במדבר פרק לא

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר במדבר פרק לא'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם יא' אדר תשע"ח

במדבר פרק לא

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים תנקום מהמדיינים על הפורענות שהם הביאו על בני ישראל,[1] אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ אחרי שתילחם נגד המדיינים, אתה תמות[2]: (ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם משה דיבר אל בני ישראל, לֵאמֹר כך אמר משה לבני ישראל,[3] הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא תביאו מכם לצבא, אנשים צדיקים שהם חמושים,[4] וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְקֹוָק בְּמִדְיָן והם יהיו על מדין, יילחמו נגד מדין, כדי לנקום את נקמת ה' מהמדינים.[5] כאשר אדם מציק לישראל, הרי שהדבר נחשב שהוא מציק גם לה', ולכן, כאשר בני ישראל התנקמו במדין, נחשב הדבר גם לנקמת ה'[6]: (ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אלף אנשים לשבט, אֶלֶף לַמַּטֶּה אלף אנשים לשבט, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא מכל שבט תשלחו אלף אנשים לצבא, כדי להילחם נגד מדין. גם משבט לוי תשלחו אלף חיילים[7]: (ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה נבחרו ממשפחות ישראל אלף חיילים לכל שבט,[8] שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא סך הכל היו שנים עשר אלף חיילים חמושים מכל שבטי ישראל[9]: (ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא משה שלח את אלף הלוחמים מכל שבט, כדי שיתאספו יחד להיות צבא אחד,[10] אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא משה שלח את שנים עשר אלף החיילים ואת פינחס בן אלעזר לצבא שיתקוף את מדין,[11] וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ ברשותו של פינחס היו הארון והחצוצרות שהיו מריעים בהן בשעת מלחמה[12]: (ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן חיילי ישראל יצאו לצבוא על מדין, חיילי ישראל נלחמו נגד מדין,[13]  כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה (חיילי ישראל נלחמו נגד מדין) כמו שה' ציווה את משה, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר חיילי ישראל הרגו את כל הזכרים המבוגרים במדין[14]: (ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם חיילי ישראל הרגו את מלכי מדין יחד עם שאר החללים של מדין,[15] אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן התורה מונה מיהם חמשת מלכי מדין שהרגו ישראל: אוי, רקם, צור (שהיה אביה של כזבי)[16], חור ורבע,[17] וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב וכן, חיילי ישראל הרגו את בלעם בן בעור על ידי חרב[18]: (ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן חיילי ישראל לקחו בשבי את כל הנשים של מדין,[19] וְאֶת טַפָּם וכן לקחו חיילי ישראל בשבי את הטף של מדין,[20] וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וכן לקחו חיילי ישראל בשבי את הבהמות של מדין ואת הצאן והבקר של מדין, וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ וכן חיילי ישראל בזזו את כל הנכסים, את כל הרכוש של מדין[21]: (י) וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם את כל הערים שהיו בארץ מדין עצמה,[22] וְאֵת כָּל טִירֹתָם וכן את כל הארמונות שהיו במדין,[23] שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ (את כל הערים ואת כל הטירות) שרפו חיילי ישראל באש: (יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל חיילי ישראל לקחו את כל הבגדים שהם אספו כשלל ממדין,[24] וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה וכן לקחו חיילי ישראל את כל בני האדם שהם שבו ואת כל הבהמות שהם לקחו בשבי (מלקוח כולל גם את בני האדם וגם את הבהמות שנלקחו בשבי)[25]: (יב) וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חיילי ישראל הביאו אל משה, אלעזר וקהל ישראל, אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל את האנשים שלקחו בשבי, את הבהמות שלקחו בשבי ואת כל הבגדים שלקחו כשלל,[26] אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ חיילי ישראל הביאו את השלל והשבי אל מחנה ישראל שהיה במישור של מואב, על שפת נהר הירדן מול העיר יריחו: (יג) וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה משה, אלעזר והנשיאים יצאו מחוץ למחנה, כדי ללכת לקראת חיילי ישראל שיצאו מהמלחמה[27]: (יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל משה התרגז על המפקדים שפיקדו על החיילים שיצאו להילחם במדין,[28] שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת (משה כעס) על המפקדים הגדולים יותר שפיקדו על אלף חיילים, ועל המפקדים הקטנים יותר, שפיקדו על מאה