ביאור ושננתם למגילת אסתר פרק א

ביאור ושננתם למגילת אסתר עם חלק מההערות.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ד' אדר תשע"ח

אסתר פרק א:

(א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ המסופר להלן ארע בימיו של אחשוורוש,[2] הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ זהו אחשוורוש שמולך מהודו ועד כוש,[3] שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה אחשוורוש מלך על מאה עשרים ושמונה מדינות[4]: (ב) בַּיָּמִים הָהֵם בתקופת מלכותו של אחשוורוש,[5] כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ כשאר אחשוורוש הצליח לייצב את שלטונו (לאחר שהופסקו המלחמות בכיבוש הודו וכוש),[6] אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה כסא מלכותו של אחשוורוש הייתה בעיר שושן שהייתה עיר הבירה של מלכות פרס[7]: (ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ בשנה השלישית למלכותו של אחשוורוש,[8] עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אחשוורוש עשה משתה לכל השרים והעבדים שלו,[9] חֵיל פָּרַס וּמָדַי החשובים שבשרים של ארצות פרס ומדי,[10] הַפַּרְתְּמִים צאצאי המלוכה,[11] וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו וכן הזמין אחשוורוש את שרי המדינות שיעמדו לפניו ויחגגו איתו[12]: (ד) בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ אחשוורוש הראה במשתה את העושר הרב שהיה בממלכתו, הוא הראה את הממון הרב שהיה ברשותו,[13] וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ וכן הראה אחשוורוש במשתה את הכבוד הרב שהיה לו בכך שהיו לו שרים רבים וחשובים,[14] יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם המשתה נערך במשך ימים רבים: מאה ושמונים יום[15]: (ה) וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה כאשר הסתיימו מאה ושמונים הימים של המשתה הראשון שעשה אחשוורוש,[16] עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים אחשוורוש המלך עשה משתה נוסף לעם שהיה בשושן הבירה, כולם הוזמנו מגדול ועד קטן, והמשתה נערך במשך שבעה ימים,[17] בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ המשתה נערך בחצר שהייתה בגינה שליד ביתו של המלך[18]: (ו) חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת המצעים ששימשו כקישוטים היו בצבעים שונים: חור (לבן), כרפס (ירוק) ותכלת,[19] אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן המצעים היו קשורים על ידי חבלים העשויים מפשתן שהיה צבוע בצבע ארגמן,[20] עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ המצעים היו פרוסים על גבי ווים שהיו עשויים מכסף שהיו מונחים על גבי עמודים העשויים שיש,[21] מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף משתתפי המשתה ישבו על מיטות שהיו עשויות מזהב ומכסף,[22] עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת המטות הונחו על גבי רצפה שהייתה עשויה מאבנים טובות שנקראו: בהט, שש, דר וסוחרת[23]: (ז) וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב אחשוורוש השקה את האורחים בכלי זהב,[24] וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וכן השקה אחשוורוש את המוזמנים בכל מיני סוגי כלים,[25] וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ כמות השתיה הייתה גדולה מאוד ככוחו של המלך, היה כל כך הרבה יין כפי שמלך עשיר וחזק יכול לתת למשתתפי סעודתו[26]: (ח) וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת כמות השתיה התאימה לגופו של כל אחד, לא היה אדם ששתה כמות שונה ממה שגופו היה יכול לסבול,[27] אֵין אֹנֵס לא היה מי שהכריח את משתתפי הסעודה לשתות יין,[28] כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ שהרי כך תיקן המלך אחשוורוש,[29] עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ על כל השרים בביתו (לדוגמא: שר האופים, שר הטבחים ושר המשקים),[30] לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ (אחשוורוש ציווה על כל אחד מהשרים) לעשות כרצונו של כל אחד ואחד, לתת לכל אחד ואחד את מה שהוא רוצה[31]: (ט) גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים במזן משתה אחשוורוש, גם ושתי המלכה עשתה משתה לנשים,[32] בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ המשתה של ושתהי נערך בבית המלכות של אחשוורוש, בארמון של המלך אחשוורוש[33]: (י) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי ביום השביעי והאחרון של המשתה,[34] כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן לאחר שהיין פעל על המלך כך שאחשוורוש היה שיכור מהיין,[35] אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס אחשוורוש אמר לשבעת האנשים הבאים: מהומן, בזתא, חרבונא, בגתא, אבגתא, זתר וכרכס,[36] שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ השבעה שהוזכרו היו שבעה שרים מכובדים ששימשו את המלך אחשוורוש[37]: (יא) לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת (אחשוורוש ציווה את שבעת הסריסים) להביא לפניו את ושתי המלכה כשכתר המלכות נמצא בראשה,[38] לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ אחשוורוש רצה להראות לעמים ולשרים שהיו בשושן הבירה את יופיה של ושתי (ועל כן ציווה להביא אותה),[39] כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא שהרי ושתי הייתה מאוד יפה[40]: (יב) וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי ושתי המלכה סירבה,[41] לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים לבוא על פי גזרת המלך שנשלחה עם השרים,[42] וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד אחשוורוש המלך התרגז מאוד,[43] וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ וכעסו בער בו[44]: (יג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים אחשוורוש סיפר על סירובה של ושתי לחכמים שיודעים מה לעשות בכל עת,[45] כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ שהרי כך היה מנהגו של המלך אחשוורוש,[46] לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין לדון בכל דבר לפני החכמים יודעים את הדת ואת הדין, את החוקים[47]: (יד) וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן החכמים שהיו קרובים אליו ואיתם אחשוורוש התייעץ היו: כרשנא, שתר, אדמתא, תרשיש, מרס, מרסנא וממוכן,[48] שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי שבעה שרים שהיו מפרס ומדי,[49] רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ לשבעת השרים האלה היה רשות לראות את פניו של המלך. לרוב תושבי הממלכה והשרים לא היה רשות לראות את אחשוורוש, ולשרים הללו, מפני חשיבותם, היה רשות לראות את אחשוורוש,[50] הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת שבעת השרים ישבו הכי קרובים אל המלך מבין כל השרים, כאשר המלך היה יושב על כסאו, הם היו יושבים לפניו בשורה הראשונה[51]: (טו) כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי אחשוורוש שאל את החכמים מה לעשות במלכה ושתי,[52] עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים (מה לעשות עם ושתי) כיוון שהיא לא קיימה את ציווי המלך שנשלח אליה על ידי השרים[53]: (טז) וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים ממוכן ענה לאחשוורוש בפני השרים,[54] לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה בסירובה של ושתי לבוא אל המלך, היא לא חטאה רק כלפי המלך,[55] כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אלא החטא של ושתי הוא כלפי כל השרים והעמים שנמצאים תחת שלטונו של המלך אחשוורוש[56]: (יז) כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן כאשר כולם יידעו על המעשה של המלכה (שביזתה את המלך) כל הנשים ילמדו מכך שהן יכולות לבזות את הבעלים שלהן,[57] בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה הנשים יאמרו: המלך אחשוורוש ציווה להביא את ושתי המלכה והיא לא באה[58]: (יח) וְהַיּוֹם הַזֶּה ובתקופה הזו (לאחר שושתי ביזתה את המלך),[59] תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ הנשים של השרים שהשתתפו בסעודה ושמעו על סירובה של המלכה לשמוע בקולו של המלך, יאמרו לכל שרי המלך,[60] וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף ובכל ממלכתך הנשים יבזו את הבעלים שלהם והדבר יוביל לכעס של השרים (על כך שמבזים אותם)[61]: (יט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אם הדברים שאומר יהיו טובים בעיני המלך, אם תסכים למה שאומר,[62] יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו ייצא מלפני המלך דבר מלכות, המלך יגזור ויחוקק את החוק הבא,[63] וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי והחוק של המלך ייכתב בספרי החוקים של פרס ומדי,[64] וְלֹא יַעֲבוֹר החוק הזה לא יתבטל (ויאכפו אותו על כל אישה שתבזה את בעלה),[65] אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ושתי תיהרג משום שהיא לא באה לפני המלך אחשוורוש,[66] וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה והמלך ימנה מלכה לחברתה שתהיה טובה ממנה, למלכה שלא תבזה את המלך[67]: (כ) וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ ודבר המלך יישמע בכל מלכותו, כל תושבי הממלכה ישמעו על חוקו של המלך ועל הוצאתה להורג של ושתי,[68] כִּי רַבָּה הִיא למרות שקשה להשמיע את דבר המלך בכל רחבי הממלכה (היות והממלכה גדולה),[69] וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן וכל נשות הממלכה, הן הקטנות והחשובות פחות, והן החשובות, ייתנו לבעליהן כבוד[70]: (כא) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים עצתו של ממוכן להרוג את ושתי הייתה טובה בעיני אחשוורוש ושריו,[71] וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן אחשוורוש עשה כעצתו של ממוכן[72]: (כב) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אחשוורוש שלח אגרות לכל המדינות שהיו תחת שלטונו,[73] אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ לכל מדינה נשלחה איגרת שהייתה כתובה בצורת הכתיבה שבה היו כותבים באותה מדינה,[74] וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ ואל כל עם נשלחה איגרת שהייתה בשפתו,[75] לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ באיגרות היו כתובים שני צווים. הראשון: שבכל בית הגבר הוא שישלוט על האישה. השני: על הגבר לכפות את אשתו לדבר בשפתו (אם הם מדברים בשתי שפות שונות)[76]:

 

[1] הקדמת האבן עזרא למגילה. בכל המגילה לא מוזכר שמו של ה' ואין זה נכון שהמילה "מקום" המוזכר בהמשך המגילה (ד,יד) פירושו ה', שהרי רק בלשון חז"ל נקרא ה' "מקום" ולא בלשון המקרא. לכן נראה שמרדכי ידע שהגויים יעתיקו את המגילה ויכתבו בכל מקום את שם העבודה הזרה שלהם, ולכן נמנע מכתיבת שם ה'.

הקדמת המלבי"ם למגילה. ישנם שני סוגים של שלטון. שלטון דמוקרטי ושלטון דיקטטורי. יש ביניהם חמישה הבדלים: א. בדמוקרטיה השליט משועבד לעם ובדיקטטורה ההיפך. ב. בדמוקרטיה האוצרות שייכות לעם ובדיקטטורה לשליט. ג. בדמוקרטיה לשליט אין אפשרות לעשות מהלכים ללא התייעצות עם יועצים ובדיקטטורה יש לו. ד. בדמוקרטיה השליט מוגבל על ידי חוקים ובדיקטטורה אינו מוגבל. ה. בדמוקרטיה השליט אינו יכול לשנות את עיר הבירה ובדיקטטורה הוא יכול. אחשוורוש התחיל כמלך מכח הדמוקרטיה ורצה להפוך לדיקטטור, וחלק גדול מהמהלכים שלו נועדו לשם כך.

מהר"ם אלשייך בפירושו לפסוק ד' הסביר מדוע מרדכי כתב את תחילת המגילה למרות שלכאורה אין לו קשר אל הנס. מרדכי רצה להוציא מליבנו את האפשרות שנקטין את הנס באמתלאות שונות: אחשוורוש חזר בו מהשמדת היהודים היות והוא ראה שהוא איבד את שלטונו על מאה ושלש עשרה מדינות לאחר שביטל את בנין בית המקדש, או שהשרים שכנעו אותו וכדומה. לכן כתב מרדכי בפרק א' את גלגול הסיפור להראות שלמרות כל הסיבות השונות שהיו לאחשוורוש להימנע מהשמדת עם ישראל, הוא עדיין ניסה לעשות זאת והצלת ישראל הייתה בגדר נס מאת ה'.

מעם לועז: מגילת אסתר נקראת על שמה של אסתר משום שהדבר מראה על מדרגת ההסתרה שהייתה שם. כמו כן אסתר היא שמסרה את נפשה והיא שאמרה למרדכי שיעורר את עם ישראל לחזור בתשובה. שמו של ה' אינו מוזכר במגילה: א. היות והניסים נעשו בדרך הטבע. ב. כיוון שמרדכי ידע שהפרסיים עתידים לתרגם את המגילה והוא לא רצה שהם יזכירו שם שמים. ג. היות ואסתר עדיין לא הייתה בטוחה שהמגילה תיכלל בתוך כתבי הקודש, שהרי עברה שנה מעת כתיבת המגילה ועד שהיא הוכללה עם שאר כתבי הקודש.

[2] תרגום. בתוספת של התרגום כתוב שיש חמישה מקומות שבהם כתוב "ויהי" לשון צער. "ויהי בימי אמרפל", אז התחיל המלחמות בין המלכים. "ויהי בימי שפוט השופטים", היה רעב. "ויהי בימי אחז", אז עלה רצין מלך ארם לתקוף אותו. רש"י: אחשוורוש היה מלך פרס לאחר כורש. עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר עזרא באוצר המאמרים, מאמר א', שם הרחבנו בעניין הכרונולוגיה הפרסית. אבן עזרא: אחשוורוש הוא ארתחשסתא המוזכר בספר עזרא ונחמיה. מגילת סתרים: לכאורה "ויהי בימי" נועד להסמיך סיפר זה לסיפור אחר כדרכם של הפסוקים במקרא. אלא שהצרה שסמוכה לפסוק זה היא עצם מלכותו של אחשוורוש על כל כך הרבה מדינות. חז"ל אמרו שה' עשה צדקה עם ישראל שפיזר אותם בין האומות וכך לא יוכל מלך אחד להשמיד אותם, וכאן בגלל שאחשוורוש מלך על כל כך הרבה ארצות, הוא עוד היה עלול חלילה להצליח בכך. מלבי"ם: הכוונה לימים שבהם אחשוורוש עדיין היה מלך מתוקף הדמוקרטיה ולכן הוא אפילו לא נזכר בתואר המלך. כך מוסבר הלשון "ויהי" שהכוונה לאותה תקופה שמלכותו הייתה מוגבלת וגם מובן מדוע כתוב "הוא אחשוורוש", היות וזוהי התקופה שבה הוא עדיין היה נקרא רק אחשוורוש. מהר"ם אלשיך: חז"ל אמרו שהמילה "ויהי" מסמלת על צער. אלא שבדרך כלל הצער נגרם בגלל מי שהוזכר בפסוק (למשל: "ויהי בימי אחז") ואילו כאן הצרה נגרמה מהמן והפסוק הזכיר את המילה "ויהי" בהקשר של אחשוורוש. אלא שאחשוורוש בתחילה מלך על מאתיים ארבעים מדינות, וכאשר הוא ביטל את עבודת בית המקדש, ירדו ממנו מאה ושלוש עשרה מדינות. מכאן, שאחשוורוש עצמו רצה להרע לעם ישראל ועיקר הגזירה באה ממנו ולא מהמן.

