שמואל ב פרק ח

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמואל ב' פרק ח'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם כא' אדר תשע"ח

שמואל ב פרק ח

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן לאחר שנתן אמר לדוד שהוא אינו יכול לבנות את בית המקדש, ולאחר שדוד הודה לה' על כל הטוב שה' עשה לו,[1] וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם דוד הכה את הפלשתים והכניע אותם,[2] וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים דוד כבש את העיר גת שהייתה עיר הבירה של הפלשתים (ולכן היא נקראה מתג האמה מלשון רסן הבהמה: כשם שעל ידי הרסן מוליכים את הבהמה, כך העיר גת הנהיגה את שאר ערי הפלשתים)[3]: (ב) וַיַּךְ אֶת מוֹאָב דוד הכה גם את ארץ מואב (בגלל שמלך מואב הרג את אביו ואת אמו של דוד),[4] וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה דוד השכיב על הארץ את אנשי מואב שניצלו והוא השתמש בחבל כדי למדוד אותם,[5] וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת מדידת אנשי מואב על ידי החבל קבעה מי מאנשי מואב יישאר בחיים: דוד מדד את כל אנשי מואב על ידי שימוש בחבל, כלומר: הוא הצמיד את אורך החבל לאנשי מואב שהושכבו על הארץ. אורכו של החבל לא הגיע לאורך השורה של אנשי מואב. לכן, בכל פעם היה דוד פורס את החבל ומצמיד אותו לקבוצה של אנשי מואב שעמדה בשורה. בפעמיים הראשונות שהוא הצמיד את החבל לאנשי מואב, נידונו כל האנשים שנגעו בחבל למיתה. אלה שהוצמדו לחבל בפעם השלישית נידונו לחיים (אך הם היו מעלי מיסים לדוד) כך שיוצא שדוד השאיר בחיים שליש מאנשי מואב,[6] וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה מאנשי מואב שדוד השאיר בחיים (כאמור: מדובר על שליש מאנשי מואב), היו מעלים לו (לדוד) מס בכל שנה[7]: (ג) וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה דוד הכה גם את עמו של הדדעזר בן רחוב שהיה מלך צובה,[8] בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת (דוד הכה את הדדעזר) בשעה שהדדעזר הלך להרחיב את גבול ארצו וניסה לכבוש מעם ישראל חבל ארץ שהיה בסמוך לנהר פרת ולספח חבל ארץ זה לארצו[9]: (ד) וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ במלחמתו נגד הדדעזר, דוד לקח בשבי (דוד קשר את החיילים עד שפדו אותם):[10] 1) אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים אלף ושבע מאות חיילים שרוכבים על סוסים ואת סוסיהם,[11] 2) וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי וכן לקח דוד בשבי עשרים אלף חיילים שהיו יוצאים למלחמה ברגליהם ולא היו רוכבים על סוסים (חיילים רגליים),[12] וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב דוד הסיר את רגליהם של כל הסוסים שהוא לקח שלל, בגלל שהתורה אסרה שלמלך יהיו הרבה סוסים (פירוש המילה רכב כאן היא מרכבה, והנביא מספר לנו שדוד עיקר את רגליהם של כל הסוסים שהיו רתומים למרכבות),[13] וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב דוד השאיר מאה מרכבות מהסוסים שהוא לקח שלל, והוא לקח אותן לעצמו. הכוונה היא שמתוך כל הסוסים שדוד לקח שלל מהדדעזר, הוא לא עיקר ארבע מאות סוסים שהיו רותמים אותם למאה מרכבות[14]: (ה) וַתָּבֹא אֲרַם דַּמֶּשֶׂק לַעְזֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה ארם דמשק יצאה לעזור להדדעזר מלך צובה במלחמתו נגד דוד,[15] וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ דוד הרג מצבא ארם עשרים ושניים אלף חיילים[16]: (ו) וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק דוד מינה אנשים מעם ישראל שיהיו פקידים, ממונים מטעמו, והם ימשלו על ארם ויגבו מהם מיסים,[17] וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה תושבי ארם היו עבדיו של דוד והעלו לו מסים בכל שנה,[18] וַיֹּשַׁע יְקֹוָק אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ ה' הושיע את דוד בכל מקום סכנה שאליו הוא הלך, ה' הציל את דוד מכל סכנה שארבה לו[19]: (ז) וַיִּקַּח דָּוִד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ אֶל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר דוד לקח את מגיני הזהב שהיו על חיילי הדדעזר,[20] וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלִָם דוד הביא אותם (את מגיני הזהב) אל ירושלים, והקדיש את הזהב לבית המקדש שעתיד להיבנות על ידי בנו[21]: (ח) וּמִבֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי עָרֵי הֲדַדְעָזֶר ומהערים שנקראו "בטח" ו"ברתי", ערים שהיו בתחום שליטתו של הדדעזר,[22] לָקַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד (מהערים בטח וברתי) לקח דוד הרבה מאוד נחושת[23]: (ט) וַיִּשְׁמַע תֹּעִי מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִד אֵת כָּל חֵיל הֲדַדְעָזֶר תעי מלך חמת שמע שדוד הכה את כל חייליו של