אסתר פרק ח

ביאור ושננתם עם חלק מההערות למגילת אסתר פרק ח'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם אלול תשע"ח

אסתר פרק ח

(א) בַּיּוֹם הַהוּא בתקופה שבה תלו את המן,[1] נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים המלך אחשוורוש מסר לאסתר המלכה את ביתו ונכסיו של המן שהציק ליהודים,[2] וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ומרדכי נכנס לפני המלך אחשוורוש,[3] כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ היות ואסתר אמרה לאחשוורוש שמרדכי הוא הדוד שלה[4]: (ב) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן המלך אחשוורוש הסיר מידו את הטבעת שהוא העביר מהמן. לעיל בפרק ג' פסוק י' כתוב שאחשוורוש העביר את טבעתו להמן. לאחר שהרגו את המן, אחשוורוש לקח חזרה את הטבעת ועתה הוא הסיר את הטבעת פעם נוספת,[5] וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי אחשוורוש נתן את הטבעת למרדכי,[6] וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן אסתר מינתה את מרדכי על בית משפחתו של המן[7]: (ג) וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר אסתר דיברה עם אחשוורוש פעם נוספת על הצלת עם ישראל (לאחר שידברה איתו על כך במשתה הראשון),[8] וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אסתר דיברה לפני המלך על בקשתה,[9] וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו אסתר נפלה בכוונה לפני רגליו של אחשוורוש (על מנת להתחנן לפניו על הצלת עם ישראל),[10] וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי אסתר בכתה והתחננה לפני אחשוורוש שיבטל את הרעה של המן האגגי (שרצה להשמיד את עם ישראל),[11] וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים (וכן שיבטל ) גם את המחשבה שהוא חשב על היהודים (להשמידם)[12]: (ד) וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב המלך אחשוורוש הושיט את שרביט הזהב לאסתר,[13] וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אסתר הזדקפה ונעמדה לפני המלך אחשוורוש[14]: (ה) וַתֹּאמֶר אסתר אמרה לאחשוורוש: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אם בקשתי תהיה טובה בעיני המלך ותסכים לדברים שאומר,[15] וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו ואם אני מוצאת חן בעיניו והמלך מוכן לתת לי את מה שאני מבקשת ממנו,[16] וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ואם הדבר נכון בעיני המלך,[17] וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו ואם אני ראויה להיות המלכה שלך,[18] יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי (אני מבקשת) שיחזירו את הספרים שכתוב בהם את תכניתו של המן האגגי,[19] אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת  הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ המן כתב בספרים שצריך להשמיד את כל היהודים שנמצאים בכל המדינות שעליהם המלך אחשוורוש שולט[20]: (ו) כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי שהרי איך אוכל לחיות כשאני רואה את הרעה שתבוא על עמי? כיצד אוכל לחיות אם אראה את עמי מושמד?[21] וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי ואיך אוכל לחיות אם אני אראה את השמדת משפחתי[22]: (ז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי המלך אחשוורוש ענה לאסתר המלכה ומרדכי היהודי: הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר הרי מסרתי את ביתו של המן לאסתר המלכה,[23] וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ וגם תלו את המן על העץ שהוא הכין למרדכי,[24] עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים וכל זאת בגלל שהוא רצה להרוג את היהודים. אם כן אתם רואים שנקמתי בהמן, אבל אינני יכול להחזיר את הספרים כפי שביקשתם (כפי שיבואר בפסוק הבא)[25]: (ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ ואתם תמהרו ותכתבו בשם המלך אל היהודים כפי שאתם רואים לנכון,[26] וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ ותחתמו על מה שכתבתם עם טבעת המלך,[27] כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב היות ולא ניתן להחזיר איגרת שנכתבה בשם המלך ונחתמה בטבעתו. אחשוורוש אמר לאסתר ומרדכי שלא ניתן לבאל את הספרים שהמן שלח, היות והיה חוק פרסי שאסור להחזיר אגרות שכתוב בהם ציווי של המלך[28]: (ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא באותו הזמן נקראו סופרי המלך על מנת לכתוב אגרות חדשות,[29] בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ סופרי המלך נקראו בתאריך כ"ג סיון שהוא החודש השביעי,[30] וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ באגרות נכתבו הדברים שמרדכי ציווה בעניין היהודים אל הפחות, האחשדרפנים ואת שרי המדינות שמהודו ועד כוש. האחשדרפנים, הפחות והשרים הם סוגים שונים של בעלי שררה,[31] שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה בסך הכל נשלחו האיגרות ומאה עשרים ושבע מדינות,[32] מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ כל מדינה קיבלה איגרת שכתובה בכתב הנהוג באותה מדינה,[33] וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ ולכל עם נכתבה האיגרת בשפה שבה דיבר,[34] וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם והאיגרות גם נשלחו אל היהודים בכתבם ובשפתם[35]: (י) וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ סופר המלך כתב את האיגרות בשם המלך אחשוורוש,[36] וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ מרדכי חתם על האיגרות עם הטבעת של המלך,[37] וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד על מנת למהר את שליחת האיגרות, מרדכי שלח אותם בידי שלושה סוגים של רצים: 1) הָרָצִים בַּסּוּסִים בידי הרצים שהיו רוכבים על הסוסים,[38] 2) רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים ובידי רוכבי הגמלים המהירים לרוץ,[39] בְּנֵי הָרַמָּכִים ובידי בני אדם שניטל הטחול שלהם וחקקו את כפות רגליהם (כך שאינם מרגישים את הקרקע בשעה שהם רצים והדבר אינו מעכב אותם)[40]: (יא) אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם (באיגרות היה כתוב) שהמלך אחשוורוש נתן רשות ליהודים שבכל אחת מערי ממלכתו להתאסף ולהציל את עצמם,[41] לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם (היהודים קיבלו רשות) להשמיד, להרוג ולאבד את כל החיילים שבכל החיילים של כל עם ושל כל ארץ שיציקו להם,[42] טַף וְנָשִׁים יש להשמיד אפילו את הילדים והנשים שבאים להציק ליהודים,[43] וּשְׁלָלָם לָבוֹז וכן היה כתוב באיגרות שצריך לקחת לשלל את כל הרכוש של אותם גויים[44]: (יב) בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ היהודים צוו להשמיד את הצרים עליהם בכל המדינות שהיו תחת שלטונו של אחשוורוש תוך יום אחד,[45] בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר היום שבו צוו היהודים להציל את עצמם היה ביום י"ג לחודש השנים עשר, כלומר: בי"ג אדר[46]: (יג) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב הציווי הכתוב באיגרות במפורש,[47] לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה לתת חוק בכל אחת מהמדינות שעליהן שלט אחשוורוש,[48] גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים והתוכן היה ברור לכל העמים, כל העמים ידעו מה צוו היהודים באיגרות,[49] וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם שביום הזה, י"ג אדר, היהודים יהיו מזומנים להינקם מאויביהם[50]: (יד) הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ הרצים שרכבו על הגמלים הממהרים לרוץ יצאו בזריזות ובדחיפות בציווי המלך אחשוורוש,[51] וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה והחוק ניתן בשושן הבירה (שהיהודים יצילו את עצמם), וכך לא היה יכול אדם לערער על מה שכתב מרדכי באיגרות[52]: (טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ כאשר מרדכי יצא מאת המלך על מנת לשלוח את האיגרות,[53] בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת (כשמרדכי יצא לשלוח את האיגרות הוא יצא) בלבוש המתאים למכלים, היות והמלך מינה אותו להיות משנה למלך,[54] תְּכֵלֶת וָחוּר בגדי המלכות של מרדכי היו בצבע תכלת ולבן,[55] וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה ובראשו של מרדכי היה עטרה גדולה של זהב (כדרכם של המלכים),[56] וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן והיה לו מעין חגורה עשויה מפשתן ובד הצבוע בצבע ארגמן,[57] וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה והעיר שושן הרימה קולות של צהלה ותושביה היו שמחים בליבם[58]: (טז) לַיְּהוּדִים הָיְתָה ליהודים היו הדברים הבאים:[59] 1) אוֹרָה כשם שאדם שהיה בחושך ולאחר מכן עבר למקום מואר, המעבר גורם לו שמחה רבה, כך היהודים היו בתחילה בצרה ולאחר מכן יצאו לישועה,[60] 2) וְשִׂמְחָה ושמחה בלב,[61] 3) וְשָׂשֹׂן ושמחה בפה, היהודים אמרו דברי שמחה בפיהם,[62] 4) וִיקָר וכבוד מהעמים[63]: (יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר בכל אחת מהמדינות והערים שתחת שלטונו של אחשוורוש,[64] מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ בכל מקום שבו הציווי של המלך מגיע עם החוק שלו,[65] שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים היה ליהודים שמחה וששון. שמחה בלב וששון בפה,[66] מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וכן נהגו היהודים במשתה וביום חג,[67] וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים ורבים מהגויים מתגיירים ומצטרפים לעם היהודי,[68] כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם היות ופחד היהודים נפל עליהם, רבים התגיירו היות והם פחדו מהיהודים[69]:

 

[1] ר"מ חלאיו בפירושו השני עליו כתב שהוא פירוש נכון יותר מפירושו הראשון. בפירושו הראשון כתב שהכוונה לאותו יום שבו תלו את המן. מוהר"ם אלשייך: הדגש הוא שאחשוורוש נתן לאסתר את בית המן דווקא ביום שבו תלו את המן, כדי להראות שהיא כבר איננה תחת שלטונו של המן. לולי זה, אין משמעות לנתינת בית המן לאסתר, שהרי היו לה בתים רבים בתור מלכה.

[2] תרגום. התרגום הוסיף שאחשוורוש מסר בידי אסתר את כל אנשיו של המן ואת כל עושרו. גם אבן עזרא בנוסח ב' כתב שהכוונה לבית מלשון משפחה כפי שכתוב בחיוב קרבן פסח: "שה לבית אבות" וכדומה. רלב"ג: "צורר היהודים" היא סיבה לכך שנתנו את בית המן לאסתר. אחשוורוש רצה להראות שהוא שונא את מי ששונא את היהודים. מלבי"ם: החוק היה שנכסיהם של הרוגי מלכות מגיע אל המלך. אחשוורוש רצה להראות לכולם שסיבת תלייתו של המן לא הייתה בגלל שהוא מרד במלך, אלא בגלל שהוא רצה להשמיד את העם של אסתר, ולכן הוא נתן לאסתר את בית המן. מוהר"ם אלשייך: הכתוב כתב "צרר יהודים" בלשון הווה למרות שהמן כבר נתלה, משום שהצרה הייתה עדיין בתוקף גם לאחר תלייתו, שהרי לא ניתן להחזיר את האיגרות. כמו כן הסביר שבית המן ניתן למרדכי משום שחרבונה אמר שהמן הכין את העץ לתלייתו בגלל שהוא דיבר טוב על המלך, ולא בגלל עצם הצלת המלך, שהרי אם מסירת ממונו של המן הייתה כשכר על הצלת אחשוורוש, היה ראוי לתת למרדכי אתשכרו כבר מיד לאחר שהוא הציל את המלך. כמו כן, אחשוורוש רצה להדגיש שמסירת הממון למרדכי ואסתר הייתה בגלל שהמן רצב לפגוע באסתר, שהרי אם החרמת רכושו של המן הייתה רק בגלל שהוא ביזה את המלך בכך שהוא רצה לתלות את מרדכי מציל המלך, היה ראוי שהממון יינתן למלך עצמו. רינת יצחק: לפי השיטות שאין מצווה למחות את זכר עמלק עד לימות המשיח או כשאין מלך בישראל, מובן איך קיבלה אסתר את בית המן. אולם לשיטות שיש מצווה למחות את זכר עמלק גם כשאין מלך קשה. יש לומר שגם שיטות אלו סוברות שאין מצווה על היחיד למחות את זכר עמלק, מצווה זו חלה רק על הציבור. אם כן, כלל ישראל היו מנועים מלקחת את הביזה של הגוים, אך אסתר כאדם פרטי הייתה יכולה לקחת את בית המן. גם לשיטת החינוך שייתכן שיש לדייק מדבריו (לפי חלק מהגירסאות) שיש מצווה גם על כל יחיד למחות את זכר עמלק, ניתן לומר שהחיוב הוא רק על הזכרים ולא על הנקבות, ולכן אסתר הייתה יכולה לקבל את בית המן. אולם לכאורה קשה על דבריו של הרינת יצחק, שהרי אסתר מסרה את בית המן למרדכי (ובהמשך דבריו הסביר שמרדכי לא קנה את הנכסים, אלא אסתר רק מינתה את מרדכי לאכול פירות כמו נכסי מלוג, או שאסתר קנתה את הבית מעמלק אך מרדכי כבר קנה את הבית מאסתר ולכן כשהנכסים הגיעו אליו כבר לא נקראו נכסי עמלק). באופן נוסף הסביר שהמן היה עבדו של מרדכי, ומה שקנה עבד קנה רבו, וממילא כל נכסיו של המן היו שייכים למרדכי. אלא שקשה על כך, שאפילו לשיטה הסוברת שהאדון קונה ישר את הנכסים, הוא קונה רק את הנכסים שהעבד קנה לאחר שהוא השתעבד לאדון, אבל את הנכסים שקנה העבד לפני השעיבוד, האדון איננו קונה. לכן הסיק שאסתר לא החריבה את ביתו של המן משום פיקוח נפש.בסוף דבריו כתב שתחילה זכה אחשוורוש בנכסי המן, ורק לאחר מכן אסתר זכתה בהם מידו של אחשוורוש, ולכן אין זה נחשב נכסי עמלק.