בילקוט מעם לועז הקשה: מדוע השתמש הכתוב בלשון "ויהי" שהוא לשון צער? הרי ה' עשה לעם ישראל טובה בכך שהגלה אותם לבבל במקום להגלות אותם למלכות רומי, וזאת משום שהוא ראה שעם ישראל לא יוכל לעמוד בגזירות הקשות של מלכות רומי, ובבל היו אנשים טובים יותר? ותירץ: שמלכות בבל הייתה נוחה יותר ממלכות רומי רק כל עוד שהבבליים מלכו, אבל לאחר שהפרסים כבשו את הממלכה ועם ישראל עבר לחיות תחת שלטון פרסי, היה עדיף לעם ישראל להיות תחת שלטון רומי.

בהסבר השם אחשוורוש, כתב ששם זה מראה על דבר דו משמעי. לכאורה, שמו היה אמור להיות ארתחשסתא כשמם של כל מלכי פרס (עיין אוצר מפרשי התנ"ך לספר עזרא, אוצר המאמרים, מאמר ב'), אולם היהודים קראו לו אחשוורוש משום שכלפי חוץ יש לשם זה משמעות חיובית, "אחש" פירושו חשוב בארמית ו"ראש" פירושו הראש של הממלכה, אך כלפי פנים היה לשם זה משמעות שלילית בכמה כיוונים: א. אותיות אחשוורוש הם "חש ראש" משום שכל מי שהיה נזכר בו, היה חש בראשו, היות והוא לא היה יודע כיצד להנהיג את ממלכתו. ב. נוטריקון "שחור אש" היות ובימיו היו ישראל במצב של שחרות וקדרות. ג. נוטריקון "אחיו של ראש", כלומר: אחיו של נבוכדנצר שנקרא "ראש", ששניהם נולדו באותו מזל והיו שופכי דמים. ד. מלשון "רש", שבימיו היו מיסים גבוהים ועם ישראל הפך להיות עני, ועל פי עצתו של המן, גם תלמידי החכמים היו חייבים במיסים, על אף שבשאר הממלכות הם היו פטורים מכך. כך, עם ישראל היה יכול כלפי חוץ להראות שהוא מכבד את אחשוורוש בקריאה בשמו, וכלפי פנים היחס אליו היה יחס מבזה. עם ישראל נפל לידי מלך רשע זה משום שהם חיללו את השבת: הם לא סגרו את החנויות שלהם מספיק זמן לפני כניסת שבת (כפי המבואר בנחמיה פרק י"ג).

כמו כן הסביר את הכתוב "בימי אחשוורוש". מרוב צרות שעברו על היהודים, כל יום היה ניכר בפני עצמו. כמו כן "בימי אחשוורוש", הפסוק כביכול אומר שהדברים נעשו בימיו של אחשוורוש אך לא על ידו, משום שה' סובב את הדברים על ידי ניסים נסתרים. הניסים היו נסתרים משום שעם ישראל לא היו ראויים שייעשה להם נס גלוי.

הרמ"א בפירושו מחיר היין כתב שפסוק זה כולו מדבר על האדם, שיש לו חומר וצורה, ויש לו בחירה לעשות טוב או רע, מיום שנולד (הודו, מלשון הוד) ועד ליום מיתתו (כוש, שהוא מחשיך את הבריות). כך הוא גם הסביר את דבריהם של מרים ואהרון שמשה לקח אישה כושית, דנייהו שהיא נעדרת ממנו. המחלוקת בין רב לשמואל האם הוא מלך מתחילת העולם ועד סופו או שמא מלך רק בשתי מדינות סמוכות זו לזו בנויה גם כן על עניין זה. האדם נקרא עולם קטן, ולכן שליטתו של האדם מתחילת חייו ועד וסופו נקרא עולם שלם, ומצד שני זו תקופה קצרה מאוד של האדם לשלוט על חיו, ולכן בעצם רב ושמואל לא באמת נחלקו ביניהם, אלא יש בדבר שתי נקודות הסתכלות על שליטתו של האדם. אולם, אחשוורוש שהיה מלך גוי היה יכול לשלוט רק עד סוף חייו, ואילו על שלמה מלך ישראל נאמר שהוא שולט מתפסח ועד עזה היות והוא שולט גם על עולם הבא.

[3] אבן עזרא וכתב שייתכן שהיה עוד מלך בשם אחשוורוש שמלך על ארצות נוספות. עיין אוצר המאמרים, מאמר א', לגבי הזיהוי של אחשוורוש. תרגום: זהו אחשוורוש שבימיו התבטלה עבודת המקדש. וכתב שבגלל שושתי מנעה את בניין בית המקדש, נגזר עליה למות, ועל אחשוורוש נגזר שיתקצרו ימיו ושמלכותו תתפורר, אך הוא מלך בסך הכל על מאה עשרים ושבע מדינות ממזרח הודו ועד למערב כוש, ומלך דווקא על מספר הארצות הללו כנגד מאה עשרים ושבע שנותיה של שרה אימנו. רש"י: זהו אחשוורוש שהיה ברשעותו מתחילה ועד סוף, וכשם שמלך יכול למלוך בקלות על שתי מדינות הסמוכות זו לזו, כך יכל אחשוורוש למלוך על ממלכה גדולה שכלה מאה עשרים ושבע מדינות. ראשון לציון: ההדגשה "הוא אחשוורוש" נועדה להדגיש שהצרה באה מאת אחשוורוש, וההצלה שבאה בעקבותיו הייתה רק מאת ה'. גם דברי חז"ל שאחשוורוש מלך על מאה עשרים ושבע מדינות כנגד שנותיה של שרה נועדו לומר שכל הסיבה למלכות אחשוורוש הייתה כדי להרע לישראל והסיבה שמלך דווקא על מספר זה מדינות הוא כדי שעם ישראל יזכור את שרה אימנו וכך יהיה להם זיכרון טוב והם ייוושעו. מגילת סתרים: למרות שמלכותו של אחשוורוש צומצמה, עדיין היו כל ישראל נתונים תחת ממלכתו ולכן עדיין היו בסכנה. זו גם הסיבה שעלתה בראשו המחשבה להשמיד את ישראל, היות וראה שכל ישראל נשארו תחת ממשלתו. רינת יצחק: ניתן לתלות את מלכותו של אחשוורוש על פרס ומדי בהיותו בן של מלך. אבל מלכותו על שאר העולם, מהודו ועד כוש, נבע מכך שהוא הצליח להתגבר על המלכים האחרים ולמלוך במקומם. כך גם הסביר את מדרש חז"ל שה' נטל מאחשוורוש חצי מהמדינות לאחר שהוא ביטל את בנין בית המקדש. הרי אם ה' נטל חצי ממאתיים חמישים ושתיים מדינות שמלך עליהם בתחילה, היה צריך אחשוורוש למלוך על מאה עשרים ושש מדינות? אלא המלכות שלו על פרס ומדי הייתה בתוקף ירושת המלכות לעומת שאר המדינות שהוא מלך עליהם מעצמו ולאחר שהוא ביטל את עבודת בית המקדש, ה' לקח חצי מהם. אולם הגמרא חולקת על מדרש וסוברת שגם כאשר הוא מלך על מאה עשרים ושבע מדינות, הוא מלך על העולם כולו.

מהר"ם אלשייך הסביר את מדרש חז"ל שהיו חמישה שנאמר עליהם "הוא" לרעה. נמרוד, עשו, דתן ואבירם, אחז ואחשוורוש. כנגדם נאמר לגבי חמישה "הוא" לטובה: אברהם, אהרון ומשה, דוד, חזקיה ועזרא. ישנם חמישה עיקרים שבהם תלוי קיום ישראל: האמונה בה' אותו נמרוד ניסה למנוע ולעומתו אברהם הנחיל את האמונה ואפילו התעמת עם נמרוד. עשו התחיל לבטל ברית מילה מצאצאיו של אברהם ולעומו משה ואהרון מלו את בני ישראל. דתן ואבירם מאסו בארץ חמדה וכנגדם קם דוד שהנחיל את אהבת הארץ באומרו "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'". אחז ביטל את התורה ואילו חזקיה וידא שכל בני ישראל ילמדו תורה. אחשוורוש ביטל את בנין בית המקדש ולעומתו בנה עזרא את בית המקדש (או לפחות עשה רבות למען בנייתו).הסבר נוסף כתב על פי חז"ל שצלע זו נכתבה על מנת שלא נחשוב שההצלה הייתה בזכות אסתר המלכה "אחות לנו בבית המלך", שהרי אחשוורוש הוא אותו אדם שהרג את אשתו בגל אוהבו, כל שכן שלא יהרוג את אוהבו (המן) בגלל אשתו, אלא שנעשה נס לעם ישראל ואחשוורוש שמע בקול אסתר והרג את המן.

מעם לועז: הודו זו ארץ הודו של היום, וכוש היא ארץ סין, ואחשוורוש מלך מתחילת העולם ועד סופו, ולכן הכתוב ציין שתי מדינות הקרובות זו אל זו. "המולך" מראה שאחשוורוש לא היה ראוי למלוכה מצד עצמו, והוא מונה למלך משום שה' רצה להעניש את עם ישראל על ידו. כמו כן כתב שני הסבירם לגבי מי היה אחשוורוש: בנו של כורש ונכדו של דריוש, או מלך שכבש את המלכות מאת צאצאיו של כורש בזכות עושרו וחוזקו הרב. בהסבר שנאתו של אחשוורוש לעם ישראל כתב שהדבר נבע מחששו שמא יהיה יהודי שישלוט אחריו. החוזים בכוכבים אמרו לו שבעתיד יהיה יהודי שימלוך במקומו, והוא חשב שהחלפת השלטון תהיה על ידי מלחמה של היהודים בו, והוא לא ידע שהכוונה שבנו דריוש שיהיה יהודי ימלוך במקומו. אולם, עיין אוצר מפרשי התנ"ך לספר עזרא, אוצר המאמרים, מאמר ב', שם דנו בשאלה האם דריוש בן אחשוורוש היה יהודי או לא.

[4] תרגום. הרמ"א במחיר היין: מדינה מלשון ריב ומדון. בכל אחד משנותיו של האדם יש לו מריבה עם יצר הרע (והדבר נלמד מכך שהכתוב מנה מאה עשרים ושבע מדינות לאחשוורוש כנגד שנותיה של שרה אימנו). מעם לועז: אחשוורוש מלך על כל העולם, והכתוב מנה רק את המדינות שהוא כבש בעצמו, אך היו מדינות נוספות שהוא קיבל בירושה מאביו. כמו כן כתב שיש אומרים שתבחילה כבש שבע מדינות שהיו חזקות כמו עשרים מדינות אחרות, ולאחר מכן הוא כבש עשרים מדינות שהיו חזקות כמו מאה מדינות רגילות. בהסבר נוסף כתב שבתחילה לקח אחשוורוש את החיילים של שבע המדינות הראשונות שהוא כבש, ונלחם איתם נגד עשרים מדינות נוספות, ולאחר מכן הוא לקח את החיילים של עשרים המדינות הנוספות, ונלחם נגד מאה המדינות. בסוף דבריו כתב שחצי מהממלכה של אחשוורוש מרדה באחשוורוש, והוא נשאר רק עם מאה עשרים ושבע מדינות, או שהכתוב מנה רק את המדינות החזקות, אך היו עוד הרבה מאוד מדינות שהיו תחת שלטונו.

אחשוורוש חטא בכמה דברים: א. לא הכיר בה'. ב. השבית את בניין בית המקדש (לפי המעם לועז, אחשוורוש הוא שביטל את בניין בית המקדש ולא כורש. הדבר סותר את דברי חז"ל בגמרא במסכת ראש השנה ד,א וכן את פשט הפסוקים בספר עזרא).

[5] אבן עזרא. ראשון לציון: לאחר שעברו שנתיים ממלכותו וכבר התיישבה דעתו שבני ישראל לא ייגאלו היות ולפי חישוביו עברו שבעים השנים עליהם ירמיהו ניבא שיעברו שנות מלכותו. מגילת סתרים: לאחר שקטנה ממלכתו של אחשוורוש ועדיין נשארו תחת שלטונו כל בני ישראל, עשה אחשוורוש משתה לכל השרים ששלטו על בני ישראל כדי להתייעץ כיצד להחטיא את ישראל ולהביא להשמדתם. לכן, על אף שהוא היה צריך לכאורה להיות עצוב על צמצום שלטונו, הוא שמח על ההזדמנות שחשב שנקרתה בדרכו להשמיד את ישראל, והוא מצא את שושן שבה תשרה הטומאה כדי שתהיה משקל נגד לקדושה ששורה בירושלים. מהר"ם אלשיך: הכוונה היא שלאחר שאחשוורוש איבד את מאה ושלש עשרה המדינות כתוצאה מביטול בנין בית המקדש, הוא עשה משתה והראה בכך שהוא איננו עצוב על איבוד שלטונו על המדינות הללו, היות והוא היה בטוח ששלטונו יתקיים על שאר המדינות שלו. לכן כתוב "ושרי המדינות לפניו", עצם זה שהשרים היו לפניו הראה לאחשוורוש ששאר המדינות נאמנות לו והוא לא יאבד שם את שלטונו ולכן הוא עשה משתה להראות את שמחתו.

[6] אבן עזרא ובאופן דומה כתב רש"י שהכוונה לאחר שהתקיימה המלכות בידו. תרגום: הכוונה שאחשוורוש רצה לשבת על כסאו של שלמה, שנלקח על ידי שישק מלך מצרים וסנחריב לקח את הכסא ממנו. לאחר מכן חזקיה מלך יהודה החזיר את הכסא לירושלים, ושוב נלקח הכסא על ידי פרעה נכו ממנו לקח נבוכדנצר את הכסא. כורש לקח את הכסא מבבל והביאו לעילם ואחשוורוש רצה לשבת עליו ולא התליח לשבת עליו, והוא הזמין בעלי מקצוע שיכינו כסא כזה והם לא הצליחו, ולכן הם הכינו כסא פחות טוב, אותו בנו במשך שנתיים ובשנה השלישית ישב אחשוורוש על כסא זה. מלבי"ם: אחשוורוש ישב על כסא מלכותו ולא על כסאות המלכים הקודמים ובזה רצה לנתק את עצמו משושלת המלכים הקודמת ולהראות שהוא השתלט על המלוכה באופן דיקטטורי. לכן גם שינה את עיר הבירה. רמ"א: "בימים ההם" – כשמתחילים ימי הנערות והאדם מתבונן שהוא השולט על העולם, כלומר: על עצמו.

