במדבר פרק ז

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר במדבר פרק ז'

מערכת אוצר התורה - ושננתם י' אדר תשע"ח

במדבר פרק ז

(א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן בראש חודש ניסן, ביום בו סיים משה להקים את המשכן (שהרי במשך שבעת ימי המילואים משה פירק והקים את המשכן בכל פעם מחדש),[1] וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וביום בו משח משה את המשכן בשמן המשחה,[2] וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וביום בו קידש משה את המשכן על ידי שהזה עליו את דם הקרבנות שהוקרבו בשבעת ימי המילואים,[3] וְאֶת כָּל כֵּלָיו וכן באותו היום קידש משה את כל כלי המשכן (המנורה, השולחן, המבח וכו') על ידי שהזה מדם קרבנות ימי המילואים עליהם,[4] וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וכן ביום בו סיים משה להקים את המזבח, להעמיד את מזבח העולה על מקומו,[5]  וְאֶת כָּל כֵּלָיו וביום בו הניח משה את כל אחד מהכלים ששימשו את מזבח העולה (כגון מחתות) במקום המיוחד להם,[6] וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם וביום בו משח משה רבינו את מזבח העולה וכליו בשמן המשחה והזה עליהם דם[7]: (ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הנשיאים, שהיו ראשי בית האב, ראשי השבטים, הביאו את הקרבן שלהם (שיפורט בפסוק הבא) על מנת לעזור בעבודת המשכן,[8] הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת נשיאי ישראל היו השוטרים שהיו ממונים על בני ישראל במצרים,[9] הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים ונשיאים אלה הם אותם אנשים שעמדו יחד עם משה ואהרון בשעה שפקדו את בני ישראל[10]: (ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק הנשיאים הביאו את הקרבן שלהם לפני ה', ועכשיו מפרטת התורה מהו הקרבן שהקריבו:[11] שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב (הנשיאים הביאו) שש עגלות יפות,[12] וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר וכן הביאו הנשיאים יחד עם העגלות שנים עשר שוורים כדי שימשכו ויסחבו את העגלות הטעונות בחלקי המשכן,[13] עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים כל שני נשיאים הביאו יחד עגלה אחת,[14] וְשׁוֹר לְאֶחָד כל נשיא הביא שור אחד, וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן הנשיאים הביאו את קרבנם, את העגלות והבקר, אל המשכן, אך משה לא קיבל מיד את קרבנם לפני שה' אמר לו (למשה) לקבל את הקרבן[15]: (ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ה) קַח מֵאִתָּם תקבל את הקרבנות מאת הנשיאים (את העגלות והשוורים),[16] וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד העגלות והשוורים ישמשו לעבודת אוהל מועד (כפי שיפורט בהמשך),[17] וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ עליך לחלק את העגלות בין הלויים, כאשר הקריטריון שיקבע כמה עגלות יקבל כל אחד מהלויים יהיה הכובד של חלקי המשכן שעליו לשאת. אם עליו לשאת חלקים כבדים של המשכן (כמו בני מררי שהיו נושאים את קרשי המשכן), הוא שיקבל יותר עגלות, ואם עליו לשאת חלקים פחות כבדים של המשכן (כמו בני גרשון שהיו נושאים את יריעות המשכן), הוא שיקבל פחות עגלות[18]: (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר משה לקח מהנשיאים את העגלות והשוורים, וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם משה חילק את העגלות והשוורים בין בני לוי לאחר שהתברר מה מוטל על כל אחת ממשפחות הלויים לשאת (בירור זה נעשה כחודש לאחר חנוכת המזבח, לאחר המפקד שמופיע בראש ספר במדבר)[19]: (ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם משה נתן לבני גרשון שתי עגלות וארבעה שוורים, כיוון שהדברים שהיו צריכים לשאת היו קלים יותר מהדברים שבני מררי היו צריכים לשאת, ולכן בני גרשון קיבלו פחות שוורים ועגלות מבני מררי[20]: (ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי לבני מררי נתן משה ארבע עגלות ושמונה שוורים,[21] כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן בני מררי קיבלו ארבע עגלות ושמונה שוורים מכיוון שהעבודה שלהם שנעשתה על פי איתמר בן אהרון, הייתה כבדה יותר. בני מררי היו צריכים לשאת דברים כבדים יותר מבני גרשון, ולכן הם קיבלו יותר עגלות ויותר שוורים מבני גרשון[22]: (ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן משה לא נתן לבני קהת עגלות ושוורים, כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם (הסיבה שבני קהת לא קיבלו עגלות ושוורים היא) מכיוון שבני קהת היו ממונים לשאת את הדברים הקדושים במשכן: הארון והמנורה,[23] בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ ומכיוון שבני קהת אחראים על נשיאת הדברים הקדושים במשכן, עליהם לשאת את הדברים בכתף, ולא על ידי עגלות[24]: (י) וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ לאחר הקרבת העגלות והבקר, החליט כל אחד מהנשיאים להקריב קרבנות נוספים, כדי שבקרבנות אלה יחנכו את המזבח,[25] בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ (הנשיאים הביאו את הקרבנות הללו) ביום בו משחו את המזבח בשמן המשחה, בא' ניסן,[26] וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הנשיאים קירבו את הקרבן שלהם עד למזבח, ושם חיכו מלהקריב את הקרבן עד שנאמר למשה מפי הגבורה לקבל את קרבנם[27]: (יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (ה' אמר למשה) בכל יום, יקריב נשיא אחר את הקרבן שלו לשם חנוכת המזבח, כך שלאחר שנים עשר יום, כל הנשיאים יקריבו את קרבנותיהם, ובכך תסתיים חנוכת המזבח[28]: (יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה ביום הראשון של חנוכת המזבח, הקריב נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה את הקרבן שלו[29]: (יג) וְקָרְבָּנוֹ זהו פירוט קרבנו של נחשון בן עמינדב:[30] 1) קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ (נחשון בן עמינדב הביא כקרבן) קערה שהייתה עשויה מכסף במשקל מאה ושלושים (130) שקל (שהייתה מלאה בסולת כפי שהפסוק יפרט בהמשכו), 2) מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ (וכן הביא נחשון בן עמינדב לקרבנו) מזרק אחד עשוי מכסף במשקל שבעים שקל (שגם היא הייתה מלאה בסולת),[31] שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה (וכן הביא נחשון בן עמינדב לקרבנו) קערת הכסף ומזרק הכסף היו שניהם מלאים בסולת (קמח משובח) שהיה מעורבב עם שמן. סולת זאת הוקרבה לשם מנחת נדבה[32]: (יד) 3) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת (כמו כן הביא נחשון בן עמינדב) כף אחת שהייתה עשויה מזהב והייתה במשקל של עשרה שקלי קודש שהייתה מלאה בקטורת[33]: (טו) 4) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר (כמו כן הביא נחשון בן עמינדב לקרבן) פר בן שלש שנים,[34] 5) אַיִל אֶחָד וכן הביא נחשון איל אחד, 6) כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ (כמו כן הביא נחשון בן עמינדב לקרבן) כבש אחד שנולד בשנה זו,[35] לְעֹלָה את הפר, האיל והכבש הביא נחשון לשם קרבן עולה: (טז) 7) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וכן הביא נחשון שעיר בן עז לשם קרבן חטאת[36]: (יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים לשם קרבן שלמים הביא נחשון את הבהמות הבאות:[37] 8) בָּקָר שְׁנַיִם (לצורך קרבן שלמים הביא נחשון) שני שוורים,[38] 9) אֵילִם חֲמִשָּׁה (וכן הביא נחשון לצורך קרבן שלמים) חמשה אילים, 10) עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה (וכן הביא נחשון לצורך קרבן שלמים) חמש בהמות שנקראות עתודים,[39] 11) כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה (וכן הביא נחשון לצורך קרבן שלמים) חמישה כבשים שנולדו באותה שנה, זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב זהו הקרבן שהביא נחשון בן עמינדב לחנוכת המזבח[40]: (יח) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר ביום השני לחנוכת המזבח, הקריב נתנאל בן צוער, נשיא שבט יששכר את קרבנו[41]: (יט) הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ[42] קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (כ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (כא) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (כב) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (כג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: (כד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן ביום השלישי לחנוכת המזבח, הקריב נשיא שבט זבולון קרבן. שמו של הנשיא היה אליאב בן חלן[43]: (כה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (כו) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (כז) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (כח) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (כט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: (ל) בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר[44]: (לא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (לב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (לג) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (לד) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (לה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: (לו) בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי[45]: (לז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (לח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (לט) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (מ) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (מא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי: (מב) בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל[46]: (מג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (מד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (מה) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (מו) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (מז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל: (מח) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי ביום השביעי של חנוכת המזבח,[47] נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד[48]: (מט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (נ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (נא) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (נב) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (נג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד: (נד) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָה צוּר[49]: (נה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (נו) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (נז) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (נח) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (נט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: (ס) בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי[50]: (סא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (סב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (סג) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (סד) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (סה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: (סו) בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי[51]: (סז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (סח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (סט) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (ע) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (עא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: (עב) בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם ביום האחד עשר לחנוכת המזבח,[52] נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן[53]: (עג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (עד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (עה) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (עו) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (עז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן: (עח) בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן[54]: (עט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (פ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: (פא) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: (פב) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: (פג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן עֵינָן: (פד) זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אלה הם הקרבנות שהוקרבו לשם חנוכת המזבח,[55] בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ באותו יום שבו משחו את מזבח העולה בשמן המשחה, התחילו להקריב קרבנות אלו במשך שנים עשר ימים,[56] מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל נשיאי ישראל הם שהביאו קרבנות אלו לשם חנוכת המזבח,[57] קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בסך הכל היו שתים עשרה קערות כסף שהרי כל נשיא הביא קערה אחת,[58] מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר בסך הכל היו שנים עשר (12) מזרקים מכסף שהרי כל נשיא הביא מזרק אחד,[59] כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בסך הכל  היו שתים עשרה (12) כפות מזהב שהרי כל נשיא הביא כף אחת[60]: (פה) שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ בסך הכל משקל הכסף שהביאו הנשיאים היה אלפיים ארבע מאות (2400) שקלי קודש[61]: (פו) כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת שתים עשרה (12) הכפות שהיו עשויות מזהב, היו מלאות בקטורת,[62] עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כל כף שקלה במשקל של עשרה (10) שקלי קודש, כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה סך כל משקל הכפות היה מאה ועשרים (120) שקלים: (פז) כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר בסך הכל הביאו הנשיאים לשם קרבן עולה: שנים עשר שוורים, שנים עשר אילים ושנים עשר כבשים,[63] וּמִנְחָתָם יחד עם קרבנות העולה, הביאו הנשיאים גם את המנחה שיש להביא עם כל קרבן עולה. עם כל קרבן יש להביא גם סולת מעורבבת עם שמן, וכן יש להביא יין, וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת כמו כן הביאו הנשיאים בסך הכל שנים עשר עיזים לשם קרבן חטאת: (פח) וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים לשם קרבן השלמים הביאו הנשיאים בסך הכל עשרים וארבעה (24) פרים, אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים וכן הביאו הנשיאים לשם קרבן שלמים בסך הכל שישים בהמות (60) מכל סוג: אילים, עתודים וכבשים, זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ זהו סיכום הקרבנות שהוקרבו על המזבח לצורך חינוכו. קרבנות אלה הוקרבו במשך שנים עשר הימים בהם הייתה חנוכת המזבח,[64] אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ משה והנשיאים חנכו את המזבח לאחר שהוא נמשח בשמן המשחה[65]: (פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ כאשר משה היה נכנס לתוך אוהל מועד כדי לדבר עם ה',[66] וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים (כאשר משה היה נכנס לתוך אוהל מועד כדי לדבר עם ה') משה היה שומע את קול ה' מדבר מעל מבין שני הכרובים שעל הכפורת שעל ארון הברית. קול ה ' היה יוצא מעל הכפורת ומשה היה עומד באוהל מועד ושומע משם את קול ה',[67] וַיְדַבֵּר אֵלָיו ה' דיבר אל משה ואמר לו את כל הדברים בעוד שמשה עמד באוהל מועד והקול היה יוצא מבין הכרובים[68]:

 

[1] רש"י וא"ע. בתחילת דבריו, הרמב"ן מתייחס לדיוקם של חז"ל שכתב רש"י שלאורך כל שבעת ימי המילואים היה משה מקים את המשכן ומפרק אותו, ודייקו זאת ממה שכתוב "ביום כלות משה להקים את המשכן" ולא כתוב "ביום הקים". על כך כתב הרמב"ן שאין "כלות" מתייחס ישירות למה שכתוב "להקים את המשכן", אלא כוונת הפסוק לומר שביום שבו סיים משה רבינו להקים את המשכן וכן שסיים את שאר הפעולות הנצרכות לעבודת המשכן כמו משיחת הכלים וכדו'. אולם, בכל מקרה מסביר הרמב"ן שפרקנו עוסק ביום השמיני להקמת המשכן. העמק דבר: סיום העמדת המשכן היה בא' ניסן והרי הציווי על מינוי הנשיאים היה לכאורה בב' אייר (כפי שראינו בתחילת הספר) ואם כן כיצד ידעו בני ישראל מי יהיו הנשיאים שלהם? אלא שבני ישראל הם שהחליטו מי יהיו הנשיאים שלהם וכאשר היה צריך למנות את בני ישראל, הסכים ה' שהנשיאים שמינו בני ישראל הם יהיו האנשים שיערכו עם משה ואהרון את המפקד. אלשיך: משווה בין היום השביעי להקמת המשכן וכילויו ליום השביעי של ימי הבריאה שם כתוב "ויכל אלוקים ביום השביעי". כשם שהשבת מהווה קיום לעולם כולו, כך העולם היה רותח במשך ימי הקמת המשכן עד שמשה הקים את המשכן לגמרי. בכל יום מימי הקמת המשכן נוסף עוד חלק בבניית העולם ותיקונו. למרות שהתורה היא שמקיימת את העולם, הרי שכאשר יש חטא המצריך עבודה, רק העבודה מקיימת את העולם.

