במדבר פרק א

ביאור ושננם עם חלק מההערות לספר במדבר פרק א'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם י' אדר תשע"ח

במדבר פרק א                                      

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי ה' דיבר אל משה בשעה שבני ישראל חנו במדבר סיני,[1] בְּאֹהֶל מוֹעֵד  דיבורו של ה' אל משה היה בשעה שמשה עמד בתוך אהל מועד, בתוך המשכן,[2] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (ה' דיבר אל משה) בתאריך א' אייר לשנה השנייה ליציאת בני ישראל ממצרים, לֵאמֹר כך אמר ה' אל משה בדבריו: (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אתם (משה ואהרן), תקבלו את המניין של כל אחד מהשבטים, עליכם למנות את כל עם ישראל,[3] לְמִשְׁפְּחֹתָם בנוסף למניין של כל עם ישראל, יש לדעת את המניין של כל אחד מהשבטים בנפרד,[4] לְבֵית אֲבֹתָם ייחוס האדם לשבטו הולך לפי אביו. אדם שהוא משבט שמעון התחתן עם דינה משבט בנימין, בנם נחשב כצאצא של שבט שמעון,[5] בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם יש לדעת את מניין שמות הזכרים שבבני ישראל, על ידי שכל אדם מישראל ייתן את מחצית השקל. על ידי מניין מספר מחציות השקל, יהיה ניתן לדעת את מספר בני ישראל[6]: (ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יש למנות כל זכר שהוא מבן עשרים שנה ומעלה, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל (יש למנות) כל אדם שראוי להיות בצבא ישראל, (אדם שהוא פחות מבן עשרים שנה, אינו יכול עדיין להשתתף בצבא ישראל),[7] תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן אתה (משה) ואהרון תמנו את הראויים להיות חיילים בישראל, את כל הזכרים מגיל עשרים שנה ומעלה[8]: (ד) וְאִתְּכֶם יִהְיוּ בשעה שתמנו את בני ישראל, יהיו יחד אתכם,[9] אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה (יחד אתכם יהיו במניין) נשיא של כל שבט בישראל,[10] אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא כל אחד מהנשיאים הוא הראש של בית אביו גם כן[11]: (ה) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם אלו הם שמות האנשים שיעמדו אתכם בשעת המניין,[12] לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר אליצור בן שדיאור, נשיא שבט ראובן: (ו) לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי: (ז) לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: (ח) לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: (ט) לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: (י) לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד, לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: (יא) לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: (יב) לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: (יג) לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן: (יד) לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל: (טו) לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן: (טז) אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה אלו הם שנים עשר האנשים שנקראים לכל דבר חשוב שיש בעם ישראל,[13] נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם אנשים אלו הם נשיאי השבטים, רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם אנשים אלו הם ראשי המשפחות של בני ישראל[14]: (יז) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה משה ואהרון לקחו את שנים עשר הנשיאים שנזכרו כאן,[15] אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת (משה ואהרון לקחו את שנים עשר האנשים) אשר שמם פורש כאן[16]: (יח) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי משה ואהרון כינסו את כל קהל ישראל בתאריך א' אייר,[17] וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בני ישראל הביאו את ספר הייחוסים שלהם ועל ידי כך הוכיח את ייחוסו,[18] בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת במניין השמות, במניין שנעשה על ידי ספירת חצאי השקלים שהביאו הנמנים,[19] מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם המניין כלל את כל האנשים בישראל שהיו מגיל עשרים שנה ומעלה, על ידי שכל אחד מהם הביא מטבע של מחצית השקל[20]: (יט) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כמו שה' ציווה את משה לעשות, כמו שה' ציווה את משה למנות את בני ישראל,[21] וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי (כמו שה' ציווה את משה למנות את בני ישראל) כך מנה משה את בני ישראל במדבר סיני (בניגוד למניין הבא שהיה בערבות מואב)[22]: (כ) וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל בני ראובן שהיה בנו הבכור של יעקב,[23] תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם התולדות נמנו לפי המשפחות של שבט ראובן,[24] בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם מספר הנמנים בשבט נמנה על ידי מחציות השקל שנתנו,[25] כֹּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כל זכר שהיה מבן עשרים שנה