מעם לועז: "כשבת", הדבר רק נראה לאחשוורוש שהוא יושב על כסא ממלכתו, אבל ישיבתו על הכסא לא הייתה שלמה. אחשוורוש חשב שלאחר שעברו שלוש שנים מתחילת שלטונו, עם ישראל כבר לא ייגאל, משום שהנביא אמר להם שהם יגאלו לאחר שבעים שנה, והוא לא ידע שהוא טעה בחשבונו או שכאשר עם ישראל יחזור בתשובה הוא ייגאל. כמו כן הביא את המדרש שאחשוורוש ישבעל כסאו של שלמה משום שהוא מלך על כל העולם (מה שלא עלה בידי נבוכדנצר היות והוא לא מלך על כל העולם).

[7] כל משמע מהתרגום. אולם אבן עזרא פירש שהכוונה לארמון שהייתה במדינת עילם. לאורך המגילה, כאשר כתוב שושן, הכוונה למדינה שהייתה קרובה אל עילם שרוב תושביה היו מישראל.

[8] תרגום. רד"ק בפירושו לירמיהו מו,ב כתב שדרך הכתוב לכתוב לשון סמיכות ("בשנת") לפני שכתוב מספר.

[9] אבן עזרא כתב שלוש סיבות לעשיית המשתה. הראשונה היא שיטת חז"ל שהמשתה נועד לחגוג שעברו שבעים שנה מאז שבני ישראל גלו ובכל זאת הם לא נגאלו, ומכאן הסיק אחשוורוש שעם ישראל לא יגאל עוד. הסיבה השניה שכתב היא שהוא חגג את נצחונותיו במלחמות. הסיבה השלישית עליה כתב שהיא הסיבה הנכונה היא שהוא התחתן עכשיו עם ושתי. יש לציין שהסיבה השלישית סותרת את חז"ל לא רק בנתינת הסיבה לחגיגתו של אחשוורוש, אלא גם לתאריך חתונתו של אחשוורוש עם ושתי, שהרי לפי חז"ל אחשוורוש קיבל את המלוכה רק בגלל שהוא התחתן עם ושתי. תרגום הסביר את המשתה כחגיגת ניצחון במלחמותיו או שהוא עשה יום חג ביום העבודה הזרה שלו והוא הזמין למשתה את כל מאה עשרים ושבע השליטים במדינות מלכותו לחגוג איתו, ושם הוא הוציא את כלי בית המקדש. הרמ"א: הכוונה שהוא עשה משתה לכל האיברים שלו. יש איברים במדרגה של שרים ויש במדרגה של פרתמים. אחשוורוש סיפק את תאוותיו של כל אחד מאיבריו.

הגמרא במגילה יא,ב כתבה שבלשצר טעה וחישב שעברו שבעים שנות גלות בבל המוזכרים בדברי הנבואה של ירמיהו, ואז הוציא את כלי המקדש ונענש על כך, ואחשוורוש חשב שהוא הבין את הטעות בחישובו של בלשצר, ולכן כשעברו שבעים השנים לפי חישובו הוא, הוא הוציא את כלי המקדש ונענש. בספר חבצלת השרון הקשה: מדוע נענשו בלשצר ואחשוורוש רק בגלל שהם טעו בחשבון? הרי גם אם לא היו טועים בחשבון היו צריכים לכאורה להיענש על עצם השימוש בכלי המקדש. ותירץ, שאם באמת היו בלשצר או אחשוורוש צודקים בחשבונם ובאמת היו עוברים שבעים שנות גלות בבל, כלי המקדש היו יוצאים לחולין על ידי ייאושם של בני ישראל ולכן לא היו נענשים על שימושם. דרך נוספת לבאר כתב על פי דברי המקנה והאגרות משה שהכלים לא יצאו לחולין מדין "ובאו פריצים" משום שהייתה נבואה שהם עתידים לחזור לבית המקדש השני. אולם, אם באמת היו עוברים שבעים השנים והנבואה חלילה לא הייתה מתקיימת, אזי הכלים היו יוצאים לחולין מדין "ובאו פריצים" וממילא אחשוורוש ובלשצר לא היו נענשים על השימוש בהם. באופן זה הסביר המקנה מדוע נענש אחשוורוש על השימוש בכלים ולא נענש על השימוש בבגדי הכהן הגדול וכתב ליישב על פי המחלוקת בין תוספות לבין הרמב"ן האם בבגדי כהונה יש קדושת דמים או שיש בהם קדושת הגוף. לשיטת הרמב"ן שיש בהם רק קדושת דמים, אם כן יצאו לחולין כשמעלו בהם וממילא מובן מדוע אחשוורוש לא נענש על לבישתם. בסוף דבריו הוסיף שאפילו לשיטת הרמב"ן הסובר שהדין של חילול כלי המקדש נאמר גם על גויים (בניגוד לשיטת הרז"ה שהדין נאמר רק על פריצי ישראל), הרי שהיה אסור לבלשצר ולאחשוורוש להשתמש בכלים, משום שהם היו עתידים לחזור לישראל והם היו עתידים לחזור לקדושתם. עיין אוצר המאמרים שם הרחבנו בנושא.

בהמשך דבריו דן בגמרא בנדרים (סב,א) האומרת שבלשצר נענש בגלל שהוא השתמש בכלים – הרי לכאורה הכלים יצאו לחולין, ואם כן מדוע נענש בלשצר? בשיטה מקובצת כתוב שהכלים יצאו לחולין רק לישראל אבל לא לפריצים עצמם. אולם, עדיין קשה: הרי הכלים נחשבים כחולין ומדוע שהם ייענשו, ועוד שאחשוורוש עצמו לא היה מהפריצים שלקחו את כלי המקדש ולכן הם אמורים להיות כלי חולין עבורו גם לפי השיטה מקובצת? על כך ענה: א. הגמרא בנדרים על כלים שקדושים בקדושת דמים ולא בקדושת הגוף. ב. הגמרא שם נאמרה אליבא דר' מאיר הסובר שהקדש במזיד מתחלל, ולא נאמרה לפי שיטת חכמים שנפסקה להלכה. ג. הגמרא בנדרים סוברת שהכלים יצאו לחולין על ידי ייאוש הגזבר, אך איננו פוסקים כך.

[10] תרגום.

[11] אבן עזרא. כמו כן כתב בדבריו שאיננו יודעים אם זו מילה עברית או פרסית. רש"י: הכוונה לשליטים והכתוב מציין סוגים שונים של שליטים.

[12] תרגום. ראשון לציון: רק השרים החשובים עמדו לפניו, למרות שהשרים האחרים הוזמנו גם הם. בפירושו השני כתב שהעבדים מסודרים בפסוק לפי סדר חשיבותם, ואפילו עבד של אחשוורוש חשוב יותר משליט על אחת המדינות האחרות, והכתוב הדגיש שהמשתה נעשה לפניו היות ומשתה שנערך לפני המלך חשוב לעין ערוך ממשתה שנעשה שלא לפני המלך. מגילת סתרים: לכאורה המילה "לפניו" מיותרת, שהרי ברור שהם עמדו לפניו, ולכן כתב שהאות ו' של המילה "ושרי" בעצם מציינת את אחת הסיבות למשתה, שרי המדינות עמדו לפניו והסכימו לעצתו להשמיד את עם ישראל. מלבי"ם: על ידי סדר הושבת העומדים לפניו, שהושיב את החיילים והמשרתים שלו שעזרו לו לכבוש את הממלכות ורק לאחר מכן הושיב את השרים שהיו עמו בתחילת שלטונו, הוא הראה את חשיבותו שמה שגרם לו לשלוט הוא הכיבוש והמלחמות שעשה, וכך הוא תפס את השלטון בכח, ולא האופן הדמוקרטי שבו תפס את השלטון בתחילת שנות מלכותו.

מעם לועז: בתחילת שלטונו, אחשוורוש השפיל את השרים השונים כדי שהם לא ישתלטו על ממלכתו. רק לאחר שהרגיש בטוח בעצמו התחיל לקרב אותם חזרה, ולכן גם הזמין אותם למשתה, ונהג בפניהם בענווה יתירה.

[13] ראשון לציון. מגילת סתרים: הכוונה איננה לאחשוורוש שהראה את עושרו לאחרים, אלא שמשמים הראו לאחשוורוש שהעושר והכבוד יימשכו אצלו לימים רבים. בכך ענה על השאלה מדוע כתוב "בהראותו" ולא "ויראם". מלבי"ם: כאשר המלך שולט מתוקף דמוקרטיה, אוצרות המדינה שייכים לעם כולו. אולם, אחשוורוש רצה להראות שהעושר שייך רק לו ושהוא שליט מתוקף דיקטטורה ולכן הראה לכל העמים האחרים את אוצרות הממלכה כאילו היו שלו. מהר"ם אלשיך: אחשוורוש הראה את עושרו כדי שהשרים ותושבי המדינות יהיו יראים מפניו. מעם לועז: אחשוורוש הסתיר את הפגמים של שלטונו על ידי המשתה. המשתה נועד כדי להתחנף אל העם והוא הוציא את כלי המקד, את בגדי הכהונה ואת הכסף שכורש ייעד לבניית בית המקדש. כאשר עם ישראל ראה את השימוש בכלי הקודש במשתה, הוא נעמנע מלהשתתף בו, ולכן אחשוורוש עשה משתה מיוחד לעם ישראל. כמו כן כתב שאחשוורוש לא הראה במשתה את הממון שלו (אם כי הראה זאת אחרי כן), אלא הכוונה הייתה שעל ידי המשתה עצמו, יבינו כולם את עושרו הרב.

[14] ראשון לציון. בגמרא במסכת מגילה (יב,א) כתוב שהכוונה שאחשוורוש לבש את בגדי הכהונה. עיין לעיל בהערות לביאורנו לפסוק ג' שם הסברנו מדוע אחשוורוש לא נענש על לבישת בגדי הכהונה. חבצלת השרון הסביר את דבריו של רש"י שמדובר על בגדי כהן גדול ולא על בגדי כהן הדיוט, משום שכתוב על בגדי הכהן הגדול "לכבוד ולתפארת". למרות שכתוב כך גם על בגדי הכהן ההדטיו, "לכבוד ולתפארת" שנאמר בכהן הדיוט נאמרו על עבודתו, שהבגדים גורמים לכך שהוא יכול לעבוד במקדש, בעוד שלכהן הגדול יש חיוב ללבוש את הבגדים מצד היותם "לכבוד ולתפארת". מלבי"ם: הכתוב מתאר את האופן שבו הראה אחשוורוש את האוצרות, שככל שעבר זמן רב יותר מהמלכתו, הוא אסף אוצרות רבים יותר.

[15] ראשון לציון וכתב שיש להקשות על לשון הפסוק מדוע כתוב מצד אחד שהמשתה נערך במשך "ימים רבים" ומצד שני הוא נערך במשך מאה ושמונים יום, וכתב שמי שהיה במשתה לא ידע בדיוק כמה ימים הוא נמשך, אבל מרדכי ידע ברוח הקודש או על ידי ידיעה אחרת ולכן הוא כתב את אורכו המדויק של המשתה. תרגום: עקב הקושי בפסוק, הסביר אחרת וכתב שצריך לקרוא את הפסוק כך: "בהראותו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים", כלומר: את העושר הוא הראה במשך ימים רבים, וחוץ מזה הוא גם עשה משתה במשך מאה ושמונים יום. גם במגילת סתרים כתב באופן דומה לתרגום שהמילים "ימים רבים" צמודים לנאמר לפני כן, וכתב שהכוונה שמשמים הראו לאחשוורוש שעושרו וכבודו יימשכו לאורך שנים (ימים מלשון שנים), ולכן אחשוורוש עשה את המשנה לאורך מאה ושמונים יום כדי שהמזלות שהראו לו שהוא עתיד להיות עשיר ומכובד לאורך שנים ישמשו בשמים באותם ימים. מלבי"ם: המשתה נערך במשך מאה ושמונים יום היות וזה פרק הזמן שאחשוורוש היה צריך כדי להראות את האוצרות הרבים שלו. מהר"ם אלשייך: הכתוב מדגיש את מספר הימים של המשתה היות ואחשוורוש הראה להם בכל יום דברים חדשים בעושרו, והדבר מראה על גדולתו ועושרו, שהרי קשה הדבר להראות לאנשים מכובדים בכל יום דברים חדשים שיפליאו אותם. רמ"א: מאה ושמונים יום הם חצי מהמזלות (שהאופק מבדיל ביניהם). אחשוורוש רצה להראות שהדבר החשוב בחיים הם התענוגות של עולם הזה. לכן הוא גם היה מתחבר לכולם, לגדולים ולקטנים, בניגוד לחכמי ירושלים שלא היו יושבים בסעודה עד שהיו יודעים מי יושב איתם.

מעם לועז: בכל יום ויום היה מראה אחשוורוש לאורחיו דבר חדש, ומשום כך כתוב "יום" בלשון יחיד וגם כדי לומר לנו שכל ההוצאות הרבות שהיו במשתה לא היו חשובות בעיני אחשוורוש אלא כהוצאות של יום אחד בלבד. פירוש נוסף שכתב הוא שבכל יום מימי המשתה הוציא אחשוורוש הוצאות של משתה שהיה אורך מאה ושמונים יום. כמו כן כתב שהמשתה נערך דווקא בימי הקיץ הארוכים, וככל שהיום ארוך יותר יש צורך להאכיל את האורחים באוכל רב יותר, היות ואין זה ראוי להשאיר את האורחים ביום בלי אוכל. בנוסף כתב שלפני המשתה הארוך, עשה אחשוורוש משתה של חמישה ימים. כמו כן הביא שיטה האומרת שאחשוורוש לא היה יכול להזמין את כולם אליו בבת אחת, אלא הוא חילק את ממלכתו לשמונה עשר חלקים, ובכל פעם הזמין שבע מדינות, וכל משתה ארך שבעה ימים, ובשלושת הימים הנותרים הראה את עושרו. בסוף דבריו הביא את השיטה האומרת שתושבי שושן הוזמנו למשתה נפרד שארך שבעה ימים.