חיילים, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה (משה כעס) על החיילים שחזרו מקרבות המלחמה[29]: (טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה משה אמר למפקדי הצבא, הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה (משה טען למפקדי הצבא) השארתם בחיים את הנשים של מדין[30]: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם הרי הן (הנשים) היו למכשול לבני ישראל בעצתו של בלעם,[31] לִמְסָר מַעַל בַּיקֹוָק עַל דְּבַר פְּעוֹר על ידי הנשים של מדין, אתם הגעתם למצב בו שיקרתם לפני ה', הנשים של מדין גרמו לכם לחטוא לפני ה',[32] וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְקֹוָק ובגלל נשים אלו, הייתה מגפת מוות בקהל ישראל[33]: (יז) וְעַתָּה עכשיו,[34] הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף תהרגו את כל הזכרים שבטף שאתם לקחתם בשבי,[35] וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ וכל אישה שכבר הגיעה לגיל שהיא יכולה להתחתן – עליכם להרוג[36]: (יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כל אישה שעוד לא הגיעה לגיל שהיא יכולה להתחתן, הַחֲיוּ לָכֶם אתם יכולים להשאיר בחיים[37]: (יט) וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים (משה אמר לכלל חיילי ישראל שהשתתפו במלחמה) תישארו מחוץ למחנה במשך שבעה ימים (אין הכוונה שייצאו מחוץ לכל שלושת המחנות, אלא הכוונה היא שהיה אסור לכל מי שהשתתף במלחמה להיכנס למשכן),[38] כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ כל מי שהרג אדם ממדין. אמנם אין מדובר על חייל מישראל שהרג אדם ממדין על ידי חץ או משהו דומה, אלא שהרג את המדיני על ידי דבר שמקבל טומאה, כמו חרב,[39] וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל וכל מי שנגע באחד מחללי מדין,[40] תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יש להזות עליו את מי הנידה ביום השלישי לטהרתו וביום השביעי לטהרתו. עליו לעבור תהליך של טהרה עם אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו,[41] אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם וכן, כל מי שלקחתם בשבי, חייב לעבור את שלבי הטהרה בשעה שיבוא להתגייר[42]: (כ) וְכָל בֶּגֶד כל פריט לבוש (אין הכוונה דווקא לבגדים אלא גם חתיכות בד גדולות וכדומה),[43] וְכָל כְּלִי עוֹר וכן כל הכלים שעשויים מעור (כגון ארנקים וכדו'),[44] וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וכל דבר שעשוי מחומר כלשהו שקשור לעיזים: בין אם מדובר בבגד עשוי מצמר, או בכלי שעשוי מקרני העיזים,[45] וְכָל כְּלִי עֵץ וכן כל הכלים העשויים מעץ, תִּתְחַטָּאוּ (פריטי הלבוש, כלים העשויים מעור, כלים העשויים מעיזים וכלי עץ) יש להזות עליהם את מי הנידה. גם עליהם לעבור תהליך טהרה עם אפר פרה אדומה[46]: (כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה אלעזר אמר לחיילים שיצאו למלחמה, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה זוהי גזרת התורה שה' ציווה את משה[47]: (כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת גם כלים שעשויים מזהב, כסף, נחושת, ברזל, אבץ ועופרת, כלומר: כלי מתכות, יש לטהר אותם בדרך נוספת. היו משתמשים רק בכלי מתכות בשעה שבישלו או עשו דברים אחרים באש, ולכן כלים אלו "בלעו" את איסורי המאכלות.[48] הלכך: בנוסף לטהרה של כלי המתכת מטומאת מת, יש לטהר אותם גם מאיסורי המאכל שנבלעו בהם. התורה כאן אומרת שכלי המתכת צריכים לעבור שני שלבי טהרה: טהרה מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה, ותהליך טהרה נוסף שיפורט בפסוקים הבאים[49]: (כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ כל כלי מתכת שרגילים להשתמש בו על האש, כגון כלים שמבשלים בהם,[50] תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר (כלי מתכת שרגילים להשתמש בו על האש) לאחר תהליך הטהרה מטומאת מת, יש להעביר כלי זה על האש: אם דרך השימוש בכלי, היא כאשר הכלי ממש נמצא על האש (כגון סיר), יש לשים את הכלי על האש עד שהכלי יהיה ממש לבן מהאש. תהליך זה נקרא ליבון. אך אם דרך השימוש בכלי היא להשתמש בו לדברים חמים (כגון תרמוס), יש להטביל אותו במים רותחים. תהליך זה נקרא הגעלה,[51] אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא אך בכל זאת, למרות שמלבנים ומגעילים כלים אלו, יש לטהר אותם גם מטומאת מת,[52] וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם כלי מתכת שאין משתמשים בו על האש (כמו כוס), לאחר תהליך הטהרה מטומאת מת, מספיק להטביל כלי זה במקווה, ולאחר הטבילה, כלי זה טהור[53]: (כד) וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם ביום השביעי לטהרתכם, תטבילו את בגדיכם, ובכך אתם תיטהרו, וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה לאחר שתיטהרו, יהיה מותר