הדדעזר[24]: (י) וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת יוֹרָם בְּנוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד תעי שלח את הבן שלו יורם אל דוד המלך,[25] לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם (תעי שלח את יורם) כדי לשאול בשלומו של דוד,[26] וּלְבָרֲכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ (תעי שלח את יהורם) גם כדי לברך את דוד שהצליח במלחמתו נגד הדדעזר,[27] כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעִי הָיָה הֲדַדְעָזֶר (תעי שלח את בנו לברך את דוד) משום שהדדעזר היה שונא את תעי ונלחם נגדו,[28] וּבְיָדוֹ הָיוּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת בידו של יורם היו כלי כסף, כלי זהב וכלי נחושת, אותם הוא הביא לדוד למנחה[29]: (יא) גַּם אֹתָם (בנוסף למגיני הזהב של הדדעזר) גם את כלי הכסף, כלי הזהב וכלי הנחושת שיורם הביא כמנחה לדוד מאביו תעי,[30] הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לַיקֹוָק (גם את כלי הכסף, כלי הזהב וכלי הנחושת שהביא יורם כמנחה לדוד מאביו תעי) הקדיש דוד המלך לצורך בניית בית המקדש לה',[31] עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ (דוד הקדיש לבית המקדש את הכלים שהביא יורם) יחד עם שאר הכסף והזהב שהקדיש מהשלל של העמים שכבש (הכוונה לעמים שסיפור כיבושם מסופר בפסוקים הבאים). לפי הפסוק, היו שלש מקורות לכסף, זהב ונחושת שהקדיש דוד: את השלל שהוא לקח מהדדעזר, את המנחה שהוא קיבל מתעי ומהעמים עליהם מסופר בהמשך שהוא כבש[32]: (יב) מֵאֲרָם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק וּמִשְּׁלַל הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה (דוד הקדיש את הכסף והזהב מהעמים הבאים) מארם, ממואב, מעמון, מפלשתים, מעמלק ומהשלל של הדדעזר בן רחב שהיה מלך צובה[33]: (יג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם לדוד יצא שם של גיבור (משום שהוא ניצח במלחמתו נגד ארם),[34] בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח (לדוד יצא שם של גיבור) כאשר הוא חזר מהמלחמה נגד ארם, מלחמה שהתקיימה במקום שנקרא "גיא מלח",[35]  שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף דוד הרג בגיא מלח שמונה עשרה אלף מחיילי אדום, למרות שהוא כבר היה עייף מאוד מהמלחמה נגד ארם. הכתוב (יחד עם המסופר בספר דברי הימים) מספר שלאחר המלחמה נגד ארם, נלחם דוד נגד אדום, ולמרות שהוא היה עייף מהמלחמה נגד ארם, הוא הצליח לנצח גם את אדום[36]: (יד) וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים דוד מינה אנשים מעם ישראל שיהיו פקידים, ממונים מטעמו, והם ימשלו על אדום ויגבו מהן מיסים,[37] בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים דוד מינה נציבים בכל אדום, לא הייתה עיר אחת באדום שדוד לא מינה נציבים שישלטו עליה,[38] וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד כל התושבים באדום היו עבדיו של דוד,[39] וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ ה' הושיע את דוד בכל מקום סכנה שאליו הוא הלך, ה' הציל את דוד מכל סכנה שארבה לו[40]: (טו) וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל דוד מלך על כל עם ישראל, ואף אחד לא ערער על מלכותו של דוד,[41] וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ דוד היה עושה משפט וצדקה לכל עם ישראל. משפט פירושו שכל אדם מישראל היה נותן את מה שהוא חייב לחברו, וצדקה פירושו שדוד עצמו היה עוזר מכספו לאנשים מישראל[42]: (טז) לאחר שהנביא כתב שדוד מלך על כל ישראל, התחיל הנביא לפרט את בעלי התפקידים שהיו לדוד בממלכה: וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא יואב בן צרויה היה ממונה על צבאו של דוד,[43] וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר יהושפט בן אחילוד היה ממונה על לוח הזמנים של דוד וקובע איזה דין יבוא ראשון בפניו[44]: (יז) וְצָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר כֹּהֲנִים צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר היו השרים של הכהנים, הם נשאו בתפקידים המיוחדים של הכהנים. צדוק היה כהן משוח מלחמה (שאומר לחיילי ישראל לפני צאתם למלחמת הרשות שמי שבנה בית חדש ולא חנכו, שנטע כרם חדש ולא חיללו או שהתארס ועוד לא התחתן – שיחזור לביתו), ואחימלך היה סגן הכהן הגדול (הכהן הגדול היה אביתר),[45] וּשְׂרָיָה סוֹפֵר שריה היה הסופר שכתב את כל העניינים שהיו קשורים למלוכה[46]: (יח) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי בניה בן יהוידע היה יושב יחד עם הכרתי והפלתי, הקלעים והקשתים, חיילי הסיירת של דוד. בניה היה יושב איתם משום שהוא היה ממונה עליהם,[47] וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ ובניו של דוד היו אנשים חשובים, הם היו משמשים בתפקידי שרים[48]:

 

[1] רש"י בפסוק ז' כתב שסיבת הסמיכות היא מכיוון שדוד הקדיש את השלל שלקח במלחמות אלו לבית המקדש. מלבי"ם: סיבת הסמיכות היא בגלל שלאחר שדוד הצטווה שלא לבנות את ביהמ"ק, הוא הבין מהאיסור שהוא צריך עדיין להילחם משום שבני ישראל עוד לא הגיעו אל המנוחה, ולכן הוא יזם מלחמה נגד הפלשתים (בעוד שעד עתה הפלשתים היו תוקפים אותו).

[2] תרגום.

[3] מצודות. רד"ק בשם התרגום: הכוונה היא לאמת המים שהייתה בעיר. בשם המדרש כתב שהכוונה היא שעל ידי מתג האמה כרת יצחק ברית עם אבימלך, יצחק כרת אמה ממתג החמור (חלק מהמרדע שהיה על החמור) עליו רכב וכתב עליו את דברי הברית שכרת עם אבימלך ורק לאחר שדוד לקח את מתג האמה, הוא היה יכול לכבוש את ארץ פלשתים. רלב"ג: המחוז נקרא מתג האמה. רבנו ישעיה: הכוונה למדינות שהיו סמוך לגבול הפלשתים.

[4] רש"י.

[5] מצודות. מהר"י קרא: דוד הפיל אותם על הארץ כדי לבייש אותם.

[6] מצודות. רד"ק: לא מדובר דווקא במדידה על ידי חבל, אלא בסוג של גורל שעשה דוד כדי לקבוע את מי להשאיר בחיים.

[7] מצודות.

[8] תרגום.

[9] רש"י + מצודות. רבינו ישעיה: כשהלך להכין לו מקום בנהר פרת.

[10] רד"ק.

[11] מצודות, ומהמשך הפסוק מוכח ששבה את הסוסים יחד עם החיילים.

[12] תרגום.

[13] מצודות, ומסביר שלעקר פירושו להסיר את הדבר העיקרי מהסוסים שהם רגליהם. רד"ק: הסיבה שדוד לא הרג את הסוסים היא בגלל האיסור להשחית.

[14] תרגום + מצודות.

[15] תרגום.

[16] תרגום.

[17] מצודות. מהר"י קרא: הנציבים הם שומרים ששמרו שארם דמשק לא ימרדו בדוד.

[18] רד"ק.

[19] תרגום.

[20] מצודות. רש"י: הכוונה היא לכלים שבהם הכניסו חיילי ארם את חיציהם.

[21] רד"ק בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא שלא נתן למישהו לפדות את המגינים הללו (וזאת בניגוד לחיילים שלקח בשבי – אותם כן התיר לפדות).

[22] תרגום.

[23] תרגום.

[24] תרגום.

[25] תרגום.

[26] תרגום.

