מצוות מעקה

האם מצוות מעקה שורה למצוות נוספות העוסקות בשמירת הנפש? כיצד פרשנות בביאור הפסוק המצווה על מצוות מעקה גורם למניין שונה של המצוות אצל מוני המצוות?

 

לעילוי נשמת חברי ורעי רונן צארום זצ"ל, מדריך ומורה במלאמובן המילה. ת.נ.צ.ב.ה

מערכת אוצר התורה - ושננתם אלול תשע"ח

מצוות מעקה

האם מצוות מעקה עומדת בפני עצמה?       

בפתיחת פירושו לספר דברים, כתב הרמב"ן שחלק גדול מהמצוות הכתובות בספר הינן מצוות מבוארות, דהיינו: בני ישראל צוו על המצווה באחד הספרים הקודמים, ובספר דברים התורה חוזרת על המצווה ומוסיפה פרטים נוספים שלא הוזכרו בהופעה הראשונה של המצווה. בפרשת כי תצא, התורה מצווה על מצוות בניית מעקה (דברים כב,ח):

 

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

 

            הרמב"ן בפירושו התלבט האם מצוות מעקה היא מצווה חדשה או שהיא מצווה מבוארת:

 

מצות המעקה מחודשת, או מבוארת מלא תעמוד על דם רעך.

 

            מהו מקור הספק של הרמב"ן ועל הצד שמצוות מעקה היא מצווה מבוארת, מה היחס בין מצוות עשיית מעקה לבין מצוות "לא תעמוד על דם רעך"?

 

שיטת הרמב"ם

            על מנת לבאר את דברי הרמב"ן, נתבונן תחילה בדבריו של הרמב"ם במצווה זו. בתחילה הביא הרמב"ם את המצווה לעשות מעקה לגג (הלכות רוצח ושמירת הנפש יא,א):

 

מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר "ועשית מעקה לגגך".

 

            בהלכה בהמשך הוסיף הרמב"ם מצוות לא תעשה על מצוות העשה של עשיית המעקה (שם, ג):

 

וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנ'אמר "ולא תשים דמים בביתך", ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה.

 

            בהמשך דבריו כתב הרמב"ם שיש עוד איסור לא תעשה. כך כתב בהמשך (שם,ד):

 

אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר: "השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על "לא תשים דמים".

 

            בספר המצוות הרמב"ם גם מנה שתי מצוות: מצות עשה לעשות מעקה (מצוות עשה קפ"ד), ומצוות לא תעשה "ולא תשים דמים בביתך" (מצוות לא תעשה רח"צ).

דברי הרמב"ם קשים לכאורה בכמה מובנים:

  • בהכללה של כל המקרים שבהם יש סכנה שאדם מחויב למנוע, כתב הרמב"ם שאדם עובר על מצוות עשה של "השמר לך". מדבריו משמע שמצוות העשה של מעקה חלה רק על מעקה בלבד, ואילו המשך הפסוק "ולא תשים דמים בביתך" חל בכל מקרה של סכנה, ולכן היה צורך למצוא מצוות עשה נוספת של "השמר" במקום מצות מעקה. מהיכי תיתי לחלק בין שתי המצוות?
  • לכאורה אזהרה של "השמר" הינה מצוות לא תעשה כפי שמובא בגבמרא בכמה מקומות (למשל: מכות יג,א).
  • לכאורה, גם אם נאמר שהציווי של "השמר" פירושו שאדם צריך לשמור על עצמו מדבר העלול לסכנו, הרי שהציווי מוטל על האדם המסתכן ואין הכוונה שאדם צריך למנוע את הסכנה של אדם אחר.
  • מדוע לא הביא הרמב"ם גם את הלאו של "לא תעמוד על דם רעך"?

 

הסבר המנחת חינוך בשיטת הרמב"ם

חלק מהשאלות ששאלנו נשאלו על ידי המנחת חינוך (מצוה תקמו) והוא הוסיף קושיא נוספת:

 

והכסף משנה הרשים ברייתא דרבי נתן בבבא קמא "מנין שלא יעמיד אדם סולם רעוע וכו' ולא יגדל וכו' שנאמר ולא תשים וכו'" ואינו מבואר רק דיש לאו בדבר אבל עשה אינו מוזכר כלל.