[3] תרגום. מלבי"ם: למרדכי ניתנה רשות מעתה להיכנס אל המלך בכל זמן שהוא רוצה, והוא אינו צריך לחכות שהמלך יושיט לו את שרביטו.

[4] אבן עזרא. ר"מ חלאיו: אסתר גם אמרה לאחשוורוש שבזכות מרדכי היא עלתה לגדולה. כמו כן כתב שייתכן לומר שמרדכי לא היה רגיל לבא לפני המלך עד עתה. חכמי צרפת: אסתר סיפרה לאחשוורוש את קרבתה למרדכי כבר במשתה השני כאשר היא אמרה לו על מזימתו של המן. מוהר"ם אלשייך: אסתר אמרה לחשוורוש מה הוא לה עכשיו, דהיינו שהוא רק הדוד שלה, אבל הוא כבר לא בעלה. לאחר שאחשוורוש בא על אסתר ברצונה (לאחר שאמרה "וכאשר אבדתי אבדתי"), היא נאסרה על מרדכי ולכן איננה נחשבת לאשתו יותר.

[5] תרגום. מלבי"ם: מעת שאחשוורוש נתן להמן את הטבעת, המשנה למלך היה נושא את הטבעת בכל עת. לכן הכתוב מספר שאחשוורוש נתן את המלך למרדכי מייד לאחר שהוא הסיר את הטבעת מהמן, בלי שהטבעת עברה תחת יד המלך עצמו.

[6] תרגום. אבן עזרא: העברה היא פעולה של לקיחת חפץ מאדם אחד ונתינתה לאדם אחר.

[7] תרגום. רלב"ג: אם אסתר הייתה ממש נותנת למרדכי את הבית, היה בכך זלזול כלפי אחשוורוש, שהרי הוא נתן לה את הבית במתנה. לכן הכוונה שאסתר מינתה את מרדכי לנהל את ענייני הבית ורכושו של המן. מלבי"ם: המן התגאה בשני דברים: בכבוד ובעושר. את שני הדברים האלה העביר אחשוורוש למרדכי. את הכבוד הוא העביר על ידי נתינת טבעת המלך, ואת העושר על ידי נתינת בית המן. מוהר"ם אלשייך: אסתר מינתה את מרדכי על בית המן כדי שכולם יידעו שהמצב התהפך, והמלך מינה את מרדכי במקומו של המן, ולכן אין לפגוע בו ובעמו. בפירוש נוסף כתב שהספרים שנשלחו לכל המדינות לא נפתחו עדיין, ורק בשושן היה ידוע לכולם מה בדיוק ציווה המן, ולכן רצתה אסתר להפחיד את תושבי שושן על ידי שהיא העבירה את בית המן למרדכי.

[8] אבן עזרא נוסח ב'. בנוסח א' כתב דבר שלכאורה תמוה, שאסתר רצתה להשמיד את המן. אולם דבריו לכאורה קשים שהרי מטרתה של אסתר הייתה הצלת עם ישראל ולא השמדתו של המן. ר"מ חלאיו הסביר שהיות ואסתר כבר ביקשה את הצלת עם ישראל, צריך לומר שמדובר על הוספת בקשה נוספת, ולכן יש לומר שעכשיו אסתר כבר ביקשה להשמיד את המן. מלבי"ם: אסתר חששה שאחשוורוש איננו מתכוון לעזור בהצלת היהודים, היות והיא ראתה שהוא נותן לה הרבה מתנות, אך מצד שני נמנע מלומר דבר על הדבר החשוב ביותר והוא הצלת היהודים. לכן היא חזרה לבקש על דבר זה. מוהר"ם אלשייך: אסתר עשתה ארבע פעולות בפסוק זה: 1. "ותדבר". 2. "ותפל". 3. "ותבך". 4. "ותתחנן". משום שהמן בתחילה אמר למלך שהוא רוצה "לאבד" את היהודים. ניתן להסביר רצון זה באיבוד הממון בלבד. לאחר שאחשוורוש ענה להמן שהוא יכול לעשות ביהודים כטוב בעיניו, המן הלך צעד קדימה וכתב "להשמיד, להרוג ולאבד" את היהודים. אסתר חששה שגם אם אחשוורוש יבטל את הגזירה של השמדת היהודים, הוא עדיין ישאיר במקומו את בקשתו הראשונה של המן לאבד את ממונם. לכן היא עשתה ארבע פעולות, כל פעולה נועדה לבטל את אחת מגזרותיו של המן. בכך מובן גם סוף הפסוק "ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים". מה מיוחד במחשבה זו? הרי כתוב לפני כן שהיא ביקשה להעביר את רעתו של המן? אלא הכוונה למחשבתו הראשונה לאבד את ממונם, וזאת בניגוד לאמור לפני כן בפסוק שהיא ביקשה לבטל את רעתו של המן "להשמיד, חהרוג ולאבד". ארבעת הבקשות של אסתר באות לידי ביטוי גם בכתוב בפסוק ה': 1. "אם על המלך טוב". 2. "ואם מצאתי חן בעיניו". 3. "וכשר הדבר לפני המלך". 4. "וטובה אני בעיניו".

[9] תרגום.

[10] אבן עזרא נוסח ב'.

[11] תרגום. אבן עזרא נוסח ב': העברת רעתו של המן היינו החזרת הספרים, אך המלך אמר על כך שאינו יכול להחזיר אותם. בנוסף ביקשה אסתר גם את העברת מחשבתו של המן, היות והיא ידעה שגם אם אחשוורוש יחזיר את הספרים, המן עדיין ימצא דרך לנסות ולהשמיד את היהודים. מלבי"ם: יש דרכים שונות לשכנע את העומד מולך לקבל את דבריך. בתחילה דיברה אסתר אל אחשוורוש על פי השכל, וזה מה שכתוב "ותדבר לפני המלך", ועתה היא עברה לדבר אל הרגש שלו, ולכן כתוב שהיא התחננה בפניו. בדבריה ביקשה על שני דברים. בצלע זו שבה היא מבקשת להעביר את רעת המן, היא אומרת שהגויים מציקים לעם ישראל כבר עכשיו בגלל האיגרות ששלח המן, ולכן ראוי להחזירם. בצלע הבאה, "מחשבת המן", היא טוענת שאם לא יחזירו עכשיו את האיגרות ששלח המן, כאשר יגיעו האיגרות השניות למקומם, היהודים לא יאמינו לתוכן האיגרות ולכן לא תהיה בהם תועלת. כמו כן אסתר אמרה בדבריה שהמלך איננו צריך לחשוש שהוא יעבור על חוק מלכי פרס ומדי כאשר הוא יחזיר את הספרים, משום שהספרים נכתבו על ידי המן, ולא המלך ציווה את הכתוב בהם. כאמור, המלבי"ם פירש שהיו שני ספרים שנשלחו על ידי המן. "פתשגן", הספרים שהיו גלויים לכולם, ובהם לא היה כתוב להשמיד את היהודים, וספרים שהיו עדיין חתומים. אסתר הציעה להחזיר את הספרים החתומים ולהשאיר את הספרים שכבר נפתחו, בטענה שהספרים החתומים נכתבו על ידי המן ולא על ידי המלך.

