שמואל ב פרק א

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמואל א פרק א'

מערכת אוצר התורה - ושננתם יט' אדר תשע"ח

שמואל ב פרק א

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל לאחר ששאול מת,[1] וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק (לאחר ששאול מת) דוד חזר מהכאת עמלק. באותו זמן שהפלשתים נלחמו נגד בני ישראל, דוד נלחם נגד עמלק. ספר שמואל ב' פותח בסיפור חזרתו של דוד מהכאת עמלק, בעוד שהפלשתים ניצחו את בני ישראל,[2] וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם (לאחר שדוד חזר מהכאת עמלק) דוד ישב בצקלג במשך יומיים[3]: (ב) וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי ביום השלישי לשבת דוד בצקלג,[4] וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל (ביום השלישי לשבת דוד בצקלג) היה אדם שהגיע מהמחנה של שאול לצקלג. הנביא מתאר אדם זה בשני תיאורים המתארים את בואו ממחנה שנחל תבוסה בקרב:[5] 1) וּבְגָדָיו קְרֻעִים בגדיו של האיש שבא ממחנה שאול היו קרועים,[6] 2) וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ (לאיש שבא ממחנה שאול) היה גם עפר על ראשו,[7] וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ כאשר האיש ממחנה שאול בא אל דוד, הוא נפל על הארץ והשתחווה לדוד[8]: (ג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד דוד שאל את האיש שבא ממחנה שאול: אֵי מִזֶּה תָּבוֹא מהיכן באת,[9] וַיֹּאמֶר אֵלָיו האיש שבא ממחנה שאול ענה לדוד: מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי (האיש שבא ממחנה שאול ענה לדוד) אני ניצלתי ממחנה ישראל ומשם הגעתי[10]: (ד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דוד שאל את האיש שבא ממחנה שאול: מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד נָא לִי (דוד שאל את האיש שהגיע ממחנה שאול) תאמר לי עכשיו מה קרה במלחמה,[11] וַיֹּאמֶר האיש שבא ממחנה שאול ענה לדוד, תוך תיאור הדרגתי של תוצאות המלחמה:[12] 1) אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה חיילי ישראל ברחו מהמלחמה,[13] 2) וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וגם הרבה מחיילי ישראל מתו במלחמה,[14] 3) וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ וגם שאול ויהונתן בנו מתו במלחמה[15]: (ה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ דוד אמר לנער שאמר לו את הדברים, לאיש שבא ממחנה שאול,[16] אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ איך אתה יודע בוודאות ששאול ויהונתן בנו מתו במלחמה, האם אתה ראית את מותם או שמא אתה יודע על מותם על פי השמועה?[17]: (ו) וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ הנער שסיפר את סיפור המלחמה ענה לדוד:[18] נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ במקרה הגעתי להר הגלבוע,[19] וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ (כאשר הגעתי להר הגלבוע) ראיתי ששאול נשען על החנית שלו. כפי שראינו בסוף ספר שמואל א', שאול הפיל את עצמו על חניתו, והנער מספר שהוא ראה את שאול לאחר שנפל על חניתו,[20] וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ (וגם ראיתי) שהמרכבות והחיילים הפלשתים שהיו מאומנים ברכיבה על סוסים, השיגו את שאול וכמעט הגיעו אליו[21]: (ז) וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי שאול פנה אל אחוריו, שאול הסתכל אחורה, וראה אותי,[22] וַיִּקְרָא אֵלָי שאול קרא לי, וָאֹמַר הִנֵּנִי אמרתי לשאול "הנני", אני נמצא לידך[23]: (ח) וַיֹּאמֶר לִי שאול המלך שאל אותי: מִי אָתָּה (שאול המלך שאל אותי:) "מי אתה", מאיזה עם אתה,[24] וָאֹמַר אֵלָיו עניתי לשאול: עֲמָלֵקִי אָנֹכִי אני נער עמלקי, אני מהעם העמלקי ואינני מהפלשתים הנלחמים נגדך[25]: (ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי שאול אמר לי: עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי תעמוד עלי עכשיו ותהרוג אותי,[26] כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ (תהרוג אותי) כיוון שאני כבר חולה במחלה שנקראת "שבץ", מחלה הנגרמת מפחד,[27] כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי (תהרוג אותי) כל עוד אני חי – תוודא שאתה באמת הורג אותי, כדי שלא יבואו הפלשתים ויתעללו בי[28]: (י) וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ ואני קמתי על שאול והרגתי אותו,[29] כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ (הרגתי את שאול) מכיוון שידעתי שהוא לא יוכל לחיות לאחר שהוא כבר הפיל עצמו על החרב, וממילא, אם הוא היה נשאר עוד בחיים, היה רק מצטער על שנפל בידי הפלשתים, ואחר כך היה מת בכל מקרה,[30] וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ (לאחר שהרגתי את שאול) לקחתי את הכתר שהיה על ראשו,[31] וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ ולקחתי גם את הצמיד שהיה על ידו של שאול,[32] וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה והבאתי אותם (הכתר והצמיד) אליך אדוני דוד[33]: (יא) וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם דוד החזיק בבגדיו וקרע אותם, משום שהוא התאבל על מיתתו של שאול,[34] וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ כל האנשים שהיו עם דוד, קרעו גם הם את בגדיהם[35]: (יב) וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב דוד והאנשים שאיתו הספידו (אמרו דברים טובים), בכו וצמו עד הערב,[36] עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ (דוד והאנשים שאיתו הספידו, בכו וצמו) על נפילת שאול ועל נפילת יהונתן בנו של שאול,[37] וְעַל עַם יְקֹוָק (דוד והאנשים שאיתו הספידו, בכו וצמו) גם משום שהם התאבלו על האנשים החשובים מעם ישראל שמתו במלחמה נגד פלשתים,[38] וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל (דוד והאנשים שאיתו הספידו, בכו וצמו) גם משום שהם התאבלו על חיילי ישראל הפשוטים שמתו במלחמה נגד פלשתים,[39] כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב שהרי שאול, יהונתן והחיילים (החשובים והפשוטים), נפלו בחרב במלחמה נגד פלשתים[40]: (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ דוד שאל את הנער שסיפר לו את תוצאות המלחמה: אֵי מִזֶּה אָתָּה מאיזה עם אתה –  האם התגיירת או שאתה עדיין עמלקי, והיכן אתה גר?[41] וַיֹּאמֶר הנער העמלקי ענה לדוד: בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי אני בן של עמלקי, אך אבי התגייר וממילא אני חלק מעם ישראל[42]: (יד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דוד גער בנער העמלקי, ואמר לו את הדברים הבאים: אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ יְקֹוָק (היות ואתה שייך לבני ישראל משום שאביך התגייר) איך לא פחדת והעזת להושיט את ידך על מנת להרוג את שאול המלך שנמשח בשמן המשחה על פי ציווי של ה'[43]: (טו) וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים דוד קרא לאחד מהנערים שהיו איתו, וַיֹּאמֶר דוד אמר לנער שהוא (דוד) קרא לו: גַּשׁ פְּגַע בּוֹ לך תהרוג את הנער העמלקי,[44] וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת הנער הכה את הנער העמלקי והרג אותו[45]: (טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דוד אמר לנער העמלקי, דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ אתה גרמת לעצמך להתחייב מיתה, מעשיך גרמו לך להתחייב בעונש מוות,[46] כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ (אתה התחייבת מיתה) שהרי פיך העיד עליך, אתה בעצמך אמרת,[47] לֵאמֹר כך אמרת בדבריך:[48] אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ יְקֹוָק (אתה חייבת את עצמך במיתה כיוון שאתה אמרת) אני הרגתי את משיח ה', אני הרגתי את שאול המלך[49]: (יז) וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת (לאחר הריגת הנער העמלקי) דוד קונן את הקינה הזאת, דוד אמר את השירה העצובה שתובא בפסוקים הבאים,[50] עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ (דוד קונן את הקינה) על שאול ועל יהונתן בנו: (יח) וַיֹּאמֶר לפני הקינה אמר דוד את הדברים הבאים:[51] לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת צריך עכשיו ללמד את בני שבט יהודה כיצד להשתמש בקשת, כדי שהם יוכלו להילחם מול הפלשתים ולנצח אותם,[52] הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר בספר הישר, בתורה, כתוב ששבט יהודה הם הגיבורים בישראל והם הנלחמים את מלחמות ישראל (ולכן צריך ללמד אותם כיצד להשתמש בקשת)[53]: (יט) עתה עובר דוד לקינה עצמה:[54] הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל ארץ ישראל החמודה והיקרה,[55] עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל (ארץ ישראל) האם ראוי שיהיה על המקומות הגבוהים שבך דם חללים, האם ייתכן שעל הרי ישראל יהיה דם של חיילים שנהרגו במלחמה,[56] אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים איך יכול להיות שנפלו גיבורים על הרי ישראל? הרי החיילים שנמצאים על ההר נמצאים במקום עדיף על האויב כך שגם אם הם חלשים, הם יכולים לנצח את האויב, כל שכן הגיבורים שבעם ישראל היו צריכים לנצח כשהם היו על ההר, ואם כן כיצד ייתכן שעל הרי ישראל נפלו חללים?