בדבר תכנון המשתה ועריכת המשתה דווקא במשך מאה ושמונים יום, כתב כמה טעמים: א. אחשוורוש איבד חלק ממדינות מלכותו, משום שבתחילה הוא מלך על מאתיים שלושים ושתיים מדינות, ומאה וחמש מדינות עזבו את ממלכתו (כפי שראינו לעיל), ולכן בתחילה ערך משתה שנמשך מאה עשרים ושבעה ימים, יום אחד לכל מדינה במלכותו, ולאחר מכן ערך משתה של חמישים ושלושה ימים כנגד חצי מהמדינות שעזבו אותו, כדי שהוא יוכל להראות להם את עושרו. ב. שכתב הוא שאחשוורוש בתחילה רצה לערוך את המשתה שהוא רצה לחגוג את שבעים השנה שעברו לגלות בבל ועם ישראל לא נגאל בסופם. אלא לאחר מכן עלה בליבו ספק שייתכן שצריך למנות את שבעים השנים מתשרי ולא מניסן, ולכן הוא ערך את המשתה במשך חצי שנה, מניסן ועד תשרי, ולאחר שראה שגם אז עם ישראל לא נגאל, ערך עוד משתה של שבעה ימים כדי לחגוג את העובדה שעם ישראל לא נגאל גם אם מונים את השנים מתשרי (כמו שאומות העולם מונים). ג. לפי חישוב כלי המקדש שאיתם השתמש אחשוורוש, יוצא שהיו מאה ושמונים כלים. ד. זהו מספר הימים שהוא היה צריך על מנת להראות את עושרו. ה. לכל אחד משרי המדינות עשה משתה יום אחד, ועוד חמישים ושלושה ימים לשרים שהיו ממונים לשרת אותו בכל שבוע (אם מחלקים את השניה לשבועות, יוצא קרוב לחמישים ושלוש). ה. שנת הפרסיים הינה שלוש מאות ושישים יום, ואחשוורוש עשה את המשתה לאורך חצי שנה פרסית.

בהסבר "לכל העם הנמצאים בשושן" כתב שהכוונה היא שהיו יהודים שלא יצאו משושן (בניגוד לדברי מרדכי), ואחשוורוש הביא אותם אל המשתה, ולכן הם נענשו בגזירתו של המן. היהודים טעו וחשבו שיש מצווה להשתתף במשתה לכבודו של המלך אחשוורוש. כמו כן הביא דעה שהיהודים אכלו אוכל כשר במשתה, אלא היה אסור להם להשתתף משום שהמשתה היה חתונה של אחשוורוש עם ושתי, ואסור להשתתף בחתונות כאלה, או משום שהיה זה יום אידם שחגגו את יום המלכת אחשוורוש.

[16] תרגום. מעם לועז: הכתוב מדגיש שהמשתה השני היה מיד לאחר המשתה הראשון ולא היה צריך כלל זמן נוסף להכנות נוספות בין משתה למשתה.

[17] מלבי"ם. מעבר לפירוש המילים, המלבי"ם המשיך בפסוק זה במהלכו שמטרת אחשוורוש הייתה להראות את שלטונו ולכן הזמין את כל העם לחצר המלך, מקום שרק השרים נכנסים לשם. מטרתו הייתה להראות שהוא איננו מחשיב במיוחד את השרים, וכולם, מגדול ועד קטן שווים בפניו. תרגום: הכוונה שאחשוורוש עשה את המשתה לעם ישראל שהיה בשושן הבירה במטרה להחטיא אותם ובאופן דומה פירש מהר"ם אלשייך וכתב שמשום כך גזר רק על העם הנמצא בשושן הבירה, כדי שמי שלא היה באותו זמן בשושן ובכל זאת הגיע, היה מתחייב כלפי ה', היות והוא לא היה אנוס על ידי אחשוורוש להגיע ובכל זאת הוא בא. ראשון לציון: אחשוורוש עשה את המשתה לעם ישראל במטרה שהם ייהנו מסעודתו וישתקעו תחת ידו. אולם, אחשוורוש לא רצה לגזור ולחייב אותם לבוא ולעבור על דתם באכילת מאכלות אסורות, אחרת הם לא היו נענים, ולכן הוא הזמין את כל העם שהיו בשושן הבירה שיבואו, גדולים וקטנים, וכך גם בני ישראל שהיו שבויים והיו נחשבים לפחותים שבתושבי שושן יבואו גם הם למשתה. אולם, בני ישראל אכן היו יכולים להתחמק מלהשתתף, ולכן אין זה נחשב אונס. על פי זה הסביר קשיים שונים בפסוק: מדוע כתוב "המלך", הרי ידוע מי עשה את המשתה? ענה על כך שרק אחשוורוש ידע את הטעם האמיתי של עשיית המשתה. מדוע כתוב "העם", הוי אומר עם שידוע מי הוא? כיוון שכוונתו הייתה לעם ישראל. מדוע כתוב הלשון "הנמצאים בשושן"? היות והזמנת תושבי שושן הייתה רק דרך להערים ולהזמים את בני ישראל למשתה. מובן גם מדוע הכתוב מדגיש "מגדול ועד קטן", כדי שגם בני ישראל הקטנים יוזמנו. "למגדול" נועד להבליט שכל אדם נחשב לקטן ביחס אל המלך, כיוון שהאות מ' ממעטת את הגדולה של האדם המוזמן ביחס למלך. מגילת סתרים: מטרת אחשוורוש הייתה להחטיא את בני ישראל ולכן כתוב "העם" , דהיינו עם ישראל. על ידי החטאת הגדולים, הוא קיווה שגם הקטנים יימשכו אחריהם ויחטאו ולכן כתוב "למגדול ועד קטן". כאשר כתוב במגילה "המלך" הכוונה לה', וה' יתברך השכין את שכינתו בעיר שושן כדי שבני ישראל לא יחטאו. אבן עזרא: כתב על המילה "נמצאים" שהיא מלשון זרה. כמו כן חזר על פירושו שהכוונה לעם שנמצאים בארמון (כך פירש לעיל בפסוק ב' את שושן הבירה). ר"י נחמיאש: בכלל העם כלולים גם אנשים מישראל שהשתתפו בסעודה אפילו בשבת (היות והסעודה נערכה שבעה ימים), ועל כן הם התחייבו כליה.

רינת יצחק: יש מחלוקת בין המדרש והתרגום כאן שסוברים שמרדכי לא השתתף במשתה, לבין רש"י שפירש את הגמרא האומרת "לעשות כרצון איש ואיש – מרדכי והמן", שהם היו שרי המשקים בסעודה ומדבריו משמע שמרדכי אכן השתתף במשתה.

מעם לועז: אחשוורוש הזמין את היהודים לסעודה כדי להכשילם באכילת בישולי גוים. ההוצאה שאחשוורוש הוציא במשתה קצר זה עולה להוצאה שהוא הוציא בכל המשתה הארוך של מאה ושמונים יום שהוא עשה לפני כן. מרדכי גזר על היהודים שלא להשתתף בסעודה זו, משום שהדין הוא שגם מי שלא מקפיד על פת גוים במשך כל השנה, עליו ליזהר מכך בעשרת ימי תשובה, והמשתה השני חל בעשרת ימי תשובה (ראה לעיל בהערות לפסוק הקודם שהסברנו לפי שיטתו שייתכן שאכלו מאכלים כשרים לגמרי, ובכל זאת חטאו). אנשי שושן הוזמנו רק בסוף, לאחר שכל תושבי הממלכה האחרים כבר הוזמנו לסעודה, משום שהוא פחות חשש שאנשי שושן ימרדו בו. הסבר שני הוא שתושבי שושן הוזמנו גם למשתה הראשון. הסבר שלישי הוא שבמשתה השני אחשוורוש רצה לגמול לאנשי שושן על הטרחה שהם טרחו בעשיית המשתה הראשון.

הביא שיטה האומרת שאחשוורוש עשה את כל מה שכתוב במשתה השני גם במשתה הראשון, וגם המשתה הראשון היה מפואר, אלא שמשתתפי המשתה הראשון היו רגילים בפאר ולכן הם לא התרשמו מכך, ומשתתפי המשתה השני לא היו רגילים לפאר הזה, ולכן הם התפעלו מכל והכתוב האריך בהתפעלותם.

[18] אבן עזרא. לפירושו, "ביתן" מלשון בית. חז"ל אמרו במסכת מגילה (יב,א) שמדובר בשלושה מקומות שונים. מי שהיה ראוי לשבת בחצר, ישב שם. וכן לגבי מי שהיה ראוי לישב בגינה או בבית או שהושיב את המשתתפים בחצר ופתח להם שני פתחים, אחד לגינה ואחד לביתן. רש"י כתב שהגינה היא מקום לזריעת ירקות ואילו הביתן הוא מקום שהיה נטוע באילנות. מגילת סתרים: החצר הייתה מקום גדול שבו היה ניתן להסתובב. הגינה שימשה את האנשים שרצו להסתובב עם זונות. "ביתן" פירושו מעין בתים קטנים למי שרצה לעשות דברים שבצנעה. רי"ד: אחשוורוש הכניס את כולם לחצר, והחצר הייתה "גינת ביתן", גינה שהמלך היה מגדל שם דשאים וישב שם בימי הקיץ. חכמי צרפת: החצר הייתה בין הגינה לבין הבית. המשתה עצמו נערך בחצר. ר"י נחמיאש: המשתה השני היה בחצר מאחד משני טעמים: א. היו אנשים פחותים שהשתתפו במשתה זה ולכן לא היה ראוי שהוא ייערך ארמון. ב. המשתה הראשון נערך במשך כל החורף ואילו המשתה השני נערך בקיץ ולכן התאים יותר לערוך א המשתה בחצר. כמו כן כתב שייתכן שהיו שתי גינות, אחת בתוך הארמון ואחת בחוץ, ולכל גינה היה חצר, והמשתה נערך בחצר הפנימית יותר (של גינת הביתן). או שייתכן שהיה בגן שתי חצרות, אחת בפנים ואחת בחוץ, והמשתה היה בחצר שלצד פנים. מעם לועז: אחשוורוש עשה את המשתה כדי להחניף לתושבי ממלכתו, ולכן הוא ערך את המשתה בחצר הגינה, שם בדרך כלל אנשים מקפידים מאוד על כל נזק שייגרם, ומן הסתם שבמשתה היו גם ילדים רבים שהרסו את הגינה, ואחשוורוש רצה להראות שהוא איננו מקפיד על כך. בהסבר נוסף כתב שבמשתה זה אחשוורוש לא הושיב את המשתתפים ארמונו משום שלא הייתה לו כוונה להראות להם את עושרו הרב כפי שעשה במשתה הראשון. בהסבר שלישי כתב שבתחילה הושיב אותם בחצר ולאחר מכן כשהחצר כבר התמלא, הוא הושיב אותם בגינה, וכשגם הגינה התמלאה, הוא הושיב אותם בביתן. בפירוש נוסף כתב ש"ביתן" פירושו בית קטן, ולמלך היה בית קטן מחוץ לעיר, שםעשה את המשתה כדי שיהיה מקום לכולם. אחשוורוש רצה שכולם ייהנו בכל ארבעת החושים, חוץ מחוש השמיעה כיוון שדעות בני האדם חלוקים לגבי מה נחשבת נעימה טובה. הסבר נוסף כתב שאחשוורוש חשש שאם הוא ישמיע להם מוסיקה, הדבר ימנע מהם מלאכול ולשתות ואז הם לא יעברו על איסורי תורה באכילת מאכלות אסורות.

[19] תרגום וכתב שהמצעים היו פרוסים בין האילנות. רס"ג כתב שחור פירושו וילונות ופרוכות ולא צבע הבד. בפירושו לפרק ח,טו כתב באופן שונה שהכוונה לצבע כחול בהיר. ר"מ חלאיו: חור מלשון מעשה סבכה, מעין רשת. אבן עזרא (נוסח א'): הפסוק הזה הוא המשך של פסוק ד', והכתוב ממשיך לתאר את העושר הרב שהראה אחשוורוש. מלבי"ם: הסעודה הייתה בחצר הפתוחה שהיו בה אוהלים שהיו עשויים מחור, כרפס ותכלת, והאוהלים היו קשורים על ידי חבלי בוץ וארגמן, והעמודים שאליהם היו קשורים החבלים משיש שעמדו על גלילים שהיו עשויים מכסף. מהר"ם אלשייך: הרמ"ע כתב שאחשוורוש רצה לגרום לארבעה מחמשת החושים של בני ישראל לעבוד. חוש הריח – על ידי שהושיב אותם בגינה שיש בה ורדים. חוש המישוש – על ידי שישבו על מיטות זהב וכסף. חוש הראיה – על ידי חור כרפס ותכלת. חוש הטעם – על ידי אכילת מעדאחשוורוש לא השתמש גם בחוש השמע היות ואנשים שונים אוהבים סוגים שונים של מוסיקה. אלא שהאלשייך עצמו דחה זאת. ראשית, הוא לא הושיב אותם בגינה אלא בחצר של גינה שהייתה מרוצפת ולכן סביר להניח שלא היה שם ריח. שנית, הסיבה שהוא לא רצה להשמיע להם שירים ולשהתשמש בחוש השמע או בחוש הריח היא שהוא רצה שהם יאכלו, והריחות או הקולות היו עלולים למנוע את אכילתם. כמו כן הסביר את היריעות המוזכרות בפסוק. אחשוורוש הושיב את משתתפי המשתה בחצר ללא צקרה ולכן הוא הכין יריעות שהיו דומות לשמים והיו פרוסות מעליהם קשורים בחבלי בוץ וארגמן. כמו כן כתב שאחשוורוש סידר את החומרים באופן הפוך: ככל שהחומר היה יקר יותר, הוא היה יותר למטה. האבנים הטובות היו על הרצפה. הזהב היה ברגליים של המטות. המטות עצמן היו עשויות כסף וכן הלאה. מטרתו הייתה למנוע את בהיית כלפי מעלה כדי שהם יתרכזו באכילה. בסוף דבריו כתב שהיריעות שהיו מעל לראשי הסועדים היו בצבעי הקשת ובכך רמז ה' לעם ישראל את בריתו ושהוא לא ישמיד אותם. מעם לועז: בגמרא נחלקו האם "חור" פירושו יריעות מנוקבות או שמא הכוונה למשי לבן. מי שסובר שהכוונה ליריעות מנוקבות, סובר שהמשתתפים ראו אלו את אלו, והוא מפרש שאחשוורוש מילא את החצר, ולאחר מכן הושיב את האנשים הנוספים בביתן. מי שסובר שמדובר על משי לבן, מסביר שמי שהיה ראוי לשבת בחצר ישב שם, ומיש שהיה ראוילשבת בביתן ישב שם.

