במדבר פרק יא

ביאור ושנתם עם חלק מההערות לספר במדבר פרק יא'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם י' אדר תשע"ח

במדבר פרק יא

(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק הרשעים שבעם ישראל חיפשו עלילה כדי לפרוש מה', ולכן המציאו תלונה שהייתה רעה באזני ה'. הרשעים התלוננו שהם הלכו במשך שלושה ימים רצופים ללא חנייה, ושהדבר קשה להם,[1] וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק ה' שמע את תלונת הרשעים, וַיִּחַר אַפּוֹ ה' התמלא רוגז על הרשעים,[2] וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְקֹוָק אש מלפני ה' התלקחה ברשעים,[3] וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה האש שרפה את הרשעים שהיו בקצה המחנה[4]: (ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה הרשעים צעקו אל משה שיתפלל אל ה' שיסיר את האש,[5] וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק משה התפלל אל ה' כדי שיסיר את האש, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ האש שקעה במקומה (אם הייתה האש מסתלקת לאחד הצדדים, היא הייתה שורפת את כל מה שהיה בדרכה)[6]: (ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה קראו למקום בו האש שרפה את האנשים בשם תבערה (אמנם לא מפורש מי קרא למקום בשם זה),[7] כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְקֹוָק (הסיבה שקראו למקום זה בשם תבערה היא) מכיוון שבמקום זה שרפה אש ה' את הרשעים: (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה הערב רב שהיה בתוך בני ישראל בקשו בקשה של תאווה,[8] וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל הצטרפו לערב רב בבקשת התאווה שלהם,[9] וַיֹּאמְרוּ כך אמרו הערב רב ובני ישראל: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר מי ייתן לנו בשר לאכול[10]: (ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אנחנו זוכרים את הדגים שהיינו אוכלים במצרים בחינם,[11] אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים וכן אנחנו זוכרים איך אכלנו במצרים את הקישואים, האבטיחים, החציר (עשבים בשדה), הבצלים והשומים[12]: (ו) וְעַתָּה עכשיו, כשאנחנו נמצאים במדבר, נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה הנפש שלנו תאבה לכל הדברים הללו (לדגים, לקישואים וכו'),[13] אֵין כֹּל אך אין לנו את כל הדברים הללו,[14] בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ במדבר, עינינו נשואות רק למן ולא לשום דבר אחר. במדבר אנחנו יכולים לאכול רק את המן ולא שום דבר אחר[15]: (ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא המן היה עגול כזרע,[16] וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח מראה המן הוא כמראה אבן יקרה שנקראת בדולח[17]: (ח) שָׁטוּ הָעָם העם היה משוטט, העם היה מטייל (כדי ללקט את המן),[18] וְלָקְטוּ העם היה מלקט את המן, וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר לאחר הלקיטה, היו שלושה אופנים בהם היו מכינים את המן: טוחנים בריחיים, כותשים את המן במדוכה, או מבשלים בסיר גדול שנקרא פרור,[19] וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת היו מכינים את המן ועושים ממנו עוגות,[20] וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן הטעם של המן לאחר שהכינו אותו היה כמו לחלוחית של שמן, שיש לה טעם טוב[21]: (ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה בלילה, כאשר הטל היה יורד על מחנה ישראל,[22] יֵרֵד הַמָּן עָלָיו (לאחר ירידת הטל בלילה) היה המן יורד על גבי הטל[23]: (י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו משה שמע את העם כשכל משפחה נאספת יחד כדי לבכות,[24] אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ כל אחד נעמד בפתח אוהלו והתחיל לבכות, וַיִּחַר אַף יְקֹוָק מְאֹד ה' התמלא רוגז על בני ישראל על שהתלוננו,[25] וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע העובדה שבני ישראל התלוננו הייתה רעה גם בעיניו של משה[26]: (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק משה שאל את ה', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ למה גרמת רעה לעבדך, למה גרמת לי רעה, מדוע אני צריך לסבול על כך שבני ישראל מתלוננים,[27] וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ולמה לא מצאתי חן בעיניך, ובצלע הבאה של הפסוק מפרשת התורה מהי טענתו של משה, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי (למה גרמת לי רעה ולמה לא מצאתי חן בעיניך) ששמת עליי את כל הנטל של הנהגת בני ישראל. מדוע אני צריך לסבול את הנטל של עם ישראל[28]: (יב) הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה האם אני אביהם של כל עם ישראל,[29] אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ האם כל עם ישראל הם בניי,[30] כִּי תֹאמַר אֵלַי (האם אני ילדתי את עם ישראל ועם ישראל הם בניי) שאתה אומר לי,[31] שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק (שאתה אומר לי) לשאת את עם ישראל, להנהיג את עם ישראל, כמו שהאומן, המטפל בתינוק, נושא את התינוק בסבלנות. כמו שהאדם המטפל בתינוק מטפל בו בסבלנות, כך ציווה ה' את משה להנהיג את עם ישראל בסבלנות,[32] עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו (שאתה אומר לי להנהיג את עם ישראל בנחת) עד שייכנסו לארץ ישראל[33]: (יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה מהיכן יש לי בשר לתת לכל העם שמתלונן,[34] כִּי יִבְכּוּ עָלַי (מהיכן יש לי בשר) שהעם בוכה ומתלונן אליי,[35] לֵאמֹר כך אומר לי העם בשעה שהוא מתלונן: תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה תן לי בשר כדי שנוכל לאכול אותו: (יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה אינני יכול לשאת לבדי את הנהגת העם הזה,[36] כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי משא הנהגת העם הזה כבר כבד לי מידי, אני לא יכול יותר להנהיג את העם לבד[37]: (טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי אם אתה עתיד להביא על בני ישראל פורענות גדולה בגלל שהם מתלוננים עליך,[38] הָרְגֵנִי נָא הָרֹג תהרוג אותי בבקשה עכשיו,[39] אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ (תהרוג אותי בבקשה) אם אני מצאתי חן בעיניך, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי (הסיבה שאני מבקש ממך להרוג אותי היא), כדי שלא אראה ברעה שתבוא על עם ישראל[40]: (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה, כתשובה על בקשתו שלא להנהיג את בני ישראל לבד,[41] אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל תכנס לי שבעים אנשים, כשכל אחד משבעים האנשים יהיה מזקני ישראל,[42] אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו הזקנים שתכנס יהיו האנשים שאתה יודע שבמצרים הם היו השוטרים של בני ישראל. שוטרים אלו היו מרחמים על בני ישראל ולא היו מכים בהם, ולכן הם עצמם היו מוכים על ידי הנוגשים המצריים, כעונש על כך שבני ישראל לא הספיקו את מכסת עבודתם היומית,[43] וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד תשכנע את הזקנים, ותיקח אותם איתך למשכן,[44] וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ הזקנים שתכנס יעמדו איתך בפתח המשכן, כדי שבני ישראל יראו אותך אוסף אותם, וינהגו בהם כבוד[45]: (יז) וְיָרַדְתִּי אני (ה') אתגלה בפתח המשכן,[46] וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם אני (ה') אדבר איתך בפתח המשכן,[47] וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם אני אקח מרוח החכמה שעליך ואתן חלק ממנה על שבעים הזקנים,[48] וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם הזקנים יישאו איתך בנטל הנהגת בני ישראל, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ ואתה לא תצטרך לשאת את הנהגת העם הזה לבד: (יח) וְאֶל הָעָם תֹּאמַר (ה' המשיך בדבריו אל משה) תאמר אל בני ישראל, הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר תכינו את עצמכם לפורענות שתבוא מחר,[49] וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר ומחר תוכלו לאכול בשר,[50] כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְקֹוָק (אתם תאכלו בשר) כיוון שאתם בכיתם באוזניו של ה'. (אמנם לה' אין ח"ו אוזניים, אלא הדברים נאמרו על דרך ההשאלה),[51] לֵאמֹר כך אמרתם בשעה שבכיתם, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם מי יאכיל אותנו בשר במדבר, הרי היה טוב לנו יותר לו היינו נשארים במצרים,[52] וְנָתַן יְקֹוָק לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם ה' ייתן לכם בשר, ואתם תוכלו לאכול את הבשר: (יט) לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם אתם תאכלו את הבשר הרבה מאוד ימים: לא רק יום אחד, לא רק במשך יומיים, לא רק במשך חמישה ימים, לא רק במשך עשרה ימים ולא רק במשך עשרים יום אתם תאכלו בשר[53]: (כ) עַד חֹדֶשׁ יָמִים הצדיקים מביניכם יאכלו את הבשר אפילו חודש שלם לפני שהם ימותו. אמנם הרשעים מתו מיד, בעוד הם היו עסוקים לאכול את הבשר,[54] עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם (אתם תאכלו את הבשר) עד שהבשר יימאס עליכם,[55] וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא הבשר יהיה לכם לתקלה,[56] יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְקֹוָק אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם (הסיבה שתבוא עליכם פורענות היא) מכיוון שבבקשתכם לבשר, אתם מראים שאתם מאסתם בה' שהשרה את שכינתו ביניכם,[57] וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו בכיתם לפני ה', לֵאמֹר כך אמרתם בשעת הבכי, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם (שאלתם תוך כדי בכי) למה יצאנו ממצרים, הרי היה לנו טוב במצרים[58]: (כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה משה אמר אל ה', שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ העם שאני בתוכו מונה שש מאות אלף גברים שהולכים ברגל,[59] וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים ואתה אומר שאתה תיתן לשש מאות אלף האנשים בשר כדי לאכול במשך חודש ימים[60]: (כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם האם יישחט לבני ישראל צאן ובקר שיספיק לכל כך הרבה אנשים,[61] אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם גם אם יאספו להם את כל הדגים שבים, לא יספיקו הדגים כדי להאכיל את כל שש מאות אלף (600,000) האנשים.[62] אמנם משה רבינו ידע שה' יכול לעשות נס כדי שהבשר יספיק לכל בני ישראל, אך משה לא חשב שה' יעשה נס, אלא חשב משה שה' ישמיד חלק גדול מעם ישראל, כך שיהיה קל יותר לספק בשר לכל העם[63]: (כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה: הֲיַד יְקֹוָק תִּקְצָר האם דבר ה' יתעכב, האם דבר ה' לא יוכל להתקיים,[64] עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא עכשיו אתה תראה האם מאמרי יתקיים או לא[65]: (כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְקֹוָק משה יצא מאוהל מועד ודיבר אל בני ישראל,[66] וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם משה כינס שבעים אנשים שהיו מזקני ישראל,[67] וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל משה העמיד את הזקנים מסביב למשכן[68]: (כה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק בֶּעָנָן ה' התגלה בענן,[69] וַיְדַבֵּר אֵלָיו ה' דיבר אל משה, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים ה' העביר מרוח החכמה שהייתה על משה והעביר