[57]: (כ) אַל תַּגִּידוּ בְגַת אל תגידו בעיר גת ששאול ובניו מתו. העיר גת הייתה תחת שלטון פלשתים, ודוד אמר שאין להודיע לתושבי העיר גת ששאול ובניו מתו (למרות שהם ידעו על כך), כדי שלא לגרום להם לשמוח,[58] אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן אל תבשרו בשוק של העיר אשקלון ששאול ובניו מתו כדי שלא לגרום שמחה לפלשתים (אשקלון גם היא הייתה עיר פלשתית),[59] פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים (אל תבשרו בעיר גת ובשוק של אשקלון ששאול ובניו מתו) שמא בנות הפלשתים ישמחו על הפסד ישראל במלחמה,[60] פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים (אל תבשרו בגת ובשוק של אשקלון ששאול ובניו מתו) שמא בנות הערלים, בנות הפלשתים, ישמחו. הכפילות כאן היא כדרך הקינה הכופלת את דברי המקונן[61]: (כא) הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ ההרים שבחבל הארץ שנקרא "גלבוע", אני (דוד) מקלל אתכם בשתי הקללות הבאות:[62] 1) אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם (ההרים שבגלבוע, אני מקלל אתכם) שלא ירד עליכם טל ומטר. דוד קילל את הרי הגלבוע שלא ירד עליהם גשם,[63] 2) וּשְׂדֵי תְרוּמֹת (ההרים שבגלבוע) אני גם מקלל אתכם שלא יהיה בכם שדה לתת ממנו תרומה לה', שלא יצמח יבול בשדות הגלבוע שמהם יהיה אפשר להפריש תרומה לה',[64] כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים (הסיבה שדוד קילל את הרי הגלבוע היא) מכיוון ששם (בהרי הגלבוע) נמאס המגן של אנשים גיבורים,[65] מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן (המגן של הגיבורים נמאס על הרי הגלבוע) מכיוון שהמגן של שאול (שהיה אחד הגיבורים) כאילו לא נמשח בשמן המשחה. לפני היציאה למלחמה, היו מורחים שמן על המגנים, כדי שחיצי האויב יחליקו על המגן ולא ייכנסו דרכו. דוד מקונן, שהמגנים ששימשו את שאול ובניו כאילו נמאסו, משום שהשמן שמרחו עליהם בהרי הגלבוע לא הועיל, וזו הסיבה שהוא קילל את הרי הגלבוע[66]: (כב) מִדַּם חֲלָלִים מדמם של חיילים הרוגים,[67] מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים ומהחלב (הדומה לשומן) של החיילים הגיבורים של האויב,[68] קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר קשתו של יהונתן לא חזרה לאחור (בלי שהרגה את חיילי האויב ובלי שפגשה את שומן הגיבורים), יונתן נלחם עם קשתו בקרבות רבים,[69] וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם וחרבו של שאול לא חזרה לנרתיקה בלי שהיא הרגה חיילים רבים של האויב[70]: (כג) שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם שאול ויהונתן: שניכם הייתם אהובים ונעימים בעיני הבריות לאורך חייכם, את שניכם הבריות אהבו מאוד,[71] וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ וגם לאחר מותם, לא נפרדו שאול ויהונתן מהאהבה שכולם אהבו אותם. גם לאחר שששאול ויהונתן נהרגו, כולם עדיין אוהבים אותם,[72] מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ כאשר הם יצאו למלחמה, שאול ויהונתן יצאו בגבורה, עד שהנביא מדמה את יציאתם כאילו שהם היו קלים יותר מהנשרים וגיבורים יותר מהאריות[73]: (כד) בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה בנות ישראל: עליכן לבכות על מיתתו של שאול המלך,[74] הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי שאול היה מלביש את בנות ישראל בבדים שהיו עשויים מצמר אדום,[75] עִם עֲדָנִים וכן היה מלביש שאול את בנות ישראל בלבושים מפוארים נוספים,[76] הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן שאול היה מעלה על בגדי הנשים קישוטי זהב. דוד אומר לבנות ישראל שעליהם לבכות על מיתת שאול מכיוון שבחייו הוא היה מלביש אותם בבגדים ונותן להן תכשיטים[77]: (כה) אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה איך קרה ששאול ויהונתן שהיו גיבורים, נפלו במלחמה? (יש כאן חזרה על דברים שכבר נאמרו כדרך המקונן) ,[78] יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל יהונתן, נהרגת כשהיה לך יתרון גובה על האויב, שהרי אתה התמקמת על ההר והאויב היה בעמק, והדבר תמוה כיצד גיבור כמותך נהרג למרות יתרון הגובה שהיה לו בקרב[79]: (כו) צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן יהונתן האהוב עליי כאילו שהיית אחי, אני מאוד מצטער על נפילתך בקרב,[80] נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד (אני מאוד מצטער על נפילתך בקרב) כיוון שהיית חביב עליי מאוד,[81] נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים האהבה שאני (דוד) אהבתי אותך (יהונתן) הייתה גדולה יותר מהאהבה שאנשים אוהבים נשים[82]: (כז) אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים איך נהרגו גיבורי ישראל במלחמה, איך נפלו שאול ויהונתן בקרב,[83] וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה שאול ויהונתן שנהרגו בקרב, היו כלי המלחמה של ישראל, בזכותם בני ישראל היו מנצחים במלחמות, ולכן, במיתתם, דומה הדבר כאילו כלי הנשק של בני ישראל נאבדו במלחמה[84]:

 

[1] תרגום.

[2] תרגום.

[3] תרגום.

[4] תרגום.

[5] תרגום. רש"י: בפסיקתא כתוב שזהו דואג אך אין הדבר מיושב על ליבו.

[6] תרגום.

[7] מצודות.

[8] תרגום.

[9] תרגום.

[10] מצודות.

[11] תרגום.

[12] רלב"ג. מלבי"ם: הסדר הוא סדר קורות המלחמה.

[13] תרגום.

[14] תרגום.

[15] תרגום.

[16] תרגום.

[17] מצודות.

[18] תרגום.

[19] מצודות.

[20] מצודות. רלב"ג: בהתחלה, שאול לא הצליח להתאבד על ידי שהוא הפיל עצמו על חניתו ולכן ביקש מהנער העמלקי להורגו.

[21] מצודות. רד"ק: הוסיף פירוש לפרש מיהם בעלי הפרשים וכתב שבעלי הפרשים הם מפקדי הפרשים.

[22] תרגום.

[23] תרגום.

[24] מצודות.

[25] מהר"י קרא.

[26] תרגום.

[27] מצודות. רש"י בשם חז"ל: הכוונה היא לעוון הריגת נב עיר הכהנים שלובשים כתונת תשבץ. רד"ק: מחלה זו נגרמת מהחרב. בשם התרגום כתב שהכוונה היא שהגוף רעד. בסוף פירושו כתב שהכוונה היא לפרשים של האויב שהיו לובשים בגד שנקרא תשבץ. רלב"ג: השבץ הוא סוג הבגד שהיה מגן על החיילים משום שהוא היה עשוי מעין קשקשים כדי למנוע את חדירת החרב. שאול אמר שהחנית כבר נכנסה לו פנימה לתוך השבץ ואין כבר מה שיגן עליו.

[28] מהר"י קרא. מצודות: שאול אמר לנער העמלקי שאין שום מניעה שיהרוג אותו, שהרי הוא ממילא הולך למות. רד"ק: שאול אמר לנער העמלקי שכל עוד נפשו בו, הוא יצטער מחמת המכה, ולכן עליו להרוג אותו.

[29] תרגום.  רד"ק: למרות שהו' שבתחילת המילה "ואמותתהו" הייתה צריכה להיות נקודה בקמץ, כאן הוא נוקד בפתח משום שהנער העמלקי שיקר בכך שאמר שהוא הרג את שאול, שהרי שאול מת כתוצאה מנפילתו על החרב.

[30] מצודות. רד"ק הסתפק בפירוש המילים "אחרי נפלו": האם הכוונה ששאול נפל על החרב ולכן הוא לא היה ממשיך לחיות, או האם הכוונה ששאול נפל בידי פרשי האויב ולכן הוא לא היה ממשיך לחיות. לעניין אם מעשהו של שאול היה על פי ההלכה, עיין ברד"ק בספר שמואל א' פרק לא' שם הסביר מדוע היה מותר לשאול להתאבד במקרה זה ועיין באוצר המאמרים שם הרחבנו בדברים.

[31] מצודות.

[32] מצודות. תרגום: הכוונה לתפילין.

[33] תרגום.

[34] תרגום. רד"ק: זהו המקור לחובת קריעה על אב בית דין (יהונתן), נשיא (שאול) ועל רוב ציבור. הלימוד הוא מכך שהנביא פירט כל אחד מהם, משמע שחייב לקרוע על כל אחד ואחד.

[35] תרגום.

[36] תרגום.

[37] תרגום.

[38] מצודות. רד"ק: הכפילות כאן משמעה אחת – עם ישראל שהוא עם ה' נפל בחרב (ואינו מחלק כמו מצודות בין החיילים החשובים לחיילים הפשוטים). בפירוש נוסף כתב שהכפילות היא להדגיש שרוב עם ישראל היה במערכה. בשם חז"ל כתב שהנביא לא פירש את מספר החללים כדי שהפלשתים לא ישמחו.

[39] מצודות.

[40] תרגום.

[41] מצודות.

[42] מצודות. רד"ק: השאלה היא רק באיזה מקום היה גר הנער. רלב"ג: הנער לא היה גר צדק, רק היה גר בארץ עמלק.

[43] מצודות.

[44] מצודות.

[45] תרגום.

[46] מצודות. בפירוש דברי התרגום נחלקו רש"י ורד"ק. תרגום תרגם צלע זו של הפסוק: "חובת קטולך תהי ברישך". רש"י הבין שהכוונה היא למיתתו של הנער העמלקי, והכוונה היא כפי שפירשנו בפנים לפי המצודות. רד"ק כתב שהכוונה היא שמיתתו של שאול תהיה בראשו של הנער העמלקי. בסוף דבריו כתב רד"ק שייתכן שהסיבה שכתוב "דמיך" היא לרמוז שהכוונה גם לדמו של הנער העמלקי וגם לדמו של שאול.

[47] מצודות. מלבי"ם: אם הנער היה עמלקי, כפי שעולה מפשוטו של מקרא, הרי שכשם שהוא נהרג על פי עד אחד, כך הוא נהרג על פי הודאת עצמו. אם המדובר על דואג האדומי כדרשת חז"ל, הרי שהוא התחייב במיתה בהריגת נב עיר הכהנים וזו הכוונה שדואג הרג את משיח ה' – לא רק את שאול אלא גם את הכהנים.

