ישעיהו פרק א

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר ישעיהו פרק א'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ב' ניסן תשע"ח

ישעיהו פרק א

(א) חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הדברים הבאים הם מראות נבואה שראה ישעיהו בן אמוץ,[1] אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם ישעיהו התנבא נבואה זו על אנשי יהודה ותושבי ירושלים,[2] בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה ישעיהו התנבא לאורך מלכותם של ארבעה מלכים ממלכי יהודה: עוזיה, יותם, אחז וחזקיה[3]: (ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם הנביא פונה אל השמים ואומר להם לשמוע את דברי התרעומת שלו על ישראל,[4] וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ הנביא פונה גם אל הארץ ואומר לה לשמוע את דברי התרעומת שלו על ישראל,[5] כִּי יְקֹוָק דִּבֵּר (הנביא אומר לשמים ולארץ לשמוע את דבריו) משום שה' הוא שאמר את דברי התרעומת האלה. הנביא אומר שהוא לא אומר את דברי התרעומת האלה מעצמו, אלא הוא אומר אותם בנבואה מאת ה',[6] בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי למרות שאני (ה') גידלתי ורוממתי את בני ישראל שהם בניי, הם מרדו בי והשיבו לי רעה תחת טובה[7]: (ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ אפילו השור יודע מי בעליו והוא שומע בקולו,[8] וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו ואפילו החמור יודע היכן הוא האבוס, מקום האכילה, שבו בלעיו מאכילים אותו, והוא הולך לשם כדי לאכול להנאתו,[9] יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע (לעומת השור והחמור) עם ישראל אינו יודע מיהו בעליו, עם ישראל אינו יודע לשמוע בקול ה' ובכך הוא נמצא נחות יותר אפילו מהשור והחמור,[10] עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן העם שלי, עם ישראל, לא יודעים מהיכן מגיע טובתו. לעומת החמור שיודע היכן הוא אבוסו ויודע שמשם הוא נהנה, עם ישראל אינו מבין שטובתו מגיעה מאת ה'[11]: (ד) הוֹי מילה שמבטאת צער, כמו "אוי" בימינו,[12] גּוֹי חֹטֵא מאז שעם ישראל הפך להיות עם קדוש, הוא היה חוטא, ולכן הנביא נאנח,[13] עַם כֶּבֶד עָוֹן מאז שעם ישראל הפך להיות עם קדוש, הוא היה מרבה בעוונות,[14] זֶרַע מְרֵעִים מאז שה' בירך את זרע עם ישראל, הם (בני ישראל) נהיו רשעים,[15] בָּנִים מַשְׁחִיתִים מאז שה' קרא לעם ישראל בשם בנים, הם השחיתו את דרכם,[16] עָזְבוּ אֶת יְקֹוָק עם ישראל עזבו את עבודת ה',[17] נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל עם ישראל מאס ביראת קדוש ישראל, עם ישראל מאס ביראת ה',[18] נָזֹרוּ אָחוֹר עם ישראל פרש מאחורי ה', הנביא מדמה את עזיבת ה' כאילו שעם ישראל הסתובב והראה את גבו לה'[19]: (ה) עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה אתם מוסיפים לחטוא באותם חטאים שעליהם הוכיתם ונענשתם. הנביא אומר שבני ישראל לא למדו מהעונש שבא עליהם על חטאיהם והם המשיכו לחטוא באותם חטאים,[20] כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי על ידי שנענשתם, נחשב הדבר כאילו שהראש שלכם נהיה כולו חולה,[21] וְכָל לֵבָב דַּוָּי ועל ידי שנענשתם, כל הלב שלכם כואב, ולמרות הכאב מהעונשים שקיבלתם, אתם עדיין אינכם חוזרים בתשובה[22]. הסיבה שהנביא הזכיר דווקא את הראש והלב היא משום שהם שניהם האיברים החשובים שבגוף[23]: (ו) מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם מכף רגל ועד לראש, כלומר: בכל הגוף, אין מקום תמים ושלם, אין מקום ללא מכה. בכל גופו של עם ישראל יש מכות.[24] הנביא עובר לפרט את שלש סוגי המכות שעם ישראל הוכה בהם: 1) פֶּצַע פצע פתוח, פצע שהדם יוצא ממנו החוצה,[25] 2) וְחַבּוּרָה ופצע סגור, פצע שהדם נשאר בתוך הגוף (כמו מכה שבעקבותיה יש סימן כחול),[26] 3) וּמַכָּה טְרִיָּה ומכות שיוצאות מהן נוזלים (כמו מוגלה),[27] לֹא זֹרוּ על כל המכות האלה, לא הונחו תרופות שירפאו אותם,[28] וְלֹא חֻבָּשׁוּ מכות אלה גם לא נחבשו על ידי תחבושות,[29] וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן מכות אלה גם לא רוככו על ידי שמן. היה נהוג למרוח שמן על המכות כדי לרכך את מקום המכה. הנביא אומר שעם ישראל עדיין לא נגאל מהעונשים שבאו עליו, העונשים שה' יתברך העניש בהם את ישראל עדיין לא הסתיימו, ואם כן לא מובן מדוע עם ישראל חזר לעשות את הרע בעיני ה'[30]: (ז) אַרְצְכֶם שְׁמָמָה כעונש על שלא חזרתם בתשובה, הארץ שלכם, ארץ ישראל, תהיה שוממה,[31] עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ והערים שלכם יהיו שרופות באש,[32] אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ ואתם תיראו בעיניים שלכם זרים שאוכלים את הפירות שגדלים בארצכם, אך לא תוכלו למנוע זאת.[33] כוונת הנביא היא שחלק מהארץ תהיה שוממה לגמרי, ובמקומות שבהם כן יישבו אנשים מישראל, הערים יהיו שרופות באש וזרים יאכלו את גידולי הקרקע,[34] וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים והארץ שלכם תהיה כל כך שוממה, כאילו שבאו עליה אויבים מרחוק והשמידו אותה לגמרי. כאשר אויבים השוכנים קרוב לארץ כובשים אותה, הם בדרך כלל אינם משמידים את הארץ הכבושה לגמרי, משום שהם רוצים ליהנות גם כן מפירות הארץ. מה שאין כן כאשר האויבים באים מרחוק, אזי הם מחריבים את הארץ לגמרי. לכן מדמה הנביא את חורבן ארץ ישראל בדימוי שכאילו באו עליה אויבים מרחוק והשמידו אותה[35]: (ח) הנביא מדמה את השממה שתהיה בירושלים בשלשה דימויים: וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן העיר ציון, ירושלים, תישאר ריקה,[36] 1) כְּסֻכָּה בְכָרֶם (העיר ציון, ירושלים, תישאר ריקה) כמו סוכת השומר שבכרם. כאשר השומר של הכרם יוצא לבצור את הענבים, הוא משאיר את סוכתו ריקה. כך גם ירושלים תיוותר ריקה ותושביה יגלו מתוכה,[37] 2) כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה (העיר ציון, ירושלים, תישאר ריקה) כמו סוכה המיועדת ללינת שומר שדה הקישואים, שכאשר מסתיים זמן לקיטתם, השומר כבר אינו שומר יותר על שדה הקישואים והסוכה נותרת ריקה,[38] 3) כְּעִיר נְצוּרָה (העיר ציון, ירושלים, תישאר ריקה) כמו הסוכות שמקימים חיילים שצרים על עיר, ולאחר שמסתיים המצור, הם עוזבים את הסוכות. כך גם העיר ירושלים תהיה ריקה[39]: (ט) לוּלֵי יְקֹוָק צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט אם ה' צבאות לא היה משאיר ברוב חסדו שארית קטנה מעם ישראל שלא הושמד.[40] ה' נקרא גם בשם צבאות על שם שהוא שולט על צבאות של מעלה ועל צבאות של מטה,[41] כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ (אם ה' לא היה מחליט ברוב חסדו להשאיר שארית מעם ישראל) גורלנו היה דומה לסדום ועמורה. כשם שה' השמיד את סדום ועמורה, הוא היה חלילה משמיד גם את עם ישראל, לולי שהוא היה עושה חסד גדול עם ישראל, משום שעם ישראל חטא בחטאים גמורים, ומצד מידת הדין הגיע לו להיענש כמו סדום ועמורה[42]: (י) שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק קְצִינֵי סְדֹם השרים שדומים במעשיהם למעשי אנשי סדום – תשמעו את דבר ה',[43] הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה העם שדומה במעשיהם למעשים שעשו אנשי עמורה – תאזינו לתורת אלוקינו[44]: (יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְקֹוָק ה' אומר: מדוע אני צריך את הקרבנות הרבים שאתם מקריבים לפניי? הרי עיקר סיבת הבאת הקרבן היא כדי שהאדם יתוודה על חטאו ויחזור בתשובה על ידי הבאת הקרבן, ואתם אינכם חוזרים בתשובה כשאתם מביאים את הקרבן, וממילא הקרבת הקרבן מיותר,[45] שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים כשם שכאשר אדם שבע, הוא בדרך כלל אינו רוצה להמשיך ולאכול, כך הקב"ה אינו רוצה יותר באילים שמוקרבים לשם קרבן עולה ובחלב של שוורים מפוטמים.[46] החלב הוא איבר פנימי הנראה כמו שומן המוקרב על גבי המזבח מכל הקרבנות – גם הקרבנות שאוכלים את בשרם (כקרבן שלמים),[47] וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי ואני (ה') אינני חפץ בדם פרים, בדם כבשים ובדם עתודים. העתודים הם עיזים זכרים[48]: (יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי כאשר תבואו לראות את פניי בבית המקדש, כאשר אתם תעלו לרגל,[49] מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי מי ביקש מכם להיכנס ולרמוס את חצרות בית המקדש? מדוע אתם עולים בית המקדש בשלושת הרגלים ונעמדים בחצר בית ה' (שם מותר גם לאדם שאינו כהן לעמוד) אם אינכם חוזרים בתשובה ומקיימים את מצוותי[50]: (יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא אל תמשיכו להביא מנחות ללא תועלת, הרי אני (ה') אינני רוצה במנחות אלה וממילא אין בהבאתם תועלת,[51] קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי הקטרת המנחה מתועבת בעיניי, אני (ה') אינני רוצה בקטורת העולה מהקטרת המנחה,[52] חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת גם בראש חודש וגם בשבת,[53] קְרֹא מִקְרָא וגם בימי המועד שאתם קובעים, גם בחגים,[54] לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה (גם בראש חודש, גם בשבת וגם בחגים) אינני יכול לסבול את מחשבות השקר שאתם חושבים בשעה שאתם נאספים לבית המקדש. הנביא אומר שבימים שבהם מקריבים קרבנות רבים (ראש חודש, שבת וחגים), הקב"ה כביכול אינו יכול לסבול את הקרבנות המוקרבים, משום שבני ישראל חוטאים, וממילא אין קרבנותיהם רצויים[55]: (יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי אני (ה') שנאתי את הקרבנות שאתם מקריבים בראשי חודשים ובמועדים,[56] הָיוּ עָלַי לָטֹרַח הקרבנות שאתם מקריבים בראשי חודשים