[12] תרגום. רלב"ג: באגרות הראשונות לא היה כתוב שיש ציווי להרוג את היהודים, שהרי אם היה ציווי, לא היה שייך לבטל אותו. אלא באגרות היה כתוב שיש רשות ביד שונאי ישראל להרוג את היהודים, וממילא היה ניתן לתת רשות גם ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם ולהציל את עצמם. שונאי ישראל היו בעיקר מזרע עמלק ששנאו יהודים, ולכן ה' ציווה למחות את זכרם. על מלחמה זו בעמלק התנבא יעקב אבינו "בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל". הערב היא תקופתו של מרדכי.

[13] תרגום. בדבר סיבת ההושטה נחלקו הפרשנים. רלב"ג: אסתר נכנסה אל המלך פעם נוספת ולכן הייתה זקוקה להושטת השרביט כפי שהיא הייתה צריכה לכך בפעם הראשונה כשהיא ניגשה אל המלך ללא שהיא נקראה לכך על מנת להזמין אותו לסעודה. אסתר עשתה זאת משום שהיא ראתה שאחשוורוש כועס על המן אז היא רצתה לחכות עד שהוא יירגע או משום שהיא חיכתה שיקראו לה בפני המלך, או משום שתי הסיבו גם יחד. חכמי צרפת: הושטת השרביט נעשתה כדי להקים את אסתר מהקרקע. מחלוקתם קשורה בשאלה כיצד מפרשים את הכתוב בפסוק הקודם "ותוסף": האם יש כאן שיחה חדשה עם המלך או האם זהו המשך השיחה הקודמת. אם נפרש שמדובר על שיחה חדשה, מובן מדוע יש צורך בהושטת השרביט כדי להראות שהמלך מחל לאסתר על כניסתה ללא הזמנה. אולם, אם מדובר באותה שיחה, לא מובן מדוע יש צורך בהושטת השרביט אלא אם נפרש שהמטרה הייתה הקמת אסתר מהקרקע. מלבי"ם: הושטת השרביט נעשתה כדי לומר לאסתר שיש לה רשות לפרט את בקשתה. מוהר"ם אלשייך: הושטת השרביט אל אסתר נעשתה בגלל שאחשוורוש ריחם על אסתר ומשום שהוא רצה לרמוז לה לקום מהארץ.

[14] תרגום.

[15] תרגום. מלבי"ם: הסביר את דבריה של אסתר כך. יכלו להיות ארבעה טעמים לכך שאחשוורוש ימלא את בקשתה של אסתר. או בגלל שהיא מוצאת חן בעיניו, או בגלל שעם ישראל מוצא חן בעיניו, או בגלל שהוא ירוויח דבר כלשהו מאסתר אם הוא ימלא את בקשתה, או שהוא ירוויח דבר כלשהו מעם ישראל אם הוא ימלא את בקשתה של אסתר. כל ארבעת הדברים שייכים כאן: "אם על המלך טוב" – שעם ישראל מוצא חן בעיני המלך, "ואם מצאתי חן בעיניו" – שאסתר עצמה מוצאת חן בעיני המלך, "וכשר הדבר לפני המלך" – שאחשווורוש ירוויח ממילוי בקשתה של אסתר, היות וטוב למלך שייעשה צדק בארצו, "וטובה אני בעיניו" היינו שיהיה לאחשוורוש תועלת מאסתר עצמה, משום שהיא תמות אם היא תראה באבדן ישראל.

[16] ר"מ חלאיו.

[17] רי"ד. חכמי צרפת: אם טוב בעיניך להשאיר בחיים עם שלם שלא היה בו שום חטא.

[18] חכמי צרפת וכתבו שאסתר חשבה שאולי עכשיו אחשוורוש איננו רוצה שאסתר תהיה המלכה שלו משום שהוא יודע עכשיו שהיא יהודיה. ר"מ חלאיו: אם כל מה שאשאל מאת המלך הוא טוב ויפה ועל ידי כך יתקיימו דברי.

[19] רס"ג. מוהר"ם אלשייך: אסתר ידעה את החוק שאסור למלך החזיר את הספרים שהוא כתב. אלא שהיו שני ספרים. ספר אחד שבו היה כתוב להיות מוכנים לי"ג אדר, וספרים אלו היו גלויים לכולם כבר עכשיו, וספר נוסף שעוד לא התגלה תוכנו, שהיה כתוב בו שביום זה צריך להשמיד את היהודים. אסתר ביקשה מאחשוורש שיחזיר את הספרים השניים, שעוד לא התגלה תוכנם, משום שאין זה בכלל החוק שאסור להחזיר ספרים. אחשוורוש ענה לה שגם ספרים אלו נכללים בכלל החוק שאסור להחזיר ספרים. כמו כן הסביר את הכתוב "את מחשבת המן", היות ואסתר חששה שיש ספרים שכתוב בהם רק את מחשבתו הראשונה של המן לאבד את ממון ישראל, ואסתר רצתה שכל הספרים יוחזרו.

[20] תרגום.

[21] אבן עזרא נוסח א' וכתב שתי דרכים לפרש את המילה "איככה": או שמדובר במילה שהיא כפולה, כלומר, שיש בה אות נוספת החוזרת על עצמה, במקרה זה האות כ', ולפי זה משמעות המילה "איך", או שמדובר על שילוב של שתי מילים "אי ככה" – אם כך. כמו כן התלבט בהסבר המילה "אובדן", האם מדובר על מילה משורש א.ב.ד בלשון נקבה והפירוש הוא שהנפשות יאבדו, או שמדובר על שם הפועל ופירושו אבדן העם. בנוסח ב' כתב האבן עזרא ש"עמי" מוסב על הזכרים ו"מולדתי" על הנקבות, וזאת כנראה משום ששם הוא פירש שהמילה "אבדן" נכתבה כשורש א.ב.ד בהטיה של נקבה. ר"מ חלאיו דחה פירוש זה באומרו שדרכו של הכתוב לכתוב גם צורת נקבה כאשר העיסוק הוא על נושא בלשון זכר. רינת יצחקנ בשם הגרי"ז: אסתר לא הייתה בסכנה מצד עצמה, שהרי היא הייתה מלכה. אלא היא נמצאה בסכנה משום שהמן קנה את כל היהודים והיא נכללה בכלל קנין זה. לכן היה צורך להרוג את המן לפני שמצילים את עם ישראל, כדי לבטל את המכירה והשיעבוד של ישראל.

[22] תרגום. מוהר"ם אלשייך: אסתר ביקשה מאחשוורוש שההצלה תבוא על ידה, היות וכל הצרה של המן גרמה בגלל אבי אביה שאול שלא השמיד את עמלק. מרדכי אמר לאסתר שאם היא לא תציל את ישראל, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, אבל בית שאול תאבד, משום שחטאו של שאול לא יכופר, אך אם אסתר תציל את עם ישראל, היא תכפר בכך על חטאו של שאול, ובית אביה לא יושמד.