[48] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[49] מצודות.

לגבי חיוב המיתה של הנער העמלקי נחלקו המפרשים: מצודות: דוד אמר שגם אם הנער שיקר, עצם העובדה שהוא העיז להוציא מפיו את האפשרות שהוא הרג את שאול מחייבת אותו במיתה. מלבי"ם: אם הנער עמלקי היה ממש, בן נח נהרג ללא התראה, ונהרג על פי הודאת עצמו. ואם הוא היה נער ישראלי, הוא חייב מיתה מדין מלכות, כדי שאנשים לא יעיזו להרוג את המלך. רלב"ג: הריגת הנער העמלקי היה כדי לגדור גדר כדי שאנשים לא יהרגו את המלכים, ומסיבה זו דוד לא הרג את שאול במערה, למרות שהיה מותר לו לעשות כן. בסוף דבריו כתב שהנער לא התגייר, אלא אביו והוא התגוררו בארץ עמלק.

[50] תרגום.

[51] מצודות.

[52] מצודות. רד"ק: דוד אמר לאנשיו שלא להתייאש מההפסד במלחמה, שהרי הם יודעים היטב כיצד להשתמש בקשת, שהוא הכלי העיקרי של המלחמה. רבינו ישעיה: שאול ויונתן היו מלמדים את בני שבט יהודה כיצד להשתמש בקשת. רלב"ג: כתוצאה מכך ששאול נהרג על ידי קשת, הגיע דוד למסקנה שצריך ללמד גם ביהודה כיצד להשתמש בו.

[53] מצודות. מלבי"ם: הסיבה שצריך ללמד את בני יהודה קשת היא מכיוון שהם לא שמרו על מה שכתוב בספר הישר, כאשר הכוונה לכתוב בפרשת כי תשא שיש איסור עליהם לכרות ברית עם יושבי הארץ. לו היו בני ישראל נמנעים מכריתת ברית עם יושבי הארץ, הם היו כובשים את הארץ באופן ניסי ולא היו צריכים להשתמש בקשת. רלב"ג: ספר הישר הוא ספר שהיה מוכר בימיהם ואבד (וכן פירש בפירושו לספר יהושע, פרק י' פסוק יג'), ולאחר מכן כתב כחז"ל שהמדובר על ספר בראשית. רמב"ן בפירושו לספר בראשית, פרק לד' פסוק יג', כתב שיש ספר שנקרא "מלחמות בני יעקב" וספר זה נקרא גם ספר הישר. רד"ק: יש האומרים שפסוק זה הוא חלק מהקינה, ומשמעותו היא שבגלל מות שאול ובניו והמצב החמור בו עם ישראל נמצא עתה, צריך ללמד את בני ישראל להלחם, אולם, לאחר מכן, כתב הרד"ק כמו המצודות, שאין פסוק זה נכלל כחלק מהקינה, שהרי לא ניתן לומר שבקינה על שאול ויהונתן, יזכיר את בני יהודה שהם התנגדו למלכותו של שאול. דברי דוד בפסוק זה הם שאין לעם ישראל להתייאש, אלא ללמוד להלחם ובעז"ה יצליחו להחלץ מצרתם.

[54] מצודות.

[55] מצודות. רד"ק: צבי מלשון רצון, ארץ ישראל היא ארץ שרוצים אותה. תרגום: ניצב, מלשון אנשים חשובים שהתייצבו כחללים. רבינו ישעיה: יש כאן מקרא מסורס, והכוונה היא שישראל היה קל כצבי ועתה הוא נפל במלחמה. מהר"י קרא: שאול שהיה יופיו של ישראל מוטל כעת חלל.

[56] מצודות.

[57] מצודות. מלבי"ם: למרות שבני ישראל היו אמורים לנצח במלחמה (הן בגלל ביתרון הטופוגראפי והן בגלל שהם היו גיבורים), הרי שה' גרם לכך שהם יפסידו והוא הסגיר אותם ביד הפלשתים.

[58] מצודות. מלבי"ם: הכוונה שלא יאמרו שסרה השגחת ה' מעל בני ישראל. כמו"כ חילק בין אמירה לבשורה. הבשורה נועדה לגרום לאנשים לשמוח בניגוד לאמירה שמשעותה העברה יבשה של האינפורמציה. דוד אמר שלא לומר בגת, בעיר המלוכה משום שמש יוציאו בשורה לכל הממלכה לשמוח.

[59] תרגום.

[60] תרגום.

[61] מצודות. מלבי"ם: השמחה היא בלב, והעליזות היא הריקוד והמעשים שמופיעים בעקבות השמחה שבלב. גת היא עיר המלוכה ולכן לשם אמר המגיד ששאול ובניו מתו, ומשם שלחו לכל הערים כדי להפיץ את בשורת הניצחון במלחמה.

[62] מצודות.

[63] תרגום.

[64] מצודות. תרגום: שלא יהיה מספיק עיסה שתצא מהרי הגלבוע שיהיה אפשר להפריש ממנה חלה.