[2] א"ע. אונקלוס: הכוונה היא לחשיבות, משה גידל את המשכן בחשיבותו וייתכן לומר גם בדבריו שהדבר נעשה על ידי משיחה בשמן המשחה.

[3] א"ע.

[4] א"ע. לדבריו, קידוש המשכן נעשה בהזיית הדם על המזבח. רמב"ן פירש בהסבר הקידוש שהכוונה היא שמשה משח את המשכן, המזבח וכליהם בשמן המשחה, על מנת לקדשם. כלומר: פירוש הפסוק הוא שמשה משח את המשכן וכליו על מנת שהם יהיו קדושים ואין הכוונה לשתי פעולות שונות. זאת משום שהוא סובר שהמשכן עצמו לא התקדש על ידי הזאת דם. ספורנו מפרש שהכוונה בקידוש המשכן והמזבח אינו בהזאת הדם על המזבח אלא בגמר הכנת הכלים כך שיהיו ברי שימוש והעמדתם במקומם.

[5] א"ע. כמו"כ הסביר שהסיבה שהתורה כתבה דווקא את המזבח ולא את שאר הכלים היא משום שבהמשך הפסוקים התורה מספרת על חנוכת המזבח.

[6] ספורנו.

[7] א"ע. רמב"ן: "ואת המזבח ואת כל כליו" מחובר לתחילת הפסוק שם כתוב על הקמת המשכן, וכאילו כתוב כאן שכאשר משה הקים את המשכן ואת המזבח ואת כל כליו. העמק דבר: יש הבדל בין האופן שבו כתבה התורה את הקמת המשכן לאופן שבו כתבה התורה את הקמת המזבח. הקמת המשכן נכתבה שקודם משה הקים את המשכן ומשח אותו ורק לאחר מכן הקים ומשח את הכלים. באופן הקמת המזבח כתוב קודם שמשה הקים את כל הכלים ורק לאחר מכן משח וקידש אותם. מכאן למדו בספרי שכל כלי המזבח התקדשו יחד עם המזבח. אברבנאל: העלה אפשרות נוספת שהכוונה במשיחה וקידוש המוזכרים כאן היא למשיחת אהרון ובניו לכהנים.

[8] רמב"ן והסביר שהואיל ומטרת הבאת העגלות והפרים הייתה לעזור בעבודת המשכן ובהקרבת הקרבנות, הרי ששייך להשתמש כאן בלשון הקרבה. בפירושו השני עליו אומר "ייתכן", כותב הרמב"ן שהעגלות המוזכרות היו עמוסות בקרבנות שהקריב כל אחד מהנשיאים כפי שכתבו בהמשך הפרק. הנשיאים הקריבו על המזבח את הקרבנות ואילו את העגלות והבקר השאירו כדי שישמשו לנשיאת המשכן וכליו (וכן פירש אברבנאל). בדרך זו פירש גם את המילה "צב" בכך שהם מלאות. כמו"כ הסביר שהכתוב קורא בשם "עגלות" גם לתכולת העגלות. בהסבר עניין העגלות כתב רמב"ן שהנשיאים חשבו שלא ייתכן שהלויים יישאו בכתף את קרשי המשכן והאדנים, וכי דרך כל נושאי בתי המלכים להשתמש בעגלות כדי לשאת אותם. רש"ר: כל דבר המביא את האדם לידי התקרבות אל ה' נקרא קרבן. א"ע: פסוק זה לכאורה הוא זהה לפסוק הבא שם כתוב שהנשיאים הביאו את קרבם. על כך הסביר שכוונת התורה כאן היא לכתוב את הדברים בדרך כלל שהנשיאים הביאו קרבן ולאחר מכן עוברת התורה לומר בפירוט מה בדיוק הביאו הנשיאים לקרבן.

[9] רש"י. ספורנו: הנשיאים היו ממונים על בני ישראל ומתוך כך הכירו בחטאיהם של כל אחד מבני ישראל. לכן הביאו הנשיאים את הקרבנות האלה מכיוון שהם ידעו טוב יותר מכולם במה כל אחד מבני ישראל חטא.

[10] רש"י ורשב"ם. חזקוני: הנשיאים הביאו את הקרבן בגלל שהם עמדו במניין עם משה ואהרון, והם הביאו את קרבנם כדי לכפר על כך שהם מנו את בנ"י.

[11] אונקלוס.

[12] רש"י בפירושו השני המופיע במקראות גדולות המאור ואין הוא מופיע בדפוסים רבים. בפירושו הראשון כתב שהכוונה היא לשש עגלות שהיו מכוסות. רשב"ם: עגלות חזקות, עגלות המיועדות ללכת בדרך ארוכה וקשה כמו העגלות של הצבא. רמב"ן: עגלות צב היינו עגלות מלאות, וכן פירש א"ע בפירושו השני. בפירושו הראשון פירש א"ע שהכוונה היא לסוג של שוורים שמושך את העגלה.

[13] אונקלוס. משך חכמה: הסיבה שכתוב "שני" בקר ולא "שניים" היא משום שדרך הקרבתם הייתה שלאחר הבאת שני בקר הובאה עגלה אחת, וכך בהמשך עד הסיום – על כל שני פרים הובאה עגלה מיד אחריהם.

[14] א"ע. ספורנו: הסיבה שכל שני נשיאים הביאו עגלה היא כדי להראות את האחדות ביניהם וכך תשרה שכינה עליהם.

[15] רש"י. כמו"כ כתב רש"י שיש הבדל בין חנוכת המזבח שהנשיאים היו הראשונים שהביאו קרבנות למלאכת המשכן שם לא הביאו את נדבתם מיד. הסיבה היא משום שבמלאכת המשכן הנשיאים אמרו שכל אחד יביא את נדבתו ולאחר מכן הם ישלימו את מה שיהיה חסר. התברר שבני ישראל הביאו את כל מה שהיה צריך למלאכת המשכן ונותר לנשיאים להביא רק את אבני השהם ואבני המילואים. לפיכך בחנוכת המזבח, הביאו הנשיאים את קרבנם מיד.

[16] ספורנו: הסיבה שה' היה צריך לומר למשה לקחת את העגלות היא מכיוון שמשה חשב שכל נשיאת הכלים על ידי הלויים צריכה להיות בכתף. אוה"ח: הוסיף במערכת השיקולים של משה שחשב שייתכן שאין הנשיאים ראוים להביא את העגלות, אלא שהנשיאים חשבו שלא ייתכן הדבר שיסחבו את הקרשים על הכתף, והסכימה דעתו של הקב"ה לדעתם של הנשיאים.