[23] ר"מ חלאיו. מלבי"ם: על ידי הדגשת מסירת בית המן לאסתר יידעו כל הגויים שהמן כתב את האיגרות שלא על דעת המלך.

[24] ר"מ חלאיו.

[25] ר"מ חלאיו. רש"י: הכוונה שאין צורך להשיב את הספרים היות וכולם מבינים שהמלך תמך ביהודים לאחר שהוא תלה את המן ונתן את ביתו לאסתר.

[26] תרגום. ר"מ חלאיו: אחשוורוש אמר "בשם המלך" למרות שהוא התכוון לעצמו, וכך אנחנו מוצאים פעמים רבות במקרא (כמו שלמך פנה לנשותיו ואמר להן "נשי למך").

[27] תרגום.

[28] תרגום (ועיין בספר דניאל ו,טו וביאורנו שם). מפירוש רש"י עולה שלא היה כאן איסור להחזיר את הספרים, אלא שאין זה מכבודה של מלכות להחזיר אותם. לכאורה משמע מדבריו שאם מחזירים את האיגרות שנשלחו בשם המלך, נראה הדבר שהיה מי שהצליח לזייף אותן. רס"ג: צלע זו שבה אמר אחשוורוש לאסתר ומרדכי שלא ניתן להחזיר את מה שנכתב ונחתם בטבעת המלך, לא נאמר כדי להסביר מדוע לא ניתן להחזיר את האיגרות הראשונות, אלא הוא נאמר כדי להסביר מדוע היה חשוב לאחשוורוש שהם יחתמו על האיגרות שהם שולחים בטבעת המלך, היות וכך לא יהיה ניתן לבטל את האיגרות ששלחו אסת ומרדכי. אבן עזרא: המילה "ונחתום" איננו מלשון עבר, אלא הוא שם הפועל של החתימה. כמו כן הסביר שאחשוורוש אמר לאסתר ומרדכי שהוא לא יכול להחזיר את האיגרות הראשונות משום שזה נוגד את חוקי מדי ופרס, ולכן מרדכי עשה בחכמה כשהוא כתב באיגרות השניות שהיהודים יהרגו את הגויים שנקהלים עליהם. בכך הסביר מרדכי שהמלך מכלתחילה ציווה באיגרות הראשונות שהיהודים יהרגו את שונאיהם, אלא שהמן ברשעותו הפך את הכתוב באיגרות וכתב שהציווי היה שהגוים יהרגו את היהודים, ולאחר שהמן נתפס בזיופו, המלך ציווה לתלות אותו על העץ. בנוסח ב' הוסיף שזהו פירוש דברי חז"ל שאילולי איגרות הראשונות לא נתקיימו האחרונות, כלומר: מרדכי השתמש בשליחת האיגרות הראשונות ובטענה שנפל בהם טעות על מנת לקיים את האיגרות השניות. מלבי"ם: אחשוורוש אמר שהוא איננו יכול להחזיר את האגירות, אבל הוא יכול פרש אותם על ידי שהוא יאמר שמה שהיה כתוב "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", פירושו "להשמיד להרוג ולאבד – ומי יעשה זאת, היהודים", כלומר, היהודים הם שישמידו את הגויים. אלא שיש שפות שביאור זה איננו אפשרי, ולכן גם בנתינת רשות ליהודים להתנגד לגויים שינסו להשמיד אותם יש משום הצלה ליהודים.

[29] תרגום. ר"מ חלאיו: לאחשוורוש היו סורים שהיו מזומנים איתו לצורך הכתיבה.

[30] תרגום. מלבי"ם: מרדכי חיכה בכוונה עד כ"ג סיון, היות וזה התאריך שבו חזרו השליחים שאיתם שלחו את האיגרות של המן, והוא רצה לשלוח את איגרותיו עם אותם שליחים, וכך יאמינו לכתוב באיגרות. כמו כן, על ידי שליחת האיגרות אל מקומות שבהם לא הגיעו האיגרות של המן, הוא הראה שיש תוקף חזק יותר לאיגרותיו. רינת יצחק: קשה לכאורה על דבריו של הגר"א שסובר שחיכו עד שהשלוחים הראשונים יחזרו על מנת לשלוח איתם גם את האיגרות השניות, הרי אסור לאדם לחזור בו ממה שהוא אמר. תירוצו: היות והם אמרו את דבריהם שלא בפני בית דין, היה מותר להם לחזור בהם. לכאורה קשה על דבריו: הרי לא מדובר על עדות שלהם, שהרי תוכן האיגרות לא נכתב על ידיהם, אלא הם רק היו שלוחים והם היו יכולים לומר שגם האיגרות השניות נשלחו בלי לסתור את שליחת האיגרות הראשונות.

[31] תרגום וראה לעיל בביאורנו לפרק ג פסוק י"ב. כתבנו בפנים שהמילים "אל היהודים" פירושם "בעניין היהודים" על פי דברי רס"ג וההכרח שלו לכך היא היות ובסוף הפסוק כתוב פעם נוספת "אל היהודים" דהיינו: שהאיגרות נשלחו אל היהודים, אין שום טעם בכפילות. ר"מ חלאיו: מרדכי שלח את האיגרות אל השרים על מנת שהם יעזרו ליהודים במלחמת ההצלה שלהם.

[32] תרגום.

[33] רש"י.

[34] רש"י. חכמי צרפת בפירושם לעיל ג,י"ב הסבירו שהאגרות נכתבו בכל הכתבים ובכל הלשונות ששימשו באותה המדינה. אם במדינה מסוימת היו מדברים במספר לשונות או היו כותבים בסוגי כתב שונים, נשלחו לאותה מדינה אגרות בלשונות השונים או בכתבים השונים שמשמשים את אנשי אותה מדינה.

[35] תרגום. יש להעיר שמדובר על כתב עברי קדום, שהרי עזרא שהיה אחרי מרדכי, שינה את הכתב לכתב אשורי. ר"מ חלאיו: היהודים נכתבו בנפרד, ונאמר בהם "ככתבם וכלשונם", כלומר שיש להם רק אופן אחד של כתיבה ושפה אחת, משום שהיהודים חיים בנפרד מכל הגויים, ומשום שלכל היהודים יש שפה אחת שהיא שונה מכל השפות.

[36] ר"מ חלאיו וכתב אפשרות נוספת שמרדכי הוא שכתב את האיגרות ליהודים וסופרי המלך כתבו את האיגרות לשאר העמים.

[37] תרגום.

[38] תרגום.

[39] תרגום. אבן עזרא: רכש פירושו מרכושו של המלך. יש אומרים שהאחשתרנים הם פרדים. רי"ד הסביר כיצד רואים מהכתוב שהם פרדים. המילה אחשתרנים מורכבת משתי מילים. "אחש" פירושו גדול, ו"תרין" פירושו שניים. חכמי צפרת: רק אצל האיגרות ששלח מרדכי נאמר שהם נשלחו על ידי רוכבי הרכש, היות ומטרתו של מרדכי הייתה להקדים את הגעת האיגרות ששלח המן.