ובמועדים, היו עליי למשא כבד. הנביא אומר שהקב"ה כביכול אינו יכול לשאת את הקרבנות שבני ישראל הקריבו לפניו בראשי החודשים ובמועדים,[57] נִלְאֵיתִי נְשֹׂא אני (ה') כביכול יגע מלשאת את הקרבנות שאתם מקריבים לפניי בראשי חודשים ובמועדים[58]: (טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם אני (ה') אעלים את עיניי מכם בשעה שאתם תפרשו את כפיכם ותתפללו לפניי. הנביא אומר שהקב"ה יתעלם מתפילות עם ישראל,[59] גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ גם כאשר אתם (עם ישראל) תתפללו תפילות רבות, תפילותיכם לא יהיו לרצון לפניי ולא אקבל אותם,[60] יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ (לא אקבל את תפילותיכם) משום שהידיים שלכם מלאים בשפיכות דמים. הנביא אומר שהקב"ה לא יקבל את תפילותיהם של בני ישראל משום שהם חטאו בכך שהם רצחו[61]: (טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ תתרחצו ותהיו זכים, תחזרו בתשובה,[62] הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי תסירו את המעשים הרעים שאתם עושים העומדים מול עיניי (מול עיניו של ה') ומקטרגים עליכם (בני ישראל),[63] חִדְלוּ הָרֵעַ תמנעו את עצמכם מלחטוא[64]: (יז) לִמְדוּ הֵיטֵב תלמדו להיטיב את מעשיכם,[65] דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט תבררו ותחקרו את הדין לפני שאתם פוסקים לטובת אחד הצדדים שבא לדון לפניכם,[66] אַשְּׁרוּ חָמוֹץ תיישרו את העשוק, תצילו את האדם שעשקו אותו מיד מי שעשקו,[67] שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה תשפטו את משפט היתומים ותריבו את המריבות שרבים עם האלמנות, היות ובדרך כלל היו עושקים את היתומים והאלמנות[68]: (יח) לְכוּ נָא תזדרזו עכשיו,[69] וְנִוָּכְחָה (תזדרזו) ונברר את הדברים, נברר מיהו החוטא ומה היה חטאו,[70] יֹאמַר יְקֹוָק (תזדרזו ונברר את הדברים, נברר מיהו החוטא ומה היה חטאו) אומר לכם ה' תמיד,[71] אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ ולאחר שתודו שאתם חטאתם לי, אפילו אם יהיו חטאיכם אדומים כמו חוטים שצבועים בצבע אדום – הם יהפכו להיות לבנים כשלג. הכוונה היא שה' יסלח לעם ישראל על החטאים שלהם, גם אם מדובר בחטאים חמורים, אבל רק בתנאי שעם ישראל יחזור בתשובה,[72] אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ גם אם החטאים שלכם יהיו אדומים כמו צבע אדום שנקרא "תולע", הם יהפכו להיות לבנים כמו צמר לבן (יש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת). הסיבה שהנביא דימה את החטאים לצבע אדום היא משום שצבע אדום הוא צבע חזק וניתן לראות אותו מרחוק[73]: (יט) אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם אם אתם (בני ישראל) תרצו לקבל את דבריי,[74] טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ (אם אתם בני ישראל תרצו לקבל את דבריי) אתם תוכלו לאכול את מיטב גידולי הארץ[75]: (כ) וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם ואם אתם תסרבו לקבל את דבריי ואתם תמרדו בי,[76] חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ (ואם אתם תסרבו לקבל את דבריי ואתם תמרדו בי) אתם תיאכלו על ידי חרב האויב, האויבים יהרגו בכם,[77] כִּי פִּי יְקֹוָק דִּבֵּר (אם תקבלו דבריי תאכלו את טוב הארץ ואם תמרדו בי תיאכלו על ידי חרב) משום שכך אמר ה' במעמד הברית שבהר סיני (בפרשת בחוקותיי), וממילא ה' יקיים את דבריו[78]: (כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה איך ייתכן הדבר שהעיר ירושלים שהייתה עיר נאמנה, הפכה להיות עיר שמשקרת בה' ועובדת עבודה זרה כמו אישה שזנתה מבעלה ומשקרת לו,[79] מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט העיר ירושלים הייתה מלאה במשפט אמת,[80] צֶדֶק יָלִין בָּהּ בכל עת ובכל שעה, היה צדק בעיר ירושלים, הצדק התמיד בעיר ירושלים,[81] וְעַתָּה מְרַצְּחִים (העיר ירושלים הייתה מלאה במשפט אמת והצדק התמיד בה) ועכשיו העיר ירושלים מלאה ברוצחים (במקום להיות מלאה במשפט אמת ובצדק)[82]: (כב) כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים הכסף שאתם משלמים איתו לאחרים, הוא בעצם פסולת של כסף. הנביא אומר שיושבי ירושלים היו מכינים מטבעות מנחושת, מצפים אותם בכסף, וכך היו מרמים ומשלמים במטבעות מזויפים,[83] סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם המשקאות המשכרים שאתם מוכרים, מהולים במים, וכך אתם מרמים את הקונים. במקום לתת להם את המשקה המשכר, אתם נותנים להם משקה מהול במים[84]: (כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים שרי ירושלים סוטים מהדרך הישרה והם מתחברים לגנבים, הם נעשים שותפים לגנבים,[85] כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד כל העם היה רודף אחרי השוחד,[86] וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים וכן היה העם כולו רודף אחרי תשלומים. לדוגמא: ראובן בא למשפט בפני שמעון השופט. שמעון היה אומר לראובן שהוא יזכה אותו, בתנאי שלמחרת, כשהוא (שמעון) יעמוד בפניו (בפני ראובן) למשפט, ראובן יוציא אותו זכאי גם כן,[87] יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ בירושלים לא היו שופטים לטובת היתומים. כאשר אחד הנידונים היה יתום, לא היו פוסקים לטובתו – גם אם הוא היה צודק,[88] וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם והמריבות של האלמנות בכלל לא היו מגיעים אל השופטים (משום שהם לא היו פוסקים לטובת האלמנות – גם כאשר הן צדקו)[89]: (כד) לָכֵן בגלל שחטאתם בחטאים שהוזכרו לעיל,[90] נְאֻם הָאָדוֹן יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל (בגלל שחטאתם בחטאים שהוזכרו לעיל) אמר ה' את הדברים הבאים (דברי ה' יובאו בהמשך הפסוקים). ה' יתברך מתואר בפסוק בשלשה תיאורים: אדון שפירושו ריבון העולמים וצבאות שפירושו שהוא אלוקי צבאות של מטה וצבאות של מעלה, ואביר יעקב שפירושו: חוזקו של יעקב, חוזקו של ישראל,[91] הוֹי מילה שמבטאת צער, כמו "אוי" בימינו,[92] אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי אני (ה') אתנחם מהכעס שבני ישראל הכעיסו אותי בו על ידי שאני אפרע מצריי, מהרשעים ששונאים אותי, ועל ידי שאתנקם מאויבי, מהאויבים שלי שחטאו[93]: (כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ אני (ה') אחזור ואכה אותך עם ידיי שוב ושוב, מכה אחרי מכה (עד שאני אשמיד את כל הרשעים),[94] וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ כמו שמסירים לכלוך מבגד על ידי חומר שנקרא "בורית", כך אני (ה') אסיר ממך (עם ישראל) את הסיגים, את הפסולת של הכסף (הדברים יבוארו יותר בצלע הפסוק הבאה),[95] וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ ואני (ה') אסיר ממך (עם ישראל) את כל הבדילים שבכם, את כל פסולת המתכות. ה' אמר בדבריו שכשם שמכבסים בגד מהלכלוך שבו, כך הוא ישמיד את הרשעים שבעם ישראל[96]: (כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אני (ה') אשיב את המצב לקדמותו. כשם שבעבר היו השופטים והיועצים שלך (של עם ישראל) שופטים צדיקים שדנים דין אמת, כך בעתיד יהיו השופטים והיועצים שלכם צדיקים וישרים (בניגוד למצב היום בו השופטים מרמים במשפט כמובא בפסוקים שלעיל),[97] אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה (לאחר שאשיב את המצב לקדמותו ואחזיר שופטים שידונו דין אמת) העיר ירושלים תיקרא בשם "עיר הצדק" ובשם "קריה נאמנה"[98]: (כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה העיר ציון תיפדה מהאומות על ידי שיעשו בה משפט אמת,[99] וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה והחזרה מהגלות לירושלים תהיה על ידי עשיית צדקה[100]: (כח) וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו באותו היום שבני ציון ייפדו (כאמור בפסוק הקודם), הפושעים שמרדו בי והחוטאים – יישברו יחד, אף אחד מהם לא יימלט מהפורענות,[101] וְעֹזְבֵי יְקֹוָק יִכְלוּ וכל מי שעזב את ה' – יכלה לגמרי, לא יישאר ממנו דבר[102]: (כט) כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם שהרי אתם תתביישו מעצי האלה שברחתם להעמיד שם עבודה זרה (כפי שיבואר בעז"ה בהמשך),[103] וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם ואתם תתביישו גם מהגינות שבחרתם להעמיד בהם את העבודה רה שלכם. הנביא אומר שכאשר הפורענות תבוא על עוזבי ה', הם יראו שהעבודה הזרה לו עבדו (ושהניחו אותו תחת עצי אלה ובגינות) לא הצילה אותם ולכן הם יתביישו בעצם העבודה הזרה[104]: (ל) כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ (כעונש על שאתם, עוזבי ה', חטאתם בכך שהעמדתם עבודה זרה תחת עצי האלה) אתם עתידים להיות כמו עץ אלה שהעלים שלה נובלים ונושרים. כשם שלעץ האלה שעליה נושרים אין שום מים וממילא אין עליה ירוקים, כך אתם וארצכם תהיו חרבים,[105] וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ (וכעונש על שהעמדתם את העבודה הזרה בגינות) אתם תהיו כמו גינות שאין להן מים. כשם שגינה שאין לה מים, הירקות וגידולי הקרקע שבה אינם צומחים, כך אתם וארצכם תהיו חרבים[106]: (לא) וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת הפסל של העבודה הזרה שעשוי מעץ חזק, יהפוך להיות חלש כמו הפסולת של הפשתן. הפסולת של הפשתן נוחה להדלקה ומספיק ניצוץ אחד של אש להבעיר אותו,[107] וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ ומי שהכין את הפסל של העבודה הזרה, יהפוך להיות ניצוץ של אש,[108] וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה גם הפסל וגם עושה הפסל, יבערו שניהם באש ולא יהיה מי שיכבה אותם. העונש של עושי העבודה הזרה יהיה לעלות באש יחד עם הפסלים שהם הכינו[109]:

 

[1] מצודות. רש"י הביא את דברי חז"ל שאמוץ, אביו של ישעיהו, ואמציה מלך יהודה היו אחים. א"ע: בתחילה הביא את דברי חז"ל שכל נביא שכתוב גם שמו של אביו, סימן הדבר שאביו היה נביא. על דרך הפשט כתב א"ע שכאשר מוזכר שמו של אביו של הנביא, סימן הדבר שאביו היה אדם חשוב אך אין הכרח לומר שהיה דווקא נביא. לגבי ישעיהו ספציפית מצאנו פסוק שבו כתוב "ישעיהו בן אמוץ הנביא" ושם אנחנו יכולים לומר שהמילה "נביא" מוסרת על אביו של ישעיהו או על ישעיהו עצמו. אולם, אחרי שישנו פסוק שכתוב במפורש "ישעיהו הנביא בן אמוץ" אנו למדים שהנביא הוא ישעיהו.

בעניין הקביעה האם פרק א' היא נבואתו הראשונה של ישעיהו הנביא? רש"י ומצודות כתבו שנבואתו הראשונה של ישעיהו היא הנבואה שבפרק ו' שהתנבא בה בשנת מותו של עוזיה ובכתב יד של רש"י מובא שהנבואה שבפרק א' נאמרה לאחר גלות עשרת השבטים, בימיו של חזקיה. רד"ק: מדבריו עולה שהנבואה כאן היא אכן נבואתו הראשונה של ישעיהו והוא מסביר שלמרות שביומיהם של עוזיה ויותם עם ישראל היה לכאורה עובד את ה', הרי שנאמר בעוזיה "ובחזקתו גבה ליבו להשחית" ובימי יותם ועוזיה היה העם מקריב קרבנות בבמות.

בעניין השימוש במילה "חזון" כתב רש"י שהכוונה היא ללשון נבואה קשה ודברי תוכחות. מצודות כתב שזהו לשון נבואה ואין למצוא בשימוש בלשון "חזון" משמעות מיוחדת. הגר"א: נביאים אחרונים ראו באספקלריא שאינה מאירה שאינה במאירה ולכן נבואתם נקראה בלשון "חזיון" וזאת לעומת נביאים ראשונים שראו באספקלריא מאירה שאינה במאירה ודרגת נבואתם הייתה גבוהה יותר מנביאים אחרונים. א"ע: נבואותיו של ישעיהו היו כמו נבואותיהם של אברהם אבינו וגד החוזה שהיו בלילה, ולכן נקרא גם הוא לשון חזיון.

[2] תרגום וברש"י כתב שאמנם ישעיהו ניבא על אומות אחרות אך נבואה ספציפית זו הייתה על ירושלים. הגר"א: הכוונה היא שרוב נבואותיו של ישעיהו היו על תושבי יהודה וירושלים. מלבי"ם: מחלק את הפרק לשלש חלקי נבואה. פסוקים ב' – כא' הם דברי נבואה על יהודה. פסוקים כא' עד כז' הם דברי נבואה על ירושלים. מפסוק כח' עד סוף הפרק, הם דברי נבואה על שניהם יחד. בפירושו לפסוק כז' כתב שהנבואה על יהודה הייתה בעיקר על חטאים שבין אדם למקום, הנבואה על ירושלים הייתה בעיקר על חטאים שבין אדם לחברו.

[3] תרגום. רש"י הביא את מדרש חז"ל שמנשה הוא שהרג את ישעיהו. א"ע כתב שישעיהו מת מיתה טבעית בזמן מלכותו של חזקיה משום שאם היה מנשה הורגו, היה כתוב בפסוק שישעיהו התנבא גם בימיו של מנשה. ייתכן לומר שהפסוק לא בא לומר שישעיהו חי בשנות ארבעת המלכים שהוזכרו בפסוק, אלא שהוא התנבא בשנות המלכים האלה ומשום שהוא לא התנבא בימיו של מנשה, מנשה אינו מוזכר בפסוק. מלבי"ם: ישעיהו היה חוזר על נבואתו בימי כל אחד מהמלכים המוזכרים בפסוק: עוזיה, יותם, אחז וחזקיה.  

[4] מצודות. תרגום: השמים הם השמים שרעדו כשהקב"ה נתן את התורה. רש"י: ישעיהו שינה מלשונו של משה רבינו ואמר על השמים "שמעו" ועל הארץ "האזינו" כדי ששתי הלשונות יחולו על שניהם וכך הם שניהם יוכלו לבוא ולהעיד. לו היה שימוש רק בלשון אחד כלפי כל אחד מהם, היו יכולים לבוא ולהתחמק ולומר: אנחנו שמענו רק בלשון "האזינו" או אנחנו שמענו רק בלשון "שמעו". רד"ק: הסיבה שהנביא דיבר אל השמים והארץ היא משום שהם שניהם משמשים לעדים לישראל כפי שאמר משה רבינו "ואעידה בם את השמים ואת הארץ", והסיבה שמשה רבינו השתמש בהם בלשון עדים היא משום שהם קיימים לעולם או משום שכאשר בני ישראל חלילה יעברו על הברית, השמים לא יתנו טל והארץ לא תיתן יבולה. לגבי השימוש בלשון הפוכה ממה שהשתמש משה רבינו (שמעו לשמים והאזינו לארץ) כתב שמשה רבינו היה קרוב לשמים ולכן השתמש בלשון האזינו כשהזכירם ולפי שהיה רחוק מהארץ השתמש בלשון "ותשמע". ישעיהו שהיה רחוק מהשמים אמר "שמעו" ולפי שהיה קרוב לארץ אמר "האזיני". הגר"א הסביר את מדרש חז"ל וכתב שהאדם מחולק לשניים: הגוף שבארץ והנפש שבשמים. התורה כנגד הנפש והמצוות כנגד הגוף. משה רבינו נתן את התורה ולכן הוא נחשב קרוב לשמים. ישעיהו בא להוכיח את עם ישראל על קיום מצוות ולכן הוא נחשב קרוב יותר לארץ.

[5] מצודות וכתב שהסיבה שהארץ מוזכרת בלשון יחד היא משום שסדנא דארעא חד הוא (השורש של הקרקע הוא אחד) לעומת השמים שיש להם שבעה רקיעים. תרגום: הארץ הזדעזעה גם היא בשעת נתינת התורה.

[6] מצודות. רש"י: הכוונה איננה שה' דיבר את דברי הנבואה האלה, אלא הכוונה היא שה' אמר שהשמים והארץ ישמשו לעדים עוד בימיו של משה רבינו, ולכן עליהם לשמעו עתה את הדברים. א"ע: הסתפק אם הכוונה היא שעל השמים והארץ לשמוע משום שה' הוא המדבר או שה' אמר להם שישמעו את הדברים שישעיהו יאמר.

[7] מצודות. תרגום: הקב"ה אמר שהוא קרא לבניו (לעם ישראל) חביבים, ולמרות זאת הם מרדו בו. א"ע: עם ישראל מוזכר כאן כבנים משום שלבן אין שום כח מצד עצמו, רק מצד אביו שמגדלו. רד"ק: הכפילות במילים "גידלתי" ו"ורוממתי" באים כדרך הכפל בנבואות. בשם אביו כתב ש"גידלתי" היינו בתורה, "ורוממתי" היינו בשכינתי. הגר"א: "גידלתי" היינו בחכמה ו"רוממתי" היינו בבינה. מלבי"ם: בן צריך לכבד את אביו גם ללא שאביו עשה לו דבר, קל וחומר שבני ישראל היו צריכים לכבד את ה' על שגידל אותם. כמו"כ מחלק בין "גידלתי" שמשמעותו בכמות, לבין "רוממתי" שמשמעותו במעלה.

כמו"כ מאריך הגר"א להסביר שישעיהו הזכיר כאן את עם ישראל בשלשה שמות והם כנגד שלש תכונות שבעם ישראל ושלש דרכים שהתורה נקנית לבעליהן: "בנים", "ישראל" ו"עמי".