האות ח' במילה "חור" גדולה יותר משאר האותיות כדי לרמוז שאחשוורוש לבש את שמונת בגדי הכהן הגדול ועל כך הוא נענש במיתתה של ושתי.

[20] תרגום. רש"י פירש שהמצעים היו רקומים בפתילות בוץ (פשתן) וארגמן. אבן עזרא פירש שארגמן הוא צמר צבוע. ובפירושו הארוך לשמות כה,ד כתב שצבע הארגמן יכול להימצא רק בצמר או פשתן. במגילת סתרים הסביר שאחשוורוש בכוונה נתן להם לשבת במקום שהיה עשוי משעטנז כדי להחטיא אותם, וצבע אותם בגוונים מאוד יפים כדי שיהיו מרוכזים ביופי של הבדים ולא יחשבו על השעטנז עליו הם יושבים. מעם לועז: יש אומרים שהוא פרס את היריעות באופן שכל אחד ממשתתפי הסעודה יוכל להביא את משפחתו אל בין היריעות וכך תהיה להם פרטיות.

[21] תרגום. כמו כן הוסיף שהיו אבנים טובות על גבי עמודים אלו, אך אין זה מלשון הפסוק. מגילת סתרים: הכסף מלשון תאווה, מלשון הוא כוסף למשהו. אבן עזרא: בנוסח א' כתוב שהכוונה למוטות ארוכים שהיו פרוסים בין העמודים, וחלק מהם היו מכוסים ביריעות (וצריך להבין מדוע כתב שרק חלק מהם היו מכוסים). בנוסח ב' כתב שהגלילים היו מעל לעמודים. רלב"ג: גלילי הכסף היו כמין עמודים שהיו מחוברים לעמודי השיש במאוזן ועליהם נתנו בגדי הארגמן כמעין מחיצות. הבגדים עצמם היו עשויים בצבעים שונים ומתחלפים. פסוק זה מהווה מעין המשך של התיאור "בחצר גינת ביתן המלך", הפסוק מתאר כאן כיצד עשו את האוהלים ואלו יריעות היו תלויות באופן שיצר את האוהל. "חור כרפס ותכלת" זוהי התקרה, "אחוז בחבלי בוץ וארגמן" הם הקירות לאחר מכן תיאר הכתוב את המטות ואת הרצפה, מלמעלה למטה. ר"מ חלאיו: הכוונה לטבעות שהיו עשויות מכסף. מעם לועז: הכוונה לציפוי כסף שעיטר את העמודים, ובראש העמודים היה עיטור של כסף. כמו כן כתב שהשיש היה ירוק. בהסבר נוסף לפסוק כתב שהשרים המכובדים היו יושבים על מיטות וכדי שיהיה להם על מה להישען, הוא מתח יריעות בין העמודים. העמודים שעליהם נמתחו היריעות עמדו על גלגלי כסף.

[22] רש"י. תרגום: אחשוורוש הושיב את המשתתפים על מיטות של צמר שהיו מונחות על דרגשים, והמוטות של המיטות היו עשויים זהב והרגליים היו עשויות מכסף. מעם לועז: העמודים העליונים (עליהם פרסו את הסדינים שהיו למעלה מהמיטה כדרכם של מלכים, נקליטי המיטה) של המיטות היו עשויות זהב, וכרעי המיטות היו עשויות כסף. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שהרקע של המיטות היה מזהב אך העיבוד של המיטות (כנראה שכוונתו לחומר העיקרי ממנו עשויה המיטה) הייתה מכסף. בפירוש נוסף כתב שהמיטות היו מחוץ לארמון, ברחובות העיר, וכך רצה אחשוורוש להראות את עושרו, וגם המיטות התמלאו באנשים שסעדו.

[23] רש"י. תרגום: סוחרת הוא תיאור של האנבים שהיו מקושטות בציורים שהקיפו את האבנים שהיו על הרצפה. מגילת סתרים: אחשוורוש עשה את מקום המשתה דומה למשכן כדי למשוך לשם את הטומאה. העמודים והאדנים בחצר המלך מזכירים מאוד את המשכן. רלב"ג: האבנים היו מסודרים לפי סדר מסוים: קודם בהט, לאחר מכן שיש, לאחר מכן דר ולבסוף סוחרת וחוזר חלילה. רבינו בחיי: קרקע החצר היה מכוסה ברצפה של בהט ושש ובתוכו היו קבועים אבנים טובות של דר וסוחרת. המהדיר של מוסד הרב קוק למד מכאן שהוא סובר שבהט ושש הם הרצפה עצמה ורצפות האבן היו משובצות באבנים טובות של דר וסוחרת.  רס"ג: ודר וסוחרת הם מעין אבני פסיפס. מעם לועז: אחשוורוש הטיל בכוונה את הדברים החשובים יותר במקום נמוך יותר כדי שלא יסתכלו כלפי מעלה, ואז לא יהיו עיסוקים באכילת המאכלות האסורות. כמו כן כתב שהרצפה הייתה מלאה באבנים טובות משום שאחשוורוש קינא בעושרו של שלמה המלך שבתקופתו היו רצפות הרחובות מלאות בכסף וזהב, והוא רצה להראות שעושרו גדול משל שלמה. בהסבר נוסף כתב שאחשוורוש רצה לייאש את עם ישראל כאשר הם יראו את עושרו הרב ואת עניותם הגדולה. בפירוש "ודר וסחרת" פירש שהיו שורות של אבני חן ושורה נוספת של אבני חן שכיתרה אותם. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שנתנו בגדים מכובדים לכל משתתף בסעודה.

[24] רש"י. מגילת סתרים: הכוונה לנשים שנקראו כלי. לכן כתוב גם שהחליף להם את הכלים משום הזנות שהייתה שם. מעם לועז: אחשוורוש לא השקה אותם בכלים עם אבנים טובות משום שהשתיה מכוסות של זהב משמחת את האנשים. אחשוורוש גם ציווה שהכלים יהיו שונים אלו מאלו כדי להראות את עושרו. מי שהשקו אותו בכלי אחד, לא חזרו להשקות אותו באותו כלי, אלא נתנו לו כלי אחר. יש אומרים שהיו נותנים לו את הכלי במתנה. אחשוורוש הקפיד שדווקא הכלים ששותים מהם יהיו עשויים מזהב ואילו הצלחות לא היו עשויות מזהב, משום שהוא רצה להכשיל אותם ביין נסך ולשכר אותם על מנת שהם יוכלו להגיע לידי זנות.

[25] רש"י והביא גם את מדרש חז"ל שהכוונה לכלי בית המקדש. תרגום: לאחשוורוש היו כלים שצורתם השתנתה בגלל שאחשוורוש הוציא את כלי המקדש. רס"ג: תמיד היו מחליפים את הכלים שהשתמשו בהם בכלים אחרים. אבן עזרא בנוסח ב' כתב שהכוונה ששתו בהתחלה מכלים פחותים ולאחר מכן מכלים מכובדים יותר או ששתו בתחילה מכלים קטנים ולאחר מכן מכלים גדולים או ההיפך. בהערות המהדיר של מוסד הרב קוק כתב שפירושו כעין פירוש רס"ג. אלא שאין מוכרחים לפי רס"ג לומר שהיה הבדל בין סוגי הכלים וייתכן שכוונתו שהיו מחליפים את הכלים המלוכלכים תדיר ולא כהערת המהדיר (ובדומה לכך פירש גם הר"י נחמיאש). בפירוש חכמי צרפת כתבו שבכל שלב של הסעודה הוציאו כלים טובים יותר ואת הראשונים היו אוצרים באוצרות המלך. ר"י נחמיאש: היו כל כך הרבה כלים עד שלא היה ניתן לדעת כיצד בדיוק נראה כל כלי מבחינת צבעו וצורתו. מלבי"ם: כל כלי היה מורכב מכמה חלקים, כגון הקנקן והגביעים ששימשו אותו. מעם לועז: כמו כן הכלים של אחשוורוש נראו פחות בוהקים מכלי המקדש שהוא הוציא משום ששלמה עשה את כליו מזהב מזוקק. אחשוורוש לא זיקק את כליו משום שהוא רצה להראות שכמות הזהב שלו גדולה משל שלמה. עם ישראל הצטער מאוד כאשר הוא ראה את כלי המקדש, ורצה לעזוב את המשתה, ולכן אחשוורוש ציווה להוציא אותם למשתה מחוץ לבית. אחשוורוש לא נאבד מהעולם על כך שהשתמש בכלי המקדש (למרות שקודמיו אבדו) משום שבנו דריוש היה עתיד לבנות את בית המקדש, ולכן עונשו היה רק שהוא איבד את ושתי אשתו. יש אומרים שעונשו של אחשוורוש היה קל יותר מעונשו של בלשצר משום שהוא נהג כבוד בבגדים או משום שנהג ברכות ולא כמלך ולכן העבירו לו על חטאו. בפירוש נוסף על "וכלים מכלים שונים" כתב שגם החביות שהיו שופכים מהם את היין לתוך הכוסות היו עשויות זהב. בסוף דבריו כתב שאחושורוש רצה שבכל פעם ישתו מכוס זהב חדשה כדי שבכל פעם שהם שותים הם ימעלו בכלי הקודש.

רינת יצחק: לכאורה קשה שהרי חז"ל אומרים שאחשוורוש נענש על השימוש בכלי המקדש ולא נענש על לבישת בגדי הכהן הגדול. ניתן להסביר שהוא לא לבש את בגדי הכהן הגדול אלא רק הוציא אותם ואילו בכלי הוא השתמש. כמו כן ניתן להסביר (וכך אכן הסביר המקנה בקידושין נד') שבגדי הכהונה יצאו לחולין על ידי נבוכדנצר ולכן אחשוורוש לא נענש עליהם, וזאת לעומת כלי השרת שאינם יוצאים לחולין ולכן נענש עליהם. לשיטת תוספות שסוברים שבגדי הכהונה היו כלי שרת צריך להסביר שאחשוורוש לבש בגדי כהונה שעדיין לא התחנכו ולכן הם היו יכולים לצאת לחולין על ידי נבוכדנצר. אלא שלכאורה ההסבר של המקנה מסתדר רק לפי שיטת בעל המאור הסוברת שכלי שרת קדושים בקדושת הגוף ואינם יוצאים לחולין על ידי גויים היות ואינם יוצאים לחולין על ידי מעילה. אולם, הרמב"ן חולק עליו וסובר שלמרות שכלי שרת אינם יוצאים לחולין על ידי מעילה, בכל זאת גזרה התורה בגזירת הכתוב שהם יוצאים לחולין על ידי גויים, ואם כן בגדי כהונה יצאו לחולין אלא שאחשוורוש (ובלשצר) נענשו עליהם. אם כן, מדוע נענש אחשוורוש רק על הכלים? כמו שבלשצר ואחשוורוש נענשו על הכלים למרות שהם יצאו לחולין, אחשוורוש היה צריך להיענש גם על לבישת בגדי הכהונה, למרות שגם הם יצאו לחולין. הרינת יצחק ענה שתי תשובות: א. את בגדי הכהונה לבש אחשוורוש רק בעצמו ואילו את הכלים הוא מסר לשימוש אחרים ולכן החטיא אותם ועל כך נענש. ב. אחשוורוש נענש על כך שלא למד מהתקדים של בלשצר ונהג כמותו. בלשצר השתמש רק עם בגדי כהונה ולכן העונש של אחשוורוש היה רק על בגדי כהונה.

[26] אבן עזרא והסביר שהכתוב השתמש בתיאור "כיד המלך" היות וכוחו של האדם נמצא ביד. גם רש"י פירש כך והוסיף את מדרש חז"ל שהשקו כל אחד ביין שהיה עתיק מהשותה. ר"י נחמיאש: הכוונה ליין שהמלך עצמו היה שותה ממנה ואחשוורוש נתן לכולם יין רב משלו לשתות. ר"מ חלאיו הוסיף ופירש שהכוונה שבממלכתו של אחשוורוש היה יין רב. מלבי"ם: הכתוב מדגיש שהכלים הספיקו לא בגלל שהיה מעט יין, אלא למרות שהיה יין רב, היו לאחשוורוש מספיק כלים כדי להשקות את כולם. מנות הלוי: במשה אכלו יותר מאשר שתו, אך לא היה זה בגלל מחסור ביין, שהרי הכתוב אומר "ויין מלכות רב". מעם לועז: אחשוורוש נתן לכל אחד יין עתיק ממנו (כך שהזקנים שתו יין מאוד עתיק) משום שכך הוא כיבד אותם. כמו כן הסביר שאחשוורוש התחכם כדי שכל אחד ישתה הרבה מאוד יין. הוא העמיד עליהם שרי משקים כדי שגם מי שמתבייש יוכל לקחת, הוא השקה בכלים שונים כדי שגם מי שלא אוהב יין, הוא יפתה אותם על ידי הגשה בכלים יפים, ומי שבדרך כלל נמנע משתיית יין, הוא השקה אותו ביין עם שמרים שמזיק פחות מיין רגיל. כמו כן הסביר שיש שיטה האומרת שלמרות אחשוורוש והמן ניסו להחיט את ישראל בשתיית יין נסך, הרי שהיין היה חתום בשני חותמות, והשתיה הייתה בכלי זהב שאינם בולעים את יין הנסך ששתו הגויים.