ומעלה נמנה, כָּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא[26]: (כא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לשבט ראובן נמנו ארבעים וששה אלף וחמש מאות (46,500) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (כב) לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לשבט שמעון נמנו כל הזכרים לפי המשפחות, פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם מספר הנמנים בשבט נמנה על ידי מחציות השקל שנתנו,[27] כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כל זכר שהיה מבן עשרים שנה ומעלה שנמנה, כֹּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (כג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת לשבט שמעון נמנו חמישים ותשעה אלף ושלוש מאות (59,300) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (כד) לִבְנֵי גָד תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לשבט גד נמנו כל הזכרים לפי המשפחות, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה מספר הנמנים שהיו מבני עשרים שנה ומעלה, כֹּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (כה) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה גָד חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לשבט גד נמנו ארבעים וחמשה אלף ושש מאות וחמישים (45,650) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (כו) לִבְנֵי יְהוּדָה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לשבט יהודה נמנו כל הזכרים לפי המשפחות, בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה מספר הנמנים שהיו מבני עשרים שנה ומעלה, כֹּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (כז) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת לשבט יהודה נמנו שבעים וארבעה אלף ושש מאות (74,600) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (כח) לִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לשבט יששכר נמנו כל הזכרים לפי המשפחות, בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה מספר הנמנים שהיו מבני עשרים שנה ומעלה, כֹּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (כט) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת לשבט יששכר נמנו חמישים וארבעה אלף וארבע מאות (54,400) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (ל) לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לשבט זבולון נמנו כל הזכרים לפי המשפחות, בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה מספר הנמנים שהיו מבני עשרים שנה ומעלה, כֹּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (לא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה זְבוּלֻן שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת לשבט זבולון נמנו חמישים ושבעה  אלף וארבע מאות (57,400) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (לב) לִבְנֵי יוֹסֵף לבניו של יוסף שהם מנשה ואפרים, לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לשבט אפרים נמנו כל הזכרים לפי המשפחות, בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה מספר הנמנים שהיו מבני עשרים שנה ומעלה, כֹּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (לג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אֶפְרָיִם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לשבט אפרים נמנו ארבעים  אלף וחמש מאות (40,500) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (לד) לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לשבט מנשה נמנו כל הזכרים לפי המשפחות, (על ידי שנתנו את מחצית השקל), בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה מספר הנמנים שהיו מבני עשרים שנה ומעלה, כֹּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (לה) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם לשבט מנשה נמנו שלושים ושניים אלף ומאתיים (32,200) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (לו) לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לשבט בנימין נמנו כל הזכרים לפי המשפחות, בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה מספר הנמנים שהיו מבני עשרים שנה ומעלה, כֹּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (לז) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה בִנְיָמִן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת לשבט בנימין נמנו שלושים וחמש אלף וארבע מאות (35,400) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (לח) לִבְנֵי דָן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לשבט דן נמנו כל הזכרים לפי המשפחות, בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה מספר הנמנים שהיו מבני עשרים שנה ומעלה, כֹּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (לט) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה דָן שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת לשבט דן נמנו שישים ושניים