 

 

בנים

ישראל

עמי

המדרגה

חכמה

תורה

מצוות

בעל החיים בדימוי הפסוק

אדם

שור

חמור

הכח באדם

מחשבה

דיבור

מעשה

 

המחשבה מתחלקת לשלשה: חכמה, בינה ודעת. הדיבור מתחלק לשלשה: סוד, דרוש ופשט. מעשי התורה מתחלקים לשלשה: חוקים, משפטים ומצוות. המצוות מתחלקות לשלשה: בין אדם למקום, בין אדם לחברו והמידות (כנגד זה אמרו חז"ל שמי שרוצה להיות חסיד שיקיים מילי דברכות – בין אדם למקום, או מילי דנזיקין – בין אדם לחבירו, או מילי דאבות – המידות). התורה היא בין אדם לעצמו (המידות), עבודה היא בין אדם למקום וגמילות חסדים היא בין אדם לחברו. גם חיי האדם מחולקים לשלשה: ימי עלייה, ימי עמידה וימי ירידה. שלושת בעלי החיים שהוזכרו הם כנגד שלשת התקופות האלה: ימי העלייה שבהם האדם רודף אחרי תאוותיו מבוטאים בחמור, ימי העמידה שעומד עם עול הפרנסה מבוטאים על ידי השור ואילו ימי הירידה שבהם האדם נשבר בנפשו מבוטאים באדם. זוהי הסיבה שהקב"ה בחר לו שלשה בכורים: בכור חמור, בכור שור ובכור אדם. 

[8] מצודות. בהגדרה המדויקת של המילה "קונהו" נחלקו המפרשים: מהר"י קרא כתב שהכוונה היא לקניין ממשי, מעין קניין ממוני. רד"ק כתב שהכוונה היא לכך שה' גידל את עם ישראל.

[9] מצודות. רש"י: בפירושו הראשון כתב שיש כאן שתי מדרגות. השור ידע מיהו בעליו מרגע שבעליו שם עליו את העול. החמור לא יודע מיהו בעליו עד שבעליו מאכילו. אך עם ישראל לא ידע שה' בעליו בכלל. לא רק כשה' קרא להם ישראל (בימי יעקב) שזהו שלב מקביל לשימת העול על השור, אלא אפילו בשלב המקביל לאבוס, ביציאה ממצרים שהטיבה להם, הם עדיין לא הבינו שה' הוא הבעלים עליהם. בפירושו השני כתב שהשור והחמור אינם משנים את תפקידם, אלא הם חורשים ומטעינים את המטען עליהם וזאת לעומת עם ישראל שאינו מקיים את התורה.

[10] מצודות. מלבי"ם בהערות: עם ישראל אפילו לא עובד את ה' מיראת העונש.

[11] מצודות. הגר"א: למרות שעם ישראל לא מבין שהקרן של קיום התורה קיימת לעולם הבא, היה עליו להבין לפחות שהפירות קיימים בעולם הזה.

[12] מצודות. א"ע: בתחילה כתב שיש מפרשים שהאות ה' במילה זו היא במקום א' אך לאחר מכן כתב ש"הוי" הוא מלשון "היה". הגר"א: נאמר כאן "הוי" כנגד אברהם יצחק ויעקב (בעניות דעתי לא הבנתי את הקשר בים האבות לאותיות) וכנגד מה שכתוב כאן, תיקקנו לנו חז"ל בתפילה: "אנחנו עמך בני אברהם (כנגד בנים משחיתים) זרע יצחק (כנגד זרע מרעים) עדת יעקב (כנגד גוי חוטא). רש"י בפירושו לפרק ה' פסוק ח': בספר תהילים כתובה המילה "אשרי" עשרים ושניים פעמים כנגד מקיימי התורה וכנגדם בספר ישעיהו כתובה המילה "הוי" עשרים ושניים פעמים כנגד הרשעים.

[13] מצודות. תרגום: אוי לעם שנקרא זרע קדוש והשחית דרכו ובאופן זה פירש גם את שאר הפסוק. הגר"א: ההבדל בין "עם" ל"גוי" הוא שעם הוא קיבוץ ואסיפה גדולה של אנשים ו"גוי" הוא קבוצה קטנה של אנשים שהסכימו יחד לדבר כלשהו ואפילו היחיד יכול להיות חלק מגוי. מלבי"ם: גוי הוא קיבוץ של אנשים על ידי אחד או יותר מארבעת הקטגוריות הבאות: א. הארץ המשותפת שבה הם יושבים. ב. השפה המשותפת. ג. שורשי משפחה משותפים. ד. הסכמה לחוקים משותפים. זאת בניגוד לעם שמשמעותו הנהגה המנהיגה את העם. זוהי הסיבה שעם ישראל מוגדר בדרך כלל כעם לעומת אומות העולם המוגדרים בדרך כלל כגוי., היות ועם ישראל מונהג על ידי ה'. רק כאשר המקרא רוצה לומר שעם ישראל הוא עם גדול, יתואר עם ישראל כגוי, משום שייתכן לומר "עם" גם על קבוצה קטנה ("עם הארץ ירגמוהו באבן").

[14] מצודות. מלבי"ם: החטא הוא בשוגג, והנביא אומר שלא רק שעם ישראל חוטא בחטאים שבשוגג, אלא הוא גם חוטא במזיד. לדברי המלבי"ם, יש לראות את הדירוג בפסוק זה. עם ישראל נקרא בפסוק זה בארבע תיאורים, כאשר כל תיאור מתאר מדרגה גבוהה יותר שלהם, ודווקא ככל שמעלתם גבוהה יותר, הם חוטאים בחטא חמור יותר. ההדרגה מובאת בטבלה הבאה:

 

דרגה:

תיאור הדרגתי של עם ישראל:

תיאור הדרגתי של החטא:

דרגה ראשונה

גוי.

חטא – בשוגג.

דרגה שנייה

עם (תיאור מכובד יותר של ישראל).

כבד עון (תיאור של חטא חמור יותר מחטא) – במזיד.

דרגה שלישית

זרע.

מרעים – תמיד מרעים.

דרגה רביעית

בנים.

משחיתים – תמיד חוטאים בלי מטרה.

 

[15] מצודות. א"ע: הנביא קרא לעם ישראל "זרע מרעים" משום שגם ההורים שלהם חטאו או משום שהחטאים שלהם מראים כאילו שאביהם או אימם אינם מישראל. מלבי"ם: הכוונה היא שהם תמיד עושים חטאים רעים, אולם החוטא מתכוון להשיג דבר כלשהו בחטאו.

[16] מצודות. א"ע: משחיתים היינו שמשחיתים את דרכם או נפשם. הגר"א: כאשר גם האב וגם האם אינם מקיימים את מצוות התורה, הבנים שלהם יוצאים מושחתים יותר מאשר "מרעים". מלבי"ם: משחיתים היינו שהם חוטאים בלי לנסות להשיג מטרה כלשהי.

[17] תרגום.

[18] תרגום. רש"י פירש את מילת "ניאצו" אחרת מהתרגום וכתב שהכוונה היא שעם ישראל הרגיז את ה'. מלבי"ם: הכוונה היא שהם היו מבזים את ה' ומתכוונים להכעיסו. בהערות כתב שבכל מקום שכתוב שם ה' בצירוף ישראל הכוונה היא שהמקרא מדבר מצד שה' אוהב את עם ישראל. כאן הנביא אומר שלמרות שהקב"ה עשה למען עם ישראל ניסים רבים, בכל זאת הם מרדו בו.

[19] מצודות. מלבי"ם: הכוונה היא שעם ישראל פרש מעבודת ה' והלך לעבוד עבודה זרה במקום לעבוד את ה'. לו היה עם ישראל רק פורש מעבודת ה', היה הדבר חמור, אך עתה שהם פרשו מעבודת ה' לשם עבודת עבודה זרה, הדבר חמור יותר. בהערות ביאר המלבי"ם שיש מדרגות שונות בהם גידל ה' את ישראל. לאחר חטא אדם הראשון היה האדם ככל בעל חיים ההולך על ארבע. בתקופת נח התעלה האדם למדרגת מדבר ואז הותר לו לאכול בשר. לאחר מכן בתקופת האבות השיגו את מדרגת אדם מישראל ולאחר מכן נבנה בית המקדש. במקום שעם ישראל יעלה מעלה במדרגות, הוא הלך אחורה ממדרגת ישראל למדרגת מדבר וממדרגת מדבר למדרגה גרועה משור וחמור.

[20] מצודות. רד"ק הוסיף עוד פירוש וכתב שהכוונה היא שה' שואל האם בכלל מועילים העונשים שהוא מעניש בהם את עם ישראל, הרי עם ישראל אינו חוזר בתשובה לאחר שהוא לוקה? הגר"א: אין כבר מקום בגוף להעניש את בני ישראל משום שכל הגוף כבר לקה. א"ע: הסתפק אם כשכתוב "תוסיפו סרה" חסרה מילה (כמו "לעשות") או שמא הכוונה היא מלשון סורר או ש"סרה" היינו שם המקור של המילה.

[21] מצודות. רד"ק: הראשים והלבבות מזומנים לקבל את עונשם כאשר בני ישראל אינם שומעים בקול ה'.

[22] מצודות. הגר"א: נאמר כאן "לבב" כנגד שני החללים שיש בלב.

[23] א"ע. מלבי"ם: הנביא אומר את החולי שבא על עם ישראל בהדרגה. תחילה התחיל מהמחלה הכי כללית, הראש, לאחר מכן עבר ללב ובסופו של דבר עבר למחלות הפרטיות שבגוף: הרגל ושאר איברי הגוף.

[24] מצודות. א"ע: מתם מלשון בריאות. אין מקום בריא בכל הגוף של ישראל. רד"ק: מתם היינו שלמות, אין מקום שלם בגופם. מהר"י קרא: מתם היינו אדם שיעשה תשובה על החטאים המוזכרים. הגר"א: כוונת הנביא לומר לעם ישראל שכל המנהיגים שלהם רשעים. האיברים המוזכרים מסמלים תפקידים שונים בעם ישראל: הראש – מסמל את מנהיגי הצבא. העיניים את השופטים. הלב את לומדי התורה וההנהגה הרוחנית. תרגום יונתן: הכוונה היא למשל שבעם ישראל יש חטאים (ואין הכוונה לפורענויות שבאו על עם ישראל, בניגוד לשאר הפרשנים).

[25] מצודות. רש"י: הכוונה היא למכת חרב והגר"א כתב שהכוונה למכה שנוצרה על ידי ברזל. א"ע: הכוונה למכה שריסקה את העצם. רד"ק: המכות המוזכרות כאן הן המכות שמוזכרות בקללות הכתובות בתורה במקרה שעם ישראל לא יקיים תורה ומצוות: שחין וכדומה, שאין רפואה למכתם. הנביא אומר לעם ישראל שלמכות אלה אין רפואה, ומשום כך היה על עם ישראל להבין שהמכות שבאו עליהם הן מכות שבאו מאת ה'. בביאור פרטי של המילה "פצע" כתב שהכוונה היא למכה המוציאה דם או ליחה.

