שמואל א פרק ז

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמואל א' פרק ז'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם טו' אדר תשע"ח

שמואל א פרק ז

(א) וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים אנשי קרית יערים באו לבית שמש,[1] וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אנשי קרית יערים העלו את ארון ה' אל קרית יערים,[2] וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה אנשי קרית יערים הביאו את ארון ה' אל בית שהיה בקרית יערים במקום שנקרא "גבעה" והיה שייך לאדם בשם אבינדב,[3] וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אנשי קרית יערים זימנו את אלעזר, בנו של אבינדב, כדי לשמור על ארון ה' – כדי לדאוג שלא יבואו אנשים לראות את הארון וכן לנקות את המקום שמסביב לארון[4]: (ב) וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים מהיום הראשון בו ישב הארון בקריית יערים,[5] וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים ובמשך פרק הזמן הגדול שהארון היה שם,[6] וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה סך הכל היו עשרים שנים שבהן הארון ישב בבית אבינדב,[7] וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי יְקֹוָק (לאורך עשרים השנים) כל עם ישראל ילל ובכה על מעשיו הרעים, וחזר בתשובה לפני ה'[8]: (ג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל שמואל אמר לכל בני ישראל, לֵאמֹר כך אמר שמואל בדבריו לבני ישראל:[9] אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל יְקֹוָק אם אתם חוזרים לעבוד את ה' בכל לִבְּכֶם,[10] הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם (אם אתם חוזרים לעבוד את ה' בכל לִבְּכֶם) תסירו לגמרי את האלילים שיש ביניכם,[11] וְהָעַשְׁתָּרוֹת וכן תסירו מביניכם את העבודה הזרה שנקרא "עשתרות" (פסל בצורה של צאן),[12] וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל יְקֹוָק ותתקינו את לבכם, תכשירו את לבבכם,[13] וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ ותעבדו רק את ה',[14] וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים (תסירו מביניכם את העבודה הזרה ותעבדו רק את ה') וכך הוא (ה') יציל אתכם מיד פלשתים[15]: (ד) וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת בני ישראל סילקו מתוכם את אלילי הבעל והעשתרות,[16] וַיַּעַבְדוּ אֶת יְקֹוָק לְבַדּוֹ בני ישראל עבדו רק לפני ה'[17]: (ה) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל שמואל ציוה:[18] קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה תאספו את כל בני ישראל למקום שנקרא "מצפה",[19] וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל יְקֹוָק ואתפלל עליכם לפני ה'[20]: (ו) וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה עם ישראל התאסף אל המצפה,[21] וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְקֹוָק עם ישראל שפך את ליבם לפני ה' כמו מים שנשפכים, עם ישראל בכה והרבה לבקש סליחה מה' כשהוא חזרו בתשובה,[22] וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם באותו יום, עם ישראל צם ואמר במצפה:[23] חָטָאנוּ לַיקֹוָק (באותו יום, עם ישראל צם ואמר במצפה) אנחנו חטאנו לה' בכך שעבדנו עבודה זרה,[24] וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה שמואל ישב במצפה, ושפט שם את עם ישראל בדינים שבין אדם לחברו (כגון דיני ממונות)[25]: (ז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה הפלשתים שמעו שבני ישראל נאספו במצפה,[26] וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל שרי הפלשתים עלו להילחם נגד בני ישראל, כיוון שהם חשבו שבני ישראל נאספו במצפה במטרה לצאת נגדם למלחמה,[27] וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל שמעו שהפלשתים עלו להילחם נגדם,[28] וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים בני ישראל פחדו מפני הפלשתים[29]: (ח) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל בני ישראל אמרו לשמואל: אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ אל תשתוק מלעשות את הדבר שאנחנו צריכים (כפי שמיד יוסבר),[30] מִזְּעֹק אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ (אנחנו צריכים שלא תפסיק) מלהתפלל אל ה' אלוקנו,[31] וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים ובזכות תפילתך, ה' יציל אותנו מיד פלשתים[32]: (ט) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד שמואל לקח טלה שעודו קטן והוא עדיין יונק מאימו