ישעיהו פרק כז

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר ישעיהו פרק כז

מערכת אוצר התורה - ושננתם אייר תש"פ

ישעיהו פרק כז

(א) בַּיּוֹם הַהוּא בזמן הגאולה, כאשר תתקיים מלחמת גוג ומגוג,[1] יִפְקֹד יְקֹוָק בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה ה' יביא את השגחתו על ידי החרב שלו שהיא קשה, גדולה וחזקהץ הכוונה היא שה' יכה בגוים ויביא עליהם פורענות גדולה.[2] הנביא מזכיר בדבריו שלוש ממלכות של גוים שעליהם יביא ה' פורענות (ראה בהערות את הזיהוי של של כל אחת מממלכות אלו): 1) עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ ה' יביא את הפורענות על לויתן שדומה לנחש ענק וישר, הדומה לבריח של דלת, מעין קרש גדול שחוסם את הדלת כולה בשעת נעילתה.[3] 2) וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וכן יביא ה' פורענות על לויתן הדומה לנחש מעוקל ועקום.[4] 3) וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם וכן יהרוג ה' את התנין שנמצא בים[5]:  (ב) בַּיּוֹם הַהוּא בזמן הישועה ומלחמת גוג ומגוג, כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ יאמרו על עם ישראל שהוא כרם שמוציא יין משובח (בניגוד לאמרו בנבואות הראשונות שעם ישראל דומה לכרם שמוציא באושים)[6]: (ג) אֲנִי יְקֹוָק נֹצְרָהּ אני ה' אתחיל לשמור על הכרם הזה, אתחיל לשמור על עם ישראל,[7] לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה אשקה אותה בכל רגע במים,[8] פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ שמא יחסרו העלים שלה. אם לא אשקה את הכרם, העלים של הגפנים ינשרו מהעצים. ה' אמר שהוא יקפיד לשמור לא רק על הפירות, אלא גם על העלים של הכרם, והדבר מראה את השמירה המיוחדת לה זוכה עם ישראל,[9] לַיְלָה וָיוֹם אֶצֳּרֶנָּה בכל לילה ויום אני אשמור על הכרם (ואשקה אותה)[10]: (ד) חֵמָה אֵין לִי (ה' אומר) אין בי כעס על עם ישראל,[11] מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה אֶפְשְׂעָה בָהּ אֲצִיתֶנָּה יָּחַד (אם היה בי כעס) כאשר הייתי בא להיפרע מהכרם שהוציאה קוצים במקום ענבים (הדימוי הוא לעם ישראל שחטא במקום לעשות מעשים טובים, והשמיר והשית הם זנים של קוצים) – הייתי עושה מלחמה עם הכרם, והיה מספיק צעד אחד שלי כדי להשמיד את כולה. לפי פירוש זה "מי יתנני" פירושו "מי יתן לי"[12]: (ה) אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי אולם, אם עם ישראל יחזיק בחוזק שלי, בתורה,[13] יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי ויבוא עוד זמן שעם ישראל יעשה לי שלום,[14] שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי הנביא כופל את הצלע הקודמת כדי לחזק את העניין ולומר שהשלום יהיה שלום מוחלט[15]: (ו) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב בימים הבאים, עם ישראל יכה שורשים. כל עוד עם ישראל נמצא בגלות, הוא נחשב מנותק ותלוש, ובזמן הגאולה, הוא יכה שורשים במקומו,[16] יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל (לאחר הכאת השורשים) עם ישראל ימשיך לצמוח ולפרוח. הכוונה היא שהשלטון של עם ישראל יהיה חזק ועל פני שטח רחב,[17] וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה והעולם יתמלא כמו צמחי האדמה[18]: (ז) הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ האם ה' הכה את עם ישראל כפי שהוא הכה את האומות האחרות? מכך שה' כבר איננו מכה את עם ישראל יותר, אפשר להבין שהוא כבר לא כועס יותר על עם ישראל (כפי שכתוב בפסוק ד'),[19] אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג האם עם ישראל נהרג כפי שהוא נהרג בעבר על ידי העמים האחרים? בצלע זו יש מעין חזרה על הצלע הקודמת כדרכם של נבואות[20]: (ח) בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה ה' שולח את מריבתו לשדות של עם ישראל במידה של "סאה". הכוונה היא שהפורענות שה' הביא על עם ישראל היא מדודה, והוא לא שפך את חמתו עליהם,[21] הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים ביום שבו ה' גרם לרול המזרחית הקשה לנשוב על מנת להיפרע מעם