[27] תרגום. באופן דומה פירש גם רש"י. ראשון לציון הביא את מדרש חז"ל שלאחשוורוש (וכך היה מקובל בפרס) הייתה כוס גדולה שהכילה כמות גדולה של יין, ובכל זאת הוא לא הכריח אף אחד לשתות מכוס זה ולא הכניס אפילו את הכוס לתוך הסעודה. מגילת סתרים: היין היה כשר לבני ישראל ואחשוורוש גם הקפיד שהם לא ישתכרו כדי שהם יחטאו מתוך דעת. רלב"ג: היין היה תמיד מזומן לפני האורחים. רס"ג: כדת פירושו כנהוג. ר"מ חלאיו: פירש בשני אופנים: או שהיה ציווי מאת המלך באופן כללי על כמות היין שכל אדם היה צריך לשתות או שהיה ציווי מאת המלך ספציפית על הסעודה כמה הוא צריך לשתות. בסוף דבריו פירש כפי רוב הפרשנים שהכוונה לרצון של כלאחד מהמסובים וכתב על פירוש זה שהוא הפירוש הנכון בעיניו. חכמי צרפת: אחשוורוש ציווה שלא להכריח אנשים לשתות היות ונכחו בסעודה גם חיילים של המלך ואם הם היו שותים יותר מהראוי, הם היו הורגים זה את זה. גם במהלך הסעודה, כל עוד השתיה הייתה תחת שליטה, לא ארע דבר חריג ורק ביום השביעי כשאחשוורוש היה שיכור, הוא ציווה להזמין את ושתי. מלבי"ם: בסעודה שאין בה מספיק כלים מכריחים את כולם לשתות מהר כדי שיהיה אפשר להשתמש בכלים פעם נוספת, אבל בסעודה זו היו כל כך הרבה כלים שלא היה צריך להכריח מישהו לשתות מהר. מהר"ם אלשייך: אנשים לא השתכרו היות ואחשוורוש ציווה שהאחראים יקפידו שאנשים לא ישתכרו. בפירוש נוסף כתב שמצד אחד אחשוורוש משך את כולם לשתות את יין הנסך על ידי הגשת היין בכלים יפים ובכך רצה להחטיא את ישראל ומצד שני כדי שלא ייחשבו אנוסים גזר לעשות כרצון איש ואיש ואז לא יהיה אדם מוכרח לשתות מהיין ובכך ייחשב הדבר לעם ישראל שהם עברו על יין נסך מרצונם. את מדרש חז"ל "לעשות כרצון איש ואיש" שהכוונה למרדכי והמן, הסביר שאחשוורוש נמנע מלחייב את כולם לשתות יין נסך כדי שלא לעבור על דעתו של מרדכי אך מצד שני גזר לאכול חזיר כדי לקיים את רצונו של המן. בהסבר נוסף כתב שאחשוורוש גירה את כולם לשתות על ידי הגשת היין בכלים יפים, וזה כרצון המן, אך מצד שני לא חייב את משתתפי המשתה לשתות היות ובכך הלך אחרי מרדכי.

[28] רש"י. אבן עזרא (נוסח ב'): למילה "אונס" אין מקור במקרא חוץ מבפסוק זה ובספר דניאל אלא שהיא מופיעה רבות בדברי חז"ל. ר"י נחמיאש פירש שלא הכריחו את המשתתפים היהודים לעבור על יין נסך. מעם לועז: היין שהשקו את היהודים היה מארץ ישראל והיה בו איסור טבל. כמו כן כתב שהמלך לא הכריח אותם לשתות, כיוון שהיו שבעה ימים למשתה, והוא לא רצה שהם יהיו חולים משתיה כבר ביום הראשון. כמו כן כתב שהיה מנהג בפרס שהיו מביאים כוס גדולה מאוד והיו מכריחים את כולם שתות ממנו, ואחשוורוש לא הביא כוס זה למשתה זה. בהסבר "אין אונס" כתב שהכוונה היא על האנשים ששתו. לא היה אדם שהגיע למצב שהוא היה אונס אנשים אחרים לעשות שטויות, היות ואחשוורוש ציווה שלא יתנו לאנשים להשתכר ולהשתולל, אלא כל אחד שהיה משתכר, היו השומרים מוציאים אותו עד שהיה מתפקח. פירושים נוספים שכתב על "אין אונס": א. שלא היה שום חיסרון ביין. ב. שאף אחד לא דחק בחבירו לסיים לשתות, היות והיה שפע גדול כל כך של יין. ג. שלא היו אנסוים לשתות, אלא פיתו אותם על ידי הבאת יין שיגרה אותם.

[29] רש"י. מלבי"ם: בדרך כלל היה צריך לתת לגדולים לשתות לפני הקטנים. כאן כל אחד שתה בפני עצמו, והמלך ציווה לעשות כך כדי שכל אחד יוכל לשתות כרצונו.

[30] רש"י. רלב"ג: אחשוורוש ציווה על כל מנהיג בביתו ועל כל מי שהייתה לו אחריות בסעודה לדאוג שכל מה שהם עושים בסעודה יהיה מתוקן לאנשים הסועדים.

[31] רש"י. תרגום: "איש ואיש" פירושו לרצון כל אדם מישראל וכרצון הגויים. מגילת סתרים: הכוונה כרצון מרדכי והמן והסביר את כוונתם שהכוונה למעשיהם של הצדיקים והרשעים. לא ניתן להסביר שהכוונה למרדכי והמן בעצמם היות והם עדיין לא גדלו כשרים. מעם לועז: מרדכי והמן היו שרי המשקים בסעודה זו. מרדכי רצה שלא ישתו, והמן רצה שישתו כדי שהם ייכשלו בחטא. אחשוורוש ציווה עליהם שלא לומר את דעתם, וכך כל אחד יוכל לשתות כרצונו, ומן הסתם שיהיו אנשים שינהגו כמו מרדכי ויהיו אנשים שינהגו כהמן.

[32] תרגום והוסיף שושתי הייתה רשעה. רלב"ג: "גם" משמעו שגם המשתה של ושתי היה על ידי ציווי של המלך, אלא שאחשוורוש רצה שהסעודה תתקיים בהפרדה בין נשים לגברים. מלבי"ם: המשיך לבאר פסוק זה על פי המהלך הכולל בדבריו. אחשוורוש רצה להראות שהוא השולט על ממלכתו, לא מכח הסכמת העם אלא מכח כיבוש הממלכה. לכן הוא רצה להראות שנישואיו עם ושתי לא היו הגורם לשלטונו (משום שהייתה בתו של נבוכדנצר) וכדי לעשות זאת רצה להראות לכולם שהוא שולט גם עליה. משום כך גרם לכך שושתי תעשה משתה מצומצם לנשים שבו לא ישתתפו השרים והמשתה היה בביתו ולא במקום המיוחד לה. משום כך אחשוורוש גם ציווה להביא את ושתי, ובכך להראות שהוא התחתן איתה משום יופיה ולא בגלל שהיא הייתה מזרע המלוכה, ולכן גם שלח את הסריסים שלו כדי להביא אותה והוא לא שלח שרים נכבדים או את השרים שלה. לכן גם כתוב "ושתי המלכה" ולא "המלכה ושתי", כדי להדגיש שהיא הייתה מלכה מצד היותה נשואה לאחשוורוש ולא מצד היותה יורשת העצר של נבוכדנצר. ר"א כהן צדק פירש שושתי נקראה בשם זה משום שהיא נהרגה על ידי שטויותיו של אחשוורוש. עיין בהערות לביאורנו בפסוק י' שם הבאנו את דברי האבן עזרא שכתב שלא ניתן למצוא משמעויות לשמות השוני שיש במגילה. ר"מ חלאיו התלבט למקור השם ושתי, הא הוא מלשון פרס או מדי או שהוא ארמי (במיוחד אם נאמר שהיא הייתה ביתו של בלשצר).

[33] אבן עזרא. תרגום: המשתה היה בחדר השינה של המלך. מגילת סתרים: הביא את דברי חז"ל שגם ושתי התכוונה לניאוף ולכן ערכה את המשתה בסמוך למשתה של אחשוורוש. חכמי צרפת: המשתה של אחשוורוש היה בחצר והמשתה של ושתי היה בארמון, כדי שלא יתערבבו הגברים והנשים. ר"מ חלאיו: הדגיש שהמשתה היה בביתו של אחשוורוש ולא בבית המלכה. בשם חז"ל כתב שגם אחשוורוש וגם ושתי התכוונו שניהם לדבר עבירה. מהר"ם אלשייך: ושתי רצתה להראות שהשלטון של אחשוורוש בא ממנה ולכן היא ערכה משתה בבית המלכות ולא בבית הנשים. היא לא הבינה שמלכותה נובעת מכוחו של אחשוורוש (וכאן הביא את מדרש חז"ל שאחשוורוש היה בנו של דריוש והתחתן עם אחותו ושתי).

[34] חכמי צרפת. תרגום: מרדכי התפלל במשך שבעה ימים וביום השביעי התקבלה תפילתו ותפילת הסנהדרין וה' גרם לכך שושתי תיהרג כתוצאה משכרותו של אחשוורוש. רש"י: הביא את דברי חז"ל שהכוונה לשבת. ר"י נחמיאש: עד עכשיו אחשוורוש לא השתכר כיוון שהיה צריך לנהל את הסעודה. ביום השביעי שהוא היום האחרון של הסעודה וכבר לא היה לו צורך לדאוג ליום המחרת, הוא השתכר. מגילת סתרים: אחשוורוש עשה את המשתה לאורך שבעה ימים בכוונה כדי להחטיא את ישראל לחלל שבת אחת וכדי שבכל אחד מימי השבוע יהיה להם חטא. ה' יתברך הקדים תרופה למכה ובמקום שישראל יחללו שבת ביום השביעי, ה' גרם לכך שושתי תיהרג ולכן אחשוורוש לא זכר להחטיא אותם באותו היום.

[35] אבן עזרא בשילוב שתי נוסחאותיו, ובכך הדגיש אבן עזרא ש"כטוב לב המלך" איננו שם תואר למצבו העכשווי של אחשוורוש, אלא פועל שקרה בעבר. ר"מ חלאיו: אין הכוונה שהיה שיכור ממש, משום שכאשר אדם שיכור ליבו איננו טוב עליו, אלא הכוונה שהיה קרוב לשיכור ודעתו הייתה מבולבלת. ר"י נחמיאש כתב שני פירושים לפסוק זה. או שהכוונה שאחשוורוש שתה במשך שבעה ימים עד שהוא השתכר או שהכוונה שבכל יום היה שותה עד שהגיע זמן מסוים באותו היום שהוא השתכר (כך שהוא השתכר שבע פעמים) והדברים הכתובים להלן אירעו בעת שהיה שיכור ביום השביעי. מהר"ם אלשייך: הכתוב מדגיש את טפשותו של אחשוורוש הוא לא היה שיכור אלא ליבו היה רק טוב מיין, והוא גם לא ניסה לחשוב אם המעשה שהוא רוצה לעשות הוא מעשה טוב אלא מיד החליט שהוא רוצה להביא את ושתי.

[36] אבן עזרא: יש שפירשו שחרבונא נקרא כך משום שהוא היה "חרבו של המן", כלומר: שהמן נהרג על ידו (והמילה "נא" פירושו "עתה" כפירושו של האבן עזרא בכמה מקומות). כמו כן הביא את מדרש חז"ל שהכוונה לאליהו הנביא. אולם, האבן עזרא חולק על הפירוש לגבי חרבונא, היות והשמות שהוזכרו כאן הם שמות פרסיים ולא שמות עבריים, וגם אם הם היו שמות עבריים, לא היינו יכולים לדעת באמת את הטעם שלהם, כיוון שהשמות לא נקראו על פי כללים קבועים. מגילת סתרים: הסביר כיצד שבעת השמות הללו באים מכח כוחות הטומאה ששרו עליהם, וכל זה היה חסד מאת ה' שיסכימו לעצה טפשית כמו העצה של אחשוורוש.

[37] רלב"ג בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה שהם היו מסורסים ולא יכלו להוליד ולכן אחשוורוש שלח דווקא אותם להביא את ושתי. ר"מ חלאיו: הכוונה למשרתים שהיו מזומנים לפניו לכל דבר שמצווה אותם, ותחתיהם שימשו משרתים נוספים.

[38] אבן עזרא. חז"ל דרשו שהציווי היה להביא אותה ערומה וכך כתב גם התרגום (וזה בא לושתי כעונש על ששיעבדה את בנות ישראל ערומות וגרמה להם לנפץ צמר ופשתן בשבת ואילו הכתר היה בזכות שנבוכדנצר הלביש את דניאל בבגדי ארגמן). ברינת יצחק כתב שבסופו של דבר ושתי לא באה ערומה ואם כן לא התקיים בה הדין במידה כנגד מידה על שהפשיטה את בנות ישראל, וכתב שלכן נראה כדברי התרגום שהרגו את ושתי כשהיא הייתה ערומה. ואילו ר"י נחמיאש כתב שמפשט הפסוקים עולה שהציווי לא היה להביא אותה ערומה, שהרי אם אחשוורוש ציווה להביא אותה עם כתב מלכותה, כנראה שהיא הייתה צריכה גם לבוא עם בגדי המלכות. מלבי"ם: אחשוורוש ציווה שושתי תלבש את הכתר רק כשהיא תגיע אליו כדי שכולם יראו שחלקה בשלטון קיים רק משום שהיא הייתה נשואה לו. מהר"ם אלשייך: הכתוב מדגיש את מחשבתו של אחשוורוש שושי מלכה רק בגלל שהיא נשואה לו ולכן התואר "מלכה" נוסף לאחר שמה. אולם, פעמים כתוב במגילה "המלכה ושתי" כדי לומר שלפי ושתי היה הייתה בת מלכים וראויה למלכות גם אם היא לא הייתה מתחתנת עם אחשוורוש. כמו כן תארו של "הלך אחשוורוש" נועד להדגיש שלפי אחשוורוש הוא היה ראוי למלכות מצד עצמו, עוד לפני שהוא נולד ונקרא בשם אחשוורוש, היות והוא היה בנו של דריוש.

[39] אבן עזרא. מהר"ם אלשייך: ושתי הייתה עשויה להימנע מלבוא אל המלך משלוש סיבות ועל כולם ענה לה אחשוורוש בפסוק זה. א. משום שהיא בת מלכים. על כך אמר אחשוורוש שהיא "ושתי המלכה", היא איננה באמת מכובדת מצד עצמה כפי שהיא חושבת, אלא כבודה נובע רק מהיותה נשואה אליו. ב. משום שזה ביזיון לבוא לפני העמים והשרים. על כך אמר אחשוורוש "לפני המלך", ושתי תבוא אל המלך ולכן אין זה ביזיון ולכן כתוב גם שהיא תבוא בכתר מלכות, דבר שניתן לעשות רק כשבאים אל המלך. ג. שמא איננה יפה. על כך ענה אחשוורוש "כי טובת מראה היא". כמו כן כתב שאחשוורוש רצה להראות לכולם שושתי יפה בכל גופה ולכן כתוב "את יפיה" שזה כולל גם את יופי הפנים וגם את יופי הגוף, והפסוק אמר שאחשוורוש לא היה צריך להסתפק בהצגת את פניה היפות של ושתי היות וכולם כבר ידעו שהיא יפה, ומכאן מדרש חז"ל שאמרו שאחשוורוש רצה להראות אותה ערומה. בפירוש נוסף כתב שאחשוורוש רצה להראות שהיא יפה מצד עצמה ללא שימוש בתמרוקים, ועל כן היה צריך להראות את גופה, שהרי ניתן ליפות את הפנים על ידי תמרוקים.