חלב,[33] וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַיקֹוָק שמואל העלה את כל הטלה לקרבן עולה לפני ה',[34] וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל יְקֹוָק בְּעַד יִשְׂרָאֵל שמואל התפלל על עם ישראל לפני ה',[35] וַיַּעֲנֵהוּ יְקֹוָק שמואל ידע שתפילתו התקבלה על ידי שירדה אש מהשמיים שאכלה את קרבן העולה[36]: (י) וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה בעוד שמואל היה עסוק בהקרבת קרבן העולה,[37] וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל (בעוד שמואל היה עסוק בהקרבת קרבן העולה) הפלשתים התקרבו למחנה ישראל כדי להילחם איתם,[38] וַיַּרְעֵם יְקֹוָק בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים ה' הביא על מחנה פלשתים קול רעם גדול,[39] וַיְהֻמֵּם (על ידי קול הרעם הגדול) ה' גרם למהומה גדולה במחנה הפלשתים,[40] וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל הפלשתים נשברו, הוכו לפני בני ישראל[41]: (יא) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה חיילי ישראל יצאו מהמצפה (שם הם התכנסו),[42] וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים חיילי ישראל רדפו אחרי הפלשתים,[43] וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר חיילי ישראל הכו בפלשתים עד שהם הגיעו למקום שנמצא מתחת למקום שנקרא "בית כר"[44]: (יב) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת שמואל לקח אבן אחת, וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן שמואל שם את האבן בין המצפה, שם היה מחנה ישראל, למקום שנקרא "שן" (היה שם שן של סלע, בליטה בולטת בסלע) שם עמדו הפלשתים,[45] וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר שמואל קרא למקום ההוא "אבן העזר",[46] וַיֹּאמַר שמואל אמר והסביר מדוע קרא למקום זה בשם "אבן העזר", עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ יְקֹוָק (שמואל אמר) עד המקום הזה ה' עזר לנו להילחם בפלשתים, על ידי שהוא גרם למהומה גדולה במחנה הפלשתים, ומכאן ואילך, בזכות עזרתו של ה', היינו יכולים לרדוף אחרי הפלשתים גם ללא נס גלוי[47]: (יג) וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים הפלשתים נכנעו לפני בני ישראל,[48] וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל לאורך תקופה גדולה, עד ששמואל הזדקן, הפלשתים לא הוסיפו להיכנס לתוך תחום ישראל,[49] וַתְּהִי יַד יְקֹוָק בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל לאורך כל חייו של שמואל, יד ה' היכתה בפלשתים בכל פעם שישראל תקפו את הפלשתים בארץ פלשתים (אך כאמור הפלשתים לא הוסיפו לתקוף את בני ישראל בארצם)[50]: (יד) וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל הערים שהפלשתים כבשו מישראל לפני ימי שמואל, חזרו עכשיו לשליטת בני ישראל,[51] מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת הערים שחזרו לשליטת בני ישראל היו בין העיר עקרון לבין העיר גת,[52] וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים עם ישראל הצליח להציל את גבול ארצו מפלשתים, עם ישראל הצליח למנוע מהפלשתים מלכבוש את ארצו,[53] וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי לאחר שעמי הארץ ראו שעם ישראל התחזק, היה שלום בין בני ישראל לבין האמורי שישב בארץ. כל זמן שהפלשתים היו חזקים יותר מבני ישראל, גם שאר העמים נלחמו נגדם (נגד ישראל), ורק לאחר ששאר עמי הארץ ראו שעם ישראל התחזק, הם הפסיקו להילחם נגדם[54]: (טו) וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו שמואל שפט את בני ישראל מהזמן שהוא התחיל לשפוט אותם, ועד יום מותו. גם לאחר ששמואל משח את שאול למלך הוא המשיך לשפוט את בני ישראל[55]: (טז) וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה בכל שנה שמואל יצא מביתו,[56] וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה (בכל שנה שמואל יצא מביתו) והסתובב במקומות הבאים: בית אל, גלגל ובמצפה, וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה ששמואל שפט את עם ישראל במקומות האלה (ולכן הוא נהג להסתובב שם בכל שנה)[57]: (יז) וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ אחרי שהוא הסתובב, שמואל חזר אל מקום שנקרא "רמה", כיוון ששם היה ביתו,[58] וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל ברמה, שמואל המשיך לשפוט את עם ישראל, והיו מגיעים מרחוק כדי להישפט בפניו,[59] וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק שמואל בנה ברמה מזבח לה' (לאחר שנחרב המשכן בשילה)[60]:

 

[1] תרגום.