לכם להיכנס למחנה שכינה[54]: (כה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כו) שָׂא אֵת רֹאשׁ קבל את החשבון, תספור,[55] מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה את מספר השבויים מבני האדם ומהבהמות שנלקחו ממדין, אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה תמנה את השבויים יחד עם אלעזר והנשיאים[56]: (כז) וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ תחלק לחצי את השבויים מבין בני האדם והבהמות, בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא חצי מהשבויים, יקבלו החיילים הקרביים שיצאו למלחמה, כלומר, חצי מהשבויים יינתנו לשנים עשר אלף החיילים שיצאו למלחמה במדין,[57] וּבֵין כָּל הָעֵדָה וחצי מהשבויים יינתנו לעם ישראל כולו[58]: (כח) וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַיקֹוָק מהשלל, תפריש סכום לפני ה',[59] מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מבין החיילים שיצאו למלחמה, יש לקחת מכס לה'. על כל חמש מאות שבויים, על החיילים שיצאו למלחמה להפריש לה' נפש אחת (למשל: על כל חמש מאות אנשים שנלקחו בשבי, יש להפריש לה' אדם אחד),[60] מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן יש להפריש את המכס לה' מבני האדם שנלקחו בשבי וכן מהבקר, החמורים והצאן שנלקחו בשבי: (כט) מִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ ממחצית השבויים שתיתנו לחיילים שיצאו למלחמה, תיקח נפש אחת על כל חמש מאות נפשות, וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן תְּרוּמַת יְקֹוָק יש לתת את המכס שתיקחו מהחיילים שיצאו למלחמה, כתרומה לפני ה', לאלעזר הכהן[61]: (ל) וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וממחצית השבויים שתיתן לעם ישראל כולו, תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים תיקח כמכס, אחד מתוך כל חמישים שבויים. (למשל על כל חמישים אנשים שנשבו, יש לקחת כמכס אדם אחד). אחוז הכוונה היא מספר גדול, וכיוון שמהחצי שקיבלו כל העם, היה צריך להפריש מספר גדול יותר של שבויים למכס לה', השתמשה התורה כאן במילה "אחוז",[62] מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה יש להפריש את המכס לה' מבני האדם שנלקחו בשבי וכן מהבקר, החמורים והצאן ומכל הבהמות שנלקחו בשבי (כמו הגמלים),[63] וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְקֹוָק את המכס שתיקחו מעם ישראל כולו, יש לתת ללויים שהם שומרים על משכן ה'[64]: (לא) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה משה ואלעזר עשו ככל מה שציווה ה' את משה. הם לקחו את המכס וחילקו אותו כמו שה' ציווה את משה[65]: (לב) וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ מניין בני האדם והבהמות שלקחו חיילי ישראל בשבי היה (וכעת התורה תפרט), יֶתֶר הַבָּז אֲשֶׁר בָּזְזוּ עַם הַצָּבָא מניין זה הוא בנוסף לשלל של מטלטלים (כמו כלים וזהב וכדומה) שנלקחו כשלל, ולא נכללו בספירה, כיוון שבני ישראל לא צוו לתת ממנו מכס,[66] צֹאן שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים בני ישראל לקחו בשבי שש מאות שבעים וחמשה אלף צאן (675,000): (לג) וּבָקָר שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף וכן לקחו בני ישראל בשבי שבעים ושניים אלף בקר (72,000): (לד) וַחֲמֹרִים אֶחָד וְשִׁשִּׁים אָלֶף וכן לקחו בני ישראל בשבי שישים ואחד אלף חמורים (61,000): (לה) וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף ומהנשים שלא הגיעו עדיין לגיל שהיו ראויות להתחתן, לקחו בני ישראל בשבי שלושים ושניים אלף (32,000): (לו) וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא חצי השבויים שניתן לחיילים שיצאו למלחמה היה, מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת מהצאן ניתנו לחיילים שיצאו למלחמה שלוש מאות שלושים אלף, ושבעת אלפים וחמש מאות צאן (337,500): (לז) וַיְהִי הַמֶּכֶס לַיקֹוָק מִן הַצֹּאן המכס לה' שנתנו החיילים שיצאו למלחמה מהצאן היה,שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים שש מאות שבעים וחמשה צאן (675). כאשר מחלקים את שלש מאות שלושים אלף שבעת אלפים וחמש מאות הצאן שקיבלו החיילים היוצאים למלחמה לחמש מאות, מקבלים תוצאה של שש מאות שבעים וחמשה: (לח) וְהַבָּקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף מהבקר, קיבלו החיילים שיצאו למלחמה, שלושים ושניים אלף בקר (32,000), וּמִכְסָם לַיקֹוָק שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים המכס לה' שנתנו החיילים שיצאו למלחמה מהבקר היה שבעים ושניים בקר (72): (לט) וַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת מהחמורים, קיבלו החיילים שיצאו למלחמה, שלושים אלף וחמש מאות חמורים (30500), וּמִכְסָם לַיקֹוָק אֶחָד וְשִׁשִּׁים המכס לה' שנתנו החיילים שיצאו למלחמה