[40] תרגום. אבן עזרא: הכוונה לסוסים נקבות, והם חזקים יותר מבני האתונות.

[41] תרגום.

[42] תרגום. עיין לעיל בהערות לביאורנו ג,יג שהבאנו את פירושו של ר"מ חלאיו שחילק בין הסוגים השונים של של המוות שהוזכרו בפסוק זה. "להשמיד" פירושו מילה כללית לכל סוגי המוות. "להרוג" פירושו הריגה על ידי החרב, ו"לאבד" פירושו לאבד את זכרם. כמו כן דחה הר"מ חלאיו את פירושו של האבן עזרא שעיר היא שם כולל לכל המדינות והכפרים. בפירוש המילה "צרים" התלבט האם הכוונה ללשון עתיד, כלומר, שבעתיד העמים האלה יהיו צרים לעם ישראל, או שמא הכוונה לכך שכבר עכשיו הם עושים צרות ליהודים בכך שהם מתגרים בהם ואומרים להם שבבו היום הם יהרגו ביהודים. מגילת סתרים: "לאבד" נאמר על רשעים גמורים שאבודים מהעולם הבא או על אנשים שאין להם כלל עולם הזה ולכן הם אבודים ממנו. המן רצה לאבד את דתם של היהודים או להשמיד את כולם. אולם, מרדכי ואסתר לא היו יכולים לבקש את השמדת כל הגויים, ולכן, בניגוד לנאמר אצל המן ש"לאבד" פירושו להעבירם על דתם, כאן הפירוש הוא לאבד את ממונם, כלומר: ניתן להכניע את הצרים את בני ישראל על ידי לקיחת ממונם. באופן נוסף כתב שהמן שלח שני ספרים, היות ומטרתו הייתה השמדת כל היהודים. בספר הראשון היה כתוב ציווי לכל היהודים להישאר בבתיהם בי"ג אדר, משום שהמן חשש שמא יהיו יהודים שילכו באותו יום למדינה אחרת מסיבה כלשהי (כל היהודים היו תחת שלטונו של אחשוורוש, אך אחשוורוש לא שלט על כל העולם), ולשרים הוא שלח ספר שבו הסביר שהציווי נועד להשמיד את היהודים. אחשוורוש אמר למרדכי ואסתר שהוא איננו יכול להחזיר את הספרים, אבל הם יכולים לכתוב ליהודים שיש סיבה מסוימת שהם צריכים להישאר בבתיהם, כגון שכולם יעלו לבית המקדש וכדומה. מרדכי ואסתר הבינו שאינם יכולים לבנות עדיין את בית המקדש היות ועמלק לא הושמד, ולכן הם ציווי את היהודים להילחם ולהשמיד את עמלך. יוצא לפי דברי המגילת סתרים שעמלק הושמד במלחמה שיזמו מרדכי ואסתר, שהרי לולי כן לא היה ניתן לבנות את בית המקדש השני.

[43] תרגום.

[44] תרגום. רש"י: למרות זאת היהודים לא לקחו את הביזה כדי שהעולם לא יחשוב שהם יצאו להילחם בגויים בגלל רכושם. מלבי"ם: יש הבדל בין הציווי על השלל באיגרות המן לבין הציווי על השלל באיגרות של מרדכי. בציווי של המן, לא כתוב בצמוד לציווי על הביזה שיש לבזוז רק ביום אחד, משום שהמן התכוון שהביזה תהיה לאורך זמן רב, ועל ידי הבטחת הממון, התכוון המן לגייס את הגויים להשמדת היהודים. לעומתו, מרדכי התכוון שלא תהיה ביזה בכלל, אלא שהיה חייב שהאיגרות שלו תהיינה דומות בתוכנן לאיגרותיו של המן, ולכן הוא צמצם את הביזבה ליום אחד, וכך ידע שעם ישראל לא יהיה עסוק בכלל בביזה, היות ובאותו היום היהודים יהיו עסוקים בהריגת הגויים שקמו עליהם להרגם.

[45] תרגום. ר"מ חלאיו: פסוק זה מתאר את אופן כתיבת האיגרות באותו אופן שהפסוקים בפרק ג' תיארו את כתיבת האיגרות על ידי המן, ומרדכי ציווה על היהודים שבכל מדינות המלך משום שאין זה ראוי שחלק מהיהודים ייהרגו. כמו כן הסביר שלא היה ניתן לצוות על היהודים להקדים את יום הנקמה שלהם מהגויים לתאריך המוקדם מי"ג אדר, משום שהאיגרות של המן היו עדיין קיימים והיה אסור לבטל אותם. מלבי"ם: מרדכי הדגיש "בכל מדינות המלך" למרות שהמן לא כתב כך. המן לא רצה שכולם יידעו שהציווי להרוג את היהודים היה בכל המדינות שתחת שלטון אחשוורוש, היות והוא חשש שמא יהיו גוים שלא ירצו להשמיד אומה שלימה. אולם מרדכי רצה שכולם יידעו שהאבל של היהודים הפך לשמחה על ידי האיגרות השניות, ולכן הוא כתב שהציווי כולל את כל מדינות המלך.

[46] תרגום.

[47] עיין בביאורנו לעיל ג,יד. אבן עזרא (נוסח ב'): הכוונה להעתק של הכתב, היות וסופרי המלך היו כותבים רק למדינות הגדולות, ולשאר המדינות שלחו העתקים שכתבו אנשים אחרים.

[48] תרגום. ר"מ חלאיו: "והדת" פירושו החוק שהועבר לתושבי הממלכה על ידי הכרוז.

[49] תרגום.

[50] תרגום.

[51] על פי ביאורנו לעיל פסוק י' ותרגום ואבן עזרא (נוסח ב) בפסוק זה. רש"י הסביר שהרצים יצאו במהירות כדי להשיג את הרצים של האיגרות הראשונות. ר"מ חלאיו כתב שהם יצאו במהירות כדי להספיק להגיע לכל פינה בממלכתו הגדולה של אחשוורוש, או כדי לעודד את היהודים שכבר שמעו על תוכן האיגרות הראשונות. חכמי צרפת פירשו ש"דחופים" פירושו נחוצים ולא מלשון מהירות. אבן עזרא (נוסח ב) כתב ש"מבוהלים" פירושו שהרצים יצאו לשליחותם בניגוד לרצונם. מלבי"ם: הרצים יצאו מבוהלים משום שהם לא הבינו מדוע הם נשלחו פעם נוספת עם איגרות נוספות. מוהר"ם אלשייך: לפי שיטתו לעיל בכמה מקומות, היה הבדל בין שושן, שם היה גלוי לכולם מה היה כתוב באיגרות ששלח המן, לבין שאר העולם שם הגוים קיבלו שתי איגרות. איגרת ראשונה שיהיו מוכנים לי"ג באדר שתוכנה היה גלוי לכולם, ואיגרת שניה שהיה כתוב בה מה לעשות בי"ג אדר (להשמיד את היהודים), אך תוכנה היה נעלם ורק לקראת י"ג באדר הם היו אמורים לפתוח איגרות אלו. אחשוורוש שלח את השליחים בבהילות על מנת להראות לתושבי שושן שכבר ידעו את תוכנם, שתוכן האיגרות השניות חשוב יותר מהאיגרות הראשונות, ולכן הוא גם הוציא את מרדכי בלבוש מלכות, על מנת להראות שחשוב לו יותר שהיהודים יעמדו להגן על עצמם מאשר הכתוב באיגרות הראשונות שצריך להשמיד את היהודים.