[17] אונקלוס.

[18] רש"י. העמק דבר: הסביר מדוע כתוב "את שתי העגלות ואת שתי הבקר" בה' הידיעה, כדי לומר שאותם העגלות ואותם הבקר תמיד שימשו בתפקידם והם לא התחלפו זה בזה. חזקוני: הכוונה היא שאם יהיה צורך להוסיף, ניתן להוסיף על מה שהביאו הנשיאים, שהרי קשה לומר שהעגלות והשוורים שהביאו הנשיאים יכולים לשאת את כל חלקי המשכן.

[19] העמק דבר.

[20] עפ"י רש"י.

[21] אונקלוס. טעמא דקרא: אצל בני גרשון כתוב עגלות בכתיב מלא (כאן בנוסח המועתק מפרויקט השו"ת כתוב בכתיב חסר אך בחומשים רבים שבדקנו כתוב עגלות בכתיב מלא) ואילו בבני מררי כתוב עגלות בכתיב חסר. הסיבה היא משום שבני מררי נשאו את הקרשים והיה צורך שהעגלות יהיו מחוברות זו לזו כדי שיהיה ניתן להניח עליהם את הקרשים, ולכן נחשבו שתי העגלות כעגלה אחת.

[22] עפ"י רש"י.

[23] רש"י. העמק דבר: לכאורה ניתן להבין את המילים "עליהם בכתף ישאו": א. דווקא בשעה שעבודת המשא מוטלת על בני קהת, עליהם לשאת את הארון בכתף, אך אם אחרים נושאים את הארון, אזי מותר להם לשאת את הארון על ידי עגלות. ב. יש מצווה שנשיאת הארון תהיה דווקא על ידי בני לוי. כאשר דוד המלך העלה את הארון לירושלים, הוא הבין את הפסוק כפירוש הראשון. לכן, עוזא ואחיו שלא היו לויים הניחו את הארון על גבי העגלה. אך המשמעות האמיתית של הפסוק היא שתמיד על בני קהת לשאת את הארון ותמיד בכתף.

[24] רש"י. ספורנו: ה' אמר למשה שהעגלות והשוורים ישמשו לעבודת המשכן, כלומר: לחלקי המשכן המרכיבים את בניין המשכן. משאם של בני קהת לא נקרא משכן אלא נקרא מקדש ומפני כך לא נכללו בציווי של חלוקת העגלות והשוורים. העמק דבר: בכתף ישאו היינו שיהיו דבקים בה'.

[25] רש"י. לפי פירושו השני של רמב"ן בפסוק ב' על המילה "צב" הכוונה היא שהנשיאים הביאו את הקרבנות יחד עם העגלות, העגלות היו מלאות בקרבנות אלה, ועתה מספרת התורה את הקרבת הקרבנות האלה. ספורנו: הכוונה היא שהנשיאים הקדישו את הקרבנות האלה לצורך חנוכת המזבח.

[26] אונקלוס. אברבנאל: הכוונה אינה ליום המדויק בו נמשח המשכן, אלא בזמן שבו נמשח המשכן. אלשיך: הכוונה היא לאותו יום בו נמשח המזבח, ולו היה ה' מרשה להם, היו הנשיאים כולם מקריבים את הקרבן שלהם באותו היום.

[27] רש"י. אוה"ח: בגלל שכולם רצו להקריב את קרבנם ביום הראשון, אמר ה' שחנוכת המזבח תהיה במשך שנים עשר יום וכך ייחשב שכולם חנכו את המזבח. כמו כן הסביר אוה"ח את מדרש חז"ל שאמרו שמשה הסתפק אם לקבל את קרבנם עד שנאמר לו לעשות כן מפי הגבורה, וזאת מכיוון שלא ידע משה מי רצה ה' שיחנוך את המזבח. אולם, אוה"ח עצמו כתב שברור היה שיש להקריב את הקרבנות כדין כל קרבן שמובא למשכן או למקדש, אלא שבגלל שכל הנשיאים באו יחד עם הקרבנות, ה' ציווה את סדר ההקרבה אך לא היה צורך בציווי ה' על עצם ההקרבה. בהסבר הכפילות מדוע כתוב פעמיים בפסוק שהנשיאים הקריבו את הקרבן כתב אוה"ח שהפעם השניה בה כתוב שהנשיאים הקריבו את הקרבן באה ללמד שהנשיאים בעצמם הביאו את הקרבן ולא עשו זאת על ידי שליח. בפירוש נוסף כתב שהסיבה היא לומר שהנשיאים לא הסתפקו בהבאת הקרבן אל המקריב, אלא הם עצמם הביאו את הקרבן אל המזבח. העמק דבר: לכאורה פשט הפסוק הוא שבתחילה הקריבו הנשיאים את הקרבן, דהיינו שהקדישו אותו בפה, ולאחר מכן הביאו את הקרבן לפני המזבח להקרבה, ולכן יש כפילות בפסוק. בהסבר דרשת חז"ל שהביא רש"י שמשה רבינו לא רצה לקבל את הקרבן עד שנאמר לו מפי ה' לקבלו, כתב הנצי"ב שהדיוק הוא מלשון הכתוב "לחנכת המזבח". לו ה' היה אומר בדבריו רק שיש להפריד את הקרבת הקרבנות ושכל אחד מהנשיאים יקריבו את הקרבן ביום אחר, לא הייתה התורה צריכה לכתוב "חנכת המזבח", אלא שכוונת התורה לומר שמשה לא רצה לקבל את קרבנות הנשיאים מכיוון שהם הקריבו קרבנות שלא על פי הלכות הקרבנות (למשל את הקטורת שהקטירו על גבי המזבח החיצוני) וה' אמר למשה שכל דבר שנעשה לשם חנוכת המזבח, יש לעשות גם אם הוא אינו עולה בקנה אחד יחד עם הלכות הקרבנות.

[28] רש"י, וכתב שעדיין לא ידע משה אם כוונת ה' היא שתהיה הקרבה כסדר החניה או כסדר הולדת השבטים עד שה' אמר שההקרבה תהיה לפי סדר החניה. העמק דבר: הסיבה שנאמר "נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם" בלשון רבים היא מכיוון שכל נשיא הקריב את קרבנו בשביל כולם. אברבנאל: הסיבה שה' ציווה שכל נשיא יקריב את קרבנו ביום נפרד היא משום שאם כל הנשיאים היו מקריבים את קרבנם ביום אחד, הדבר היה נראה כאילו שהציבור הם שתרמו את הקרבנות, ולא היה ניכר שהנשיאים הם תורמי הקרבנות ושהם היו נדיבים. סיבה נוספת שכתב היא משום שכך היה ניכר מה כל נשיא הביא לקרבן. בהסבר שלישי כתב שכשם שימי המילואים של הכהנים נפרסו על פני ימים רבים, רצה ה' שגם ימי חנוכת המזבח יתפרסו על פני ימים רבים. רש"ר: הסיבה היא שכל שבט יבטא ביום הקרבתו את מעלתו המיוחדת.

