בבהמה טמאה, בלא תעשה מנין? אמרת קל וחומר: ומה חזיר וגמל שיש להם סימן טהרה אסור, שאר בהמה טמאה לא כל שכן? וכתב הקרבן אהרון אף דאין מזהירין מן הדין, מכל מקום הכא שאני, דאם בגמל וחזיר אסרה תורה מטעם שאין להם סימן השני, מכל שכן שאר בהמה טמאה, ואף דבאחותו מן האב ומן האם נמי יש לנו למילף בטעם ומה אחותו מן האב לחוד אסרה תורה מחמת אחוה, מכל שכן מן האב ומן האם, מכל מקום כשהזהירה התורה, לא כתבה התורה בפירוש הטעם מפני מנ אסרה, מה שאין כן בחזיר וגמל אסרה וכתבה הטעם ...

 

            אם כן יש לנו הסבר מדוע ניתן ללמוד את הקל וחומר בבהמות שאינן טהורות, מה שאין כן במקרים האחרים (כמו אחותו מן האב ומן האם). כאשר התורה כתבה את הסיבה לכך שהגמל אסור, היא בעצם התכוונה לומר שמהסיבה הזו ניתן ללמוד את כל איסורי הבהמות הדומות לה באותה תכונה. זאת לעמות האיסור של אחותו, שם התרוה לא כתבה סיבה, וממילא לא ניתן ללמוד ממנה על מקרים אחרים בקל וחומר.

            נראה שזוהי גם כוונת הרמב"ן בדבריו לעיל. הסיבה שניתן לאסור כל בהמה שאינה מפרסת פרסה או מעלה גרה, ולא ניתן לאסור כל אחות שיש בה מרכיב של קורבה מצד האב או מצד האם, היא שהתורה עצמה כתבה באיסורי בעלי החיי את הסיבה שאוסרת אותם, ואם כן סיבה זו תאסור אותם גם כאשר המציאות תהיה מעט שונה, כל שכן כאשר היא תהיה חמורה יותר. לעומת זאת, באיסור אחות, התורה לא כתבה את טעם האיסור, וממילא אינני יכול להשליך מאיסור זה על איסורים אחרים שיש בהם את אותו המרכיב, גם אם מדובר על איסור שהוא לכאורה חמור יותר.

 

מפרשי מדרשי ההלכה

            לפני סיום, כדאי להביא שתי הערות של מפרשי מדרשי ההלכה. בספרי (פרשת ראה ק"א) למדו את חיוב מלקות בבהמות שאינן טהורות:

 

"מבשרם לא תאכלו" – אין לי אלא אלו בלבד. שאר בהמה טמאה מנין. ודין הוא. ומה אלו שיש בהם סימני טהרה הרי הן בלא תעשה, שאר בהמה טמאה שאין בהם סימני טהרה אינו דין שיהיו בלא תעשה על אכילתן? נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מקל וחומר. נמצא מצוות עשה שלהם מן הכתוב ומצוות לא תעשה מקל וחומר.

 

אם כן, ראינו שהספרי למד, שאת חיוב המלקות על אכילת בהמה שאיננה טהורה, לומדים בקל וחומר, דבר שקשה משום שאין מזהירין מן הדין. בפירוש תולדות אדם כתב בסוף דבריו:

 

ואפשר לי לומר, אף דנקיט בלישני קל וחומר המלקות, כאן בא ממידה אחרת שהיא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו יצא, והרי שפן וארנבת וחזיר וגמל, כולם בכלל בהמה טמאה וחיה היה בכלל העשה ד"אותה תאכלו" ולא בהמה וחיה שאין לה שני סימנים, ויצא מן הכלל לדונם במלקות, ועל הכלל כולו יצאו.

 

            אומר התורת אדם שכאשר כתוב בספרי שהאיסור נלמד מקל וחומר, אין הכלל דווקא לקל וחומר, שהרי אין מזהירין מן הדין. אלא הכוונה ללימוד בכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, כמו הבהמות הטמאות שנזכרו בפסוקים שהיו בכלל המצווה "אותה תאכלו" ואותם אסור לאכול, והם באו ללמד על הכלל כולו, שכל בהמה שאין לה סימני טהרה, אסורה באכילה.