[2] תרגום.

[3] רד"ק וכתב שייתכן שהיה בקרית יערים אדם אחר בשם אבינדב ולכן הכצוב נתן פרטי זיהוי רבים לגבי במי מדובר. מלבי"ם: גם לאבינדב היו שני בתים ולכן הכתוב הדגיש את הכנסתו של ארון הברית דווקא לבית שבגבעה.

[4] מצודות. רד"ק: אנשי קרית יערים זימנו את אלעזר כדי שישמור שהבית שבו היה מונח הארון יישאר טהור ונקי.

[5] מצודות.

[6] מצודות.

[7] מצודות. רש"י: כאשר בני ישראל ראו את הפורענות שבאה עליהם בגלל עוון בית עלי ואת מעשי הגבורה שה' עשה בפלשתים. מהר"י קרא: מחשב את עשרים השנים שבהן היה הארון בבית אבינדב. רלב"ג: אין הכוונה בדיוק לעשרים שנה, אלא הארון עמד שם יותר מעשרים שנה, עד שדוד מלך בחברון שבע שנים. לפי זה, יש צורך לומר שכל שנותיו של שמשון שבהן שפט את בני ישראל היו מקבילים לחלק מהשנים שעלי שפט את בני ישראל, וייתכן גם לומר ששמואל היה חי במשך שישים וחמש שנה ולכן הוא אמר שהוא היה זקן. אמנם לפי חז"ל שמואל היה חי במשך חמישים ושתיים שנה. ייתכן ששמואל נולד לפני שעלי התחיל לשפוט את בני ישראל.

[8] מצודות. רד"ק בפירושו השני: עם ישראל נאסף ללכת אחרי ה'. רש"י: הוסיף על שני הפירושים האלה פירוש נוסף. בני ישראל נמשכו ללכת אחרי ה' וזאת משום ששמואל היה עובר מעיר לעיר.

[9] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[10] תרגום.

[11] מצודות.

[12] מצודות.

[13] תרגום.

[14] תרגום.

[15] תרגום.

[16] תרגום.

[17] תרגום.

[18] יסוד מלכות.

[19] תרגום. רד"ק: בני ישראל היו נוהגים להתאסף במצפה משום שהייתה שם ישועה גדולה.הרד"ק הביא גם את מדרש חז"ל האומר שהייתה כיפה שיצאה מתחומו של בנימין לכיוון תחומו של יוסף ושם היה משכן שילה, אך הרד"ק דחה מדרש זה משום שמשכן שילה כבר חרב.

[20] תרגום. רלב"ג: התלבט אם בני ישראל נאספו אל המצפה וחזרו בתשובה לאחר החזרת הארון, או שמא היה זה בסוף עשרים השנים. גם מהר"י קרא כתב כאפשרות לפרש שבני ישראל נהו אחרי ה' שהכוונה היא שהם נהו לבנות את בית המקדש, כלומר: הם הצטערו שלארון לא היה מקום קבוע.

[21] תרגום.

[22] תרגום. רד"ק: ממש שפכו מים לפני ה', כי זהו סימן הכנעה. רש"י: הכוונה שבני ישראל אמרו לה' שהם נכנעים לפניו כמו מים שנשפכים. מלבי"ם: הכוונה שהם בכו ואספו את דמעותיהם.

[23] תרגום.

[24] תרגום.

[25] מצודות. רש"י הוסיף אפשרות נוספת וכתב שהכוונה היא שהוא שפט אותם על עברה שהם עברו. רד"ק: שמואל העניש כל אחד מהם על החטאים שבהם הוא חטא משום שהם התוודו לפניו.

[26] תרגום.

[27] מצודות.

[28] תרגום.