[27] רד"ק. בפירושו השני כתב שהכוונה היא למנחה של כלי הכסף, הזהב והנחושת, משום שגם מנחה נקראת ברכה.

[28] מצודות.

[29] מצודות.

[30] מצודות.

[31] רד"ק.

[32] מצודות.

[33] תרגום.

[34] מצודות. רש"י: הכוונה בשמו של דוד שיצא היינו שדוד קבר את חללי האויב האדומיים, ולכן יצא שם טוב על ישראל שקוברים את אויביהם.

[35] מצודות.

[36] מצודות. על המלחמה נגד אדום מסופר בספר דברי הימים. כמו"כ מפורש בחז"ל שהיו שני מלחמות. רד"ק כתב שייתכן גם לומר שהיו שני מלחמות נגד ארם, במלחמה אחת הרג דוד עשרים ושניים אלף חיילים ובמלחמה השנייה הרג שמונה עשר אלף חיילים. בסוף דבריו כתב שהמלחמה השנייה הייתה נגד שני אויבים, ארם ואדום, ופעם (אצלנו) מוזכר שהחללים היו מארם ופעם (בדברי הימים) מוזכר שהם היו מאדום.

[37] מצודות בפירושו לפסוק ו' ועיין שם בהערות שהבאנו את דבריו של  מהר"י קרא שפירש שם שהנציבים הם שומרים ששמרו שארם דמשק לא ימרדו בדוד וכך צרך לפרש גם בעניין הנציבים של אדום.

[38] מצודות.

[39] תרגום.

[40] תרגום. מלבי"ם: הסיבה לחזרה כאן על פסוק ו' היא מכיוון שמדובר בשני סוגי כיבוש: בפס' ו' מדובר על כיבוש סוריא שם כבש דוד כיבוש יחיד, ולמרות זאת ה' הושיעו. כאן מדובר על כיבוש אדום שהיא רמז לעת"ל לכיבוש הקיני והקניזי.

[41] רד"ק.

[42] מצודות. רש"י כתב בשם חז"ל שפסוק זה קשור לפסוק שאחריו: השיתוף פעולה בין דוד ליואב גרם לכך שיואב ינצח במלחמות ואילו יואב נתן לדוד את האפשרות לשפוט בגלל שדוד התפנה ולא היה צריך להילחם בעצמו. גם מדברי רש"י נראה שהכוונה היא למשפט ממש. רלב"ג: משפט הוא מה שראוי לעשות לפי שורת הדין ואילו צדקה היא עשיית לפנים משורת הדין. פירוש זה דומה לפירושים האחרים: דוד מצד עצמו היה עושה לפנים משורת הדין כשהיה צורך בכך, וזאת לעומת המשפט שהיה עושה בדרך כלל.

[43] מצודות.

[44] רש"י. מצודות: אחראי על ספר הזיכרונות של דוד.

[45] מצודות, ושאל מדוע לא הזכיר הנביא את אביתר עצמו שהיה כהן גדול. וענה על כך שתי תשובות: א. אביתר מונה לפני תקופה זו. ב. כיוון שמינוי אביתר לא החזיק מעמד הרבה זמן, שהרי לאחר מכן העביר דוד את אביתר מהיותו כהן גדול, והעמיד במקומו את צדוק. רד"ק: צדוק היה הכהן הגדול ואחימלך היה סגן הכהן הגדול. למרות שאביתר הורד מהכהונה הגדולה רק בימיו של שלמה, הדבר נעשה ביזמתו של דוד, וכאשר דוד תיקן את המשמרות, תיקן אותם באופן שצדוק יהיה הכה"ג.

[46] מהר"י קרא בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהכוונה שהיה כותב את פסקי הדין של המלך.

[47] מצודות. רש"י בפירושו השני: בניה היה אחראי על האורים ותומים. רד"ק: היו שתי משפחות בשם כרתי ופלתי, שהיו חבריו של המלך, ובניה עמד בראשם.

[48] מצודות וכתב שלא היה להם תפקיד מוגדר, אלא היו מעין שרים בלי תיק שהיו מקבלים תפקידים שונים בכל פעם שהיה מתעורר צורך לכך. רד"ק: בני דוד היו ממונים על כל בעלי התפקידים. בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שהם היו תלמידי חכמים. רלב"ג: זוהי הסיבה שבניו של דוד מרדו בו. לו לא היו מקבלים תפקיד מרכזי בממלכה, הם לא היו יכולים למרוד בו.