[40] חכמי צרפת. המפרשים התייחסו לכתוב בפסוק טובת מראה ופירשו מדוע הכתוב תלה את יופיה של ושתי במראה. ר"מ חלאיו סיכם שתי דעות: או שושתי הייתה יפה בעיני אחשוורוש (אלא שחז"ל אמרו שושתי הייתה אחת הנשים היפות בעולם) או שהכוונה שגופה ואיבריה היו יפים. ר"י נחמיאש: אחשוורוש אמר במעמד כולם שושתי יפה. מלב"ם: אחשוורוש רצה להראות לכולם שהוא התחתן עם ושתי רק מצד יופיה ולא מצד ייחוסה. אם היה אכפת לו מייחוסה, הוא היה מתחתן איתה בין אם היא הייתה יפה או מכוערת, ולכן הוא הדגיש שהוא היה יכול להגיע לשלטון לבד גם בלי שהוא התחתן עם ושתי וכל הסיבה שהוא התחתן איתה היה רק משום שהיא הייתה יפה.

[41] תרגום. רש"י: סירובה של ושתי הייתה בגלל שפרחה בה צרעת. אבן עזרא (נוסח ב'): ושתי פחדה לבוא אל אחשוורוש כשהוא שיכור. חכמי צרפת: סירובה של ושתי נבע מכך שהיא אחזה שיש גנאי לבוא ולהראות את יופיה של האישה שהרי כל כבודה בת מלך פנימה. בהסבר נוסף כתבו שסירובה של ושתי נבע מכך שאחשוורוש שלח לקרוא לה על ידי הסריסים ולא על ידי המשרתים החשובים. רלב"ג פירש כמו הפירוש השני של חכמי צרפת. ר"י נחמיאש: ושתי ידעה שהיא הייתה פחות יפה ממה שחשב אחשוורוש וסירובה נבע מכך שהיא לא רצתה שהוא יתבזה. ר"מ חלאיו: הוסיף טעם שושתי לא רצתה לעזוב את המשתה שהיא עשתה. חז"ל אמרו שצמח לושתי זנב והאבן עזרא הסביר שהכוונה שה' גרם לכך שהיא תהיה מאוסה כמו בהמה. מהר"ם אלשייך: אחשוורוש לא התייעץ עם אף אחד לפני שהוא ציווה להביא את ושתי והוא גם ציווה שתבוא בלי נערותיה כמנהג המלכות והוא גם לא העמיד בפניה ברירה אם לבוא או לא. הפסוק מציין את הסיבות שושתי מיאנה לבוא: "בדבר המלך", אחשוורוש החליט בדבר ודיבר על כך ללא התייעצו מקדימה, "ביד הסריסים", שרק הסריסים יביאו אותה ולא נערותיה, "ביד הסריסים" הכוונה שהיו יכולים לקחת אותה ללא הסכמתה.

[42] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב'): יצא קצף מפיו של אחשוורוש מרוב כעס. מגילת סתרים: "בדבר המלך" משמעו גם שהיה זה מאת מלכי המלכים שגרם לכך שהיא מיאנה. ראשון לציון: היה ברור לושתי שהמלך קרא לה משום שדברי המלך הגיעו אליה על ידי הסריסים, ובכל זאת נמנעה מללכת היות ולא רצתה להגיע במיוחד כדי להראות את יופיה. מלבי"ם: ושי הבינה טוב מאוד את כוונתו של אחשוורוש להראות שהוא לא מולך בזכותה (לכן כתוב המלכה ושתי, קודם התואר "המלכה" ורק לאחר מכן שמה ושתי כדי לומר שהיא הבינה שהמלכות הייתה שייכת אליה). רינת יצחק: כאן רואים מדוע אחשוורוש לא הרג את ושתי על שהיא מרדה במלכות. לו אחשוורוש בעצמו היה מצווה שתבוא, היה זה נחשב למרידה במלכות, אך אחשוורוש רק גילה את דעתו על ידי הסריסים שהיא תבוא לפניו ולכן אין זה נחשב ממש שהיא הייתה מורדת במלכות. משום כך ממוכן אמר שכל הנשים יוכלו ללמוד מסירובה. לו ושתי הייתה ממש מורדת במלכות, היה סירובה נידון מצד דינים המיוחדים למלך, אך כאן האי רק עברה על רצון בעלה שנודע לה על ידי השרים, ולא היה כאן ציווי מלכותי.

[43] תרגום. ר"מ חלאיו: הקצף ניכר בחוץ על פניו של אחשוורוש בעוד שהחימה הייתה בלב. רש"י: כעסו של אחשוורוש נבע מכך שושתי שלחה לו דברי גנאי.

[44] אבן עזרא והכוונה שהכעס מוסיף לגדול ככל שעובר הזמן כשם שהאש גדלה ככל שהיא מבעירה דברים. חכמי צרפת: אחשוורוש היה צריך להתאפק עד שהוא כבר לא ישתכר, אלא שהכעס מנע ממנו מלעשות זאת. מלבי"ם: יש הבדל בין קצץ לחימה. קצץ נראה מבחוץ ואילו חמה מראה על כעס פנימי. אחשוורוש כעס בגלל שני דברים. עצם המיאון של ושתי לקיים את הציווי שלו שהיה גלוי לכולם ולכך מתאים הקצף, אך המניעים הנסתרים שלו שלא היו גלויים לכולם להראות שאין הוא מולך בזכות נישואיו עם ושתי – לכך מתאימה החימה, הכעס הפנימי, הואיל והאנשים שסביבו לא הבינו את מניעיו האמיתיים. מהר"ם אלשייך: למרות שהיה ברור שכעסו של אחשוורוש לא היה מוצדק, שהרי ושתי צדקה בכך שלא באה לפניו, וגם אחשוורוש הכיר בכך, עדיין לא היה יכול אחשוורוש לשלוט על כעסו היות וחמתו בערה בו. בפירושו השני הסביר שכעסו של אחשוורוש היה על עצמו, "בו", היות והוא רצה שושתי תעשה דבר שהיה ברור שהיא איננה יכולה לעשות, ולכן הוא פנה אל השרים כדי שימצאו לה זכות בדין. בפירושו השלישי כתב שאחשוורוש הצליח לכבוש את כעסו כך שהוא יהיה רק "בו", וכך הוא היה יכול להתייעץ עם החכמים. אילו הוא לא היה שולט על כעסו, הוא לא היה מצליח להתאפק ולבקש את עצת השרים.

[45] חכמי צרפת. אבן עזרא: הכוונה לחכמים הבקיאים במזלות או לחכמים הבקיאים בהיסטוריה. בנוסח ב' כתב ש"דת" פירושו חוקי השמים ו"דין" הם בעלי המזלות. רי"ד: מדובר על חכמים שיודעים את חוקי הממלכה הקדמונים. עיתים פירושו חוקים. רלב"ג: הכוונה לחכמים שיודעים דינים ופילוסופיה מדינית. איתם היו גם חכמים שהיו בקיאים בחכמת המזלות שידאגו שהשיפוט יהיה על פי המזלות. מגילת סתרים: מדובר על חכמים המענישים על פי העת ולא על פי החוקים הקבועים. חכמים שיודעים לדון על פי הדין שמתאים לזמן מסוים ולא לפי ספר החוקים. ר"מ חלאיו: פירש בשני אופנים. או שהם היו בקיאים בחוקי מדי ופרס ובדיני המלוכה או שהחכמים שהיו שופטים ופוסקים את הדין היו גם חכמים בדת. ראשון לציון: חז"ל אמרו שהכוונה לבני יששכר שיודעים לעבר שנים וניתן לפרש שהכוונה לאנשים שיודעים שיש זמנים מסוימים שבהם המלך אינו יוצא החוצה. שני הפירושים מראים שאחשוורוש לא רצה לדון את ושתי למיתה (בני יששכר לא ידונו דיני נפשות בגלות והחכמים שיודעים על הזמנים היו מוצאים זכות לושתי). מלבי"ם: מי שהיה חוטא למלך, היו שופטים אותו אצל חכמים שהיו יודעי העיתים, כלומר: הם ידעו להבחין ולחלק בין אדם שחטא למלך בזמן מסוים שדינו היה חמור יותר לבין אדם שחטא למלך באותו חטא אך בזמן אחר שאז היה דינו אחר משום שהנסיבות היו שונות. המלך רצה לזכות את ושתי ולכן הוא אמר לחכמים יודעי העיתים שיש לדון את ושי בבית משפט רגיל, לפני החכמים שיודעים דת ודין, כאילו היה זה משפט רגיל בין איש לאשתו. אחשוורוש חשב שכך יוכלו לזכות את ושתי היות וושתי בעצם צדקה בסירובה להגיע משום שאין זה מנהג נשות פרס לבוא כך לפני גברים, היות והיו צנועות בבתיהם.

[46] רש"י.

[47] רש"י. מגילת סתרים: הכוונה שאחשוורוש הביא את הדין לפני החכמים שיודעים לדון לפי הדין המתאים לזמן אבל בנוכחותם היו גם האנשים הקרובים אליו והחכמים שידעו לדון לפי החוקים הרגילים. ראשון לציון: דת הוא החוק הכללי והדין הוא המשפט הפרטי. ר"י נחמיאש: מצד הדת ושתי צדקה שלא באה לפני אחשוורוש היות ולא רצתה לבזות אותו משום שידעה שלא כולם יסכימו איתו שהיא יפה. אבל מצד דת המלוכה, כן הייתה ראויה להיענש משום שלפעמים המלך יהרוג אדם זכאי כדי להשליט את מרותו בממלכתו, וממילא פנה אחשוורוש לגרועים שבשרים. בפירוש נוסף כתב שבמשפט היו מתחילים עם השר הקטן ואם הוא היה אומר דברים שאין בהם טעם היו ממשיכים לשאול את הגדול שאחריו וכך הלאה. באופן דומה פירש גם מהר"ם אלשייך וכתב שאם היו שופטים את ושתי לפי חוקי החכמים יודעי העיתים, ושתי הייתה יוצאת חייבת בדין היות והיא השפילה את אחשוורוש לעיני שריו ועבדיו בסירובה להיענות לציווי אחשוורוש כאשר הם כולם היו לפניו. אם היא הייתה חוטאת בזמן אחר שהשרים לא היו לפניו, ייתכן שלא היה ראוי להרוג אותה על סירובה לשמוע בקולו. לכן ביקש אחשוורוש מהחכמי יודעי העיתים שישפטו את ושתי לפי הדין הקרוב אל הדת, שם ניתן למצא מספר טעמים לזכותה: א. מצד היותה "המלכה ושתי", שהיא בת מלכים ולא היה ראוי לצוות עליה לבוא למקום שאינו לפי כבודה. ב. "על אשר לא עשתה", היא לא חטה במעשה, אלא רק בשב ואל תעשה. ג. "על אשר לא עשתה את מאמר המלך". הציווי להביא את ושתי היה מהיר ופזיז ומגונה ולכן היה ראוי שתימנע מלבוא. ד. "אחשוורוש" שהיה שומר הסוסים של אביה ולכן היא לא הייתה אמורה להקשיב לו. ה. "ביד הסריסים". אחשוורוש לא נתן לה להגיע עם נערותיה אלא עם השרים שלו. ו. "ביד הסריסים". שהכריח אותה לבוא ולא נתן לה אפשרות לסרב. ממוכן בדבריו בעצם פרך את כל טענות הזכות שאחשוורוש מצא לושתי. א. "ושתי המלכה". היא איננה באמת מכובדת. ב. "עותה". סירובה איננו נחשב לשב ואל תעשה אלא כאילו עשתה מעשה של ממש. ג. "כי יצא דבר המלכה". כאשר המקרה יתפרסם, אנשים לא יידעו שהציווי של המלך להביא את ושתי היה פזיז ונמהר, אלא יידעו רק על סירובה של ושתי. ד. "באמרם המלך אחשוורוש". אנשי הממלכה יאמרו שהמלוכה הגיעה לאחשוורוש עצמו ולא שהוא היה שומר סוסים ולכן היה ראוי שושתי תשמע לו. ה. "להביא". המלך לא אמר שדווקא הסריסים יביאו אותה, אלא רק שהיא תבוא. ו. "ולא באה". היא מעצמה החליטה שלא לבוא. באופן נוסף הסביר את טענת ממוכן שכאשר המקרה יתפרסם, לא יאמרו שהמלך ציווה להביא את ושתי ערומה, אלא שציווה להביא אותה סתם ובכל זאת היא סירבה, ואנשים יסיקו מכך שמותר לנשי לבזות את בעליהן, ולא יידעו שסירובה של ושתי נבע מהדרישה שהיא תבוא ערומה.

[48] רש"י. מגילת סתרים: יש משמעות גם לשמות של השרים הללו, והכלל הוא שהכל קרה על ידי ה' כדי שושתי תיהרג, היות וכל עוד ושתי הייתה בחיים לא היה אפשר לגאול את ישראל כיוון שהיא הייתה מממלכת נבוכדנצר. רלב"ג: החכמים הללו היו חכמים יותר מאשר שאר החכמים ולכן הם היו יושבים לפני המלך. אבן עזרא (נסח ב'): השמות הללו הן שמות פרסיים (לעיל בנוסח א' בפירוש לפסוק י' כתב שאין לדרוש שמות פרסיים). לפי הדרש ממוכן פירושו חסר לב. מלבי"ם: אחשוורוש רצה שדווקא החכמים הקרובים אליו יגזרו את דינה של ושתי כדי שהדר לא יתפרסם. האנשים שסביב המלך לא ידעו כלל על סירובה של ושתי. כמו כן בחר בהם משום שהם היו שרי פרס ומדי, ומשום שהם מכירים את המלך שכן הם יושבים לפניו ומכירים את נפשו של המלך לעומק, וכן הם ישבו לפניו ראשונה במלכות, כלומר שימשו בתפקידם זמן רב.

[49] תרגום.

[50] אבן עזרא.

[51] תרגום + אבן עזרא. בנוסח ב' דחה האבן עזרא את הפירושים שהכוונה שהשרים האלה התמנו לתפקידם לפני שאחשוורוש מונה למלך.