[29] מצודות. מלבי"ם: בני ישראל לא הבינו שלאחר שהם חזרו בתשובה, ה' גרם לכך שהפלשתים יתקפו אותם כדי שבני ישראל ינצחו אותם, ולכן הם פחדו מהפלשתים.

[30] מצודות.

[31] מצודות.

[32] תרגום.

[33] מצודות.

[34] תרגום. רש"י: הטלה הייתה נקבה ומכאן למדו רבותינו שעולת נקבה כשרה בבמה. מהר"י קרא הביא מדברי חז"ל שנעשו שלש עבירות בטלה של שמואל: שחוטי חוץ, מחוסר זמן ושהוא היה לוי. רלב"ג: ייתכן ששמואל הקריב את העולה על ידי כהן או שהייתה הוראת שעה שהוא יקריב אותה. כמו"כ כתב ששמואל רצה להראות לבני ישראל שמיד כשהוא מקריב את הקרבן, ה' גורם למהומה במחנה פלשתים. כמו"כ כתב שיחד עם הקולות ירדה גם אש, אחרת הקול היה מזיק גם לבני ישראל ולא רק לפלשתים.

[35] תרגום.

[36] מצודות.

[37] תרגום.

[38] תרגום.

[39] מצודות.

[40] מצודות.

[41] תרגום.

[42] תרגום.

[43] מצודות.

[44] מצודות.

[45] רש"י + מצודות.

[46] מצודות.

[47] מצודות.

[48] תרגום.

[49] מצודות. רד"ק: לאחר ששמואל הזדקן, הוא כבר לא היה יכול להסתובב ולהוכיח את בני ישראל, וממילא בני ישראל חטאו והפלשתים חזרו ושיעבדו בהם. זו הסיבה שבני ישראל ביקשו למנות עליהם מלך, כדי שיוכיח אותם, וה' כעס עליהם על עצם החטא ולא על הבקשה למלך.

[50] מצודות.

[51] מצודות.

[52] תרגום.

[53] מצודות.

[54] מצודות.

[55] מצודות.

[56] מצודות.

[57] מצודות.

[58] מצודות. רד"ק הביא את מדרש חז"ל האומר שבכל מקום אליו היה הולך שמואל היה שם ביתו משום שהוא לא היה נהנה מאחרים.

[59] מצודות.

[60] רד"ק.

 

סיכום התועלויות לרלב"ג:

  • ללמדנו את מעלת ייחוסו של שמואל הנביא ושאמו הייתה נביאה.
  • ללמדנו שה' משגיח על השפלים ולכן ה' נתן לפנינה ילדים משום שאלקנה אהב אותה פחות ממה שאהב את חנה.
  • להודיע שלמרות שנשים פטורות מעליה לרגל, עדיף לאדם להעלות איתו את אשתו ואת בניו, משתי סיבות: 1. כדי ללמד אותם אמונה. 2. משום שאדם ללא משפחתו איננו יכול להיות באמת שמח.
  • ללמדנו שראוי לאדם להיטיב למי שקשה לו, כמו שאלקנה היטיב לחנה ונתן לה מנה אחת אפיים.
  • ללמדנו שאין ראוי להתגאות על רוב הטובה ולבזות את קשי היום כפי שפנינה עשתה לחנה ובסוף בניה מתו.
  • ללמדנו שאין ראוי להתפלל לאחר שאכילה והשתיה משום שאז קשה יותר לכוון. עלי חשב שחנה שיכורה ושאינה מתפללת משום שלא תיאר לעצמו שחנה הייתה יכולה להתפלל לאחר האכילה.
  • ללמדנו שריבוי הבכי והתפילה מעוררים את הכוונה, ולכן אמרו חז"ל ששערי דמעה לא ננעלו. חנה הרבתה לבכות וכך נשמעה תפילתה.
  • ללמדנו שמי שמתפלל אינו צריך להשמיע את קולו בתפילתו, שהרי ה' יודע על מה הוא מתפלל, אלא צריך להוציא בשפתיו את דברי התפילה כדי להשלים את כוונתו.
  • כאשר אדם מבקש חסד מה', עדיך שיקבל על עצמו נדר, כמו שחנה קיבלה על עצמה להזיר את שמואל.
  • אדם צריך לראות אם הוא יכול להוכיח אנשים כמו שעלי שמר את פיה כל חנה כדי לבדוק אם הוא צריך להוכיח אותה, למרות שלא היה מדרכו של אדם שלם להסתכל בנשים.
  • ללמדנו שראוי שאדם יציל את עצמו מהחשד כשם שחנה סיפרה לעלי שהיא איננה שיכורה.
  • ללמדנו שתפילת הנביא נשמעת יותר מתפילת זולתו, ולכן חנה שמחה כאשר עלי התפלל עליה.
  • להודיע שאין ראוי לאורח לשמש מיטתו ולכן אלקנה וחנה לא שימשו מיטתם עד שחזרו לביתם.
  • ללמדנו שחלב האם עדיף מחלב אחר ולכן מרים דקדקה שמשה ישתה את חלב אמו וחנה דקדקה להניק את בנה.
  • ללמדנו שראוי להודות לה' כמו שחנה הביאה לה' קרבנות להודות על לידת שמואל.
  • ללמדנו שמי שרוצה בן שיהיה שלם, עליו לגדלו כבר מגיל קטן לשלמות זו.
  • ללמדנו את דברי הנבואה של חנה בשירתה.
  • ללמדנו שאין בכל העולם מישהו קדוש כמו ה' – "אין קדוש כה'".
  • ללמדנו שה' הוא המסובב את הדברים בעולם וכל האחרים יכולים לסדר את דבריהם רק בהתאם לרצון ה' – "ואין צור כאלוקינו".
  • ללמדנו שאין ראוי להתגאות – לא מפני ריבוי הבנים ולא מפני ריבוי העושר.
  • ללמדנו שה' מחיה את המתים.
  • ללמדנו שה' משגיח על האנשים ובייחוד על הצדיקים.
  • ללמדנו שחטא בני עלי איננו בגלל שעלי לא היה משגיח עליהם, אלא בגלל רוע תכונתם.
  • ללמדנו את חטא עלי כדי שנדע מדוע הם נענשו בעונש כל כך חמור.
  • ללמדנו את מעלת שמואל שלא למד ממעשיהם של בני עלי.
  • ללמדנו שהתקיימה נבואת חנה "עד עקרה ילדה שבעה".
  • ללמדנו שכאשר יש חטא חמור – יש צורך בתוכחה גדולה ולומר לחוטא דברים קשים. עלי לא אמר לבניו תוכחה קשה ולכן הדבר נחשב לו לחטא.
  • להודיענו שמי שחוטא למישהו אחר שגמל לו טובות – חטאו חמור יותר. לכן חטא בניו של עלי היה חמור יותר לאחר שה' גמל להם את הטוב שהם היו כהנים.
  • לבאר מעלת נבואתו של שמואל. למרות שדבר ה' היה יקר באותם הימים, שמואל כן התנבא.
  • להודיע שהיה ראוי שעם ישראל ייפול ביד הפלשתים משום שהפלשתים הכירו בגדולתו של ה' (דבר שהצבטא בדבריהם כאשר ארון הברית הגיע לשדה המערכה), ואילו בני ישראל היו עובדים עבודה זרה.
  • להודיע גדולת השגחת ה' שחידש מופתים כדי שארון הברית יחזור לישראל. בהתחלה ה' לא רצה להכות בפלשתים עצמם, ולכן הכה רק בדגון.
  • לבאר שראוי לנהוג בארון הברית קדושה יתרה, בניגוד להתנהגותם של אנשי בית שמש.
  • להודיע שמיד כשבני ישראל חזרו בתשובה, ה' נעתר להם ונלחם עבורם נגד הפלשתים.
  • להודיענו שהמעלה שה' נותן לצדיק איננה ניטלת ממנו עד סוף ימיו, כמו שמכתוב על שמואל שהוא שפט את בני ישראל עד סוף ימיו, למרות שבסוף ימיו שאול כבר מלך.
  • ללמדנו שראוי שמנהיג ינהיג את העם באופן שהוא עצמו לא יכביד על הציבור ולכן שמואל היה מסתובב בכל מקום.
  • להודיע ששמואל בנה מזבח ברמה כדי שה' ישרה עליו נבואה.