ישראל, הוא הסיר את הפרי, הוא הביא את הפורענות על עם ישראל, אולם הפורענות הייתה במידה מדודה[22]: (ט) לָכֵן היות וה' מרחם על עם ישראל,[23] בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב העוונות של עם ישראל יתכפרו בדבר הבא:[24] וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ והפירות שיהיו לעם ישראל, יבואו בעקבות הסרת החטאים שלו,[25] בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת כאשר את אבני המזבחות לעבודה הזרה, ישים עם ישראל כאילו היו אבני גיר. כשם שמנפצים אבני גיר, כך על עם ישראל לנפץ את המזבחות שהוא בנה לשם עבודה זרה,[26] לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים והוא לא יקים יותר עצי אשרה ופסלים שנעשו כדי לעבוד את השמש. עם ישראל יבער את העבודה הזרה ולא יחזיר אותה גם בעתיד[27]: (י) כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד שהרי עיר מבוצרת תהפוך להיות עיר מבודדת (בגלל שעם ישראל עבד עבודה זרה),[28] נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר ועיר שגרים בה תהפוך להיות עיר שתושביה גורשו ממנה, וכתוצאה מכך תהפוך להיות מקום מרעה לבהמות,[29] שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ בעיר שעד עתה שימשה למגורי אדם, ירעו וירבצו העגלים (משום שהיא תהיה חריבה),[30] וְכִלָּה סְעִפֶיהָ עם ישראל הומשל לכרם. העגל יחריב את ענפי עץ הגפן, את מה שהיה שייך לעם ישראל[31]: (יא) בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה כאשר תתייבש הענף שעל העץ, היא תישבר. הנביא דימה את ביאת הפורענות על עם ישראל לענף שמייבש ונשבר. כשם שהענף נשבר כשהוא מתייבש, כך גם בני ישראל יישברו מהפורענות,[32] נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ ואפילו הנשים מדליקות את ענף העץ שהתייבש. הכוונה היא שגם החלשים מצליחים להבעיר את הענף שהתייבש, וכך גם האומות החלשות יצליחו לנצח את עם ישראל,[33] כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עם ישראל איננו עם חכם, שהרי אם הוא היה עם חכם, הוא לא היה חוטא ומביא על עצמו את הפורענות,[34] עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ ולכן מי שעשה את עם ישראל, ה', לא ירחם עליו,[35] וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ ומי שיצר את עם ישראל וגידל אותו על כל העמים, ה', לא יחון אותו.[36] יש בצלע זו חזרה על הצלע הקודמת כדרכן של נבואות[37]: (יב) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בזמן הגאולה,[38] יַחְבֹּט יְקֹוָק מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם ה' עתיד לחבוט את עם ישראל מ"שיבולת הנהר", מקום שבו הנהר עובר עם זרם חזק, ועד לנהר מצרים. חבטה היא פעולת ליקוט והוצאת חיטים מקש. ה' אמר שהוא עתיד להוציא את בני ישראל מבין העמים כמו שמוציאים את החיטים מתוך הקש, וקבע שהגבולות של הגלות שממנו יאספו את בני ישראל יהיו מנהר הסמבטיון (שיבלת הנהר) ועד לנחל מצרים,[39] וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ואתם בני ישראל תלוקטו אחד אחד, כל אחד מכם יתלקט ותחזרו ממקום גלותכם[40]: (יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בזמן הגאולה,[41] יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל יתאספו יחד הגולים ממבני ישראל כאילו שתקעו בשופר על מנת לאסוף אותם. הנביא מדמה את ההחלטה של הגולים להתאסף יחד, כאילו נקראו על ידי שופר להתקבץ,[42] וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר והשבטים שאבדו בארץ אשור לאחר הגלות יחזרו לארץ ישראל. אין הכוונה שהם ממש אבדו, אלא שהם גלו ולא יכלו עד עתה להתאסף, ונחשב הדבר כאילו הם אבדו בגלותם,[43] וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וכן אלה מבני ישראל שפוזרו בארץ מצרים בשעת הגלות (יחזרו לארץ ישראל),[44] וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיקֹוָק בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם והם ישתחוו לה' בהר המוריה שנמצא בירושלים – במקום שבו נמצא בית המקדש[45]:

 

[1] רד"ק.