אלף ושבע מאות (62,700) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (מ) לִבְנֵי אָשֵׁר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לשבט דן נמנו כל הזכרים לפי המשפחות, בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה מספר הנמנים שהיו מבני עשרים שנה ומעלה, כֹּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (מא) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה אָשֵׁר אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לשבט אשר נמנו ארבעים ואחד אלף וחמש מאות (41,500) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (מב) בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם לשבט נפתלי נמנו כל הזכרים לפי המשפחות, בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה מספר הנמנים שהיו מבני עשרים שנה ומעלה, כֹּל יֹצֵא צָבָא כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (מג) פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה נַפְתָּלִי שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת לשבט נפתלי נמנו חמישים ושלשה אלף וארבע מאות (53,400) זכרים שהם מבני עשרים שנה ומעלה: (מד) אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כל אחד מהמנויים לעיל נמנה על ידי משה ואהרון,[28] וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר היו שנים עשר נשיאים שהשתתפו במניין יחד עם משה ואהרון,[29] אִישׁ אֶחָד אִישׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ כל אחד מהנשיאים היה נשיא לשבט שלו: (מה) וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל חשבון כל המנויים שנמנו מבני ישראל,[30] לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כל אחד שהיה מבן עשרים שנה ומעלה, נמנה לפי ייחוס משפחתו, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל כל זכר מבן עשרים ומעלה היה ראוי לצאת לצבא: (מו) וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים סך כל המנויים שנמנו מבני ישראל ומעלה היו שש מאות ושלשה אלף חמש מאות וחמישים (603,550): (מז) וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם הלויים למשפחותם,[31] לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם (הלויים) לא נמנו באותו מניין עם שאר בני ישראל[32]: (מח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (מט) אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד אל תמנה את שבט לוי (יחד עם שאר בני ישראל),[33] וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ולא תקבל את חשבונם של הלויים יחד עם חשבון שאר בני ישראל (יש כאן מעין כפילות בפסוק)[34]: (נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת תמנה את הלויים להיות אחראים על המשכן,[35] וְעַל כָּל כֵּלָיו וכן תמנה את הלויים להיות אחראים על כל הכלים של המשכן כמו השולחן, המנורה והמזבח,[36] וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ וכן תמנה את הלויים להיות אחראים על כל הכלים ששימשו את כלי המשכן: כמו המחתות ששימשו את המזבח וכדומה,[37] הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו הלויים הם אלה שייטלו את המשכן ואת כל כלי המשכן, הם שיעבירו את המשכן וכליו ממקום למקום,[38] וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וכן, הלויים יהיו אלו שישרתו במשכן בשעת חניית המשכן (כל אחד בתפקידו),[39] וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ בשעה שבני ישראל יחנו במדבר, שבט לוי יחנה מסביב למשכן[40]: (נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם לפני נסיעת המשכן, שבט לוי יפרק את המשכן,[41] וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם ובשעת חניית המשכן, שבט לוי יקים את המשכן,[42] וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת אדם זר שאינו משבט לוי, שיעבוד בעבודת פירוק המשכן או בהקמתו – דינו מוות בידי שמיים[43]: (נב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ כל אדם מישראל צריך לחנות במקום בו חונה המחנה שלו, השבט שלו, כפי שיפורש בפרק הבא,[44] וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ וכן, כל אדם מישראל צריך לחנות יחד עם דגלו. לכל שבט היה דגל אחר,[45] לְצִבְאֹתָם כל אדם מישראל יחנה יחד עם צבאו (כל שבט לבד נקרא צבא)[46]: (נג) וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת הלויים יחנו מסביב למשכן העדות (שנקרא כך משום שהמשכן מהווה עדות לכך שה' השרה את שיכנתו בישראל),[47] וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אם תקיימו את הציווי שרק הלויים עובדים בעבודת המשכן, ותקפידו על סדרי החנייה, לא יהיה רוגז מה' על בני ישראל,[48] וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת הלויים ישמרו על המשכן שלא יתקרב זר למשכן[49]: (נד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל עשו, בני ישראל קיימו את מצוות ה', כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בני ישראל עשו ככל מה שציווה ה' את משה ואף פעם לא נגעו במשכן[50]:

 

[1] א"ע: טעם ההדגשה שמדובר במדבר סיני היא כדי לומר שה' לא דיבר אל משה על הר סיני לאחר מתן תורה. רשב"ם: כל הדיבורים שנאמרו למשה לפני הקמת המשכן, כתוב בהם "בהר סיני" ואילו בכל הדברות שנאמרו למשה לאחר הקמת אהל מועד, כתוב בהם "במדבר סיני". גם הרמב"ן כתב כן, ואמר שבניגוד למצוות השמיטה המופיעה בסוף ספר ויקרא שנאמרה בהר סיני, מצוות אלו נאמרו מהמשכן, ולא על הר סיני. כלי יקר: בספר ויקרא לא היה יכול משה להיכנס עדין אל אוהל מועד, ולכן קרא לו ה'. עכשיו, כבר היה יכול משה להיכנס לתוך אהל מועד, ולכן הדיבור מתחילה היה מתוך האוהל.

[2] אונקלוס. אברבנאל: המצוות שנאמרו למשה לפני הקמת המשכן נאמרו לו על הר סיני (וייתכן שמשה יאמר מצוות אלה לבני ישראל רק לאחר שיעברו הרבה חודשים) ואילו המצוות שנאמרו למשה לאחר הקמת המשכן נאמרו באהל מועד. התורה רצתה להדגיש שהציווי למנות את בני ישראל הייתה לאחר הקמת המשכן, בעוד משה נמצא באהל מועד, לעומת המצוות המסיימות את ספר ויקרא (שמיטה ויובל) שנאמרו למשה בהר סיני. אוה"ח: יש כאן פרט, ולאחר מכן כלל שהוא הדבר העיקרי. המדבר הוא המקום הפרטי, ולאחר מכן מצוין אוהל מועד שהוא המקום העיקרי והחשוב. גם בתאריך מצויים קודם כל התאריך הפרטי ולאחר מכן החודש.

[3] אונקלוס + אברבנאל. בטעם המניין כתבו המפרשים מספר סיבות. רש"י: ה' מונה את עם ישראל פעמים רבות מתוך חיבתם. א"ע: המניין הוא חלק מתהליך כולל של תיקון הדגלים. רשב"ם: מניין האנשים שיהיו בצבא שייכנס ויכבוש את הארץ. ספורנו פירש גם הוא בדומה לרשב"ם, שהרי לולי חטא המרגלים, היו בני ישראל נכנסים לארץ מיד אלא שחולק ואומר שלו בני ישראל לא היו חוטאים בחטא העגל, לא היו צריכים כלל להילחם, אלא שהאומות היו נפנים בכוחות עצמם. כלי יקר: לצורך השראת השכינה, היה צריך ה' לדעת אם יש מספר ראוי להשראת השכינה, עיי"ש בחשבון שכתב. רמב"ן בפס' מה': הטעם הוא כדי להודיע לבני ישראל את חסדי המקום עליהם שלא היה חסר מהם אחד. סיבה נוספת שכתב היא מכיוון שכל מי שיראה את פניהם של משה ואהרון, יזכה כברכה באריכות ימים. בסוף דבריו כתב שמטרת המניין הייתה כדי לצאת אחר כך למלחמה. כלי יקר בפס' מט': נשיאת ראש היינו לשון גדולה, וכמו שהיו בנ"י נמנים ע"י בת קול. לכן, אצל הלויים שלא היו צריכים להגדלתם, כיוון שה' הגדיל אותם על ידי שבחר בהם לשרתו, לא נאמר שאו. רס"ג: "ראש" היינו סכום המניין של בני ישראל. מלבי"ם: כשכתוב "ראש עדת בני ישראל" הכוונה היא שבראש בני ישראל יעמדו הזקנים. רש"ר: עדה היא כאשר העם מתאסף ומתאגד לבד ללא כל הכרח חיצוני שמאגד אותם.

[4] רש"י.

[5] רש"י.

[6] רש"י: ולשיטתו כל מניין נעשה ע"י מחצית השקל, גם מניין הבכורות בפרק ג' פס' מ'. הכלי יקר כתב שיש מפרשים שאמרו שמניין זה היה ללא מחצית השקל. גם מהרמב"ן משמע כן, שדוד לא חטא בכך שהיה צריך למנות את ישראל על ידי שקלים, והחטא שלו היה בכך שמנה את ישראל שלא לצורך, או שמנה גם את מי שכבר הגיע לגיל שלש עשרה, כאשר התורה התירה למנות רק את אלו שהם בני עשרים שנה ומעלה. אמנם מדברי הרמב"ן בפרשת כי תשא, משמע לכאורה שיש למנות גם לאחר המניין הראשון על ידי מחצית השקל. הנצי"ב פירש שכאן המניין היה על ידי שכל הנמנים העבירו פתקים למשה עם שמות ושמות משפחתם, וכך פירש גם במניין הבכורות שבפרק ג'. רש"ר הסביר גם הוא שהמניין היה על ידי גביית מחצית השקל מכל אחד מהנמנים, וכתב שמכאן רואים את הקשר הישיר בין החשיבות שניתנת לכל יהודי שהוא נמנה, לבין עבודת המקדש: המפקד עצמו נעשה רק בשירות המקדש ומכאן שהחשיבות של כל יהודי קיימת רק בהקשר שלו אל התורה.