 

לכאורה המקור של הרמב"ם ללאו של "ולא תשים דמים בביתך" הוא הברייתא במסכת בבא קמא. אלא שבברייתא מובא שיש רק איסור לאו של "ולא תשים דמים בביתך" ולא מוזכר שם כלל שיש גם ציווי של עשה. בהמשך המנחת חינוך הוא מקשה חלק מהקושיות ששאלנו לעיל ועונה על חלקם:

 

והרמב"ם לא כלל זה בכלל עשה דמעקה, רק עשה אחרת ד"השמר לך וכו'". נראה דדברים הללו אינו בכלל עשה דמעקה, דרק גגין ובורות וכו' דנתרבו בספרי והביאן הרמב"ם בכלל עשה דמעקה.

 

            הוי אומר: לפי הרמב"ם, מצוות מעקה שייכת רק במקרים מאוד מסוימים של סכנה שיש ריבוי שלהם בספרי, אבל אין חיוב העשה של מצוות מעשה חל בכל מקרה של סכנה. לכן, הרמב"ם לא היה יכול להכליל את כל הסכנות עליהם כתב תחת החיוב של עשיית מעקה. אלא שהקושי מהבאת העשה של "השמר" עדיין קשה:

 

אבל זה כתב מצוות עשה אחרת, דזה לא נזכר בברייתא דרבי נתן, אם כן, אפשר דליכא רק לא תעשה, ונפקא מינה דאין מברכין, וגם יכול להסיר ההיזק על ידי עכו"ם וכדומה, דאינן בני שליחות כמו שנתבאר לעיל.

 

על ידי שהרמב"ם הביא מצוות עשה נוספת של "השמר" בחיוב למנוע סכנה, הוא בעצם גרם לשיניים מסוימים בדין לעומת מקרה שבו היה רק איסור של לא תעשה: אם יש גם מצוות עשה, מברכים על קיום המצווה בעוד שאם יש רק איסור לאו, לא מברכים. כמו כן, אם יש גם מצוות עשה, מותר למנוע את הנזק על ידי שימוש בגוי, מה שאין כן אם יש רק איסור לאו.

 

וגם עיקר הלימוד דכתב הרמב"ם ד"השמר לך וכו'" קאי על שמירת הגוף, מבואר בברכות דף ל"ב עמוד ב', גבי חסיד אחד שהתפלל ונתן לו הגמון שלום ולא החזיר לו וכו', אמר ליה כתיב בתורתכם: "רק השמר לך ושמור נפשך וכו'" וכתיב: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וכו'" אלו הייתי חותך וכו'. ואיני מבין דרק "השמר וכו'" כתיב "כי לא ראיתם כל תמונה וכו'", אבל שמירת הגוף לא שמענו.

 

            המנחת חינוך מתפלא על קביעתו של הרמב"ם שהציווי "השמר לך" נאמר על החובה של אדם לשמור את עצמו מסכנה. מפשט הפסוקים עולה, שהתורה חייבה במקרה זה את האדם להימנע מעבודה זרה. אמנם מהסיפור בגמרא במסכת ברכות משמע שההגמון השתמש במקור זה לחובה על האדם לשמור את עצמו מפגיעה גופנית, אך אין להביא ראיה משם:

 

והנה על ההגמון לא קשה, כי הם מינים, ומהפכים דברי אלקים חיים למינות, ומי יודע איזה פירוש שפירש הרשע בכתוב הזה דלדעתו קאי על שמירת הגוף. אך דברי רבינו הרמב"ם צריכים עיון, מנלן זה דהוי עשה לשמירת הגוף מ"רק השמר וכו'" דמיירי בענינים העומדים ברומו של עולם עיקרי הדת, וצריך עיון. אך בודאי מצא באיזה מקום ונעלם מאתנו.