מרוח החכמה לזקנים, וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ כאשר שרתה על הזקנים רוח החכמה שה' נתן עליהם ממשה, הזקנים התנבאו,[70] וְלֹא יָסָפוּ לאחר נבואה זו, לא התנבאו הזקנים פעם נוספת[71]: (כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה מתוך שבעים הזקנים שאסף משה, נשארו שני זקנים במחנה, ולא הגיעו אל פתח אוהל מועד,[72] שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד שם אחד מהזקנים היה אלדד ושם הזקן השני היה מידד, וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ על אלדד ומידד שרתה רוח נבואה,[73] וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים אלדד ומידד היו כתובים על הפתקים שמשה רשם. ה' ציווה את משה לכנס שבעים זקנים, כך שיוצא שכל שבט מוסר שישה זקנים לשם שבעים הזקנים, חוץ משני שבטים שבמקום למסור שישה זקנים, ימסרו חמישה זקנים. כדי להחליט איזה שבט ימסור רק חמישה זקנים (ולא שישה) כתב משה על שבעים פתקים זקן ושני פתקים השאיר ריקים, ושבעים הזקנים שנטלו את אחד הפתקים עליהם היה כתוב זקן, נבחרו להיות שבעים הזקנים. התורה כאן אומרת שאלדד ומידד היו מאלו שיצא להם פתק "זקן" ובכל זאת לא נאספו יחד עם שאר הזקנים מרוב ענווה,[74] וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה אלדד ומידד לא יצאו ממחנה ישראל למשכן,[75] וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה אלדד ומידד נשארו במחנה ושם הם התנבאו בעוד ששאר שישים ושמונה הזקנים התנבאו ליד המשכן: (כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה המשרת של משה רץ אל משה ואמר לו,[76] וַיֹּאמַר המשרת אמר למשה: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה אלדד ומידד נמצאים במחנה ושם הם מתנבאים[77]: (כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה יהושע בן נון שהיה משרתו של משה ענה על דבריו של המשרת שאמר למשה שאלדד ומידד מתנבאים,[78] מִבְּחֻרָיו יהושע היה משרת את משה עוד מהיותו צעיר,[79] וַיֹּאמַר יהושע אמר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם משה אדוני! תאסור את אלדד ומידד. הסיבה שנבואתם של אלדד ומידד לא מצאה חן בעיני יהושע היא מכיוון שיהושע חשב שרק רבו, משה, הוא שצריך להתנבא. אמנם על שאר הזקנים לא הקפיד יהושע כיוון שהיה ברור שהם התנבאו מכוחו של משה, אך אלדד ומידד נשארו במחנה ונבואתם לא הייתה מכוחו של משה[80]: (כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה משה אמר ליהושע: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי האם אתה מקנא באלדד ומידד בשבילי, האם אתה חושש לכבודי כשמפריע לך שאלדד ומידד התנבאו,[81] וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְקֹוָק נְבִיאִים הלוואי וכל עם ישראל יהיו נביאים,[82] כִּי יִתֵּן יְקֹוָק אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (הלוואי וכל עם ישראל יהיו נביאים) על ידי שה' ייתן על עם ישראל רוח נבואה[83]: (ל) וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל משה הלך יחד עם הזקנים מפתח המשכן אל תוך המחנה, כדי לחלוק כבוד לזקנים[84]: (לא) וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְקֹוָק ביום למחרת, נשבה רוח מאת ה',[85] וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם הרוח הפריחה עופות שנקראים שליו מים סוף,[86] וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה הרוח שנשבה הטילה את השליו על מחנה ישראל,[87] כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה השליו כיסה שטח של מהלך יום אחד מסביב למחנה ישראל. השליו כיסה שטח שאם אדם מישראל היה צריך ללכת ממחנה ישראל למקום בו כבר לא היה שליו, הוא היה צריך ללכת מרחק של יום הליכה לכל כיוון,[88] וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ והגובה של ערימות השליו היה שתי אמות מעל לקרקע[89]: (לב) וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה בני ישראל קמו במשך כל היום וכל הלילה שלאחריו, וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וכן קמו בני ישראל ביום למחרת שה' הטיל את השליו מסביב למחנה שלהם, כך שבסך הכל אספו בני ישראל את השליו במשך יומיים והלילה שביניהם, וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו בני ישראל אספו את השליו במשך יומיים, הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים מי שאסף מעט שליו, למשל, אדם עצלן או אדם שהייתה לו מגבלה כלשהי, אסף עשרה חמרים של שליו. חמר הוא שם מידה שהייתה נהוגה בימיהם, והתורה מספרת שגם מי שאסף רק מעט שליו, אסף כמות גדולה של שליו, וכל שכן אלו שאספו הרבה שליו, אספו כמות גדולה של שליו,[90] וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה בני ישראל פרסו את השליו שאספו מסביב למחנה[91]: (לג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם כאשר בשר השליו היה עוד בין שיני בני ישראל, טֶרֶם יִכָּרֵת והשליו עוד לא הספיק להיות מעוכל על ידי בני ישראל,[92] וְאַף יְקֹוָק חָרָה בָעָם ה' התמלא ברוגז על בני ישראל,[93] וַיַּךְ יְקֹוָק בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד ה' שלח בבני ישראל את מכת הדבר שהמיתה הרבה אנשים מישראל. במשך חודש מתו אנשים מבני ישראל בדבר, ולאחר חודש, נגמר הדבר[94]: (לד) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה משה קרא למקום זה בשם קברות התאווה,[95] כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים (הסיבה שמקום זה נקרא קברות התאווה היא) מכיוון ששם קברו את המתים שהתאוו לבשר[96]: (לה) מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת מקברות התאווה נסעו בני ישראל למקום שנקרא חצרות, וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת בני ישראל שהו בחצרות והתעכבו שם[97]:

 

 

[1] רש"י, לדבריו מתאוננים היינו מלשון עלילה. א"ע פירש שהכוונה היא מלשון עמל. רמב"ן הסביר שהוא מלשון צער, ובני ישראל כאבו ודאגו מה יהיה כאשר הם יסתובבו במדבר, וחטאם היה שהם היו צריכים לסמוך על ה' ולשמוח. רשב"ם כתב שהם היו מצטערים מטורח הדרך.

[2] אונקלוס.

[3] אונקלוס.

[4] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהאש שרפה את הגדולים במחנה ישראל. הכלי יקר מפרש שהאש אכלה את הרשעים ואת האנשים המובחרים: המובחרים היו בקצה המחנה, בתחילת המחנה, והרשעים היו בקצה המחנה. הסיבה לכך היא שהבינוניים ילמדו מכך מוסר בק"ו: אם רק הצדיקים היו נפגעים, היו אומרים הבינוניים שהם נפגעו בגלל שהם קרובים אל ה' ואילו רק הרשעים היו נפגעים, היו אומרים שהרשעים חטאו.

[5] רש"י. א"ע: צעקה זו הייתה בפיוס. כלי יקר: הסיבה שהרשעים צעקו על משה ולא התפללו לבד אל ה' היא מכיוון שחשבו שמשה לא הכיר שהיה זה אש שבא להעניש אותם.

[6] רש"י. א"ע: האש כבתה. ספורנו: האש שקעה בניגוד לטבע שלה שהיא עולה, כדי שבנ"י יכירו שאש זה היה אש של נס.

[7] אונקלוס.

[8] אונקלוס + רש"י. רמב"ן: התאווה הייתה באותו מקום של תבערה. הכלי יקר מסביר מדוע נקרא הערב רב בשם אספסוף (זהו המקום היחיד בתורה שהערב רב נקרא כך) ומסביר שהסיבה היא שברחו מסוף המחנה, שהרי היה שם אש ששרף את האנשים שם.

[9] רש"י. א"ע: לאחר שהתאוו תאווה, עוד חזרו ובכו. ספורנו: הם חזרו להתלונן כמו שעשו לפני כן.