[26] מצודות. א"ע: מכה עם ליחה.

[27] מצודות וכן פירש רש"י בשם מנחם. בפירושו הראשון בשם התרגום פירש שהכוונה למכה כתותה – מעין פציעת מעיכה. הגר"א הסביר מדוע יש שלש סוגים שונים של מכות: הפצע, המכה שנוצרת על ידי הברזל, נוצרה כעונש על שהזיקו לחבריהם בפרהסיא. החבורה, המכה שהדם נצרר בתוכה, נוצרה כעונש על עבירות הקשורות לדיבור והלבנת פנים. המכה הטריה, המוגלה, נוצרה בגלל חטאים שנעשו במחשבה ובנפש. מלבי"ם: הריפוי של המכה הטריה הוא על ידי ייבוש המכה ולעומת זאת המכות האחרות צריכות דווקא בשר לח, והנביא אומר שלא ניתן לרפא מכה אחת משום שתרופתה תזיק למכות האחרות.

[28] מצודות. א"ע: המכה לא יובשה. רש"י מסביר את הסיבה ש"זרו" ו"חבשו" נאמרו בלשון רבים לעומת הרכיכה שנאמרה בלשון יחיד. התרופות והחבישות נעשות בכל הגוף ולא רק במקום המכה, וזאת לעומת הריכוך בשמן שנעשה רק במקום המכה. הגר"א: הכוונה היא למכות הפצע והחבורה שלא הונחו עליהם התרופות ולא נחבשו. זאת לעומת "רככה בשמן" שמכוונת כנגד המכה הטריה. לסיכום שיטתו של הגר"א בביאור הפסוק:

 

סוג המכה:

ההגדרה:

סיבת המכה:

הריפוי:

החזרה בתשובה:

פצע

מכה שנוצרה על ידי חרב.

פגיעה באדם אחר בפרהסיא.

תרופה או חבישה – ריפוי מוחלט.

זיכוך השכר או קביעת נורמה של התרחקות מהחטא.

חבורה

מכה שהדם נצרר בתוכה.

פגיעה באדם אחר על ידי דיבור.

תרופה או חבישה – ריפוי מוחלט.

זיכוך השכר או קביעת נורמה של התרחקות מהחטא.

מכה טריה

פצע מוגלתי.

פגיעה באדם אחר במחשבה.

ריכוך ועידון המכה על ידי שמן – איו ריפוי מוחלט.

סיגופים כדי לעדן את הנפש.

 

[29] מצודות.

[30] מצודות.

[31] מצודות. הגר"א מחלק בין "ארצכם" שהכוונה לשלטון מדיני (בפירושו מזכיר הדבר בעיקר בהקשר הכלכלי של קיום קשרי מסחר), לבין הערים, מקומות המגורים, לבין אדמתכם שהם השדות. לאחר מכן פירש בדרך אחרת: ארצכם היינו ארץ ישראל, הערים היינו ירושלים והאדמה היינו בית המקדש. כשם שעיקר חיות האדם מהאדמה, כך עיקר החיות של עם ישראל הוא מבית המקדש. מלבי"ם: "ארצכם" היינו כלל הארץ. כמו שהנביא תיאר את כללות החולי על ידי מחת הראש, כך העונש הכללי יבא על הארץ בכלליות.

[32] מצודות. רד"ק: הכוונה היא שהחורבן בערים תהיה גדולה כל כך עד שייחשב הדבר כאילו הערים נשרפו באש. מלבי"ם: הערים הוא פירוט של הארץ, יש כאן פירוט של העונש כשם שבמחלה הלב הוא פירוט של המחלה לאחר התיאור הכללי של הראש. כשם שהאיברים מרגישים את המחלה בלב יותר מאשר המחלה הראש, כך הפורענות שתבוא על כל עיר ועיר בנפרד, תשפיע יותר מהפורענות הכללית שתבוא על הארץ.

[33] מצודות.

[34] א"ע. מלבי"ם: כאן יש פירוט שהפורענות תבוא על אדמתו של כל אחד ואחד, כשם שבתיאור המחלה היה פירוט שהמחלה פגעה בכל אחד מהאיברים. הנביא מתאר שלש שלבים של הפורענות. שלב ראשון – כשמלך אשור עלה לכבוש את יהודה בימי אחז, ואז הגלה את עשרת השבטים, השממה לא נגעה לכולם, ועדיין היו ערים שישבו בטח. השלב השני – כשמלך אשור תקף את חזקיה. אז כבש את הערים, אולם היו עדיין אנשים פרטיים שישבו בצורה בטוחה. השלב השלישי – כשמלך אשור הטיל מצור על ירושלים, הדבר כבר נגע לכל אחד ואחד באופן פרטי. בפסוק הבא נסביר את שלש התיאורים על פי דברי המלבי"ם האלה.

[35] מצודות. רש"י: הארץ שלכם תהיה כל כך שוממה מכם, אתם לא תהיו על אדמתכם, והדבר יהיה כאילו שהארץ שלכם הפכה להיות נחלת זרים. רד"ק: הארץ תישאר שוממה בגלל שיבואו עליה כל הזמן אויבים. כמו כן השווה רד"ק בין המהפכה כאן ובין מהפכת סדום ועמורה כפי שכתוב בקללות שבפרשת ניצבים והביא את תרגום יונתן שהסיבה לכך היא החטאים של עם ישראל. בסיום דבריו כתב שיש מפרשים "זרים" לא מלשון זר – נוכרי, אלא מלשון זרם מים. הארץ נחרבה על ידי זרם מים.

[36] מצודות. רד"ק: הכוונה היא שתקופתו של חזקיה, העיר ירושלים נותרה בודדה, משום שכל הערים שסביבה נכבשו על ידי אשור. א"ע: הכוונה היא שתסתלק השכינה מישראל. לסיכום שיטתו של הגר"א בביאור הפסוק:

 

הדימוי בפסוק

ביאור

הכוונה

קיום הנבואה

כסכה בכרם

הסוכה שבה השומר יושב יום ולילה.

בני ישראל שבדרגת החכמה שקיימת גם בימים וגם בלילות.

גלות יהויקים שעדיין נשאר בארץ החרש והמסגר.

כמלונה במקשה

המקום שבו השומר ישן רק בלילה.

הפלפול שנעשה דווקא בלילה.

גלות יכניה שגלו החרש והמסגר.

כעיר נצורה

עיר שהוטל עליה מצור.

ההמון שאינם עסוקים בתורה.

גלות צדקיה שנשאר רק עם הארץ.

 

המלבי"ם כותב שבפסוק מתוארים שלש שלבים בגלות. דבריו מסוכמים בטבלה הבאה:

 

הדימוי בפסוק

ביאור

השלב בהתקפת אשור

הסבר הדימוי:

כסכה בכרם

הסוכה שבה השומר יושב יום ולילה.

מלך אשור עלה לכבוש את יהודה בימי אחז, ואז הגלה את עשרת השבטים, השממה לא נגעה לכולם, ועדיין היו ערים שישבו בטח.

נשאר רק השומר, אך השומר נמצא גם ביום וגל בלילה.

כמלונה במקשה

המקום שבו השומר ישן רק בלילה.

מלך אשור תקף את חזקיה. אז כבש את הערים, אולם היו עדיין אנשים פרטיים שישבו בצורה בטוחה.

נשאר רק השומר, אך גם הוא כבר לא שומר גם ביום וגם בלילה – הוא נמצא רק בלילה. ביום היו בני ישראל מתחבאים מפני אשור.

כעיר נצורה

עיר שהוטל עליה מצור.

מלך אשור הטיל מצור על ירושלים, הדבר כבר נגע לכל אחד ואחד באופן פרטי.

העיר נצורה וכולם כבר מתחבאים.

 

[37] מצודות.

[38] מצודות.

[39] מצודות. רד"ק: הכוונה בנצורה היינו שהיא חרבה לגמרי.

[40] מצודות. לפירושו, הכוונה ב"כמעט" הינו לשארית הקטנה שנשארה. הגר"א: הכוונה היא למעט זמן, שעבר מעט זמן מגלות צדקיה ועד להריגת גדליה בן אחיקם. לפי פירושים אלה, המילה "כמעט" מוסבת על הצלא הראשונה של הפסוק, וא"ע אמר שיש לפרש לפי בעל הטעמים. אולם, רד"ק פירש שהמילה "כמעט" מוסבת על הצלע השנייה של הפסוק, ופירוש הפסוק הוא שירושלים כמעט היית כסדום ועמורה שלא נשארה מהם כל שארית. הנביא כלל עצמו עם הפושעים לכבוד עם ישראל ואומר שהיה מגיע לעם ישראל להיות מושמד כמו סדום ועמורה בגלל החטאים שלהם. מהר"י קרא: השארית היא ממלכת יהודה שלא גלתה יחד עם שאר עם ישראל.

[41] רד"ק.

[42] מצודות. הגר"א: ההשוואה לסדום ועמורה היא שכשם שהשרים ישבו בסדום והמון העם ישב בעמורה, כך בציון ישבו השרים ובירושלים ישבו המון העם. אולם, הנמשל אינו משל גמור משום שסדום נהפכה בפעם אחת ואילו ירושלים גלתה בשלש גלויות. רד"ק: הדימוי לקציני סדום ולעם עמורה (המופיע בפסוק הבא) הוא משום שהשרים שבבני ישראל היו עושקים את העניים ומטים את המשפט כמו שהיו עושים בסדום, והעם היה דומה לעם של עמורה במעשיהם הרעים. נקודת המחלוקת בין פירוש הגר"א לפירוש הגר"א היא שלפי הגר"א הדימוי הוא בתוצאת המעשים, בעונש, ואילו לפי הרד"ק ההשוואה היא בהתנהגות עצמה. א"ע: העם היה אומר שהוא דומה לקציני סדום ועמורה, והנביא עונה להם בפסוק הבא שאם הם היו דומים במעשיהם לסדום ועמורה, גם העונש שהיה אמור לבא עליהם היה צריך להיות אותו העונש כמו העונש של סדום ועמורה. מלבי"ם: עמורה חמור יותר מאשר סדום משום שמסדום לפחות ניצלו לוט ובנותיו ואילו מעמורה לא ניצל אף אחד.