[29] רש"י: אותו היום נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית וכו'. כמו כן כתב שהסיבה שהנשיאים יוחסו לשבטיהם כדי ליחסם ולא כדי לומר שהנשיאים גבו את קרבנם מאת השבט שלהם. הראיה שלו היא מכך שבסוף הפסוקים המתארים את הבאת הקרבן כתוב "זה קרבן נחשון", דהיינו, שנחשון הביא קרבן זה מעצמו. אוה"ח: הסיבה שכתוב "את קרבנו" היא כדי לומר שמעבר להקרבת הקרבן עצמו, הרי שנחשון "הקריב" גם את זכויותיו ומעשיו הטובים שעלו יחד עם הקרבן והשפיעו על הקרבן ענפי קדושה.

בהסבר הסיבה מדוע לא כתוב אצל נחשון נשיא בניגוד לשאר נשיאי השבטים שאצלם מוזכר נשיא כתב אוה"ח שהתורה אמרה בכך שגם ללא שנחשון היה נשיא הוא היה ראוי להקריב את קרבנו ראשון. אצל שאר הנשיאים מעלתם הייתה רק בגלל שהיו נשיאים. בפירוש נוסף כתב שנחשון לא היה מחשיב עצמו לנשיא מרוב ענווה. העמק דבר: הסיבה שלא כתוב נשיא אצל נחשון היא משום שכשם שבימי התנאים היה הכלל שגדול מרבן שמו, כך בזמן התורה היה גדול מנשיא שמו. אלשיך: התורה רצתה להכניע את נחשון שהיה נשיא שבט יהודה וזכה למלכות ולכן לא כתבה אצלו תואר של נשיא. אצל שבט יששכר שזכו בכתר תורה וגם שם רצתה התורה למנוע את התגאותם, כתבה התורה נשיא כלאחר יד. אצל שאר הנשיאים שלא הייתה סיבה מיוחדת לכך שהם יתגאו, כתבה התורה תואר של נשיא באופן בולט יותר.

[30] בטעם ו' החיבור של וקרבנו כתב הכלי יקר שהסיבה היא שקרבן זה מחובר לנאמר בפרק הקודם לגבי ברכת כהנים "וישם לך שלום" ולכן גם מנתה התורה את שמות כל הנשיאים כדי שלא להפריד ביניהם ולהראות שכולם חשובים. א"ע כתב שבגלל שהתורה כבר הזכירה שהוא הקריב, כתבה התורה את הו' והכוונה היא וזהו קרבן המקריב. וכך כתב גם רשב"ם. אוה"ח: הסיבה לתוספת הו' היא משום שהו' מסמל גם את המעשים הטובים שהביא נחשון יחד עם קרבנו. אברבנאל: הסיבה לתוספת ו' היא כדי לומר שלמרות שנחשון היה המכובד שבנשיאים, הרי שהוא הביא את אותו הקרבן שהביא הפחות שבנשיאים ולכן כתבה התורה את ו' החיבור כדי לומר שקרבנו שווה לשאר הקרבנות שהקריבו הנשיאים. אלשיך: אצל נחשון שהיה נשיא שבט יהודה המורה על עניין המלכות, הייתה ההקרבה מאת כל השבט, שהרי המלכות שייכת אל כל השבט, ולכן כתוב ו' כדי לומר שכל השבט היה חלק מההקרבה. אזנים לתורה: ו' החיבור כאן מורה שקרבן זה של נחשון מחובר לקרבן נוסף שהקריב, והיינו כשקפץ לים סוף במסירות נפש. הסבר נוסף שכתב הוא שקרבן זה מחובר לקרבן של יהודה שמסר את נפשו להצלת בנימין והיה מוכן להישאר אצל יוסף במקומו של בנימין.

[31] אונקלוס. רש"י: הסיבה שכתוב כאן "מזרק אחד כסף" ולא כתוב "מזרק כסף אחד" כמו שכתוב לגבי הקערה היא משום שהתורה רצתה לומר לנו שאצל המזרק, המילה "אחד" מצטרף לגימטריא, והדבר בא לרמוז שכשם ש"מזרק אחד כסף" מגיע בגימטריא ל-520, כך נח היה בן 500 בשעה שהוא התחיל להוליד וגזירת המבול נגזרה עשרים שנה לפני שהוא התחיל להוליד. העמק דבר: התורה רצתה להדגיש שכל המזרק היה עשוי מכסף ולא שהקערה הייתה עשויה נחושת ומצופה בכסף.

[32] רש"י. מנחת נדבה היא המנחה הראשונה שנאמרה בפרשת ויקרא פרק ב' פס' א'. הרמב"ן הסביר שהנשיאים הביאו את כל סוגי הקרבנות שקיימים כדי לחנוך את המזבח עם כל סוגי הקרבנות. לכן נידבו הנשיאים קרבן חטאת וקטורת בתור הוראת שעה, למרות שאינם באים נדבה, כדי להשלים את כל סוגי הקרבנות. כמו כן הסביר הרמב"ן שחטאת ואשם היינו אותו קרבן, ולכן לא הביאו הנשיאים קרבן אשם. בסוף דבריו כתב שהיוזמה לחנוכת המזבח אמנם הייתה של הנשיאים, אך ה' "אימץ" רעיון זה וציווה על כך שבכל פעם שיבנו מזבח חדש, תהיה חובה לעשות חנוכת המזבח, וממילא יש לחנוכה זו תוקף של מצווה לדורות. העמק דבר: הכוונה היא שהיה בהם סלת בשיעור שהכלי שרת יקדש את הסולת, ואין הכוונה למלאים ממש בסולת.

[33] רש"י. כמו כן כתב שהייתה זו הוראת שעה שיחיד הביא קטורת ושהקטורת הוקרבה על גבי המזבח החיצון. העמק דבר: בניגוד לפסוק יג' שם הפירוש של "מלאים" היינו שהיה בהם שיעור של סלת שראוי להתקדש, כאן הכוונה היא שהכף הייתה ממש מלאה, שהרי אין שיעור של קטורת קבועה להקטרה של כל יום, ומה שכתוב שהכהן היה מקטיר פרס שחרית ופרס בין הערביים הוא שיעור שקבעו חכמים (ובכך חולק על הטורי אבן שפירש גם כאן שהכוונה היא למילוי מספיק כשיעור הקדש).

[34] אונקלוס. רש"י פירש שפר אחד היינו פר מיוחד. כמו כן, הפירוש שפר בן בקר היינו פר בן שלש שנים כתב רש"י בספר ויקרא וכן כך אמרו חז"ל. לעומת זאת, כתב הא"ע בפסוק נא' שפר אחד בן בקר היינו פר קטן. משך חכמה: הסיבה שכתוב פר אחד היא משום שהנשיאים היו מגדלים את הפרים לצורך הקרבתם עוד ממצרים. בגלל שהפרים נוגחים זה את זה ועל ידי כך עלול ליפול מום בפרים, היו הנשיאים מגדלים את הפרים בנפרד – בכל מקום היו מגדלים רק פר אחד.