 

            מסביר המנחת חינוך שכנראה שלרמב"ם היה מקור נעלם, ממנו עולה שהציווי של "השמר" נוגע גם לענייני הגוף, ולא רק לחובה להישמר מעבודה זרה. בהמשך מוצא המנחת חינוך מקור לדברי הרמב"ם שהציווי "השמר" כולל בתוכו ציווי על גם ענייני הגוף:

 

שוב ראיתי בשבועות ל"ו עמוד א דדרשינן המקלל עצמו דעובר בלאו מפסוק זה ד"השמר וגו'", מבואר דהיתה להם קבלה דקאי על שמירת הגוף גם כן, ודין זה מבואר ברמב"ם פרק כ"ו מסנהדרין הלכה ג.

 

אלא שעדיין דברי הרמב"ם קשים משום שכפי שכתבנו לעיל, ציווי של "השמר" אמור להיות ציווי לא תעשה ולא ציווי של עשה:

 

גם צריך עיון דהרמב"ם כתב העשה מ"השמר וכו'", ועיין ברמב"ם פ"ד מהלכות תפילין, דסבירא ליה השמר דעשה גם כן לאו הוא, וכן כתב בפרק ח מהלכות בית הבחירה בביטלו שמירת המקדש עברו על לא תעשה ד"ושמרו", ד"השמר וכו'" הוא לאו, ואם כן למה כתב כאן "ואם לא הסיר וכו' ביטל מצוות עשה ועבר על לא תעשה דלא תשים וכו'", הא מהשמר גם כן עבר על לא תעשה ועבר על שני לאווין.

 

            בסוף דבריו עובר המנחת חינוך לעסוק בנושא היחס בין מצוות העשה של בניית מעקה לבין מצוות העשה של "השמר" שכתב הרמב"ם:

 

גם צריך עיון דאם "השמר" קאי על שימור הגוף כמו שכתבנו, אם כן אם לא עשה מעקה גם כן עובר בעשה זו. אם כן למה כתב הרמב"ם "אם הניח גגו בלא מעקה עובר בעשה ועשית וכו' ובלא תעשה ולא תשים וכו'", והוה ליה לכתוב לפי דבריו כאן דעובר בשני עשין "ועשית וכו'" ו"רק השמר לך", וצריך עיון.

 

          לאור קביעת הרמב"ם שיש מצוות עשה נוספת למי שאינו נזהר מסכנה, קשה להבין מדוע הרמב"ם לא קבע שבכל מקרה שעוברים על מצוות עשה של הקמת מעקה, עוברים גם על מצוות עשה של "השמר", וכך עוברים בבת אחת על שתי מצוות עשה?  המנחת חינוך מעלה אפשרות להסבר דבריו של הרמב"ם:

 

ואפשר דיצא להרמב"ם דגם בשאר מכשולים איכא עשה, אף דבדברי רב נחמן ליכא אלא לא תעשה מהש"ס דבבא קמא צ"א "שורי הרגת אתה אמרת לי להורגו וכו'", ומוקי ליה בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה, עיי' ברש"י וברא"ש, היינו דהם מזיקים וכו'. ומאי קא תבע ליה? דאמר אנא בעינא למיעבד מצוה, כדתניא: "וכו' וחייבו ר"נ וכו'". והנה שכר מצוה אינו רק בעשה, דמוטל על הבעלים לעשות. וזה לשון הרמב"ם פרק ז מהלכות חובל: "שור שהיה עומד להריגה מפני שמזיק את הבריות ואילן וכו' וקדם אחר ושחט שור זה שלא מדעת בעלים חייב לשלם לו וכו' שהרי הפקיען מלעשות מצוה וכו', וכן כל המונע הבעלים מלעשות מצוות עשה שהם ראוים לעשות וקדם אחר וכו'", ועיין בחוה"מ סימן שפ"ב, אם כן, דבר זה רק בעשה דעליה מוטל, ובלא תעשה לא שייך זה, וקל להבין. אם כן, אם נימא כרב נחמן דבכלב רע אינו עובר אלא בלא תעשה, אם כן אמאי בשור זה המזיק חייבים לשלם לבעלים? אלא על כרחך איכא עשה גם כן, והפקיעו מהמצוה, ועשה זו לא היה יכול הרמב"ם לכלול בעשיית מעקה, כי בספרי מרבינן קצת דברים, ומאי דלא מרבינן אינו בכלל. על כן מצא עשה אחרת "רק וכו'".