[43] מצודות. מלבי"ם: שרי סדום היו גרועים יותר משרי עמורה, ולכן הם שהוזכרו בדברי הנביא האלה.

[44] תרגום.

[45] מהר"י קרא + מצודות. רד"ק: למרות שהעם היה מקריב קרבנות בבמות, הוא עדיין היה מקריב קרבנות גם בבית המקדש. א"ע: ה' שאל מדוע הוא אמור להשאיר את בני ישראל בארץ בגלל הקרבנות הרבים שהם מקריבים – הרי הוא אינו רוצה בקרבנות אלה. מלבי"ם: החלב הוא כנגד קרבנות הנדבה, שעולים כליל על גבי המזבח וה' אומר שאינו רוצה את בשרם. הדם הוא כנגד הקרבנות שמוקרבים על חטאים, שעיקר עניינם הוא זריקת הדם על גבי המזבח (שהרי הבשר נאכל לכהנים) וה' אומר שהוא אינו חפץ גם בקרבנות אלה כל עוד בני ישראל חוטאים. סוג הקרבן השלישי המוזכר בדברי הנביא הוא קרבנות חובה אך חיובם נובע מחיוב הראיה אל בית ה' בשלשת הרגלים. גם בקרבנות אלה ה' אינו חפץ משום שבני ישראל צריכים להכניס יראה בליבם, שהרי זוהי מטרת העלייה לבית המקדש בשלשת הרגלים, וכל עוד הם אינם מכניסים יראה בליבם, עדיף שהם לא יביאו קרבנות. הסוג הרביעי של הקרבנות המוזכרים הם קרבנות המוסף אותם מקריבים בשבתות וחגים לשם ה' ועל ידי הקרבתם היו עוזבים את חיי ההבל, וה' אומר שגם בקרבנות אלה הוא אינו חפץ, כל עוד הם אינם שלמים במחשבה.

[46] מצודות. כאן אמר מצודות שמריא פירושו מפוטם ושמן, אך להשלמת ההגדרה עיין בספר מלכים א' פרק א' פסוק ט' ובפירוש מצודות שם.

[47] לבירור מדויק של הגדרת החלב, עיין בהערות לביאורנו בספר ויקרא פרק ג' פסוק ט'.

[48] מצודות. הגר"א: הדם שהיא העבודה הראשונה בהקרבת הקרבן, היא כנגד לימוד המקרא שהוא הלימוד הראשוני של האדם. הפרים, כבשים ועתודים הם כנגד תורה נביאים וכתובים. כשם שקרבן העולה כליל, גם המשנה היא כולה דינים. וכמו שהחלב הוא רק חלק מהקרבן המוקרב לשם ה', כך פלפול הגמרא – יש בה הרבה שקלא וטריא עד שמוציא ממנו את הדינים. היות ובלימוד תורה שבעל פה יש רבים שלומדים על מנת לקנטר, אמר הקב"ה "שבעתי", אולם לגבי לימוד מקרא זהו רק מיעוט שלומדים על מנת לקנטר ולכן אמר הקב"ה "לא חפצתי".

[49] מצודות. הגר"א: "כי תבאו לראות פני" – הינו כנגד תפילת שחרית, ובפסוק הבא, כשכתוב "לא תוסיפו הביא מנחת שוא", הכוונה היא כנגד תפילת המנחה, ו"קטורת תועבה" המוזכרת בפסוק הינו כנגד העלאת איברים, שהוא כנגד תפילת ערבית. לסיכום דברי הגר"א:

 

הפסוק

כנגד התפילה

לשון הפסוק ופירושו

כי תבאו לראות פני

שחרית

כאשר האדם ישן – הוא עדיין לא חטא, ולכן השתמש הנביא בלשון עדינה "מי ביקש".

לא תוסיפו הביא מנחת שוא

מנחה

כאן הלשון קצת קשה יותר משום שעד הערב הספיקו לחטוא מעט.

קטרת תועבה היא לי

ערבית

עד הערב כבר הספיקו לחטוא מאוד ולכן הנביא כבר משתמש בלשון תועבה.

 

[50] רד"ק. הגר"א: חצרי בלשון רבים משום שיש שתי חצרות. גם בלב האדם יש שני חדרים וגם בתפילה יש שתי מדרגות: פשט וסוד.

[51] מצודות. א"ע: מדובר כאן על לשון ציווי – שלא יוסיפו להביא את המנחה.

[52] מצודות.

[53] מצודות.

[54] מצודות.

[55] מצודות. רש"י: הכוונה במילה "און" הינה למחשבות לעבוד עבודה זרה. א"ע: הגדיר את השאלה באופן ברור. מה הטעם בעצרה אם יחד איתו באה מחשבת און? הגר"א משווה את הפסוקים כאן לפסוקים המצווים על מצוות השבת, ומסכם את ארבעת הלשונות שנאמרו כאן באופן הבא:

 

בשבת

משמעות

הקשר לפסוק שלנו

הציטוט בפסוק שלנו

משבת רגלך עשות חפצך

שביתת המעשה הנעשה על ידי היד והרגל

גם מי שנעצר מעשיית מלאכה להקריב קרבנות – ה' יראה ללבב ורואה שחושב על הטורח

לא אוכל און

וקראת לשבת עונג

עונג שבת

כאשר בני ישראל מענגים את השבת – הם מענגים לשם עצמם

חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי

וכבדתו מעשות דרכיך

להיזהר גם בדבר הרשות – שלא יהא הילוכו בשבת כהילוכו בחול

ממהרים לצאת מהשבת לימי המעשה

היו עלי לטורח

ודבר דבר

שיזהר גם בדברים בטלים

היו מדברים בשבתות וחגים דברים בטלים

נלאתי נשוא.

 

[56] מצודות. א"ע: הקב"ה אומר שבגלל שהוא שונא את הקרבנות של בני ישראל, הוא יגלה אותם. מלבי"ם: בימים בהם מקריבים את קרבנות המוספים, ההגדרה היא שחצי הראשון של היום מוקדש לה' והחצי השני מוקדש "לכם". בפסוק הקודם הנביא אמר שה' אינו רוצה בקרבנות מוסף, ב"חציו לה'", ובפסוק זה הוא אומר שכל שכן שה' אינו רוצה ב"חציו לכם".

[57] מצודות.

[58] מצודות. תרגום: הכוונה היא שהקב"ה סלח עד עתה פעמים רבות. מלבי"ם: מסביר את ההבדל בין שתי צלעות הפסוק. בצלע הפסוק הקודמת, הנביא אומר שה' אינו רוצה בקרבנות מצד עצמם, עצם העובדה שעם ישראל מקריב קרבנות כשהוא עדיין חוטא, מפריע לה' יתברך. אולם, בצלע זו אומר הנביא שגם משך הזמן הרב שהם מקריבים את הקרבנות ועומדים בחטא, מפריע גם הוא לה'.

[59] מצודות. תרגום: הכוונה לנשיאת כפיים של ברכת כהנים. מלבי"ם: עד עתה אמר הנביא שמעשה הקרבת הקרבנות אינו רצוי לפני ה' כל עוד בני ישראל עומדים בחטאם. עתה אומר הנביא שגם דברים הקשורים למחשבה (כמו תפילה) אינם רצויים לפני ה' כל עוד שבני ישראל עומדים בחטאם.

[60] מצודות.

[61] מצודות. הגר"א: הכוונה שבני ישראל חטאו בשלש העברות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

[62] מצודות. תרגום: תחזרו לתורה ותהיו זכים מהחטאים שלכם. א"ע ומהר"י קרא: הכוונה שיפסיקו לשפוך דמים. רש"י: בדברים אלה יש עשר אזהרות של תשובה (רחצו, הזכו ...), כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרת הפסוקים מלכויות, זיכרונות ושופרות. הגר"א: כותב גם כן שעשרת האזהרות על התשובה הם כנגד עשרת ימי תשובה, אלא שהוסיף שבפסוק זה יש ארבע אזהרות שהם כנגד ארבע דרכי תשובה: חרטה, וידוי, עזיבת החטא והפסקת הדברים שהובילו לחטא, והם כנגד ארבע פעולות: מחשבה, דיבור ומעשה, כאשר המעשה מתחלק לשניים: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מלבי"ם: "הזכו" היינו החזרה בתשובה מאהבה עד שהעוונות נעשים כזכויות.

[63] מצודות. מהר"י קרא: רק לאחר שתעשו זאת, אקבל את תפילותיכם (בהמשך לאמור בפסוק טו' שם אמר ה' שכל זמן שהם חוטאים, הוא לא יקבל את התפילות). מלבי"ם: הכוונה היא שהחטאים שעוד ניתנים לתיקון, כמו החטאים שבין אדם לחברו (למשל: גזל שעדיין לא הושב לבעליו) צריכים תיקון.

[64] תרגום.

[65] מצודות.

[66] מצודות. הגר"א: שתי צלעות הפסוק מדברות על הדיינים. דיין צריך להיות בקי הן בחכמת התורה והן בענייני העולם כדי שיוכל להכיר בין אמת לשקר. הנביא אומר "למדו היטב", כלומר: להוציא דין אמת על פי התורה, ואילו "דרשו משפט" כוונתו לברר על פי החכמה ודרך העולם מה אמת ומה שקר בדין. כמו"כ כתב שהנביא פונה כאן לחמשת הדרגות שבעם ישראל: "למדו" כנגד זקניכם, "דרשו" כנגד ראשיכם, "אשרו" כנגד שוטריכם, "שפטו" כנגד שופטיכם, "ריבו" כנגד כל איש ישראל.

[67] מצודות. רש"י הוסיף פירוש נוסף וכתב שהכוונה היא שצריך ללמד את האדם ולהדריך אותו לא לגזול מאחרים.