[35] העמק דבר: הנשיאים הביאו את קרבנותיהם כאילו שהיו קרבנות ציבור ולכן הקפידו על דינים מסוימים ששייכים רק לקרבן ציבור: הקרבת כבש בן שנתו שהוא דין השייך רק בקרבן יחיד וכן הקרבת מנחות ונסכים למרות שיש מחלוקת בגמרא במסכת זבחים האם בני ישראל הביאו נסכים על קרבנות יחיד במדבר.

[36] אונקלוס. בטעם החטאת כתב רש"י שבא לכפר על ספק טומאה.

[37] אונקלוס. העמק דבר: הסיבה שכתוב ה' הידיעה בשלמים היא משום שהיה ידוע לכולם שצריך להביא קרבן זה בשמחת חנוכת בית המקדש.

[38] א"ע בפסוק נא'.

[39] רד"ק: עתודים הם השעירים הגדולים יותר.

[40] רש"י בפס' יט' וכן רמב"ן בפירושו לפס' ב'-ה', הסבירו למה הנשיאים הביאו דווקא דברים אלו לשם קרבנות ועיין בדברינו באוצר המפרשים. אוה"ח לאורך הפרשה מסביר את הטעם שכל אחד מהנשיאים נקרא בשם זה.

[41] בטעם שכתוב הקריב אצל נתנאל כתב רש"י ששבט ראובן ערער על כך ששבט יששכר יקדים אותו בהקרבת הקרבנות עד שה' ציווה שיששכר יהיה השני ולכן נכתב "הקרב" ללא י' לומר שהיה כאן ציווי של משה: הקרב לשבט יששכר. א"ע: כך דרך התורה לחזור אל הפעולה, אך לאחר הנשיא השני לא כתבה התורה הקריב כדי לכתוב את הדברים בדרך קצרה כשם שראינו במניין שבתחילת ספר במדבר שם לא כתבה התורה לגלגלתם אצל כל אחד מהשבטים. אוה"ח: הסיבה ששבט יששכר נבחר להקריב את קרבנו שני למרות שראובן הוא הבכור היא משום שהם למדו תורה. שבט זבולון בא אחריהם משום שהם אלה המחזיקים בידי שבט יששכר ומאפשרים להם ללמוד תורה. כמו"כ הסביר שהסיבה שאצל שבט יששכר כתוב קודם השם, נתנאל בן צוער, ורק לאחר מכן כתוב שהוא היה נשיא, בניגוד לשאר השבטים שם כתוב קודם שהיה נשיא ורק לאחר מכן כתוב את שמו היא משום שנתנאל בן צוער היה ראוי להקריב את הקרבן גם ללא שהיה נשיא, בניגוד לשאר הנשיאים שרק מעלתם כנשיאים אפשרה להם להקריב את הקרבן. יש לומר שכוונתו למעט את כל הנשיאים חוץ מנחשון בן עמינדב שגם עליו כתב אוה"ח שהיה ראוי להקריב את הקרבן גם ללא שהיה נשיא. בהסברו השני כתב ששמו של נתנאל בן צוער מורה על שזכה לדרגת קניין של תורה ולכן התורה הקדימה את שמו. בהסבר השם "נתנאל" כתב שהכוונה היא להזכרת נתינת התורה על ידי ה', ו"בן צוער" משמעו שהתורה נקנית בצער וביסורים.

[42] רש"י: הטעם לכפילות "הקרב", גם בפסוק יח' וגם בפסוק יט' היא משום שבזכות שני דברים זכה יששכר להקריב את קרבנו שני. האחד משום שהם ידעו את התורה והשני משום שהם היו אלה שייעצו לשאר הנשיאים להביא את הקרבנות לחנוכת המזבח. טעמא דקרא: הכפילות באה לומר שגדול המעשה יותר מן העושה ונחשב הדבר שגם קרבנות שאר הנשיאים הוקרבו על ידי נתנאל בגלל שהשיא להם את העצה להקריב. אוה"ח: יש כאן שלש פעמים את השורש ק.ר.ב דבר שנמצא רק אצל נחשון מכיוון ששלשת הפעמים שמוזכר כאן ק.ר.ב מורים על שלשת ההקרבות: עצם הקדמתו להקרבה, הקרבן שהוקרב יחד עם הקרבן עצמו – כלומר המידות הטובות והמעשים הטובים, והקרבן עצמו. רש"ר: הכפילות באה לומר שלמרות שנתנאל בן צוער רק חזר על מה שעשה נחשון בן עמינדב לפניו, הרי שהקרבתו של נתנאל חשובה כהקרבה הראשונה של נחשון.

[43] רש"י. אוה"ח: הסיבה שנקרא כך היא משום ששבט זבולון מעמיד את שבט יששכר ומאפשר לו ללמוד תורה, שייך בו לשון "אב". "אליאב" הכוונה היא שהשם "אב" מתייחס אליו, ו"בן חלון" הכוונה היא שלמרות שהוא עצמו חולין, למרות שהוא עצמו אינו עוסק בתורה, למרות זאת נקרא אב למלך משום שהוא מפרנס את שבט יששכר.

[44] אוה"ח: נקרא אליצור בן שדיאור משום שהדבר רומז לצרי, לרפואה שהעלה ה' לשבט ראובן בכך שמחל לראובן על עוונו.

[45] אוה"ח: הסיבה שנקרא שלומיאל בן צורישדי היא לרמוז ששבט שמעון שילם על חטאיו במכירת יוסף ובמעשה זמרי. שלומיאל מרמז שה' שילם להם את עונשם וצורישדי בא לרמז שה' אמר לצרותיו של שמעון די מכיוון שהוא כבר נענש מספיק.

[46] אוה"ח: הסיבה שנקרא אליסף בן דעואל היא משום שיש כאן רמז שבני גד נאספו לעריהם על פי ציווי ה' (אל – יסף) ורק גיבורי החיל עברו כחלוצים לפני המחנה. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא ששבט גד קיבל נחלה נוספת על מה שתכנן ה' לתת לעם ישראל, את עבר הירדן המזרחי, וה' הסכים לדעתם. "בן דעואל" מרמז שבני גד עשו היכר להיותם עובדי ה' על ידי בניית המזבח לעדות.

[47] א"ע הסתפק אם הכוונה היא ליום השבת, ולצורך חנוכת המזבח הקריבו את קרבן החנוכה גם בשבת או שהכוונה היא שביום השביעי של חנוכת המזבח הקריב אלישמע. בסוף הכריע שהכוונה היא ליום השביעי של חנוכת המזבח. העמק דבר: יום זה היה בשבת עצמה וקרבנות הנשיאים דחו שבת כמו כל קרבנות הציבור.