[65] מצודות.

[66] מצודות. רש"י: "נגעל" אינו מלשון נמאס, אלא מלשון נפלט. רלב"ג: שאול לא חיכה לראות אם המגן שלו יועיל, אלא ישר יצא למלחמה. כמו"כ כתב שלא היה צריך למשוח את מגנו של שאול בשמן, משום שרק כאשר לא משתמשים במגן לאורך זמן רב צריך למשוח אותו ושאול היה משתמש במגן שלו. אולם, עכשיו כבר יהיה צורך למשוח את המגן משום שעכשיו כבר ייצאו פחות למלחמות. רד"ק: הכוונה היא ששאול עצמו כאילו לא נמשח בשמן המשחה ולא היה מלך במותו. רבינו ישעיה: כל גיבור היה מואס במגן שלו וזורק אותו כדי שיהיה לו קל יותר לברוח. מלבי"ם: הכוונה למגן רוחני, זכויותיו של שאול לא הועילו.

[67] מצודות.

[68] מצודות.

[69] מצודות.

[70] מצודות.

[71] מצודות.

[72] מצודות. רש"י: הכוונה שהיו קלים וגיבורים לעשות רצון קונם. רד"ק כתב שני פירושים: א. שאול ויהונתן לא נפרדו מהמלחמה, הם לא נמנעו מהיציאה למלחמה, למרות שהם ידעו שהם הולכים להיהרג בה. ב. שאול ויהונתן לא נפרדו זה מזה גם במותם במלחמה. רלב"ג: הכוונה היא שגם במיתתם לא נפרדו שאול ויהונתן, הם נהרגו יחד.

[73] מצודות. רש"י: מנשרים קלו לעשות רצון בוראם.

[74] מצודות.

[75] מצודות.

[76] מצודות.

[77] מצודות. רלב"ג: הכוונה היא שהשלווה שהייתה בימי שאול אפשרה לבנות ישראל להתקשט בבגדים יקרים ובתכשיטים.

[78] מצודות. מלבי"ם: הכוונה לגיבורים של יהונתן שמתו עוד בתחילת המלחמה, וזאת לעומת הגיבורים של שאול שמתו רק לאחר ששאול עצמו נהרג.

[79] מצודות. תרגום: נהרגת במקום שבו היית חזק.

[80] מצודות. מלבי"ם: בניגוד לשאול עליו יבכו בנות ישראל, על יהונתן הוא (דוד) עצמו יבכה. הנשים יבכו על שאול מצד שהם הפסידו תועלת, אך דוד יבכה על יהונתן מצד האהבה.

[81] תרגום + מצודות.

[82] מצודות. תרגום: אהבתי אותך יותר ממה שאהבתי את שתי נשותיי (אביגיל ואבינעם). רד"ק: "נפלאתה" – יש במילה זו שני סימני נקבה כדי להגדיל את האהבה. בשם אביו כתב שפירוש הפסוק הוא: דוד אמר שהוא אהב את יהונתן יותר מהאהבה שהנשים אוהבות את בניהם ואת בעליהם.

[83] תרגום.

[84] מצודות. רד"ק בפירושו הראשון כתב שכלי המלחמה נאבדו מידי שאול ויהונתן בכך שלא הצליחו להגן על עצמם. מעין זה פירש רלב"ג ששאול ויהונתן לא היו יכולים להשתמש בכל הנשק שלהם. מהר"י קרא: עכשיו אין תועלת בכלי הנשק, מכיוון שאין מי שישתמש בהם.

 

סיכום התועלויות לרלב"ג:

  • שלא ראוי לאדם לסכן את עצמו סתם, כמו שיהונתן היה מסכן את עם ישראל בכך שהוא הכה את נציב הפלשתים, ורק סיוע מאת ה' עזר לבני ישראל.
  • ללמדנו שה' יכול להושיע את עם ישראל, בין אם יש הרבה אנשים או מעט, כמו שיהונתן ונושא כליו הצליחו יחד לנצח את כל מחנה פלשתים.
  • ללמדנו שאין ראוי לעבור על דברי הנביא. עונשו של שאול בקיצור מלכותו היה משום שהוא עבר על דברי הנביא.
  • ללמדנו שאנשים יודעים את העתיד, אלא שהם יודעים זאת באופן קלוש. כך יהונתן ידע שהוא עתיד לנצח את הפלשתים על פי תשובתם.
  • ללמדנו שראוי שאדם ינהג בזריזות, כפי ששאול השביע את העם שלא לאכול כדי שהם יזדרזו להילחם נגד פלשתים.
  • ללמדנו שיש אמת בגורל, כפי שיצא בגורל שיהונתן הוא שעבר על שבועתו של שאול.
  • ללמדנו שאסור לשליט לנהוג באיפה ואיפה, כפי ששאול לא ויתר גם לאחר שהתברר שבנו יהונתן הוא שעבר על שבועתו.
  • להודיע לנו שה' רצה בהשמדת עמלק, ולא תהיה תקומה לישראל בלי השמדתם (כפי שכמעט הושמד עם ישראל בימי המן האגגי).
  • ללמדנו שראוי לאדם לנסות בכל כוחו להציל את מי שגמל איתו חסד, כמו ששאול אמר לבני הקני לצאת מתוך עמלק.
  • ללמדנו שאין ראוי לעבור על ציווי של ה' יתברך שציווה על ידי נביאו, שהרי שאול עבר על דברי שמואל ונענש על כך.
  • ללמדנו שה' מעוניין שישמעו בקולו והקרבת קרבנות אינו הדבר העיקרי, כפי שה' לא קיבל את טענתו של שאול שהוא השאיר את בעלי החיים של עמלק כדי להקריב אותם לקרבנות.
  • ללמדנו את העניין החמור של קסמים.
  • ללמדנו ששמואל היה אמיץ והוא לא נרתע מאמירת דברים קשים לשאול, למרות ששאול היה מלך.
  • ללמדנו שמותר לנביא שלא לומר אמת באם הדבר יציל את נפשו, כמו ששמואל אמר שהוא הגיע לבית לחם כדי לזבוח לה'.
  • ללמדנו שאין ראוי לאדם לסמוך על נס גם אם הוא אדם גדול, כמו ששמואל לא סמך על הנס כשהוא הלך להמליך את דוד המלך.
  • האדם לא רואה את האמת, שהרי ישי לא חשב שדוד ראוי למלוך ובאמת ה' בחר בדוד למלך.
  • ללמדנו שמי שמולך, ראוי שיהיה לו מראה מתאים לאדנות.
  • ללמדנו שכאשר אדם מתחיל למלוך, הרושם שלו משתנה, והוא הופך להיות אדם אחר כפי שקרה אצל שאול ודוד.
  • להודיע את עומק מחשבתו של ה' שעל ידי הבאה של רוח רעה על שאול, המלוכה עברה בקלות יתרה לדוד המלך משום שכולם ראו את הצלחתו.
  • כאשר אדם זוכה להשגחה מאת ה', אדונו מתברך מכך גם כן, כפי שבזכות דוד סרה הרוח הרעה מאת שאול.
  • ללמדנו שאין ראוי להגיע בפני מלך בידיים ריקות, כפי שישי שלח מנחה עם דוד לשאול וכפי שה' ציווה להביא קרבנות בשעה שעולים לרגל.
  • ללמדנו שכאשר שולחים מנחה למלך, השולח אינו צריך להשקיע ממון רב כדי שהמנחה תהיה ראויה למלך אלא צריך שהמנחה תהיה ראויה ביחס אל הנותן, כפי שישי שלח מנחה קנה עם דוד.
  • ללמדנו שלא ראוי שאדם יסמוך על כוחו וגבורתו, אלא על ה', כשם שגלית סמך על גבורתו והובס.
  • להודיענו את קנאותו של דוד המלך לכבוד ה' יתברך ושקנאה זו גרמה לו להילחם נגד גלית.
  • ללמדנו שמי שבוטח בה' – יהיה בטוח ויתרומם, ולכן שאול נתן לדוד רשות להילחם בגלית לאחר שראה את בטחונו בה'.
  • ללמדנו שלמרות שאדם בוטח בה' יתברך, עדיין עליו לעשות את כל ההשתדלות שיש בכוחו לעשות. זו הסיבה שלמרות שדוד ושאול בטחו בה', שאול עדיין ניסה להלביש את דוד במגן לפני שיצא להילחם נגד גלית.
  • ללמדנו שלעם יש מרכיב מסוים של נבואה, עד ששאול הבין משירת הנשים שדוד עתיד למלוך.
  • ללמדנו ששאול לא הצליח בכל תחבולותיו נגד דוד משום שה' אהב את דוד.
  • ללמדנו שעצת ה' היא שתקום ולכן למרות ששאול ניסה למנוע את מלוכתו של דוד על ידי שליחתו למלחמות וכדומה, הוא לא הצליח בכך. כל האירועים הובילו לטובתו של דוד: הריגת נוב עיר הכהנים גרמה לכך שאביתר ברח אל דוד וכך רק דוד היה יכול לשאול באורים ותומים, דחיקתו של דוד לפלשתים גרמה לכך שדוד נלחם בצקלג ובערים נוספות וכל עם ישראל ראה את הצלחתו.