[10] אונקלוס. רש"י: אמנם היה לבנ"י בשר מהבהמות שהיו להם, אך היו מבקשים עלילה על ה'. רמב"ן: במדבר, הייתה מוגבלת כמות הבשר ורק הגדולים היו אוכלים בשר, ואילו דגים בני ישראל לא אכלו מיום שיצאו ממצרים.

[11] אונקלוס. רש"י: חינם מהמצוות. רמב"ן: הדייגים המצרים היו מעבידים אותם בעבודת הדייגות, והיו נותנים להם חלק מהדגים, וכן בשאר הדברים המוזכרים בפסוק. או שהכוונה היא שהיו נותנים לבני ישראל דגים קטנים שאין להם ערך. א"ע: הדגים היו זולים.

[12] אונקלוס. רש"י: המן היה משתנה לכל דבר חוץ מאלו מפני שדברים אלו קשים למיניקות.

[13] אונקלוס. לפירושו התאווה ייבשה את נפשם. הרמב"ן הוסיף פירוש נוסף שהכוונה היא שהמאכל מוליד ליחה בנפש, ובגלל שהם לא אכלו מאכלים, נפשם התייבשה.

[14] אונקלס. א"ע: אנחנו חסרים הכל.

[15] אונקלוס. רמב"ן: אפילו מה שאנחנו כן אוכלים, אין זה מספיק להשביע אותנו.

[16] רש"י. רשב"ם: המן היה נראה קשה ויבש, ולכן התלוננו. לפירושו, כעסו של ה' היה על כך שהיה ניתן לשנות את טעם המן על ידי טחינה בריחיים. א"ע: המן היה קל ללקיטה כמו זרעים. לגבי זיהוי הגד התלבט הא"ע אם הכוונה לכוסברא או לחרדל.

[17] אונקלוס + רש"י.

[18] רש"י ואונקלוס.

[19] רש"י.

[20] אונקלוס.

[21] רש"י. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא לעיסה שנילושה בשמן.

[22] אונקלוס.

[23] אונקלוס.

[24] רש"י. בפירושו השני כתב שהעם בכה על עסקי משפחה, העם בכה על כך שנאסרו עליו העריות.

[25] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שכעס ה' היה גדול מאוד היא שכאשר אדם חוטא בגלל שיש לו פיתיוי גדול, הרי שיש לדון אותו לכף זכות, ואילו כאן לא היה להם שום פיתוי.

[26] אונקלוס. אוה"ח: לאדם אכפת מאוד ממעשי ידיו, כמו ששמואל לא רצה לראות את לקיחת המלכות משאול, כך גם משה היה בצער על שהאנשים אותם הנהיג חטאו כך. בפירושו השני כתב אוה"ח שבעיני משה היה רע הכעס הגדול שה' כעס, ולמשה היה רע מאוד על הפורענות שה' התכוון להביא על עם ישראל.

[27] א"ע.

[28] אונקלוס.

[29] אונקלוס. א"ע: האם אני אמא שלהם. כן כתב הרמב"ן שהפירוש הוא היפך ממה שפירש אונקלוס: האנכי הריתי היינו האם אני אמא שלהם או אנכי ילדתיהו שאני אביהם. בסיום דבריו כתב שהכל מכוון כנגד האם. אוה"ח: אמנם, בני ישראל היו באמת בניו של משה שהרי כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו, וכן היה משה כולל את נשמות כל ישראל, אלא התכוון משה להדגיש שרק מי שילד בפועל את הבנים הללו הוא שאחראי לטפל בהם. בהמשך דבריו כתב שמשה היה אחראי על שנת תפקידים: גם תפקיד האב על עם ישראל וגם תפקיד האם. בפירוש נוסף כתב שהתכוון משה רבינו לדבר על שני הזמנים בהם חייב האב לפרנס את בנו: מדין תורה. "האנכי הריתי" החיוב הוא עד בן שש, ומדין חז"ל "אנכי ילידיתיהו" היינו על חובת האב לפרנס את בניו עד גיל 13, ומשה אמר שאנשים אלו הם גדולים יותר משני חיובים אלו, ולכן אינו חייב לשאת אותם.

[30] אונקלוס.

[31] רש"י.

[32] אונקלוס. רמב"ן: האומן היינו האב או האם המטפלים בתינוק.

[33] רש"י וא"ע.

[34] אונקלוס. אוה"ח: אם היו בנ"י מבקשים מזון בסיסי, היה חיבב משה לתת להם, אך הם מבקשים בשר, מותרות. ספורנו: עם ישראל יודע שאין לי בשר לתת להם, ואם כן, כאשר הם ניגשים אליי ומבקשים בשר, הם רק מחפשים תירוץ כדי להתלונן.

[35] אונקלוס.