 

            מהגמרא בבבא קמא מוכח שקיימת גם מצוות עשה בהרחקת סכנות. אלא שלא ניתן לומר שמצוות העשה היא מצוות בניית מעקה, משום שיש מקרים שבהם לא חלה המצווה לבנות מעקה, ועדיין יש סכנה שצריך להימנע ממנה. לכן, על פי הסברו של המנחת חינוך, בחר הרמב"ם לחפש מצוות עשה נוספת שנוכל להחיל אותה על מקרי סכנה שמצוות מעקה לא חלה ובכך חידש שבמקרי אלו חלה מצוות עשה של "השמר לך", ומכאן גוזר המנחת כלל בעניין מעקה:

 

הכלל על כל פנים מוכח מהגמרא זו, דבכל המכשולות איכא עשה גם כן חוץ הלא תעשה.

 

            הכלל אומר שבכל מכשול ובכל סכנה יהיו שתי מצוות: מצוות לא תעשה "ולא תשים דמים בביתך" ומצוות עשה. כאשר המקרה עומד בקריטריונים של מצוות עשיית מעקה, מצוות העשה תהיה מצוות מעקה. כאשר המקרה אינו עומד בקריטריונים של מצוות מעקה, אנחנו מוכרחים להצמיד לאיסור הלא תעשה עוד מצוות עשה, ולכן צירף הרמב"ם את מצוות "השמר".

            אלא שדבריו של המנחת חינוך לכאורה קצת קשים.

  • כיצד ניתן לומר שמצוות "השמר" חלה רק כאשר מצוות מעקה לא חלה? לכאורה, אם ניתן לומר שמצוות "השמר" חלה במקרים שמצוות מעקה לא חלה, הרי שהיא צריכה לחול גם במקרים שמצוות מעקה חלה, והרמב"ם היה צריך לכתוב שמי שלא שם מעקה על גגו עובר על שתי מצוות עשה.
  • מדוע התורה הייתה צריכה לצוות על קיום מצוות מעקה, אם בכל מקרה אחר של סכנה הוא עובר על מצוות "השמר". היה מספיק שהתורה תצווה על "השמר" ובכך תכלול את כל מקרי הסכנה.

 

שיטת רס"ג והסמ"ק

          הסמ"ק (מצווה קנ"ב) חולק על הרמב"ם וסובר שיש אפשרות לחלק בין מצות השעה של עשיית המעקה לבין מצוות הלא תעשה של "ולא תשים דמים בביתך"

 

"ועשית" זו מצות עשה, "לא תשים" זו מצות לא תעשה. ונראה דאפילו הכי פעמים יש עשה בלי לא תעשה, כגון נפל המעקה, ולא תעשה בלי עשה כגון מעמיד סולם רעוע, ולכך חלקתים לשתי מצות.

 

            לעומת זאת, הרס"ג כתב שיש רק מצוות עשה. הגרי"פ פערלא (עשה ע"ז) מסביר את שהסיבה לכך היא שלא ניתן לנתק בין העשה לבין מצוות הלא תעשה:

 

ומכל מקום מתבאר דאין בזה שום מקום קושיא לרבינו הגאון ז"ל (רס"ג) שמנה העשה לחוד. ולא מנה לאו דלא תשים דמים, משום דסבירא ליה דלא משכחת ללאו זה בלא העשה. משום דבכל ענין שישנו בכלל לאו זה, אית ביה נמי עשה ד"ועשית מעקה" כמו שנתבאר.