[52] תרגום. עיין לעיל פרק א פסוק ב' בהערות לביאורנו בדבר מחלוקת הפרשנים לגבי מהו שושן הבירה. מלבי"ם: מרדכי התחכם ומנע את השמחה בשושן הבירה עד לאחר שליחת הרצים, שמא יהיו גוים שינסו לשכנע את אחשוורוש למנוע את שליחת האיגרות.

[53] חכמי צרפת. מלבי"ם: הכתוב תיאר את צדקותו של מרדכי שלא לקח לעצמו גדולה עד לאחר שהייתה ישועה ליהודים. מוהר"ם אלשייך: לעיל בפרק ו' הסביר שהרכבתו של מרדכי על הסוס על ידי המן היה שכר תחת עמדו בשק ואפר על צרת ישראל. אמנם, מרדכי לא רצה להינות מכל הכבוד הזה היות ועם ישראל היה נתון עדיין בסכנה, ולכן לאחר מכן הוא שב לשקו ותעניתו. אולם, לאחר שעתה נושעו ישראל, מרדכי קיבל את שכרו בתורה שלמה, ולכן תחת האפר שהוא שם על ראשו הייתה לו עטרת זהב, תחת השק הוא ידצא בבגדי מלכות, תחת הבגדים הקרועים הוא יצא בתכריך שעוטף את כל גופו, ותחת הצעקה הוא זכה שהעיר שושן צהלה ושמחה. רינת יצחק: מרדכי קיבל מינוי של ראש הגולה שיש לו דין מלך על היהודים. כמו כן הסביר על פי המדרש שלאחר שהתגלה שבנימין לא השתחווה בפני גוי כאשר הוא השתחווה בפני יוסף, התגלה שבנימין יכול להיות שטנו של עשיו, ומרדכי לא השתחווה להמן ועל ידי זה זכה להיות הגואל של ישראל ויצא לפני המלך בלבוש מלכות.

[54] ר"מ חלאיו. תרגום: תיאר את לבושו של מרדכי כך: היה לו מעים העשוי משי, כרפס, תכלת, והיה בו זהב טוב מאופיר שהיה מרותך עליו, והיו קבועות בו אבנים טובות ומרגליות, ומתחתיו היה לבוש העשוי מיינקא של תרשיש המערבי, ומתחתיו היה לבוש של כתונת ארגמן שהיו מצויירים עליו דמויות של כל העופות. הכתובנת הייתה שווה ארבע מאות ועשרים כיכרות זהב. החגורה הייתה משובצת באבני שוהם, על רגליו היו מנעלים פרתיים, שהיו נתונים בציפוי של זהב וממולאים באבני אחלמה, חרב ממדי היה תלוי על ירכיו והוא היה נתון בשרשרת חוליות זהב והעיר ירושלים הייתה מצויירת עליו. על יד החרב היה מצויר חץ של מחוזא. על ראשו הייתה מונחת מצנפת מדית ומעליה כתר של זהב מוקדון, ומעל הכתב היה מקום מושב לתפילין שהיה עשוי זהב, כדי שכל העמים יידעו שהוא מרדכי היהודי. כאשר מרדכי יצא משער המלך, השווקים היו מרופדים בהדסים, החצירות היו מכוסות בארגמן, והיו נערים שעל ראשיהם היו כתרים וכוהנים שאחזו בידיהם חצוצרות, והם הכריזו שכל מי שאינו דורש את שלומו של מרדכי ובשלום היהודים, ינותח לאיברים וביתו יהיה למקום אשפה. עשרת בניו של המן היו פורשים ידיהם לפני מרדכי ואומרים שמרדכי שבר את אביהם על ידי צום ותפילה. אסתר השקיפה מהחלון היות ואסור למלכה ללכת עם בני אדם בשוק, ומרדכי נשא את עיניו וראה אותה ואמר: "ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם", ואסתר ענתה "עזרנו מעם ה' עושה שמים וארץ". היו אבים ששמחו על מפלתו של המן, והם הודו ושיבחו על הישועה שנעשה למרדכי.

[55] ר"מ חלאיו. רס"ג: "חור" פירושו צבע כחול בהיר, ופירש כן בניגוד לפירושו לעיל א,ו שם כתב שהכוונה לוילונות שהיו במשתה אחשוורוש. לכאורה צריך להבין את ההבדל בין התכלת לבין החור לפי פירושו.

[56] ר"מ חלאיו. תרגום: הכוונה לשרשרת שהייתה על צווארו.

[57] רס"ג וראה לעיל א,ו. לא ניתן לומר שמדובר על צמר הצבוע בצבע ארגמן משום שאז היה לובש מרדכי כלאים. רש"י: מדובר על טלית שהייתה עשויה פשתן, וכך מובן לשון "תכריך" שפירושו שהיו מתעטפים איתו. כך פירש גם האבן עזרא וכתב שהבוץ מקורו במצרים.

[58] אבן עזרא (נוסח ב). בנוסח א כתב שמה שכתוב בהמשך "ליהודים הייתה אורה ושמחה" הוא פירוש של צהלה. רלב"ג כתב בתחילה שהכוונה ליהודי העיר שושן, אך לאחר מכן כתב שיש פירוש נכון יותר שהכוונה לעיר כולה. אמנם רי"ד כתב שהכוונה רק ליהודים שהרי הגויים ייהרגו. מלבי"ם: גם הגוים שמחו בגדולתו של מרדכי. מוהר"ם אלשייך: הטעמים מוכיחים שגם הגוים שמחו, אלא שליהודים הייתה תוספת בכך שהם זכו לאורה ושמחה.