[7] רש"י. כלי יקר: למרות שלעיתים אדם יכול להיות בן חיל לפני שהוא נהיה בן עשרים, ה' אינו חפץ בגבורה בשעת המלחמה, אלא בזכויות, ורק כאשר האדם הופך להיות בן עשרים הוא מתחיל לדקדק במעשיו, כיוון שהוא בא לכל עונשים. רמב"ן העלה את האפשרות שצבא איננו צבא לוחמים, אלא התכנסות של עם ישראל. בשעת כינוס של עם ישראל, אין משתתפים הקטנים עד שהם בני עשרים. רש"ר: צבא היינו קבוצת אנשים שיש אדם שממונה עליהם והם סרים למרותו. כאן הכוונה היא לכל אדם שבשעת הצורך ייצא מחייו הפרטיים על מנת להתגייס לעבודת הציבור. בספר טעמא דקרא (לגר"ח קנייבסקי) התלבט אם גם אלה שלא יצאו למלחמה (כגון בעלי מומין) נמנו, ויש בכך נ"מ לעניין שאלה שלא נמנו אינם חייבים במחצית השקל. אמנם להלכה אין נ"מ משום שהרמב"ם פסק שכל מי שהגיע לגיל עשרים חייב במחצית השקל.

א"ע וחזקוני הוסיפו שהתורה הדגישה שמדובר ביוצאי הצבא בישראל כדי לומר שהערב רב לא היה חלק מהמניין.

[8] אונקלוס. אוה"ח: הטעם בכפילות הוא שבהתחלה ה' אומר את מעלתם של ישראל, שע"י המניין, כל אחד מישראל מיוחס, ואילו במילים אלו של "תפקדו אותם", נאמרו הדברים לגופם. רמב"ן: על ידי לקיחת מחצית השקל, אתם תשגיחו ותדעו את מספרם של בנ"י. העמק דבר: הכוונה היא למינוי של כל יוצא צבא על התפקיד שמייעד לו ראש השבט. בעניין אם נמנו גם אותם שהיו למעלה מגיל שישים כתב באזנים לתורה שלגבי חטא המרגלים אמרו חז"ל שאותם שהיו מעל לגיל שישים לא היו בכלל הגזירה, ולמדו זאת בגזירה שווה "ומעלה" האמור במרגלים ובערכין, גם כאן שכתוב "ומעלה" לכאורה הכוונה היא שלא מנו את אותם שהיו מעל לגיל שישים. אולם, מביא האזנים לתורה את דברי התוספות שכן מנו את אלה שהיו מעל לגיל שישים וזאת בניגוד למדרש בבמדבר רבה שכתוב שם במפורש שלא מנו את אותם אלה שהיו מעל לגיל שישים.

[9] רש"י. משכיל לדוד: הכוונה בדברי רש"י היא שהנשיאים יהיו יחד עם משה ואהרון לאורך כל המניין ולא שבשעה שמשה ואהרון ימנו את שבט ראובן יהיה עימהם רק הנשיא של שבט ראובן.

[10] רש"י.

[11] אונקלוס. ספורנו: אנשים אלו מכירים את הייחוס של עם ישראל, ולכן לא יוכלו לשקר להם. כלי יקר: הנשיאים היו נוהגים ביד רמה בכל אחד מאנשי שבטם, ולא היו נושאים פניהם לאיש.

[12] אונקלוס.

[13] רש"י. א"ע: אין העם מתחיל לעשות דבר חשוב עד שהם מגיעים. מלבי"ם: הכוונה היא לראשי סנהדראות.

[14] אונקלוס. א"ע: כל אדם מהם היה אחראי על השרים כאשר כל שר היה אחראי על אלף אנשים. העמק דבר: הכוונה היא לשלול את המחשבה שהנשיאים היו יכולים להיות אחראים רק על צרכי העם, אך לא היו יכולים לפקד על הצבא, ולכן כתבה התורה שכל אחד מהם היה "ראש אלפי ישראל" כשהכוונה היא שכל אחד מהם היה מפקד על הצבא.

[15] רש"י.

[16] אונקלוס ורש"י.

[17] אונקלוס.