[52] רש"י. ר"י נחמיאש: גם כאן מוכח שאחשוורוש רצה להעניש את ושתי מצד הדת, כלומר מצד תקנת המלכות, למרות שמצד הדין הצדק היה איתה.

[53] תרגום. אבן עזרא (נוסח ב') התלבט אם אחשוורוש אמר פסוק זה או שמישהו אחר אמר זאת במקומו (כיוון שבפסוק כתוב "את מאמר המלך אחשוורוש" ואם אחשוורוש אמר זאת, היה צריך להיות כתוב "את מאמרי").

[54] תרגום וכתב שממוכן הוא המן הרשע שהיה צאצאו של אגג. ראשון לציון: לכאורה לא מובן מדוע ממוכן היה הראשון לענות אם הוא היה הקטן שבשרים. כמו כן קשה לכאורה להבין את טענתו שושתי לא חטאה רק כלפי המלך, משמע שאם החטא שלה היה רק כלפי המלך לא היה צריך להרוג אותה. והסביר: החכמים הבינו שאחשוורוש רצה שהחכמים יזכו את ושתי ולכן התחילו דווקא מהקטן, להבדיל, כמו שכאשר דנים בסנהדרין דיני נפשות מתחילים מהקטן. ממוכן אמר שאם היה צריך להרוג אותה מצד שהיא מרדה במלך, היה ניתן למצוא טענה גם לפטור אותה, שהרי היא מלכה, וגם לה יש מעמד וכבוד, אלא החטא שלה היה כלפי כל הממלכה, מצד שהיא תגרום לביזיון כלפי שאר העמים, ולא יהיה ניתן להפסיק את הביזיון אלא אם כן יגזרו את דינה של ושתי למיתה. אבן עזרא (נוסח ב'): חז"ל אמרו שממוכן הוא המן והכתוב הזכיר זאת כדי לומר לנו שדווקא המן הרשע הוא שגרם למלוכת אסתר שהרגה אותו בסוף. חכמי צרפת הזכירו רק שהיה אחד מהשרים של המלך ולא זיהו אותו כהמן. כמו כן כתבו שממוכן דיבר "לפני המלך" ולא פנה אליו ישירות משום שבפניה ישירה אל המלך יש חוסר כבוד. ר"א כהן צדק הביא את דברי חז"ל בפרקי דרבי אליעזר שממוכן היה דניאל וגילגלו זכות על ידי זכאי שושתי נהרגה על ידו.

[55] רש"י. אבן עזרא (נוסח ב') התלבט אם שורה המילה "עותה" הוא ע.ו.ת או ע.ו.ה. מלבי"ם: ממוכן אמר לאחשוורוש שבעצם אין מדובר על משפט שבין איש לאשתו, אלא מדובר על משפט ששייך לכל הממלכה, משום שהתוצאות של סירובה של ושתי עלולות להיות הרסניות בכך שכל נשות השרים יבזו את בעליהן.

[56] אבן עזרא.

[57] רש"י. מלבי"ם: נשות פרס שיכירו את המקרה לא יבזו את בעליהן כל כך מהר היות והן יודעות שושתי נמנעה מלבוא אל המלך היות והוא רצה להוכיח ששלוטונו אינו קשור אליה. אולם שאר נשות הממלכה שאינן בקיאות בפרטי הסיפור ילמדו מכאן שבכל מקרה שהבעל אומר משהו לאשתו, מותר להן להתנגד לכך ולכן צריך לחייב את ושתי במשפט.

[58] חכמי צרפת. מהר"ם אלשייך: "באמרם" הכוונה איננה לנשים, אחרת היה צריך להיות כתוב "באמרן". אלא הכוונה היא שהבעלים יספרו בבית את מה שקרה במשתה ומכך ילמדו גם הנשים לבזות את בעליהן.

[59] ר"מ חלאיו. אבן עזרא: הכוונה שכל נשות פרס ומדי ידברו כל הזמן על מה שקרה ביום הזה. חכמי צרפת: נשות פרס ומדי שהיו היום הזה במשתה, הן שיספרו לכולם את מה שקרה כאן.

[60] ר"י נחמיאש. כמו כן כתב שהאמירה תהיה אמירה של מריבה. רס"ג: נשות השרים יאמרו את הדברים זו לזו. ר"י נחמיאש הבין בפירושו שהכוונה שהן יספרו זו לזו את מה שקרה "ביום הזה" ועל כן צלע זו מוסבת על צלע הפסוק הקודמת, בדומה לפירושו של האבן עזרא. מגילת סתרים: הכוונה ששרות פרס ומדי יהיו השולטות במלכות, משום שהנשים ישלטו על הגברים, ולכן כל דבר שייאמר במסדרונות השלטון ייאמר על ידי הנשים. רבינו בחיי: השורש א.מ.ר בפסוק זה איננו מלשון דיבור שהרי לא כתוב מה תאמרנה שרות פרס ומדי, אלא הוא לשון האמרה, חשיבות, כמו "וה' האמירך". מהר"ם אלשייך: נשות השרים החכמות רק ירמזו את מה שקרה ויסתפקו בהזכרת "היום הזה" כדי לבזות את הבעלים שלהן. רק שאר הנשים יזכירו את כל הסיפור "המלך אחשוורוש אמר וכו'".

[61] מלבי"ם וכן פירש האבן עזרא בנוסח ב'. חכמי צרפת: הביזיון הזה שושתי ביזתה את המלך שווה את הכעס שאחשוורוש יכעס. ר"י נחמיאש: אם יש ביזיון כבר עכשיו כאשר רק שרות פרס ומדי מדברות ביניהן, כל שכן שיהיה ביזיון כאשר כל נשות הממלכה ידברו על כך. ר"מ חלאיו הוסיף פירוש נוסף, שהכוונה לביזיון והכעס שהיה לאחשוורוש על מעשיה של ושתי, ואין הכוונה על ביזיון חדש או על כעס חדש. מהר"ם אלשייך: הקצף היה מצד ושתי כלפי אחשוורוש שהיא אמרה שהוא איננו ראוי למלוך כיוון שהיה שומר הסוסים של אביה, ולכן שאר הנשים ילמדו לקצוף על בעליהן. בפירוש נוסף כתב שאחשוורוש היה יכול לשאול את ממוכן האם שווה להרוג מלכה כדי שנשים לא יבזו את בעליהן? ועל כך הקדים ממוכן לטעון שיש כאן שני עניינים: הביזיון שהנשים יבזו את בעליהן וגם הקצף שך המלך על ושתי, וכאשר מצרפים את שניהם יוצא שראוי להרוג בשביל כך את המלכה.

[62] תרגום.

[63] תרגום.

[64] רש"י. מגילת סתרים: אין הכוונה דווקא לדבר מלכות הקשור לושתי, אלא לחוק כללי יותר שהמלך יכול לחוקק חוקים בלי הגבלה, ובעצם הייתה כאן הכנה לכך שהמלך יוכל לגזור לתלות את המן.

[65] רש"י. אבן עזרא (נוסח ב'): הכוונה לחוקק חוק שאפילו המלך לא יוכל לבטל אותו. ר"י נחמיאש: החוק הפרסי אמר שכאשר המלך גוזר דבר, הוא לא יכול לשנות את החוק, כמו שדריוש לא היה יכול להציל את דניאל לאחר גזרתו (והוכחה נוספת לכך מהספרים שאחשוורוש שלח ולא היה יכול לבטל ובאמת ר"מ חלאיו הביא גם את ההוכחה הזו).

[66] רש"י. מגילת סתרים: ממוכן לא אמר במפורש שושתי תיהרג היות והוא דיבר בלשון נקיה. מלבי"ם: עצתו של ממוכן הייתה שאחשוורוש יוציא חוק שיהיה אסור לושתי לבוא אל המלך. כך הם יוכלו לומר שושתי התחרטה ורצתה לבוא על המלך והמלך הוא שמנע זאת. לשיטתו לא מדובר על הריגת ושתי, אלא על העברתה מתפקיד המלכה. לכאורה קשה על דבריו: מדוע אם כן כאשר התחרט אחשוורוש, הוא לא החזיר את ושתי לתפקידה הקודם? ייתכן שמשום כך דאג ממוכן לשלוח ספרים לכל מדינות המלך, כדי שהחזרת ושתי תהיה צעד בלתי הפיך. חבצלת השרון: ושתי נידונה מצד שהיא לא הקשיבה לבעלה ולא מצד מורדת במלכות, כיוון שאין דין מורדת במלכות חל על המלכה, שהרי המלכה נחשבת גם היא לחלק מהמלכות. כמו כן דייק מדברי התרגום שעל ידי שושתי תורחק מהמלכות, והיא תבוא לפני המלך למרות שהוא אסר עליה לעשות זאת, ניתן לדון אותה במיתה מצד מורדת במלכות, אך זאת רק לאחר שהרחיקו אותה מבית המלך ולא בשלב זה שהיא עדיין נחשבה למלכה ולא חל עליה דין של מורדת במלכות. בסוף דבריו כתב שלכאורה לא היה לאחשוורוש דין של מלך, משום שהוא לא היה מזרע מלכים, ולכן הוא נאלץ קודם כל לכתוב ספרים המודיעים על היותו מלך, ורק לאחר מכן הוא היה יכול לדון אותה כמורדת במלכות.

[67] תרגום. מלבי"ם: יהיו שתי יתרונות במלכה החדשה. הראשון הוא שלא יהיה לה ייחוס אבות ולכן לא יהיה ניתן לתלות את מלכותו של אחשוורוש בנישואיו עם המלכה החדשה. היתרון השני הוא שהמלכה השניה לא תמרוד במלך היות והיא תזכור את מה שעשה אחשוורוש לושתי כשמרדה בו. "ממנה" הכוונה בזכותה, כלומר: המלכה החדשה תלמד מושתי שלא למרוד במלך. רי"ד: לפי הפשט אחשוורוש לא הרג את ושתי אלא רק העביר אותה מהמלכות. רלב"ג: הכוונה שאחשוורוש באמת הרג אותה ואולי היה מנהג מלכי פרס להתחתן רק עם אישה אחת. רינת יצחק: כוונת השרים הייתה שמי שתומלך תחת ושתי תהיה בגדר "ממלא מקום" ללא קביעות בתורה מלכה, וכך הם חשבו שהם יוכלו למנוע מהמלכה החדשה למרוד במלך (היות וכל ממלא מקום חלש יותר מבעל התפקיד האמיתי). אולם ה' הפר עצתם וכאשר אחשוורוש בחר באסתר כמלכה, הוא ממש המליך אותה כמלכה לכל דבר.

[68] תרגום.

[69] אבן עזרא. ר"י נחמיאש הוסיף פירוש ופירש: הבושה שגרמה ושתי היא רבה. מגילת סתרים: בכל הממלכה ישמעו שפקודתו של המלך הוא הדבר החשוב, וכך הנשים לא יעיזו לחלק פקודות ולתפוס את השלטון.

[70] תרגום. אבן עזרא: לכאורה היה צריך להיות כתוב "תתנה יקר" בלשון נקבה, אלא שהמילים "יתנו יקר" מוסבות על המילה "כל" שנאמר לפני הנשים, והמילה "כל" הינה בלשון זכר.

[71] תרגום. מלבי"ם: השרים הסכימו לוותר על כוחם ושהמלך יוכל לחוקק חוקים בלי לשאול אותם.

[72] תרגום. מגילת סתרים: הכתוב מדגיש שאחשוורוש מילא אחר הוראותיו של ממוכן בדייקנות, והקפיד על מילוי כל הפרטים. אבן עזרא (נוסח ב'): סובר שאחשוורוש לא הרג את ושתי אלא רק גירש אותה מבית המלכות.

[73] תרגום.

[74] תרגום.

[75] תרגום.

[76] רש"י. אבן עזרא: בפירושו הראשון כתב שהכוונה שהנשי ידברו בלשון בעליהן. מדובר על שני חוקים נפרדים. הראשון שהגבר ישלוט על אשתו והחוק השני שנחקק יחד עם חוק זה כדי להחליש את הביזיון הקשור לחוק הראשון הוא שאסור לאדם לשנות ממנהג לשונו. בנוסח ב' כתב שצלע זו איננה חלק מהציווי, אלא חלק מסיפור הדברים שהכרוז יצא והכריז את תוכן אגרותיו של המלך בכל מקום בשפה של תושבי המקום. ר"י נחמיאש" עיקר הציווי היה שלא לשנות ממנהגי הגברים, אלא על דרך הגוזמא הציווי כלל שאפילו לא ישנו מלשון הבעל. מגילת סתרים:  "להיות כל איש שרר בביתו" משמעו שאין שליט על אף אדם חוץ מהמלך ולכן הוא שחרר את כל תושבי הממלכה מעול השרים. "ומדבר כלשון עמו", השרים היו צריכים ללמוד את השפה של העם של הארץ שבו הוצבו וכך אחשוורוש הכניע את השרים בפני העם. מטרתו בכל הייתה למנוע מרידה בו. לכן גם נמנעו השרים מארגון הרג בעם ישראל למרות שרצו לעשות כן, משום שרק אחשוורוש היה יכול לקבל החלטה כזו ולשרים לא הייתה שום אפשרות לקבל החלטות בלעדיו. מלבי"ם: החוק הראשון שיהיה כל איש שורר ביתו פירושו שעד עתה האישה הייתה מחוייבת לכבד את בעלה ומעתה לפי החוק החדש של אחשוורוש הגבר יכול להשתמש באשתו כמו בשפחה. החוק השני שחוקק אומר שכל אדם בממלכה ידבר בלשונו. עד עתה היו צריכים כולם לדבר בלשון הפרסית, ומעתה אין משמעות לשפה הפרסית, היות ואחשוורוש מולך מצד עצמו, אין שום תוקף יותר לממלכת פרס, רק לממלכת אחשוורוש, ומצד זה אין שום יתרון לשפה הפרסית. כמו כן הדגיש מדוע פרק א' נכלל בסיפור המגילה. א. כדי להראות את אופן גלגול הנס. לו אחשוורוש לא היה מתקן שכל החוקים יכולים להיקבע על ידי המלך בלי שריו, הוא לא היה יכול לעשות חלק גדול מהמעשי שעשה במגילה: לתקן להשמיד עם שלם, לקחת אישה שלא יודעים מי היא ועוד. ב. כדי להראות שלאחשוורוש היה חושב מאוד שהאשה תישמע לבעלה ולא ההיפך, ולכן כאשר הקשיב לאסתר, הדבר נבע מרצון ה' ולא מרצונו של אחשוורוש.