[36] אונקלוס. רמב"ן: ברור שגם בתלונה הבאה היה משה הכתובת לתלונה, שהרי הוא זה שהוציא את בנ"י ממצרים. משה רק רצה שיהיו אנשים נוספים איתו בהנהגה כדי שכאשר עם ישראל יתלונן, הם יעזרו לו להרגיע את העם. ספורנו: העם צריך עוד אנשים בהנהגה כדי שיוכל לבטוח בהם.

[37] אונקלוס + א"ע.

[38] רש"י.

בטעם שכתוב "את" בלשון נקבה כתב רש"י שהסיבה היא שתשש כוחו של משה כנקבה. הכלי יקר הקשה על כך: וכי משום שתשש כוחו של משה יאמר כלפי ה' לשון נקבה? על כך הסביר שהצדיקים כביכול מגבירים את כוחו של ה' ומשה לא היה יכול לעשות כן באותה עת. ספורנו כתב שאם אתה ה' עושה כן ואין אתה משלים את הנהגת עם ישראל לכבודי, כדי שאני אנהיג את עם ישראל לבד ואתכבד בכך, ובכך תחסר ההנהגה כמו שנקבה חסרה, הרגני נא הרוג. הרמב"ן כתב בפירושו הראשון שכך דרך הכתוב לומר את גם על זכר. בפירושו על דרך האמת כתב שהכוונה היא למידת הדין.

[39] אונקלוס. רמב"ן: הריגה היא על ידי חרב. או שהכוונה היא למיתה כל שהיא. אוה"ח: אם ה' לא יהרוג את משה, בנ"י יהרגו אותו, ואם כן ה' הוג אדם שהוא כבר מת.

[40] רש"י, ובאמת היה צריך להיות כתוב ברעתם, אלא שיש כאן תיקון סופרים. א"ע: הכוונה היא שמשה לא יראה ברע שהוא עצמו נמצא בה, כאשר הכוונה היא לרעה שהוא מנהיג את עם ישראל. ספורנו: משה ביקש למות, כדי שה' לא יצטרך להמשיך ולהחסיר את הנהגת עם ישראל לכבודו, וכך יוכל למנות הנהגה שלימה לעם ישראל ומשה לא יצטרך לראות את הרעה שהוא גורם לעם ישראל.

[41] רש"י.

[42] אונקלוס. רש"י: הזקנים הקודמים מתו באש תבערה. רמב"ן מסביר למה דווקא שבעים זקנים, וכותב שכל זקן הוא כנגד אחת מהאומות, והמספר שבעים כולל את כל הכוחות. משה על גבי שבעים הזקנים הוא רמז לכך שישראל הם על האומות לכן גם הסנהדרין מורכב משבעים דיינים, ויש שבעים ושתיים אותיות בשם ה' המפורש, כאשר השם מצטרף לשבעים ושתיים. בעל הטורים כותב כנגד 70 נפש שירדו למצרים וכנגד 70 אומות וכנגד 70 שמות שיש לה', ומונה שם את כל 70 השמות. וכן 70 שמות שיש לישראל. אוה"ח הסביר שהזקנים הקודמים מתו כאשר העם התאסף על חור, והסיבה שכתוב לי היינו שלא יערבב השטן את משה בבחירתו, ושהמינוי יהיה מה', ושיהיו מוכנים להקריב את נפשם לה'.

[43] רש"י. א"ע: הזקנים יהיו משוטרי בנ"י, ויש כאן שני תנאים: 1) שיהיו זקנים. 2) שיהיו שוטרים (שהרי יש חלק משוטרי בנ"י שאינן זקנים וחלק מהזקנים אינם שוטרים).

[44] אונקלוס + רש"י.

[45] רש"י.

[46] אונקלוס. רש"י: זהו אחד מעשר ירידות הכתובות בתורה. א"ע: הכבוד יתגלה בתוך ענן באש.

[47] רש"י ולא אל הזקנים. לפי הא"ע: גם הזקנים ישמעו את הקול. רמב"ן: ה' היה מדבר עם משה ומאצילות משה, ידעו הזקנים את אותה הנבואה.

[48] א"ע, ומשה לא יחסר מכך. רש"י: אני אגדיל מהרוח שעליך ואתן ממנו לזקנים. לפי רש"י: אצילות היינו גדולים. הרמב"ן פירש שהכוונה היא עיכוב, והכוונה היא שה' הניח מהנבואה שניבא בה את משה ושם על הזקנים. בשם המעתיקים הסביר הרמב"ן שאצילות היינו יציאת כח מהבורא ונתינתו על מישהו אחר, אך הרמב"ן דחה זאת. בסוף דבריו כתב הרמב"ן שלאורך כל שנות המדבר ידעו הזקנים מה ציווה ה' את משה. אוה"ח: מכיוון שה' נתן למשה כוחות כדי להנהיג את עם ישראל, ומשה עכשיו מבקש שלא להנהיג אותם לבד, לקח ממנו ה' את כל הכוחות שנתן לו.

[49] רש"י. א"ע: מצאנו לשון התקדשו גם לדבר טוב וגם לדבר רע.