[18] אונקלוס ורש"י. רמב"ן: לא היה צורך שהם יביאו את ספרי היחוסין, אלא כל אדם מישראל הגיע אל משה ואמר לו מאיזה שבט הוא, ומשה היה נותן את השקלים של כל שבט בערימה נפרדת, וכך ידע את המניין של כל אחד מהשבטים. אוה"ח: היה צריך שכל אחד יגיד שהוא נולד בכשרות ושאינו ממזר. ספורנו: הסיבה שהם יוחסו היא מכיוון שסיבת המניין הייתה כדי שבנ"י יצאו למלחמה, וזכות האבות תסייע בידיהם. א"ע: פירוש ויתילדו הוא שהם אמרו למשה מתי הם נולדו.

[19] אונקלוס.

[20] עפ"י רש"י בפס' ב'.

[21] אונקלוס.

[22] רשב"ם.

[23] ספורנו: הסיבה שהוזכר שראובן הוא הבכור היא כדי לומר שנשאר במעלתו בדיני שמים. רא"ש: הדבר הוזכר כדי ללמדנו מדוע ראובן הוזכר ראשון.

[24] אונקלוס. אלשיך: הסיבה שהתורה חזרה בכל אחד מהשבטים ואמרה "לבית אבתם" היא כדי לומר שלא רק האנשים שנמנו מגיל עשרים ומעלה היו מיוחסים אלא שגם הקטנים יותר היו מיוחסים.

[25] א"ע: רק בשבטי ראובן ושמעון הוזכרה המילה "לגלגלתם" משום שהתורה אחזה בדרך קצרה, אך גם לכל השבטים יש לומר "לגלגלתם". אלשיך: רק בשבטי ראובן ושמעון הוזכרה המילה "לגלגלתם" לומר שלמרות שמצאנו חוטאים משני השבטים האלה (אצל ראובן הייתה זו שלומית בת דברי ואצל שמעום היו אלה עשרים וארבע אלף האנשים שהתברר אחרי כן, בפרשת בלק, שהם היו שטופי זימה) הרי ששאר האנשים בשבט היו מנויים "לבית אבתם", כל אחד מהם "לגלגלתו" היה מיוחס והחוטאים היו היוצאים מן הכלל. רא"ש: רק אצל שבטים אלה הוזכר לגלגלתם מכיוון שיעקב קינטר שני שבטים אלה לפני מותו. בספר טעמא דקרא כתב שהסיבה לכך שאצל כל השבטים כתוב "במספר שמת" בכתיב חסר ורק אצל ארבעה שבטים: ראובן, שמעון, מנשה וגד כתוב "שמות" בכתיב מלא היא משום ששבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה נחלו את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, והגמרא לומדת ש"למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה'" שהכוונה היא לארץ ישראל, וכן מוכח מהגמרא בנדרים שעבר הירדן המזרחי אינו בכלל הברכות של ארץ ישראל, לפיכך שבטים אלה שקיבלו נחלתם בעבר הירדן המזרחי היו צריכים לברכה מיוחדת שיתרבו בבנים. לגבי שבט שמעון טעם הדבר הוא משום שלאחר שנענש על חטא פעור, הוא התמעט ולפיכך היה צריך ברכה, וכן משום ששבט שמעון התפזר בעם ישראל כדי ללמד תורה, ולכן גם מבניו היו בעבר הירדן המזרחי, ולכן היה צריך תוספת ברכה.

[26] אוה"ח: הסיבה שהוזכר כאן כל פעם יוצא צבא היא כדי לומר שכל אחד מאלו שהיו מבוגרים יותר מבני עשרים, היו ראויים לצאת לצבא, שהרי כולם היו גיבורים.