            הערה נוספת נביא מדברי הקרבן אהרון בפירושו לספרי. ראינו לעיל שהגינת וורדים הביא כבר יסוד מפירושו על התורת כהנים, ועתה נביא יסוד נוסף, וכך כתב:

 

דהא דאמרינן דאין עונשין מן הדין אינו אלא בשני דברים חלוקים, שלא נמצא להם שתוף בדבר מה כלל בתורה, אלא שרצה ללמוד חומרא לחמור מפני שנמצאת במה שהוא קל מבלי שנמצא שהתורה שיתפה בשום דבר זה החמור עם הקל. אמנם אם תמצא שהתורה שיתפה שני דברים אלו בדבר אחד, כגון האי דכבר שיתפה התורה אלו שאין בהם סימן טהרה עם אלו שיש בהם במה שמיעטה אותם יחד בשווי מהאכילה, הנה בזה דין הוא שנאמר דכמו שגלתה התורה שהם שווים יחד באיסור שנלמוד מהם השווי גם כן באזהרה אף שיהיה מן הדין, דטעמא מאי אמרינן דאין מזהירין מן הדין, משום שיש לחוש ולומר שמא גזרת הכתוב כך הייתה, שזאת החומרא תהיה בקל ולא בחמור, או שמא היה שום סיבה בקל שחייבה לו החומרא שאינה בלמד החמור, ואם כן אין לחוש לזה אלא כשלא נמצא להם שווי ושיתוף בתורה, דאז נאמר שאינם שווים אצל נותן התורה. אבל אם נמצא להם שיווי ושיתוף ששתפה אותם תורה, כגון אלו ששתפה אותם בעשה, נוכל להשוות אותם מן הדין גם בלא תעשה והאזהרה, ולזה הטעם גם כן כוונה הברייתא במה שהוסיפה לומר נמצא מצוות עשה שלהן מן התורה, שירצה אחר שנמצא אותם בחדא מחתא יחד שווים ומשותפים במצוות עשה בתורה, זה יגלה לנו שגם במצוות לא תעשה יהיו שווים וילמדו החמורים מן הקלים האזהרה מן הדין.

 

            מסביר הקרבן אהרון, שכל המניעה ללמוד קל וחומר ולהעניש על פיו, נובע מהבעייתיות של חיבור שני דינים שלא בטוח שהם קשורים זה לזה – על אף שהם לכאורה דומים זה לזה. אולם, משעה שהתורה חיברה ביניהם ויצרה מכנה משותף בין שני הדינים, על כרחך לא ניתן יותר להפריד ביניהם, וניתן ללמוד ביניהם בקל וחומר. לכן, בבהמות שאינן טהורות, שיש כבר מכנה משותף בין שניהם – איסור הלאו הבא מכלל עשה של "אותם תאכלו", ניתן ללמוד את הדינים של זה מזה. אם נסביר על פי דבריו את דברי המגיד משנה, שאמר שניתן ללמוד את המלקות מקל וחומר בגלל שיש כבר איסור עשה, נבין שהאיסור עשה גורם למכנה משותף בין שני הדינים, דבר שקל וחומר בפני עצמו אינו יכול לגרום לו. ממשיך הקרבן אהרון:

 

 

והראיה לזה כי באחותו מאב ואם הוצרך קרא לכתוב אזהרה בה, מפני שאף שנעשה קל וחומר ונדין ממנה האסור לה, אין מזהירין ממנו לפי שלא שיתפן הכתוב כלל, אדרבה, חלק אותם באומרו בת אביך או בת אמך, ואין בכלל זה אחותו מן האב ומן האם.

 

            בראיה זו מסביר הקרבן אהרון שאלה שכבר שאלנו לפני כן: במה שונה הלימוד של בהמות שאינן טהורות, אותם לומדים בקל וחומר, לעומת הלימוד של איסור אחותו מן האב ומן האם אותו לא לומדים בקל וחומר. על פי היסוד של הקרבן אהרון, הדברים מובנים לעילא. בבעלי חיים שאינם טהורים, יש מכנה משותף של איסור העשה, דבר שהופך את הדינים לברי השוואה. לעומת זאת, באחותו מן האב ומן האם אין מכנה משותף בכלל לאיסור אחותו מהאב או אחותו מהאם, כיוון שהתורה לא כללה בשום אופן את שלושתם יחד, גם לא באיסור עשה, ולכן לא ניתן ללמוד זה מזה.

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] תודה לרב דניאל אלסון שחלק מהדברים התחדשו והתחדדו בעקבות דבריו.

[2] על אף שבמספר מקומות הגמרא הביאה מחלוקת האם עונשים מן הדין (סנהדרין נד,א), כל נקוט בידינו שאפילו מי שסובר שעונשים מן הדין, הרי שאין מזהירים מן הדין (מכות יז,ב).

[3] רש"י שם מגדיר שזה ההבדל בין אחותו, שם האיסור של אחותו מאמו ומאביו איננו נובע מהאיסור של אחותו מאביו או אחותו מאמו, אלא זהו איסור חדש, וכדבריו נסביר בהמשך.