[68] מצודות. מהר"י קרא: הנביא אומר שכאשר האלמנה באה לדין, אין זה מספיק לפסוק את הדין לטובתה, אלא צריך לוודא שהיא גם תקבל את הכסף. באופן דומה כתב גם הגר"א אלא שהנביא פונה אל כל אדם מישראל שיריב את ריב האלמנה ולא רק לשופטים. מלבי"ם: דין היתום בדרך כלל ברור יותר מדין האלמנה. לגבי היתום צריך רק לוודא שהוא מקבל את הירושה שלו, ובדרך כלל דינים אלה ברורים. לעומת זאת, דיני כתובתה של האלמנה אינם ברורים ויש צורך לדיין להעמיד ולרדת לעומק הדין.

[69] מצודות. בביאור המילה "נא" ביארנו על פי באורנו לאורך המקרא שבדרך כלל הכוונה היא לעכשיו. עיין במאמרנו באוצר מפרשי התנ"ך לספר בראשית בעניין ביאור המילה "נא".

[70] מצודות. תרגום: פירוש הפסוק הוא שכאשר בני ישראל יחזרו בתשובה ויחזרו אל ה', אז ה' יקבל את תפילותיהם. רש"י: לאחר שבני ישראל יחזרו בתשובה, הם יבואו לומר לה' שהם עשו את מה שהם עשו, עכשיו שה' יעשה את מה שמוטל עליו לעשות. א"ע: פירש את המילה "ונוכחה" בשני פירושים, ולפי כל פירוש, מיוחסת האמירה למישהו אחר. לפי הפירוש הראשון, "ונוכחה" היינו שה' אמר לבני ישראל שיבררו מי צודק. לפי הפירוש השני הכוונה היא שהנביא אומר לבני ישראל שבני ישראל (וגם הוא) צריכים לקבל תוכחה מאת ה'. הגר"א: "ונוכחה" כאן הינו מלשון נפעל, והכוונה היא שבני ישראל יבררו לעצמם. מהר"י קרא: הכוונה היא שבני ישראל ילכו בדרך ישרה, אלא שהנביא כולל את עצמו יחד עם שאר העם. מלבי"ם: נברר מה מונע מכם מלחזור בתשובה.

[71] רש"י.

[72] מצודות. מהר"י קרא: מבנה פרק זה הוא כמו בכל מקום שיש נבואת פורענות ולאחר מכן נבואת נחמה. כאן הנביא אומר: אם תחזרו בתשובה מהחטאים שנמנו לעיל, אקבל את תשובתכם.

[73] מצודות. בפירוש א"ע כתב במפורש שיש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת. רד"ק: אין כאן כפילות בפסוק, אלא יש כאן שתי דרגות בחטא. השני הוא צמר שנצבע אדום, ולכן צבע האדום בו פחות חזק מאשר התולע. הלכך, במקרה שהחטאים של עם ישראל יהיו בדרגה של שני, ה' ימחל להם לגמרי וילבין לגמרי את חטאם. לעומת זאת, אם החטאים של עם ישראל יהיו חמורים כל כך, עד שהם יהיו ממש כמו הצבע האדום, אזי ה' ילבין את החטאים, אך לא לדרגה של שלג, אלא רק לדרגה של צמר. באופן דומה פירש גם הגר"א. מלבי"ם: התולע צובע אחרים ולכן הדימוי בצלע זו של הפסוק היא לאדם שמחטיא אחרים וה' אומר לו שהוא בכל זאת יכול לחזור בתשובה.

[74] מצודות + תרגום. הגר"א: כפילות המילים "תאבו" ו"ושמעתם" היינו הרצון והמעשה. כנגד זה יהיה גם השכר של עם ישראל כפול: זרים לא יאכלו את גידולי הארץ, והם עצמם (בני ישראל) יוכלו לאכול את גידולי הארץ.

[75] מצודות.

[76] מצודות. הגר"א: גם כאן יש שני מעשים: המיאון והמרד, וכנגד שני דברים אלה יהיו שני עונשים: האדמה לא תיתן את יבולה וגידולי הקרקע יכלו את בני ישראל.

[77] מצודות וכתב שיש כאן לשון נופל על לשון: במקום להיות אוכלים (את טוב הארץ) הם יהיו נאכלים (על ידי חרב). א"ע: הסתפק אם הכוונה היא שהאכילה תהיה אכילת חרב, כלומר, שבני ישראל יאכלו גידולי קרקע שאינם מועילים, או שמא הכוונה היא שהם ייאכלו על ידי החרב.

[78] הגר"א + רד"ק. רש"י כתב שהמקור שה' אמר את הדברים הוא בפסוק "והבאתי עליכם חרב" ואם כן יוצא שצלע זו של הפסוק מוסבת רק על האכילה על ידי החרב. מלבי"ם: ה' אומר שמצד אחד התשובה קלה וניתנת להשגה ומצד שני מי שלא יחזור בתשובה – יבואו עליו עונשים. אם כן, אין שום סיבה שלא לחזור בתשובה.

[79] רש"י + מצודות. מלבי"ם: (בפירושו לפסוק א כתב ש-) עד פסוק זה הייתה הנבואה על כל יהודה ועתה עובר הנביא לנבא על ירושלים. כמו"כ הסביר שתמיהת הנביא היא כיצד קרה שירושלים התדרדרה בפתאומיות ובמהירות? הרי כל התדרדרות אמורה להיות הדרגתית.

[80] מצודות. רד"ק: יהושפט הוא שהעמיד את השופטים בירושלים. מלבי"ם: קריה נאמנה היינו בעברות שבין אדם למקום בעוד שמלאתי במשפט היינו בעברות שבין אדם לחברו.

[81] מצודות. רש"י פירש בשלשה אופנים. א. בעבר היה תמיד של שחר מכפר על העבירות של הלילה ותמיד של בין הערביים מכפר על העבירות שנעשו ביום. ב. כשבי"ד לא היו מוצאים זכות לאדם שהואשם ברציחה, הם היו גומרים את דינו רק ביום למחרת סיום הדיון, וכך אולי ימצאו דרך לזכות אותו, ואילו עתה העיר ירושלים התמלאה ברוצחים. ג. בשם חז"ל: ארבע מאות ושמונים ואחד בתי כנסיות היו בירושלים כמניין "מלאתי" ועכשיו רוצחים הרגו את אוריה ואת זכריה. הגר"א: צדק משמעותו שלא צריך בכלל לבא למשפט מכיוון שאין שום עוול. לפי זה, הפסוק לכאורה קשה, שהרי כתוב בתחילת הפסוק "מלאתי משפט". אלא הכוונה היא שבתוך המשפטים שהתקיימו, היה צדק, והדיינים לא העדיפו את אחד הצדדים. מהר"י קרא: הכוונה היא שאנשי צדק היו לנים בירושלים – מי שהיה גר בירושלים היה מחויב לצדק.

[82] מצודות. א"ע: הכוונה היא שהדיינים נחשבים לרוצחים משום שהם אינם מלינים את דיני הנפשות כמתחייב על פי ההלכה. מלבי"ם: הנביא שואל כיצד ייתכן שרק אתמול בלילה היה צדק בירושלים ועכשיו, בפתאומיות, יש בה כבר רוצחים.

[83] רש"י. א"ע: הנביא אומר כאן נמשל על הדיינים שבעם ישראל. פעם היו דיינים מובחרים, "כספך", ואילו עתה הם הפכו לסיגים, לאנשים שאינם ראויים. מלבי"ם: עתה באה תשובת הנביא שההתדרדרות לא הייתה בפתאומיות. ההתדרדרות התחילה מכך שהיו מערבבים סיגים בכסף והיו מוהלים את המשקאות המשכרים.

[84] מצודות.

[85] מצודות. מלבי"ם: השרים והסגנים התחברו לגנבים ומכאן התחילה ההתדרדרות. אמנם לא כל השרים התחברו לגנבים, אבל כל השרים אהבו שוחד.

[86] מצודות.

[87] מצודות. הגר"א: שלמונים הוא הכסף שנותנים לאחר הדין ואילו השוחד הוא הכסף שנותנים לפני הדין. זוהי הסיבה שלגבי השלמונים כתוב שהיה צריך לרדוף אחריהם. כמו"כ כתב הגר"א שמוזכרים כאן עשרה חטאים כנגד עשר האזהרות שנאמרו לעיל לחזור בתשובה. מלבי"ם: כל אחד מהשופטים היה לוקח שוחד מכל אחד מהצדדים ולכן לא הייתה להם בררה אלא לעשות פשרה בין שני הצדדים כדי ששני הצדדים יחשבו שהם הרוויחו מנתינת השוחד. (לשיטתו "שלמונים" מלשון שלום – שעשו פשרה בין הצדדים).

[88] תרגום.

[89] רש"י והביא מדרש חז"ל שהאלמנה הייתה פוגשת את היתום מחוץ לשערי בית הדין ושואלת אותו מה קרה במשפט, והוא היה עונה לה שפסקו נגדו בדין. האלמנה הייתה מבינה מזה שגם לא יפסקו לטובתה ולכן לא הייתה נכנסת בכלל למשפט. מהר"י קרא: אם לא שפטו דין צדק לטובת היתומים, קל וחומר שלא היו מנסים לאכוף את פסקי הדין שניתנו לטובת האלמנות. תרגום: האלמנה הייתה צועקת והדיינים לא היו רוצים לשמוע אותה. רד"ק: הכוונה היא שהדיינים לא היו רוצים לשפוט אלמנות.

[90] דעת מקרא.

[91] תרגום + רד"ק בפירושו לפסוק ט'. בפירושו לפסוק זה כתב רד"ק שדברי הנביא מכוונים כלפי ההכרה של כולם שיכירו שה' הוא האדון אלוקי צבאות, כאשר הוא יתנקם ברשעים. א"ע: דחה את האומרים ש"נאום" הוא מלשון "נם", משום שהאות א' אינה יכולה להיעלם. כמו"כ כתב שהסיבה שהנביא השתמש בתיאור "אדון" כלפי ה' היא משום שהחוטאים הם אדוני הארץ. את "ה' צבאות" ביאר באופן דומה לפירוש רד"ק בפסוק ט' (עפ"י הדד עזר). את התיאור "אביר יעקב" מפרש הא"ע שהכוונה היא ששרי עם ישראל נקראים צבאות של מטה.

[92] מצודות בפירושו לפסוק ד'. קריאה זו של "הוי" מכוונת כנגד קריאת ה"הוי" שבפסוק ד'. א"ע: הכוונה היא שה' אומר "אוי" על שהם חטאו בחטאים אלה.