[48] אוה"ח: הסיבה שנקרא אלישמע בן עמיהוד היא מכיוון שיוסף שמע אלי, לה', ואל אדונו הוא לא שמע. עמיהוד – עימי (ה') היה הודו (של יוסף) ולא עם אדם אחר.

[49] אוה"ח: נקרא כך משום שהכוונה היא "גמליאל, - עמי גמולים טובים, בן פדהצור הכוונה היא שפדו אותו (את יוסף) מבית הסוהר.

[50] אוה"ח: הסיבה שנקרא כך היא משום שיש כאן רמז לשאול שנקרא אב על שם המלוכה, ו"דן" על שם שנידון שהמלכות תילקח ממנו. בהסבר נוסף כתב שהרמז הוא למרדכי היהודי שאיבד את זרע עמלק, ובן גדעוני מרמז על שנגדעה מלכותו של שאול בגלל שלא איבד את עמלק.

[51] אוה"ח: יש כאן רמז לשמשון שה' היה בעזרו. עמי שדי היינו שרוח ה' הייתה עימו. הסיבה שנקרא "אחי" היא כדי לרמוז ששמשון פעל למען אחיו בני ישראל.

[52] א"ע וכתב שני פירושים מדוע נקרא עשתי עשר: א. מלשון עשתונותיו, שהמחשבה מולידה, כמו"כ המספר עשר הוליד את המספר אחת עשרה. ב. מכיון שזהו מספר שלפני שתים עשרה.

[53] אוה"ח: הסיבה שנקרא פגעיאל בן עכרן היא משום שהאחים נידו את אשר כאשר הוא בא ואמר להם את חטאו של ראובן ולאחר מכן, כשראובן חזר בתשובה, הם קרבוהו. "פגעיאל" היינו שאחיו פגעו בו וקירבוהו לאחר שראובן הודה. בהסבר נוסף כתב שהכוונה היא שה' פגע באשר בכך שבירך אותו בבנים.

[54] אוה"ח: אחירע היינו שהיה רע בעיניו הנחלות שקיבלו אחיו מכיוון שנפתלי קיבל נחלה טובה.

[55] עפ"י אונקלוס. ספורנו: חנוכת המזבח בזמן המשכן היה דבר מועט ביחס לחנוכת המזבח שהייתה בבית המקדש הראשון.

[56] רש"י. רשב"ם: הכוונה היא ליום בו התחילו לחנוך את המזבח, אך עצם החנוכה הייתה ארוכה יותר מיום אחד. אוה"ח: הכוונה היא שכל הנשיאים הביאו את קרבנם ביום אחד אלא שה' אמר להפריד את הנדבה כך שכל נשיא יקריב קרבן אחד בכל יום.

[57] אונקלוס. אוה"ח: כוונת התורה כאן היא לשבח את נשיאי ישראל שהם בעצמם יזמו את הקרבת הקרבנות ולא היו צריכים לאחרים שיאמרו להם לעשות כן. בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שכולם היו שווים במצווה זו, אולם במדריגות ההקרבה כן היו שינויים, שהרי נחשון היה במדריגה הגבוהה ביותר מבין כל הנשיאים.

[58] אונקלוס. רש"י: הסיבה שהתורה סיכמה את מספר הקערות היא משום שהתורה רצתה לומר שלא אירע פסול באף קערה שהביאו הנשיאים. העמק דבר: הסיבה שאצל הקערות והמזרקים לא כתוב כאן שוב שהם היו מלאים בסולת ואילו אצל הכפות כתוב שהם היו מלאים בקטורת היא משום שהתורה רק כתבה את החידוש שהכלים היו קרבנות ציבור ואילו במנחה עצמה לא היה שום חידוש שבא משל ציבור. אולם לגבי הכלים עצמם היה חידוש שהם באו משל ציבור. גם לגבי הקטורת היה בכך משום חידוש שהקטורת הוקרבה על גבי המזבח החיצון וגם שהייתה קרבן ציבור. משך חכמה: הסיבה שלא כתוב שהם היו מלאים בסולת היא משום שכדי שהסלת תתקדש, היה צורך שיבללו אותה בתוך העזרה בכלי שרת. אם היו בוללים את הסולת בשמן לפני יום ההקרבה, היה הסולת נפסל בלינה. לכן הנשיאים בללו את הסולת רק באותו יום שבו הם הקריבו את קרבנם. יוצא שביום הבאת הקרבנות היו רק הקערה והמזרק של נחשון מלאים בסולת. זאת לעומת הקטורת שאינה נפסלת בלינה ולכן הכפות כן היו מלאים בקטורת כבר ביום שבו הביאו הנשיאים את הקרבנות.

[59] אונקלוס.

[60] אונקלוס.

[61] רש"י: הסיבה שהתורה חזרה וכתבה שמשקל כל קערה הייתה מאה ושלשים שקלים היא לומר לנו באיזה שקל שקלו את הכסף. בהסבר הסיבה מדוע התורה כתבה את החשבון הכולל של כל הכלים כתב שהתורה רצתה להדגיש שלא היה הבדל בין כאשר שקלו כל כלי בנפרד לכאשר שקלו את כל הכלים ביחד, המשקל של כל כלי היה זהה. רמב"ן בפסוק ב' הקשה על רש"י: אם היה כאן נס שכל אחד מהכלים היה זהה במשקלו כאשר שקלו אותו בנפרד וכאשר שקלו אותו יחד עם הכלים האחרים, מדוע נעשה בכלל הנס הזה? ואם הדבר הוא כדרך הטבע, מדוע יש בכלל צורך לכתוב זאת? וכתב בשם הספרי שבכלי הדיוט הדבר הוא שכאשר שוקלים את כל הכלים יחד ולאחר מכן שוקלים כל כלי בנפרד, יש סטיה קטנה של המשקל. אולם הוא עצמו מפרש שכל הנשיאים הביאו את קרבם יחד, אלא שלא היה ניתן להקריב את כל הקרבנות באותו הזמן והיה צורך לחלק את זמן הקרבתם. לפיכך חזרה התורה וכללה את כל הקרבנות יחד כדי לומר שכל הקרבנות היו שקולים כנגד ה'. בפירוש נוסף כתב שהתורה הפרידה את הקרבנות משום שכל נשיא הביא את אותו הקרבן, אך כל אחד מהם התכוון לדבר שונה כאשר הביא את קרבנו.

[62] רש"י וכתב שסיבת החזרה היא לומר שהכפות היו עשויים מזהב ושמשקל הכפות היה בשקלי קודש.