מיהו נראה דאפילו אם תרצה לומר דמגדל כלב רע ומעמיד סולם רעוע לית בהו עשה ד"ועשית מעקה" אלא לאו ד"לא תשים דמים בביתך" לחוד. מכל מקום לא קשה מידי לדעת רבינו שלא מנה לאו זה. משום דאית בה לאו ד"לפני עור לא תתן מכשול". דבכל כיוצא בזה אין לך נתינת מכשול יותר מזה. ורבי נתן דנקט קרא דלא תשים דמים בביתך. היינו משום דהך קרא מפורש טפי ופשוט יותר. אבל ודאי הוה ליה נמי בכלל לאו דלפני עור לא תתן מכשול. ואם כן, הרי כבר מנה רבינו הגאון לאו דלפני עור. וכדרכו ז"ל בכל כיוצא בזה. ומיהו מעקה לא שייכא באזהרה דלפני עור. משום שהרי הדבר נגלה לעין כל והכל רואים שאין לגג מעקה. ועליהם להזהר. ולא קרינן בה לפני עור. אלא דמכל מקום חייבה תורה לעשות מעקה. ומצוה בפני עצמה היא ולכן מנאה.

 

            הגרי"פ מסביר שלפי רס"ג לא ניתן לחלק בין מצוות מעקה לבין מצוות "ולא תשים", והם תמיד יחולו ביחד. גם לאלו שסוברים שמצוות "ולא תשים" יכולה לחול ללא מצוות העשה של עשית מעקה (כשיטת הסמ"ק וכגון במקרה של סולם רעוע), עדיין אין צורך למנות את "ולא תשים" כמצווה בפני עצמה, משום שמצוות "ולא תשים" נכללת במצוות לא תעשה של "לפני עור לא תתן מכשול".

 

סיכום ביניים

            ראינו עד עתה בראשונים מספר שיטות לגבי החיבור בין מצוות מעקה לבין מצוות "ולא תשים":

  • שיטת הרמב"ם – מצוות מעקה לא יכולה לחול ללא מצוות "ולא תשים", אך מצוות "ולא תשים" חלה ללא מצוות מעשה. במקרה מעין זה נוסיף למצוות "ולא תשים" את מצוות העשה של "השמר", כך שתמיד יחול על האדם מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
  • שיטת הסמ"ק – שתי מצוות, עשיית מעקה ו"ולא תשים" לא חלות יחד בהכרח וניתן להפריד ביניהם בחלק לא מבוטל של המקרים ולכן יש למנות את שתי המצוות כמצוות נפרדות.
  • שיטת רס"ג (על פי הגרי"פ)[1] – לא ניתן להפריד בין שתי המצוות, והן תמיד חלות יחד. גם אם ניתן להפריד את המצוות, הרי שמצוות "ולא תשים" הינה חלק ממצוות לא תעשה "ולפני עור לא תתן מכשול".

במהלך הדברים ראינו גם את היחס בין מצוות מעקה ו"ולא תשים" לבין מצוות אחרות. לפי הרמב"ם יש קשר כלשהו בין מצוות עשיית מעקה לבין "השמר" ולפי רס"ג יש קשר בין מצוות "ולא תשים" לבין מצוות "ולפני עור".

 

ההבדל בין מצוות מעקה למצוות האחרות

            אלא שאם נתבונן במצוות מעקה, נראה שלכאורה הוא חלוק מהציווי "ולא תשים דמים בביתך". בגמרא במסכת סוכה (ד,א) מיעטה הגמרא בית שאין בו ארבע על ארבע אמות מחיוב מעקה. הדברים לכאורה תמוהים: אם מצוות מעקה נועדה על מנת להרחיק מהסכנה, כל בית אמור להיות מחויב בו, ואולי אפילו בית שיש עליו גג קטן זקוק הרבה יותר למעקה, משום שלא ניתן לעמוד עליו בשום מקום ללא סכנת נפילה, מה שאין כן בגג גדול, שם העומד יוכל למצוא מקום שהוא יוכל לעמוד בלי להסתכן. כל מובא בשיעורי הגר"יד על המקום:

 

והנה איתא בסוגיא כאן שהבית שאין בו ארבע על ארבע, הואיל ואינו ראוי לדירה, פטור מן המעקה. ועולה הקושיא למה יפטר בית זה מן המעקה, נהי שהעשה אינו נוהג דאינה דירת בית, עדיין כל זאת יתחייבו הבעלים לבנות מעקה משום חיוב הלאו המחייב בהסרת המכשולות, ולמה לא יחשב גג הבית הזה למכשול, וכדבר מסוכן, ויהיה זקוק למעקה כדי לסלק המכשול, אף על פי שאין בבית ארבע על ארבע ואינו ראוי לדירה.