[2] מצודות.

[3] מצודות. בפרשנים יש מחלוקת לגבי האומה הכתובה בצלע זו של הפסוק. רש"י בעקבות התרגום כתב שהכוונה היא למצרים (התרגום כתב שהיו מתרברבים כמו המצרים), בעוד שמצודות כתב שהכוונה לממלכת ישמעאל, היות והם התפרסו על פני שטח רב כמו הבריח שחוסם את הדלת כולה. רד"ק כתב באופן כללי ששלושת המלכויות שהוזכרו בפסוק זה הם אדום, ישמעאל, וההודים, אך לא זיהה כל צלע עם ממלכה מסוימת. בפירוש נוסף כתב שהנחש הבריח הוא גם נחש העקלתון, והכוונה לאחת המזלות שיכולה להיות בשני המצבים: ישרות ועקמימות, גם לפי פירוש זה, הנביא מתנבא על אומות העולם. אבן עזרא פירש גם הוא כפירושו השני של הרד"ק, אלא שהסתפק אם הלויתן הוא בעל חיים שנמצא ביבשה או בים.

[4] מצודות. רש"י בעקבות התרגום זיהה את האמור בצלע זו עם אשור (התרגום כתב שהם היו מתרברבים כמו אשור), בעוד שלפי מצודות הכוונה לאדום, היות וממלכת אדום הייתה עקומה במעשיה.

[5] מצודות וכתב שהנביא מתכוון לשאר האומות ששוכנים באיים שבים, ואינם שייכים לישמעאל או לאדום. רש"י: הכוונה לצור, שהייתה שייכת לרומא, שהם צאצאים של בני עשיו והם יושבים באיים שבים. אבן עזרא כתב שיש שזיהו את האומה שהוזכרה בצלע זו עם צור (כדברי רש"י), ויש שמזהים אותהעם מצרים, ובעיניו ישר פירושו של רבי משה הכהן (הדומה לפירוש מצודות) שהכוונה לכל הגיבורים הגדולים.

[6] רש"י.

[7] רד"ק. רש"י: הכוונה שה' שמר על עם ישראל בגלות. אבן עזרא: הכוונה לשמירה על השכינה. תרגום: לולי העוונות של עם ישראל שחוטא לפני יום ולילה, הייתי שומר עליהם.

[8] מצודות: רד"ק. רש"י: בכל פעם אשקה אותה מעט מהפורענות. אם אביא עליה בבת אחת פורענות גדולה, היא תיחרב. רד"ק וכן פירש אבן עזרא: ה' אמר שהוא לא יפסיק את הנבואה.

[9] רד"ק. לפי פירוש זה "עליה" מלשון עלים שיש לה. בפירושו השני כתב הרד"ק שהפירוש הוא "עליה" מלשון על עם ישראל, והכוונה היא שאם ה' לא ישמור על עם ישראל, יבואו הגויים עליו. אבן עזרא: "פן" פירושו "לא". הכוונה היא שה' יפקוד פורענות על כל העמים, אך לא על עם ישראל, אלא הוא תמיד ישמור את עם ישראל מהפורענויות (כפי שכתוב בצלע הבאה). בשם ר' יצחק בן שאול כתב שהפירוש דומה לפירוש הרד"ק שה' מוודא שלא יפלו העלים שלה. בשם ר משה הכהן כתב בפירושו השני של הרד"ק, וכתב שזהו הפירוש הנכון.

[10] רד"ק. רש"י: אני (ה') מתבונן בעם ישראל יום ולילה כדי להביא עליהם את הפורענויות במנות קטנות, על מנת שעם ישראל לא יושמד.