  • ללמדנו שלא ראוי שאדם יסרב יותר מידי לגדולה. בהתחלה דוד סירב להתחתן עם בתו של שאול אך בסופו של דבר לא סירב יותר מידי והתחתן איתה.
  • ללמדנו שצריך לנסות לסגור את כל הפינות במעשים שאנו עושים. לדוגמא: מיכל שמה את התרפים על מיטתו של דוד כדי שהוא יוכל לברוח עד שאנשי שאול יגלו שהוא לא נמצא על מיטתו, והיא לא הסתפקה בהורדת דוד מהחלון. גם יהונתן ניסה לסגור את הפינות כשבירר לדוד האם שאול כועס עליו ומנסה להרגו.
  • למרות שכל מצווה נדחית מפני פיקוח נפש, זה רק כאשר המצווה עצמה גורמת לפיקוח הנפש ולא סיבה צדדית. לכן אחימלך לא התיר לדוד לאכול את לחם הפנים שלא על פי גדרי ההלכה, למרות שמשמעות הדבר הייתה שדוד ימות מרעב.
  • ללמדנו שראוי לאדם לעשות כל תחבולה אפשרית כדי להציל את עצמו כפי שדוד עשה את עצמו משוגע בעיני אכיש כדי להינצל.
  • לבאר לנו שהתקיימו דברי ה' על השמדת בית עלי ושזוהי הסיבה לכך ששאול השמיד את נוב עיר הכהנים למרות שהם לא עשו דבר.
  • ללמדנו על מעלתו של דוד שלמרות ששאול רדף אותו, הוא עדיין הציל את יושבי קעילה.
  • ללמדנו את השגחת ה' יתברך שכאשר שאול הגיע למצב שבו הוא הצליח להקיף את אנשיו של דוד, ה' גרם לכך שהוא יצטרך לחזור להילחם בפלשתים וכך ניצל דוד.
  • להודיע שלא ראוי לאדם לדחוק את השעה ולכן למרות שדוד היה יכול להרוג את שאול במערה, הוא לא עשה זאת.
  • גם אדם שמשתדל בדבר כלשהו, צריך להיזהר שמעשיו שמובילים אל אותה התכלית לא יגרמו לו לנזק. לכן דוד נמנע מהריגת שאול, למרות שהיה מותר לו לעשות כן, כיוון שהריגת שאול הייתה גורמת לכך שאנשים היו מקלים ראש בהריגת מלכים.
  • אדם צריך להימנע ממידת הקמצנות, בניגוד לנבל שהיה קמצן ונפגע מכך.
  • ללמדנו שראוי שאדם יפייס את האדם שחזק יותר ממנו כמו שעשתה אביגיל לדוד (ויעקב לעשיו).
  • ללמדנו שכאשר אדם רוצה לפייס אדם חזק יותר ממנו, עליו להתחיל את דבריו עם ד ברי פיוס, כמו שעשתה אביגיל לדוד.
  • ללמדנו שלא ראוי שאדם יסמוך על ניסים כפי שדוד ברח לארץ פלשתים למרות שנעשו לו ניסים עד אז שמנעו את הסגרתו בידי שאול.
  • להודיע לנו את אהבת דוד לעם ישראל שגם כאשר הוא ברח משאול לאכיש, הוא עדיין היה תוקף את אויבי ישראל.
  • כאשר אדם חוטא – נעלמת ממנו האפשרות לדעת את העתידות. לכן, כאשר שאול רצה לדעת מי עבר על שבועתו, הוא היה זקוק לגורל ולא היה יכול לשאול באורים ותומים (לאחר שהרג את כהני נב) וכן כאשר הוא יצא להילחם, ה לא ענה לו באורים ותומים.
  • ללמדנו שה' שילם את גמולו של שאול על ידי שלא ענה לו באורים ותומים, וכך נזקק להשפיל עצמו ולשאול את בעלת האוב לאחר שהוא עצמו השמיד את האובות.
  • להודיע לנו שכאשר אדם מתחבר לרשעים, הוא גורם בכך נזק, כמו שהחיבור של דוד לפלשתים גרם לשרפת צקלג.
  • ללמדנו שראוי לאדם לשלוח לחמו על פני המים ולעזור למי שזקוק לעזרה, כשם שדוד עזר לנער המצרי ובזכות זה ידע מה עלה בגורל צקלג.
  • ללמדנו שלא ראוי לאדם לבטוח במישהו שאינו מעמו, כמו שהניער המצרי בגד באדונו.
  • ללמדנו שאין ראוי לאדם להתאכזר על עבדיו, אפילו כשהם כבר חולים, כפי שעולה מהתנהגות האדון העמלקי כלפי עבדו המצרי והתוצאה של התנהגות זו הייתה שהנער המצרי הפיל אותו.
  • ללמדנו שראוי לאדם להילחם בחכמה כפי שדוד התקיף את הגדוד כאשר הגדוד היה בטוח שלא יתקפו אותו.
  • ללמדנו שהמושל צריך למשוך את לב העם אחריו וגם כשהם חוטאים לו, הוא צריך להראות שאינו מקפיד עליהם, כפי שדוד עשה עם מאתיים האנשים שפיגרו ולא עברו את הנחל.
  • להודיע שה' גלגל את הדברים בחכמה כך שדוד ימלוך בקלות רבה יותר. לו יהונתן לא היה נהרג במלחמה יחד עם שאול, היה קשה יותר לדוד לקחת את המלוכה ממנו.
  • ללמד אותנו שאין ראוי שאדם ישמח בנפילת אויבו, כפי שדוד לא שמח על נפילת שאול.
  • אדם צריך להפיק לקחים מכשלונות של אחרים כפי שדוד הסיק שצריך ללמד את בני שבט יהודה כיצד להשתמש בקשת לאחר ששאול נהרג.