[27] העמק דבר: הסיבה לשינוי בשבט שמעון שרק כאן נאמר "פקודיו" הוא כדי לומר לנו שכבר בשעת המניין כאן היה ידוע שיהיו אנשים משבט שמעון שיהיו רשעים ויחטאו. "לגלגלתם" מחזיר את שבט שמעון למניין הרגיל.  רבינו בחיי: "פקודיו" היינו מלשון פקידת עוון, והכוונה היא שעל בני שבט שמעון נפקד החטא של מכירת יוסף. מלבי"ם: הסיבה לשינוי אצל שבט שמעון היא בגלל ששבט שמעון היה שווה במניינו כאן למניינו שהיה במצרים, בניגוד לשאר השבטים שהתרבו מאז שנמנו במצרים. אלשיך: המילה "פקודיו" נועדה לומר לנו שבשעת המניין, גם אותם עשרים וארבע אלף אנשים שהתברר עליהם שהיו שטופי זימה, היו כשרים באותה שעה. רש"ר: המילה פקודיו נועדה להדגיש את השוויון במניין כל אחד מהשבטים – שבט שמעון נמנה בדיוק כפי שנמנה שבט ראובן וכן שאר השבטים שבאו אחריו.

[28] ספורנו.

[29] אלשיך: הסיבה שהנשיאים הוזכרו כאן היא לומר לנו שגם הם היו מיוחסים. עד עתה התורה ייחסה את כל מי שהיה בכלל המנויים, אך הנשיאים שלא נכללו במניין לא יוחסו ולכן כאן ייחסה אותם התורה.

[30] א"ע: הכפילות כאן על הפסוק הבא שגם שם נאמר מספר המנויים נובע משני הדברים השונים שהתורה רצתה לומר: אצלנו היא אמרה שכל הנמנים היו מגיל עשרים ואילו בפסוק הבא התורה כתבה את מספר האנשים שנמנו.

[31] אלשיך: הדגש על אי מניין בני לוי למשפחותם הוא כדי לומר לנו שהסיבה שבני לוי לא נמנו אינה בגלל חוסר ייחוסם, שהרי גם הלויים היו "למטה אבתם".

[32] אונקלוס. רמב"ן: בשעת המניין, ה' לא אמר למשה מה לעשות עם הלויים, אך מכיוון שה' אמר למשה שהנשיאים יהיו עימו, וה' לא מנה נשיא לבני לוי, הבין משה שלא למנות את בני לוי יחד עם שאר בני ישראל. לאחר מכן, ה' ציווה את משה למנות את הלויים, ושאהרון יהיה נוכח במניין, כמו כל אחד מנשיאי ישראל שהשתתף במניין שבטו, כיוון שאהרון היה נשיא הלויים. א"ע סובר שה' ציווה במפורש את משה שלא למנות את בני לוי.

[33] אונקלוס. א"ע: יש כאן סיבה לנאמר בפס' מז. הלויים לא נמנו על פי ציווי ה'. רש"י כתב את הסיבות למניין הנפרד של הלויים: אין כדאי ללגיון של מלך להיות נמנה יחד עם שאר העם. הסבר נוסף לכך כתב שה' ידע שהוא עתיד לגזור על כל מי שנמנה למעלה מבן עשרים, שלא להיכנס לא"י, ולא רצה לגזור כן על הלויים. רשב"ם: סיבת המניין הייתה הרי כדי לצאת לצבא. שבט לוי אינו יוצא לצבא, וממילא אינו צריך להשתתף במניין. רמב"ן: המניין של בני לוי כלל גם מינוי על עבודות המשכן ולכן המניין שלהם היה צריך להיות נפרד מבני ישראל.

[34] אונקלוס. לפי הא"ע לפקוד את הלויים הוא למנות את הפרטים שבבני לוי ולשאת את ראשם הוא לדעת את המניין של שבט לוי בכללותו. לפי ספורנו: הכפילות מפורשת כך: אין למנות את שבט לוי כמו שאר עם ישראל שנמנו כל מי שהיה למעלה מבן עשרים, וראשם לא תישא היינו שלא יכניס את מספר הלויים בתוך המספר הכולל של עם ישראל. אוה"ח: הכפילות היא שאסור למנות את שבט לוי, בין על ידי כופר נפש, ובין שלא על ידי כופר נפש.

[35] אונקלוס + רש"י. ספורנו: בפסוקים אלה מוזכרים שלש מעלות של בני שבט לוי על שאר בני ישראל: א. אינם נמנים יחד עם שאר בני ישראל. ב. יש להם תפקידים מיוחדים בכך שהם ממונים על המשכן. ג. בני שבט לוי מיוחדים בכך שמקום חנייתם הוא מסביב למשכן. מלבי"ם הכוונה היא למנות את הלויים שיהיו שוערים ושומרים על המשכן בשעת החניה.