 

            אם כן, קושיית הרב סולביצ'יק היא אכן קושיא חזקה: מדוע אין חיוב מצוות מעקה בבית שאינו ארבע אמות על ארבע אמות? ממשיך הגרי"ד:

 

וניתן ליישב קושיא ו בשני תירוצים: א. יש לומר שהבעלים אמנם חייב לסלק את המכשול הקיים בגג הזה מפני הלאו, אלא שאינן מצווים לסלקו על ידי בניית מעקה. רשאים הם למנוע נזק מחמת הגג גם בדרכי שמירה אחרים. אך כל זה בבית שאין בו ארבע על ארבע, אבל בארבע על ארבע העשה מחייב את בעל הבית לבנות מעקה דווקא. ב. אי נמי יש לומר שגג הבית אינו מכשול במציאות. שונה גג מבור ברשות הרבים. בור ברשות הרבים הוא מכשול במציאות מפני שהבור נמצא במקום הילוך הרבים. מאידך הגג אינו נמצא מקום דריסת הרגל, ואינו איפוא מכשול במציאות, ולפיכך אין הבעלים חייבים בשמירתו. רק כאשר חל העשה של מעקה, נקבעה על ידו חלות השם של מכשול על הגג מפני גזירת הכתוב מיוחדת, ואז חל גם הלאו של אי סילוק המכשולות. אולם, כשאין עשה, ליכא לאו, ולכן הבעלים של בית שהוא פחות מארבע על ארבע פטורים לגמרי ממעקה ומשמירת הגג.

 

            שתי האפשרויות שהעלה הרב סולוביצ'יק לגבי חיוב השמירה מסכנה בבית שאין בו ארבע על ארבע דומים הפלא למחלוקת הראשונים שראינו לעיל. לפי ההסבר הראשון שלו, בבית שאין בו ארבע על ארבע יחול חיוב שמירה מסכנה מפני דברים אחרים, ומכאן שיש חיוב שמירה גם כאשר אין חיוב של מצוות מעקה. לפי הסברו השני, בכל מקום שאין חיוב מצוות מעקה, אין גם חיוב שמירה מפני הסכנה, ולכן בבית שאין בו ארבע על ארבע הוא יהיה פטור לגמרי. אולם בהמשך דבריו כתב שצריך לחלק בין מצוות מעקה לבין מצוות "ולא תשים דמים":

 

ונראה לי ששתי המצוות האלו שונות לא רק בשמן, אלא גם בעצם חלותן. בניית המעקה מהווה קיום עשה. לעומת זה בחיוב לסלק את המכשולות יש אזהרת איסור עשה, אבל הגברא אינו מקיים עשה על ידי הסרתם.[2]

                     

            הגרי"ד האיר באור חדש את הדברים. יש לחלק בין מצוות מעקה שבו מקיימים מצווה של ממש בעשייתו, לבין מקרים שבהם אמנם אין חיוב של קיום מצוות מעקה עצמו, אבל יש אזהרה של מצוות העשה, והוא העשה של "השמר". כלומר: לא מדובר כאן על קיום שני מצוות עשה כמו שחשבנו בתחילה, שבו יש מצד אחד קיום מצוות עשה של עשיית מעקה, ומצווה נוספת של "השמר", אלא יש כאן רק מצוות עשה אחת של עשיית מעקה, והתורה רצתה שבמקרה שלא ניתן לקיים את מצוות העשה, שהאדם לפחות יהיה מוזהר על ידי העשה של "השמר". אבל אין טעם לחייב באזהרה בדרגה נמוכה, אם אדם חייב בקיום המצווה בדרגה גבוהה יותר – הדרגה של קיום מצוות מעקה.