[59] תרגום: כל אחד מארבעת הדברים שהוזכרו מהווה היתר ליהודים לעסוק במצוות מסוימות. אורה – ההיתר ליהודים לחזור ולעסוק בתורה. שמחה – שמירת שבתות וימים טובים. ששון – לקיים את המילה. יקר – להניח תפילין. מוהר"ם אלשייך: יש בפסוק זהארבע דרגות שנאמרו רק לגבי יהודי שושן שידעו על תוכן איגרותיו של המן. השלב הראשון הוא "אורה". כאשר הם ראו שמרדכי מורכב על הסוס המלכותי על ידי המן, הם יצאו מהחשיכה הגדולה לאור, אך עדיין לא הגיעו למדרגת שמחה. לאחר שראו את המן תלוי על העץ, הם עלו במדרגה והגיעו למדרגת שמחה. לאחר שאחשוורוש נתן לאסתר את בית המן, הם עלו מדרגה נוספת והגיעו לדרגת הששון. לבסוף, הם הגיעו למדרגת "יקר" לאחר שמרדכי יצא בלבוש מלכות, אך הם עדיין לא הגיעו למדרגה של עשיית משתה ויום טוב, היות והם עדיין לא היו בטוחים לגמרי שהם יינצלו. זו גם הסיבה שלא כתוב שבשושן הגוים התגיירו. לא יה ברור מי ינצח בשושן. הגוים בשושן ידעו על ציווי המן והם חיכו ליום זה, מה שאין כם בשאר הממלכה שלא ידעו את הציווי של המן אלא רק את ציווי מרדכי, ולכן שם היו מתגיירים רבים. העונש שהוטל על יהודי שושן ששמחתם הייתה קטנה יותר משמחתם של שאר היהודים היה בגלל שהם נהנו מסעודתו של אחשוורוש. רינת יצחק: לשיטת חלק מהראשונים, אדם אינו מצווה לקיים מצוות עשה גם בשעת השמד, ולכן היהודים לא קיימו מצוות כמו תפילין ומילה בזמן שהמן רצה להשמיד אותם. לאחר שהם ראו שמרדכי קיים מצוות אלו, הם שמחו מאוד והבינו ששעת השמד התבטלה. כמו כן הסביר שהמן רצה לבטל את הבדלת ישראל מהאומות על ידי גזירה שלא לקיים ארבע מצוות אלו: תורה, מילה, תפילין ושבת.

[60] אבן עזרא (נוסח ב). מגילת סתרים: הכוונה לנבואה שהייתה סתומה ממרדכי כל זמן שעם ישראל היה נתון בצרה. רינת יצחק: לא כתוב במפורש בפסוק "תורה" משום שהמן גזר רק על לימוד תורה שבעל פה שהיא גורמת להבדל בין ישראל לאומות העולם. תורה שבעל פה נמשלה לאור משום שכח החידוש ותורה שבעל פה נין על ידי המנורה. בהסבר נוסף כתב שבמעמד הר סיני, עם ישראל קיבל על עצמו את התורה שבעל פה על ידי שה' כפה עליהם ההר כגיגית, ועתה לאחר הישועה קיבלו עליהם ישראל את תורה שבעל פה מרצון ומתוך אהבה, והכתוב מציין את הקבלה המחודשת של תורה שבעל פה. כמו כן על ידי ביטול השמחה, עם ישראל לא יהיה מחובר למצוות, ועל ידי כך ייחתם גזר דינם לאבדון.

[61] אבן עזרא (נוסח ב). רינת יצחק: בתרגום כתוב שהכוונה לשמחת שבת ויום טוב, ומדבריו רואים שיש מצווה לשמוח גם בשבת, אלא שביום טוב יש מצווה גם לאכול בשר ויין ואילו בשבת יש מצווה של שמחה גרידא. כמו כן כתב שהמן רצה לבטל את השמחה של עם ישראל, ועל ידי כך למנוע את השמחה של השנה כולה, ועל ידי כך לבטל מהם את אהבת עם ישראל לה'.

[62] אבן עזרא (נוסח ב). ר"א כהן צדק: ששן נכתב בכתיב חסר היות ואין שמחה שלמה בעולם הזה. מגילת סתרים: ששון היא שמחת האיברים. כמו כן הסביר שהיהודים לא היו יכולים להראות שהם שמחים כדי שהם לא יגרמו לקנאה של השרים שנמצאים בשושן. כמו כן הקשה על מדרש חזל במגילה (טז,ב) שכתוב שששון זו מילה. הרי היהודים מלו עצמם בפרס, ואם כן מה התחדש עתה בעניין המילה? וענה: כאשר עם ישראל נהנה מסעודתו של אחשוורוש, עשו עצמם כאילו אינם נימולים, ולאחר שחזרו בתשובה וחטאם התכפר, חזרו להיות נימולים. כמו כן הסביר ש"ויקר" אלו התפילין", כיוון שכאשר עם ישראל מקיים מצוות, העמים מכבדים אותו. רינת יצחק: המן רצה לבטל את הקדושה שבגוף שנעשה על ידי המילה ולכן יש צורך להתבשם עד דלא ידע, שעל ידי בישום זה השכל נעלם ונשאר רק הגוף הקדוש של יהודי.

[63] אבן עזרא (נוסח ב).

[64] ר"מ חלאיו.

[65] ר"מ חלאיו. אבן עזרא חילק בין "דבר המלך" שפירושו הציווי של אחשוורוש בלי שהציווי יהיה כתוב באיגרות, לבין "דתו" שפירושו האיגרות הכתובות.

[66] ראה ביאורנו לעיל פסוק ט"ז.

[67] ר"מ חלאיו על פי חז"ל במגילה ה,ב שם כתבו שבתחילה עשו יום חג אך הדבר לא התקבל עד לאחר זמן. רס"ג כתב שאין הכוונה ליום טוב של ממש, אלא ליום שבו היו שמחים, וכן כתב ר"מ חלאיו בפירושו הראשון שהכוונה שהם אכלו מעדנים באותו יום. מגילת סתרים: ליהודים הפשוטים היו אלה ימים של משתה ויום טוב, אולם למרדכי ולצדיקים היה זה יום של שמחה וששון והודאה לה'. מוהר"ם אלשייך: המשתה ויום טוב תוקן בפורים לעומת חנוכה שאין עניין של משתה, משום שההצלה מהמן הייתה גדולה יותר מההצלות האחרות, ואפילו מההצלה מהשלכת תינוקות ישראל ליאור על ידי פרעה. הסכנה הגדולה ביותר היא מיד אנשים בעלי בחירה, והרג על ידי אדם אחר מסוכן יותר מאשר ההרג על ידי מים וכדומה. לכן תיקנו בנוסף לקריאת המגילה את עשיית המשתה.

[68] רש"י. אבן עזרא: פירש בשני אופנים. או שהכוונה שהם שבו לתורת יהודה (ולפי זה כנראה הכוונה היא שהיו שעזבו את הדת היהודית ועתה הם חזרו אליה), או שהכוונה שהם התייחסו לשבט יהודה. מוהר"ם אלשייך: יש כאן שבח גדול ליהודים שלא היה אחד מהם שהמיר את דתו כאשר הם היו בצרה, לעומת הגויים שרבים מהם התגיירו בגלל שהם ראו שהם עצמם נמצאים בצרה. רינת יצחק: דברי הגר"א שהגוים התגיירו בינם לבין עצמם אך לא קיבלו אותם כגרים משום שהם התגיירו רק מפחד, ניתן לומר שהכוונה שהיה ספק אם הגיור שלהם ייחשב או לא עד שיראו שהם החליטו להתגייר בלב שלם. אולם לפי הרוקח שהם לא היו גרים גמורים בכלל קשה, שהרי על פי ההלכה אדם שהתגייר מפחד נחשב גר לכל דבר.

[69] תרגום. מוהר"ם אלשייך פירש בדרך נוספת. הפחד שהיה על היהודים עד עתה, עבר אל הגויים.