[93] מצודות + מהר"י קרא. נראה שכוונתו של מהר"י קרא לומר ש"שריך" ו"צרי" הוא לשון הנופל על לשון. הגר"א: ההבדל בין צר לאויב הוא שצר מזיק לגוף ואויב לנפש. לכן הנביא אומר שה' ינחם מצריו, כלומר: לא ישמיד אותם לגמרי, ואילו את האויבים ה' ישמיד לגמרי. מלבי"ם: צרי הם העוברים עברות שבין אדם לחברו ועל ידי שהם חוטאים הם מרוויחים משהו. האויבים הם אלה שחוטאים בעברות שבין אדם למקום ואין להם בכך שום תועלת.

[94] מצודות.

[95] מצודות. רד"ק כתב פירוש נוסף למילה "כבר" וכתב שזהו חומר המברר את הכסף מתוך הפסולת המעורבב בו. א"ע כתב פירוש נוסף שהכוונה היא לנקיות, כמו "בר לבב".

[96] מצודות. הגר"א: בדיליך הם הרשעים המבדילים בין ישראל לאביהם שבשמים. בפסוק זה הוזכרו שלש כתות. הצדיקים – "ואשיבה ידי עליך", משום ששם לא נאמר שמעורבים בו פסולת. כנגד הבינונים "ואצרף כבר סיגיך", משום שבהם מעורב קצת פסולת, וכנגד הרשעים "ואסירה כל בדיליך" משום שבבדיל אין שום כסף. מלבי"ם: הכוונה היא שה' ישמיד את כל אלה שרימו במתכות ושמו בהם סיגים.

[97] מצודות. רד"ק: פסוק זה מתאר את המצב בימות המשיח כשיכלו הרשעים. א"ע: הכוונה לתקופה של חזקיה, לאחר שה' יסיר את השופטים ששפטו בימיו של אחז. הגר"א: בחז"ל מובא שהיועצים הם משה ואהרון השופטים הם דוד ושלמה. "ראשון" יכול להיאמר גם על דבר שקדם לו דבר אחר, אלא שמבחינה מספרית, עתה אנו עומדים במספר אחד. לדוד ולשמה קדמו שופטים, אלא שהם היו המלכים הראשונים שעשו צדק. מלבי"ם: השופטים הם הדנים בעברות שבין אדם לחברו והיועצים הם הדנים בעברות שבין אדם למקום. כאן ה' אומר שהוא יסיר את הסיבה השורשית שגרמה לעם ישראל לחטוא.

[98] תרגום. הגר"א: "עיר הצדק" הוא תואר שיושג בזכות השופטים שיעשו צדק גמו שעשו דוד ולשמה, ו"קריה נאמנה" הוא תואר שיושג בזכות היועצים כמשה ואהרון שיחזירו את התורה לירושלים. מלבי"ם: עיר הצדק היינו בעברות שבין אדם לחברו ואילו קריה נאמנה היינו בעברות שבין אדם למקום.

[99] מצודות. רש"י: הפדיון הוא מהעוונות ולא מעול הגויים. מלבי"ם בפירושו לפסוק א': מכאן ואילך דברי הנבואה מכוונים כנגד יהודה וירושלים יחד.

[100] מצודות. רש"י: השיבה היא מהעוונות ולא שיבה לירושלים. הגר"א: אלה שהיו בירושלים ייפדו על ידי משפט, משום שהם כבר לקו ונענשו על חטאתם. לעומתם, אלה שיחזרו מהגלות חזרה לירושלים ולא לקו עדיין ולא נענשו על החטאים שלהם, לא יסתפקו במשפט, אלא הם יהיו צריכים גם לעשות צדקה כדי שלא ילקו. א"ע: הכוונה לאלה שכבר נחשבים "שביה", לאלה שכבר עשו תשובה. מלבי"ם: ציון, ירושלים, תיפדה על ידי עשיית משפט, כתיקון העברות שבין אדם לחברו (לשיטתו – זה היה עיקר קלקולם) ואילו שאר יהודה שישובו מהגולה יהיו צריכים לתקן את העברות שבין אדם למקום (שלשיטתו זה היה עיקר קלקולם).

[101] מהר"י קרא + מצודות. בדבר ההבדל בין פושעים לחטאים כתב רש"י שהפושעים הם שמרדו בה' והחוטאים הם המשומדים לשאר האיסורים. עיין בביאורנו לספר ויקרא, פרק טז', פסוק כא' ובהערות לשם בביאור ההגדרה המדויקת של השניים. א"ע: הפשעים חמורים מהחוטאים. הגר"א: שלש התיאורים של החוטאים האמורים בפסוק, פושעים, חטאים ועוזבי ה', הם כנגד האמור בפסוק ב' "והם פשעו בי" וכנגד האמור בפסוק ד' "הוי גוי חוטא" ו"עזבו את ה'".

[102] מצודות. א"ע: עוזבי ה' הם אותם פושעים וחטאים ויש כאן כפילות על צלע הפסוק הקודמת.

[103] רד"ק. מהר"י קרא: הכוונה שעוזבי ה' היו בוחרים עץ בתוך גינה והיו הופכים אותו לע"ז. מלשון הא"ע בפירושו לפסוק הבא, משמע ש"חמדתם" היינו שהם גזלו את עצי האשרה האלה.

[104] רד"ק. כמו"כ כתב שפסוק זה אינו מדבר על ימות המשיח (בניגוד לנאמר בפסוק כו'), שהרי לאחר חורבן בית המקדש הראשון, בני ישראל כבר לא עבדו עבודה זרה. הערה נוספת של הרד"ק וגם של הא"ע הוא שבצלע הפסוק הראשונה, "יבשו" נאמר בלשון נסתר, ואילו בצע הפסוק השנייה, המילה "ותחפרו" מופיעה בהטייה של נוכח, וכתבו שכך דרך המקרא (ובכך דחה א"ע את השיטה שבמילה "יבשו" צריך להיות ת' במקום י'). הגר"א: כוונת עובדי העבודה הזרה מתחלקת לשניים: שכר בעולם הבא ושכר בעולם הזה. עץ האלה מסמל את השכר בעוה"ב, משום שהעץ אינו מוציא פירות. לעומת זאת, הגינה מוציאה גידולי קרקע ולכן מדמה הנביא את עובדי העבודה הזרה לשם שכר בעולם הזה, לגינה המוציאה פירות. גם הבושה של שניהם תהיה שונה. עובדי העבודה הזרה לשם שכר בעולם הזה, עתידים להתבייש כבר בעולם הזה, וכולם יראו שלא השיגו את מה שרצו, וממילא הם עצמם יתביישו. לעומת זאת, עובדי העבודה הזרה לשם שכר בעולם הבא, יתביישו רק בעולם הבא. רק הנשמות שלהם עתידים להתבייש, ורק הנפש היא שתבוא לידי בושה, ולכן בושתם נאמרה בלשון נסתר. מלבי"ם: יש שהיו עובדים עבודה זרה משום שהייתה להם תאווה (חמדה בלשון הפסוק) ויש שהיו עובדים משום שמבחינה שכלית הם חשבו שזה הדבר הנכון לעשות, משום שעל ידי העבודה הזרה, ה' יוריד גשם על הגינות. ה' אמר שאלה שבחרו לעבוד עבודה זרה מתוך הכרה שכלית, יתביישו יותר מאלה שהייתה להם חמדה לעבוד עבודה זרה, וזאת משום שחטאם גדול יותר, שהרי הם עבדו עבוד עבודה זרה מבחירה. גם העונש שכתוב בפסוק הבא שונה: בעוד שבעץ העלה רק העלים נושרים, בגינה היבשה הדברים מתקלקלים מהשורש. כך גם עעם ישראל: כאשר הם עובדים ע"ז מתוך תאווה, ה' ייבש את חוזקם הגשמי, אך עדיין יש להם תקווה בעזרה שמימית. אולם, כאשר הם עובדים עבודה זרה מתוך בחירה שכלית, ה' מונע מהם גם את העזרה משמים, כשם שהגינה היבשה אינה מקבלת את מימיה מהשמים.    

[105] רד"ק.

[106] רד"ק. כמו"כ כתב שבדימוי זה יש גם משום נחמה, משום שבעתיד, כאשר ישקו אותו, עץ האלה יוכל להצמיח עלים ירוקים, וגם הגינה תגדל את גידולי הקרקע לאחר שישקו אותה, וכך גם לעתיד לבא יחזרו החוטאים לארצם.

[107] מצודות. רד"ק: כך גם היה באמת, שהרי נבוזראדן שרף את הבתים בירושלים ואיתם נשרפו גם הפסלים שהכינו לשם עבודה זרה. מהר"י קרא: החסון הוא עץ האלה שבחרו לשם העבודה הזרה. רש"י: אין הכוונה לעבודה הזרה, אלא לאנשים תקיפים וחזקים שהיו תוקפים את האנשים החלשים, והנביא אומר שהם עתידים להפוך להיות חלשים בעצמם, כמו הנעורת של הפשתן שקלה להישרף. מלבי"ם: הכוונה לגזלה עצמה והנביא אומר שהחטא עצמו מהווה את מקור הצרה של החוטא. הגר"א: הנביא מוכיח את עם ישראל על ארבע חטאים וכל אחד מהם מוזכר בפסוקים אלה. דברי הגר"א מסוכמים בטבלה הבאה:

 

החטא עליו מוכיח הנביא:

הציטוט מתחילת הפרק:

העונש שיבוא על החוטאים בחטא זה:

פשעים וחטאים.

"פשעו בי", "גוי חוטא".

"ואסירה כל בדיליך", "ושבר פושעים וחטאים יחדיו".

שבחרו במצרים ומאסו בציון.

"ונותרה בת ציון".

"כי יבשו מאילים".

מרבים לעשות מצוות אך אינם שתולים בתורה ויראה.

"למה לי רוב זבחכם".

"כי תהיו כאלה נובלת".

מחזקים ידי עוברי עבירה.

"שריך סוררים".

"והיה החסון לנעורת"

 

[108] מצודות. רש"י: הכוונה היא למי שעשה את התוקף.

[109] מצודות. תרגום: לא יהיה מי שירחם עליהם לכבות אותם.