[50] אוה"ח: הסיבה שלא נתן להם בשר מיד היא כדי שיחזרו בתשובה. רמב"ן: הסיבה שה' נתן להם בשר ולא דגים והדברים האחרים היא מכיוון שעיקר טענתם הייתה על הבשר.

[51] אוה"ח: ההקפדה על הבכי היא מכיוון שכאשר אדם רגוע ובוטח הוא מבקש ואיננו בוכה, ופה נכנסו בנ"י לפאניקה במקום להאמין בה'.

[52] אוה"ח, וה' גילה להם את הסיבה האמיתית לכך שהם בכו והיא שהם מאסו בה' ורצו לחזור למצרים, ובקשת הבשר הייתה רק תירוץ. רשב"ם כתב בפס' כ' שלו לא היו בנ"י שואלים למה יצאו ממצרים, לא היו נענשים כך, והפורענות באה עליהם על זה שהם התלוננו על יציאתם ממצרים.

[53] אונקלוס. אוה"ח: לכל אדם יש צורך לאכול כמות מסוימת כדי למלא את תאוותו, וה' ציווה שכל אחד יאכל עד שתתמלא תאוותו.

[54] רש"י.

[55] אונקלוס, ורש"י הסביר את דבריו שבנ"י יחשבו שאכלו יותר מידי בשר עד שהבשר ייצא דרך אפם. א"ע: הריח של הבשר ייצא.

[56] אונקלוס. רש"י: או שפירוש זרא הוא מפוזר, והיינו שהם ירחיקו את הבשר, או שהכוונה היא לחרב. א"ע ורמב"ן: מלשון זר, יבוא עליהם דבר שאינם רגילים בו. ספורנו: יאכלו עד שיוולד בהם מחלה.

[57] אונקלוס. רש"י: אם לא הייתי משרה את שכינתי ביניכם, לא היה ליבכם גובה להתלונן.

[58] רשב"ם.

[59] אונקלוס. לגבי האנשים הנוספים שהיו מעל לשש מאות אלף האנשים הסבירו רש"י וא"ע שהתורה לא חשה למנות את האנשים הנותרים על 600,000. רש"י הוסיף הסבר נוסף בשם ר' משה הדרשן שרק מי שיצא ממצרים התלונן.

[60] אונקלוס.

[61] אונקלוס.

[62] אונקלוס.

[63] רשב"ם. רש"י: בשם ר"ע כתב שמשה חטא בכך שהסתפק כאן באמונה בה', שהרי ברור שה' יכול להאכיל את כל עם ישראל, אלא שמשה לא הוענש כאן בגלל שהדבר היה בסתר. בשם ר"ש: ברור שה' יכול לספק את הבשר לכולם, ומשה לא כפר בכך, אלא שמשה הבין שהמחיר שה' יגבה מעם ישראל, העונש שיבוא על כך הוא גדול, ולכן אין זה משתלם לספק את הבשר לעם ישראל. ספורנו: טענתו של משה היא שגם אם ה' ישחט לבנ"י הרבה צאן ובקר, הדבר לא יועיל להשתיק את בני ישראל, שהרי בנ"י ביקשו בשר בתור תירוץ. א"ע: יש שאומרים שמשה שאל מה יענה לבנ"י בשעה שישאלו הם מהיכן יספק להם ה' בשר. בפירושו שלו כתב שמשה לא ידע שה' יעשה נס. אוה"ח: משה הבין מדבריו של ה' שה' יביא לבנ"י סוג אחד של בשר, ומשה טען שיש לספק הרבה סוגים שונים של בשר, שהרי לא כל אחד אוהב את אותו סוג של בשר. לפי"ז ניתן להסביר את שאלתו של משה שהרי כל הדגים שבים לא יספיקו, והרי אנחנו רואים שהעולם כולו אוכל דגים. אלא אמר משה לה' שהוא צריך לספק את כל סוגי הדגים לכל אדם מישראל למשך שלושים יום, כדי שיוכלו לבחור מה הם רוצים לאכול. כמו"כ כתב שאין ה' עושה נס לשם פורענות, וכן כתב הרמב"ן. הרמב"ן הוסיף שבאמת הדבר לא נעשה בדרך נס, אלא שהייתה רוח חזקה שהביאה הרבה שליו.

[64] אונקלוס. ספורנו: האם אינני יכול למצוא דרך שהם ימאסו כל מאכל, וכך אני אוכל לפתור את הבעיה שהם מורדים בה'.

[65] אונקלוס.