[11] רד"ק וכתב שכאשר ה' כועס על עם ישראל הוא מיד מביא עליהם פורענויות במנות קטנות כדי שיקבלו את עונשם אבל מצד שני לא יכלו. לעומת זאת לרשעים ה' מאריך את אפו, כדי שהם יצברו עוונות, ולאחר מכן ה' מכלה אותם. רש"י: הכוונה היא שה' כביכול איננו יכול לכעוס על אומות העולם על חטאיהם, היות וגם עם ישראל חוטא. בפירוש השני שהביא בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שה' איננו יכול לשפוך את כעסו על עם ישראל, היות והוא נשבע לאבות שהוא לא יעשה זאת. אבן עזרא: אין אלו דברי ה', אלא דברי אנשי יהודה.

[12] רד"ק. רש"י: ה' היה רוצה להשמיד את הקוצים, את בני ישמעאל, בלי שמידת הדין תוכל למחות, אלא שלצורך כל צריך שעם ישראל יחזור בתשובה. בפירושו השני כתב שלולי השבועה שה' נשבע לאבות הקדושים, הקב"ה היה מוציא את כעסו על עם ישראל. אבן עזרא: הכוונה היא שעם ישראל עצמו דברים אלו, ואנשי יהודה אמרו שאם האויב יתקוף אותם, הם יציתו את עצמם. מהר"י קרא: ה' אמר שלולי השבועה הוא היה לבני ישראל כמין קוצים של שמיר ושית, כמו שאנשי המלחמה הופכים את הכרם להיות מקון של קוצים כאשר הם מחריבים אותה.

[13] רד"ק. באופן דומה פירש התרגום. רש"י פירש "מעוזי" במשמעות הפשוטה של המילה, מלשון חוזק, והנביא אומר שאם עם ישראל יחפש רק את חוזקו של ה' ולא חוזק של מישהו אחר, אזי יהיה לו שלום. כמו כן כתב רש"י שפירוש המילה "או" בפסוק הזה איננו במשמעותו הפשוטה, ומשמעו "אם".

[14] רד"ק. רש"י: עם ישראל יניח את דעתי.

[15] רד"ק. אבן עזרא: הכפילות נועדה לומר, שה' יעשה שלום רק לי ולא עם אומות העולם.

[16] רד"ק. לפי פירושו, "הבאים" מלשון הימים הבאים בעתיד. רש"י: "הבאים" מוסב על בני אדם שבאו, והכוונה היא לבני ישראל שגלו למצרים, שם הכו שורשים.

[17] מצודות. תרגום: הכוונה היא שעם ישראל יוליד צאצאים רבים.

[18] רד"ק ולפירושו, לפני המילה "תנובה", אמורה להיות כף הדמיון. תרגום: הכוונה היא שהעולם כולו יתמלא בצאצאים שייוולדו לבני ישראל.

[19] רד"ק. רש"י: מדובר על תמיהה קיימת. ה' הכה את המצרים שהכו את עם ישראל. כשם שהמצרים הטביעו את עם ישראל במים, כך ה' הטביע את המצרים בים. אבן עזרא: ההשוואה היא בין האופן שבו הכה ה' את אשור לבין האופן שהוא הכה את עם ישראל. עם ישראל לא הוכה באותה חומרה כפי שה' הכה את אשור.

[20] רד"ק. רש"י: הכוונה להרוגיו של פרעה. אבן עזרא: הכוונה להרוגים הכנענים, שהרגו בני ישראל בשעה שהם נכנסו לארץ. נקודת המחלוקת שלו עם רד"ק היא לגבי "הרוגיו", האם הכוונה היא שעם ישראל הרג אותם (אבן עזרא), או שהכוונה היא שעם ישראל בעצמו נהרג (רד"ק).

[21] רד"ק והסביר ש"בסאסאה" פירושו "סאה", אלא שהנביא כפל אותה. במצודות הביא מילות דומות לכפל השורש: "ירקרק" וכדומה. בשם אביו כתב שהכוונה היא שה' רצה להיפרע מעם ישראל באותה מידה שבה הם התנהגו. בני ישראל התנהגו באופן המזכיר את מידת סדום, וה' רצה להיפרע מהם באש, אלא שבסופו של דר ה' ריחם על בני ישראל. רש"י: הכוונה למצרים. בשעה שהמצרים שילחו את עם ישראל, ה' נפרע מהם באותה מידה שהם עצמם התנהגו. אבן עזרא: פירש "בשלחה" בשני אופנים. או שהכוונה היא שהיא השחיתה את עצמה, או שה' עצמו השחית אותה.