[36] א"ע. מלבי"ם: הכוונה היא שיהיו אחראים על היין, הסולת, הבשמים והחביתין.

[37] א"ע.

[38] אונקלוס.

[39] א"ע. העמק דבר: הכוונה היא שהלויים יהיו אחראים על כל הנצרך לעבודת הכלים, ואם יהיה כלי שבור הם יתקנוהו.

[40] אונקלוס. מלבי"ם: גם בשעת נסיעת המשכן, היו הלויים חונים מסביב למשכן. אפילו למ"ד שבנ"י הלכו כקורה, היו הלויים מקיפים את העגלות שנשאו את חלקי המשכן השונים.

[41] רש"י. העמק דבר: החידוש כאן הוא שבניגוד להקמת המשכן עצמו שם השתתפו אנשים שאינם משבט לוי בהקמתו, בשעת המסעות יכולים להקים את המשכן רק אנשים שהם מבני שבט לוי.

[42] אונקלוס.

[43] רש"י. א"ע: הכוונה היא למיתה בבי"ד. כמו"כ כתב א"ע שהכוונה לאדם זר היינו אד םשאינו משבט לוי. חזקוני: גם אדם משבט לוי שמתקרב למשכן בשעה שהוא אינו עסוק בהקמת המשכן או בפירוקו, חייב מיתה.

[44] כך משמע מפירוש אונקלוס. א"ע: הכוונה היא לתיאור זמן: בשעה שבני ישראל יחנו.

[45] א"ע. רס"ג: הכוונה היא שלכל אחד מהחיילים היה מקום מסוים שאליו הוא היה צריך להגיע בשעת התייצבותו ומקום זה נקרא "דגל".

[46] עיין שמות יב' ובביאורנו שם.

[47] אונקלוס. א"ע: הטעם שהלויים יחנו מסביב למשכן הוא כדי למנוע מזרים להתקרב למשכן. גם רמב"ן כתב שמכאן יש מצווה לדורות בתיקון המשמרות. בכך חולקים א"ע ורמב"ן על ספורנו שכתב שחניית הלויים מסביב למשכן נובע מחשיבותו של בני לוי. העמק דבר: מניעת הקצף היינו בכך שהלויים יחצצו בין המשכן לבני ישראל. בגלל השראת השכינה במשכן, היה חשש גדול יותר שכל חטא של עם ישראל יגרור בעקבותיו עונש גדול יותר, שהרי החטא הוא בשעה של גילוי שכינה ויש בכך משום ביזיון. הלויים חוצצים בין מחנה שכינה לשאר בני ישראל ובכך מרככים את החטאים של בני ישראל. בהסבר נוסף כתב ששמירת הלויים היא על ידי לימוד תורה: על ידי שבני לוי לומדים תורה, הרי שהם מצילים בכך את בני ישראל. משך חכמה: לכאורה יש כאן כפילות על פסוק נ' ששם כתוב "וסביב למשכן יחנו". וחידש שמכאן אנו רואים שהיו שני מעגלים בחניית הלויים מסביב למשכן: מעגל ראשון שכלל רק את הלויים ששמרו בפועל על המשכן, ומקום השמירה נקרא מחנה לויה, והמעגל השני שכולל את האוהלים של בני שבט לוי. כאשר התורה כותבת "וסביב למשכן יחנו" הכוונה היא רק לגברים הלויים ששומרים מסביב למשכן, ואילו בפסוק שלנו מדובר על האוהלים של הלויים.

[48] רש"י + אונקלוס. א"ע: הכוונה היא שלא ייכנס אדם זר למקום במשכן שאסור לו להיכנס אליו, וכוונת הפסוק במניעת הקצף היא שלא יהיה קצף על אדם אחד מבני ישראל, על אותו אדם שנכנס למקום האסור לו.

[49] א"ע. רמב"ן: זוהי מצווה לדורות גם במקדש, ומכאן תיקנו את המשמרות.

[50] א"ע. מלבי"ם: הכוונה היא שבנ"י חנו רחוק מהמשכן, וחנה יחד עם מחנהו. אלשיך: הכוונה היא עצם זה שבני ישראל קיבלו על עצמם לחנות כפי שציווה אותם משה, למרות שמשה עדיין לא ציווה על סדר החניה, כדברי חז"ל שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.