[63] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שהתורה כתבה "כל הבקר" בלשון יחיד היא כדי לומר שיש גדר אחד לכל אלה שהקריבו את הקרבן. משך חכמה: הסיבה שכתוב רק אצל העולה "כל הבקר" ואילו אצל השלמים כתוב "כל בקר" שהוא צורה יותר של סמיכות היא משום שהיה הבדל בין זמן הקדשת הקרבנות לעולה וחטאת לזמן הקדשת הקרבנות לשלמים. בגלל שיש מעילה בקרבנות עולה וחטאת, הנשיאים הקדישו אותם רק בסמוך לשחיטתם. אולם בקרבנות שלמים אין מעילה. הלכך, הנשיאים הקדישו את קרבנות השלמים מיד, ולכן הסמיכות המורה על ההקדשה המוקדמת יותר של קרבנות אלה.

[64] רשב"ם.

[65] עפ"י רש"י בפסוק פד'.

[66] אונקלוס. רש"י: יש כאן שני כתובים המכחישים זה את זה. הפסוק בתחילת ספר ויקרא אומר שמשה רבינו היה נכנס לאוהל מועד ומשם היה ה' מדבר איתו, כשהכוונה היא שמשה היה מחוץ לפרוכת. הפסוק בפרשת תרומה סותרת את הפסוק בספר ויקרא שם כתוב שה' דיבר עם משה מעל הכפורת. הפסוק אצלינו מכריע בין שני הפסוקים: משה היה נכנס אל אוהל מועד והיה שומע את קול ה' שהיה יוצא מבין שני הכרובים. כלומר: משה היה עומד מחוץ לפרוכת אך קול ה' היה בוקע מעל לכפורת. ספורנו: התורה באה לומר שלמרות שחנוכת המזבח והמשכן היה פשוט יותר מאשר חנוכת ביהמ"ק הראשון, בכל זאת היה במשכן דבר שלא היה בביהמ"ק והוא שכאשר משה רצה להתנבא, הוא היה נכנס לתוך המשכן וזוכה שם לנבואה, ואילו בביהמ"ק הראשון לא היה יכול להחליט שהוא מתנבא ע"י כניסה אל ביהמ"ק. דבר זה מראה על מעלתם של הנשיאים ושל משה רבינו ורצון ה' שהתרצה בחנוכת המזבח שהם עשו. א"ע: ייתכן שהדברים הכתובים בתחילת ספר ויקרא נאמרו למשה לאחר חנוכת המזבח. אברבנאל: מה שאמרו חז"ל שלדברי ה' אל משה קדמה קריאה, אין הכוונה שמשה היה צריך לחכות לקריאה של ה' כדי לדבר איתו, שהרי מהפסוק כאן עולה שמשה היה יכול להחליט שהוא רוצה לדבר אל ה'. כוונת חז"ל באומרם שקדמה קריאה אל משה היא רק בשעה שה' היה יוזם את הדיבור אל משה על מנת לצוות אותו, היה ה' פותח בקריאה בשמו של משה כדי להראות את חביבותו. גם בעניין מקום שמיעת הקול כתב אברבנאל שאין כאן סתירה לפסוקים האחרים (כדברי רש"י) שהרי כוונת הפסוק היא לומר שמשה עצמו היה עומד בתוך אוהל מועד כדי לשמוע את דבר ה', וכאשר היה מחוץ לאוהל מועד, לא היה שומע את דבר ה'.

בסוף דבריו דן אברבנאל במהות הקול שהיה משה שומע, וכתב בהתחלה את דברי הרמב"ם שהכוונה אינה לקול מוחשי, אלא להשגה נבואית עליונה. אברבנאל דוחה את דברי הרמב"ם, שהרי במעמד הר סיני כתוב שה' ענה למשה על ידי הקול, ועם ישראל כולו שמע את קול ה' במעמד הר סיני, ופשוט הדבר (וכך גם כתב הרמב"ם בעצמו) שעם ישראל לא היה ראוי לנבואה. כמו"כ מצאנו שאצל הנביאים נאמר "קול" על מנת להפחית ממעלת נבואתם כמו שמצאנו אצל שמואל שהוא זכה לשמוע את קול ה' עוד לפני שהוא התחיל להתנבא. גם אצל משה רבינו מצאנו שה' הראה לו דברים מוחשיים (כמו בבניית המשכן וכדו') אך הם לא היו בכדי למעט את מדרגת נבואתו של משה, אלא משום שמשה היה זקוק לאותם המחשות. גם מה שכתב משה בתורה נאמר לו בקול מוחשי ומשה כתב בדיוק את מה שאמר לו ה' בקול זה. לכן מסיק אברבנא שהכוונה היא לקול מוחשי ממש. בסוף דבריו הוכיח שגם רש"י סובר כן.

[67] רש"י. כמו כן הסביר שה' היה מדבר בינו לבין עצמו וע"י כך משה היה שומע מאליו, ושקולו של ה' היה חזק כמו במעמד הר סיני. אוה"ח: ע"י דיבור של ה' היה נוצר מלאך שהיה אומר את הדברים למשה. א"ע: רק משה היה שומע את קולו של ה' משום שה' הוסיף לו הרגשה מיוחדת באוזן כמו שה' פתח את עיני נערו של אלישע כדי שיראה את מרכבות האש.

[68] עפ"י רש"י וכתב שהכתוב בא למעט את אהרון מהדיבור. א"ע: התורה באה לומר שכך היה דיבור ה' אל משה תמיד. העמק דבר: שני סוגים של דיבור היו אל משה. דיבור שכלל ציוויים לדורות ודיבור שכלל ציוויים שהיו לצורך שעה. ציווי שהיה לצורך דורות היה בא ממקום מצומצם שהיה על הכפורת, מבין שני הכרובים. ציווי לשעה היה בא מכל הכפורת ולאו דווקא מבין שני הכרובים. אלשיך: כאשר היה משה ניגש לדבר אל ה', הוא היה צריך רשות כדי להתחיל לדבר איתו. לכן בצלע הראשונה של הפסוק שם מדובר על תחילת הדיבור ועל נטילת הרשות, הדברים אינם כתובים בלשון נוכח. רק לאחר שמשה כבר קיבל רשות לדבר, כתבה התורה את הדברים בלשון נוכח – "וידבר אליו". כמו"כ הסביר שהטעם שהתורה כתבה כאן את אופן הדיבור עם משה הוא משום שמשה היה יכול לקבל חלישות הדעת לאחר שראה את הקרבת הקרבנות על ידי הנשיאים (כפי שאמרו חז"ל על אהרון) ולכן כתבה כאן התורה את מעלתו. אזנים לתורה: הסיבה שהתורה כתבה את עניין הדיבור אל משה היא משום שחנוכת המזבח היא שגרמה להשראת שכינה במשכן ולכך שמשה היה יכול לדבר עם ה' מהמשכן. כמו"כ הסביר שכוונת התורה בכך שהיא כתבה "וידבר אליו" היינו שמשה היה יכול לענות לה'. משך חכמה: הסיבה שהתורה כתבה את עניין הדיבור לפני עניין ההדלקה היא כדי לומר שלא ההדלקה היא שגרמה לדיבור עם משה, שהרי הקב"ה אינו צריך את ההדלקה, אלא שבזכות העבודה במשכן שרתה השכינה בישראל ובא הדיבור למשה.