            ממילא ניתן לענות על הקושיא השניה ששאלנו על המנחת חינוך. התורה הייתה צריכה לצוות געל בניית מעקה למרות שיש כבר את מצוות העשה של "השמר", משום שמצוות "השמר" הינה במדרגה נמוכה יותר, מדרגה של אזהרה, והתורה רצתה שהחיוב במצוות מעקה תהיה בגדר של מצווה שיש לקיים אותה ולא רק בדרגה של אזהרה.

 

שיטת הרמב"ן

            נחזור עתה לשיטת הרמב"ן. כך כתב (בחידושיו לקידושין לד,א):

 

ולי נראה שעיקר מצותו עשה, שאין לאו שבו אלא לקיים העשה, דכתב רחמנא ועשית מעקה תחלה והדר לא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו, ולאו שאין בו מעשה אחר אלא קיום עשה שבו הוא.

 

            הוי אומר: הציווי בפסוק "ולא תשים דמים בביתך" לא נועד לצוות על מצווה נוספת מעבר למצוות מעקה, אלא היא נועדה להסביר שצריך לקיים את מצוות מעקה על מנת שלא תקרה סכנה. אם כן, הרמב"ן חולק על הרמב"ם וסובר שאין למנות את "ולא תשים" כמצווה העומדת בפני עצמה, ומחלוקתם היא האם "ולא תשים" מהווה פירוש למצוות מעקה שנאמרה בתחילת הפסוק (רמב"ן), או שמא היא מצווה העומדת בפני עצמה (רמב"ם). יוצא אם כן, שפרשנות של פסוק יכולה לגרום לשיטות שונות במניין המצוות.

            על פי זה ניתן להסביר את התלבטותו של הרמב"ן אותם ראינו בריש הדברים. לכאורה מצות מעקה ומצוות "לא תעמוד על דם רעך" נמצאים באותה "משפחה" של המצוות, ומהצד הזה יש מקום לומר שמצוות מעקה היא ביאור של מצוות "לא תעמוד". אלא שאם מצוות מעקה היא ביאור של מצוות "לא תעמוד", הרמב"ן יתקשה להסביר את הסוגיא בקידושין משם הוא הוכיח שבמצוות מעקה אין שום לאו (אחרת נשים היו חייבות בו). לכן יש צד לומר שמצוות מעקה היא מצווה העומדת בפני עצמה ללא קשר למצוות "לא תעמוד" והראיה היא שאדם פטור ממצוות מעקה במקרים שונים שבהם הוא לכאורה יהיה חייב ב"לא תעמוד" (כגון בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות).

            ההבדל בין שני הצדדים שכתב הרמב"ן נובע ממהות מצוות מעקה. אם נסביר שמצוות מעקה היא מצווה העומדת בפני עצמה, אזי לכאורה זו מצווה השייכת על החפצא. בית שיש בו ארבע על ארבע חייב במעקה, לעומת בית קטן יותר שאינו חייב בכך. אולם, אם נסביר שמצוות מעקה היא מצווה המבארת את "לא תעמוד", הרי שהחיוב הוא על הגברא, אלא שהתורה פטרה את הגברא במציאות של בית הקטן מארבע על ארבע ובמקרים נוספים.

 

 

[1] יש לציין שרס"ג כתב שני חיבורים על מניין המצוות. חיבור אחד מקיף ושלם כנראה אבד. הגרי"פ כתב את חיבורו על המהדורה מקוצרת שכתב רס"ג שנכתב באותה צורה של האזהרות שהיה מקובל לכתוב בימיו.

[2] הגרי"פ (שם) הסביר שהראשונים נחלקו האם "ולא תשים" היא מצווה שצריך לקיים אותה בפועל או שמא זוהי מצווה שלא מקיימים אותה בפועל, ולמד שזו גם מחלוקת תנאים לגבי פירוש המילה ש.ם