[22] רד"ק. רש"י: ההכוונה לקריעת ים סוף. ים סוף נקרע על ידי שה' גרם לרוח המזרחית לנשוב. תרגום: הכוונה היא שה' היה תוקף אותם ביום קללתם.

[23] מצודות. רש"י: כשם שעם ישראל נגאל במצרים, כך עתה הוא ייגאל.

[24] רד"ק.

[25] רד"ק.

[26] רד"ק.

[27] רד"ק. לפי פירושו, הנביא אומר שעם ישראל צריך להשמיד את העבודה זרה לתמיד, ולא לבנות אותה מחדש. רש"י: הכוונה היא שאת ניפוץ המזבחות היה צריך לעשות במטרה שלא יהיה לבני ישראל עוד עבודה זרה. אבן עזרא: "יקומו" מלשון לעמוד. הכוונה היא שעל ידי הניפוץ של המזבחות, העבודה הזרה לא תעמוד יותר. יוצא אם כן שיש מחלוקת בפרשנים בהסבר צלע זו. לפי הרד"ק הכוונה היא שהפסוק מדבר על שני שלבים. שלב הניפוץ, ושלב של בניין מחדש. לפי רש"י מדובר על מטרת הניפוץ, ולפי האבן עזרא מדובר על מעין כפילות של הכתוב בצלע הקודמת.

[28] רד"ק והתלבט אם הכוונה לממלכת יהודה או לממלכת ישראל (בשעת אמירת הנבואה עוד לא גלתה ממלכת ישראל). רש"י: הכוונה היא שהגויים יאבדו את הערים שלהם לטובת עם ישראל (ובנוסח של רש"י ישנן שתי נוסחאות אם הכוונה לישמעאל או לעשיו).

[29] רד"ק.

[30] רד"ק. בשם אביו פירש שהעגל הוא מצרים, והכוונה היא שמלך מצרים עתיד לעלות על ממלכת יהודה ולקחת את הכסף והזהב שהיה שייך לו. רש"י: לשיטתו שהכוונה שעם ישראל יירש את ארצות הגויים, ופירש שהעגל הוא שבט אפרים.

[31] רד"ק.

[32] רד"ק. רש"י: גם פסוק זה נאמר על אומות העולם. כאשר תתייבש הקציר, כאשר יסתיימו הזכויות שהיו לאדום על כך שהם כיבדו את הוריהם. תרגום: כאשר כוחם יקצר והם יתביישו במעשיהם.

[33] רד"ק. רש"י כתב שני פירושים לגבי המילה "מאירות". או שמדובר על הדלקה, כמו שפירש הרד"ק, או שמדובר על ליקוט. אלא שהפירוש השני קשה משום שבענפים יבשים אין פירות ללקט. גם אבן עזרא הביא את שני הפירושים. תרגום: לאחר שהם יתביישו במעשיהם, הנשים ילמדו אותם מה לעשות.

[34] רד"ק.

[35] רד"ק.

[36] רד"ק.

[37] מצודות.

[38] רד"ק.

[39] רד"ק. מצודות: הכוונה לנהר הפרת, וה' ילקט אותם מארץ אשור ועד נחל מצרים. תרגום: הכוונה שייהרגו גויים רבים במהלך בגאולה של עם ישראל.

[40] רד"ק. אמנם כתב הרד"ק שהנביא מדבר על שבטי יהודה ובנימין (למרות שבפסוק כתוב בני ישראל). הרד"ק לשיטתו שלא כל עשרת השבטים חזרו מהגלות. עיין אוצר מפרשי התנ"ך לספר עזרא, אוצר המאמרים, מאמר ג', שם הרחבנו בשאלה האם עשרת השבטים חזרו גם הם מהגלות.

[41] רד"ק. לפי פירושו, פסוק זה מהווה חזרה על הפסוק הקודם, כדרכן של נבואות. אבן עזרא: החידוש בפסוק זה הוא שגם הגולים מממלכת ישראל יבקשו לשוב לממלכת יהודה לאחר גאולה זו.

[42] רד"ק.

[43] רד"ק. לפי פירושו הם נקראו "אובדים" משום שהם לא חזרו מגלותם. רש"י: הם נקראו אובדים משום שהם גלו למקום רחוק.

[44] רד"ק. תרגום: אלו שנדדו לארץ מצרים.

[45] רד"ק.