[66] א"ע. רש"י כתב שמשה בהתחלה אמר לבנ"י שהם לא מאמינים בה' שנתן להם כל כך הרבה טוב, ואז אמרו בנ"י שאין בכוחו של ה' להביא להם בשר, ולכן משה מחפש תירוץ, ואז אסף משה את הזקנים. אוה"ח: ה' אמנם ציווה את משה קודם כל לאסוף שבעים זקנים, ואח"כ לדבר עם העם, כדי לענות על טענתו של משה שאינו יכול להנהיג את העם לבד, אך משה קודם כל רצה לומר את הדברים לעם. רמב"ן הסביר שמדרשו של ר"ש ושל ר' יהודה הנשיא אינו מסתדר עם פשט הפסוקים.

[67] אונקלוס.

[68] אונקלוס.

[69] אונקלוס.

[70] אונקלוס.

[71] רש"י וא"ע. אונקלוס: מאותו רגע לא פסקו הנביאים מלהתנבא, וכן הסביר רמב"ן.

[72] רש"י.

[73] אונקלוס.

[74] רש"י. אמנם יש דעה בחז"ל שאלדד ומידד הם אלו שלא נבחרו כחלק מהשבעים, ולכן הם נשארו במחנה.

[75] א"ע + אונקלוס.

[76] א"ע. רש"י כתב שיש אומרים שזהו גרשם בן משה.

[77] אונקלוס.

[78] אונקלוס.

[79] רשב"ם. א"ע כתב שיש מפרשים שהכוונה היא שיהושע ענה כמו בחור, ולא כמו זקן. כלומר: תשובתו של יהושע לא הייתה תשובה חכמה. בשם עצמו כתב שיהושע היה מבחירי המשרתים של משה.

[80] אונקלוס ורשב"ם. רש"י: הטל עליהם צרכי ציבור כך שיתכלו. בפירושו השני פירש כאונקלוס. הסיבה שיהושע הגיב כך היא משום שחלק מהנבואה שהתנבאו אלדד ומידד היא שמשה מת ויהושע הוא זה שיכניס את בנ"י לא"י. ספורנו הסביר שיהושע חשב שהסיבה שאלדד ומידד לא יצאו לאוהל היא מכיוון שהם רצו להראות שהם יכולים להתנבא גם בלי אצילות מרוחו של משה וכמעין זה הסביר הרמב"ן. כמו כן כתב הרמב"ן שייתכן ונבואתם של אלדד ומידד היא נבואת שקר. בשם חז"ל כתב הרמב"ן שמנהגם היה שלא לומר דבר נבואה במקום שיש נביא גדול מהם. בשם הירושלמי הסביר הרמב"ן שכלאם היינו שימנע מהם רוח קדושה.

[81] אונקלוס + רש"י.

[82] א"ע.

[83] אונקלוס. כלי יקר: הסביר בשני אופנים. הראשון הוא שמשה אמר שברור שאם כולם יתנבאו ממנו, הוא לא יקנא בהם, שהרי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, אלא אפילו אם הנבואה תחול עליהם דרך צינור אחרת ולא דרך משה אין מה לקנא. בפירושו השני כתב שאם יתנבאו על ידי האצלת הרוח, ממילא תהיה נבואתם ארעית, אך אם ה' ממש ינבא אותם, יזכו לנבואה תמידית. כמו כן כתב שיהושע קינא מכיוון שהיה נער, ולכן דימו חז"ל את יהושע לירח שקינאה בשמש.

[84] א"ע + רש"י. רש"י כתב שפירוש ויאסף היינו שכל אחד נכנס לתוך הבית, ומלמד שה' לא הביא פורענות עד שכולם נכנסו אל תוך בתיהם.

[85] א"ע + אונקלוס.

[86] אונקלוס + ספורנו, וכתב ספורנו שים סוף היה דרומית למחנה ישראל.

[87] אונקלוס. רש"י: ויטוש היינו ויפשט. א"ע: הכוונה היא לכריתה, ה' כרת חלק מהשליו שנמצא בים והביא אותו לבנ"י.

[88] אונקלוס. א"ע: הטעם שהשליו היה רק מסביב למחנה הוא משום שאם היה בתוך המחנה, היה מפיל את האוהלים.

[89] אונקלוס. רש"י: השליו היה פורח עד שתי אמות כדי שיהיה ניתן לתפוס אותו.

[90] רש"י.

[91] א"ע.

[92] רש"י ועיין שפ"ח. בפירושו השני כתב רש"י שהכוונה היא שהאדם לא הספיק לפסוק, לחתוך בשיניו את השליו, ומיד הוא מת. הספורנו מחלק בין המתאווים שאכלו את הבשר ומיד מתו, לשאר העם שאכלו בלי להתאוות שהם אכלו חודש ימים.

[93] אונקלוס.

[94] אונקלוס + א"ע.

[95] א"ע וכתב אפשרות נוספת שהכוונה אינה למשה אלא לאדם אחר שקרא למקום זה בשם זה.

[96] א"ע.

[97] ספורנו. א"ע: פסוק זה דבר עם הפסוק שלאחריו, כאשר העם היה בחצרות, מרים דיברה נגד משה.