מהחמורים היה שישים ואחד חמורים (61): (מ) וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף מהנשים, קיבלו החיילים שיצאו למלחמה, ששה עשר אלף נשים, (16,000), וּמִכְסָם לַיקֹוָק שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים נָפֶשׁ המכס לה' שנתנו החיילים שיצאו למלחמה מהנשים היה שלושים ושתיים נשים (32): (מא) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת מֶכֶס תְּרוּמַת יְקֹוָק לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה משה נתן את המכס לתרומה לפני ה' לאלעזר הכהן, כמו שה' ציווה אותו לעשות: (מב) וּמִמַּחֲצִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ממחצית השבויים שקיבל כל עם ישראל, אֲשֶׁר חָצָה מֹשֶׁה מִן הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים חצי זה הוציא משה מהחיילים שיצאו למלחמה[67]: (מג) וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה מִן הַצֹּאן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת חצי מהצאן שניתנו לבני ישראל היה, שלוש מאות שלושים אלף, ושבעת אלפים וחמש מאות צאן (337,500): (מד) וּבָקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף מהבקר, קיבלו בני ישראל, שלושים ושניים אלף בקר (32,000): (מה) וַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת מהחמורים, קיבלו בני ישראל, שלושים אלף וחמש מאות חמורים (30500): (מו) וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף מהנשים, קיבלו בני ישראל, ששה עשר אלף נשים (16,000): (מז) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משה לקח ממחצית השבויים שקיבלו בני ישראל, אֶת הָאָחֻז אֶחָד מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם וּמִן הַבְּהֵמָה את החלק הגדול של אחד מחמישים מהנשים ומכל הבהמות, וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה משה נתן את אחד מחמישים השבויים שלקח מבני ישראל ללויים ששומרים את משכן ה', כמו שה' ציווה אותו לעשות: (מח) וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא מפקדי הצבא שפיקדו על אלפי החיילים של הצבא, קרבו אל משה,[68] שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת המפקדים שניגשו אל משה היו המפקדים הגדולים יותר שכל אחד מהם פיקד על אלף חיילים, והמפקדים הקטנים יותר שכל אחד מהם פיקד על מאה חיילים: (מט) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה מפקדי הצבא אמרו אל משה: עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ אנחנו קיבלנו את מניין החיילים שהופקדו בידינו, אנחנו יודעים את מספר החיילים שניתן לנו לפקד עליהם בשעת המלחמה,[69] וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ לא חסר לנו חייל אחד. אף חייל לא נהרג או נשבה במהלך המלחמה[70]: (נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק לכן, בגלל שלא חסר ממנו חייל אחד במלחמה, נדרנו להקריב קרבן לה',[71] אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב כל אדם שמצא כלי זהב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז הנשיאים מונים את הסוגים השונים של תכשיטי הזהב שהם לקחו במהלך המלחמה: אצעדה, צמיד, טבעת, עגיל וכומז, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָק (הנשיאים אומרים למשה שהם נדרו להקריב את תכשיטי הזהב לקרבן לה') כדי לכפר עליהם על שלא מיחו במהלך החטא עם בעל פעור[72]: (נא) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם משה ואלעזר לקחו מהמפקדים את כלי הזהב, כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה כל הכלים שתרמו המפקדים היו ראויים לשימוש, לא היה כלי אחד שהיה שבור[73]: (נב) וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיקֹוָק כל הזהב שהפרישו מפקדי הצבא בתרומה לפני ה' היה,[74] שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל משקל הזהב היה ששה עשר אלף שבע מאות וחמישים שקלים (16,750), מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת זהב זה התקבל מאת מפקדי הצבא שהיו שרי האלפים (מפקדים כל אחד על אלף חיילים) ושרי המאות (מפקדים כל אחד על מאה חיילים): (נג) אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ כל אחד מאנשי הצבא בזז לעצמו הרבה מאוד כלים שהיו עשויים מזהב, וכך התעשרו חיילים אלו בעושר גדול[75]: (נד) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת משה ואלעזר לקחו את הזהב שתרמו שרי האלפים ושרי המאות, מפקדי הצבא, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד משה ואלעזר הביאו את הזהב שתרמו מפקדי הצבא אל המשכן,[76] זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְקֹוָק משה ואלעזר עשו כלי  שרת מהזהב שתרמו המפקדים, ובשעת השימוש בכלים אלו לפני ה' במשכן, היו בני ישראל נזכרים בנס שנעשה למפקדי הצבא[77]:

 

[1] אונקלוס. רש"י כתב שתי סיבות לכך שהנקמה הייתה רק מהמדיינים ולא מהמואביים: א. כיוון שלמואבים היה סיבה לחשוש מבנ"י, שהרי ה' ציווה את בנ"י לא להתגרות בם מלחמה, אך להתגרות קצת היה מותר, ואילו למדיינים לא הייתה שום סיבה לפגוע בבנ"י. ב. כיוון שממואב ה' עתיד להוציא את רות המואביה. רמב"ן ואוה"ח: למרות שמשה לא נלחם, הרי שבגלל שהוא היה אחראי על הפעולה, נחשב הדבר שהוא התנקם במדיו. אוה"ח בפס' ו' כתב שהייתה כאן התחכמות נוספת של ה', כיוון שה' רצה שפינחס יהיה זה שיעמוד בראש הצבא, שהרי הוא התחיל במצוות, ולא רצה ה' לומר למשה שהוא עצמו לא יפקד על המלחמה, ולכן התחכם ה' ואמר לו שהוא יהיה אחראי, אך שלא ייצא ממש למלחמה. כלי יקר: משה לא רצה לצאת למלחמה עצמה, כיוון שהוא גדל במדין, ואם הייתה תקלה חלילה, היו תולים זאת בכך שמשה לא רצה להילחם.

[2] אונקלוס.

[3] רש"י מדגיש שלמרות שה' תלה את הדבר במיתתו, משה עדיין עשה זאת.

[4] רש"י ואונקלוס. רש"י אמר גם שאנשים הם אנשים צדיקים.

[5] אונקלוס. א"ע: תלגרו את כלי המלחמה שלהם, ודומה הדבר לדברי אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שמשה לא בחר בעצמו אנשים היא בגלל שהוא לא ידע מי חטא בהרהור, ולכן אמר משה לבני ישראל שכל מי שיודע בעצמו שהוא לא חטא, שייצא להילחם.

[6] רש"י. הכלי יקר הסביר שהמדינים עשו שני דברים רעים: הם פגעו בה' והם פגעו בישראל. לה' היה אכפת מפגיעתם בישראל ולכן הוא ציווה את בנ"י להיפרע מהם על נקמתם. אולם, משה פחד שאם יאמר לבנ"י שטעם המלחמה היא כדי לנקום את נקמת ישראל, וכאילו שלה' היה פחות אכפת מהפגיעה בו, בנ"י ירצו גם הם למחול למדינים על פגיעתם, כדי לאחר את מיתתו של משה. אוה"ח: הסיבה שכתוב "ויהיו על מדין" היא מכיוון שכח הקדושה שבהם היא תהיה על מדין.

[7] רש"י. רמב"ן ואוה"ח: הסיבה שלא שלח משה צבא גדול היא מכיוון שהוא רצה שרק האנשים הצדיקים יילחמו נגד מדיין. כמו כן כתב רמב"ן שמשה חשב להשמיד לגמרי את מדיין כמו שיש להשמיד את עמלק, ולכן קצף על קראי הצבא. רק לאחר שראה שהעם גם הוא רוצה בשלל, הסכים משה להשאיר את השלל. הסבר נוסף שכתב הרמב"ן הוא שמשה לא התכוון למלחמה כוללת נגד מדין, אך ה' עזר לחייליו שלמרות שההתקפה הייתה אמורה להיות התקפה מוגבלת, עימות מוגבל, הצליחו חייליו של משה לנצח את מדין לגמרי.

[8] אונקלוס. רש"י ורשב"ם: הסיבה שכתוב וימסרו הוא בגלל שהם נמסרו בעל כרחם, שהרי בני ישראל לא רצו לצאת להילחם נגד מדין, כיוון שמיתתו של משה הייתה תלויה בכך.

[9] אונקלוס.

[10] ספורנו.

[11] רש"י: מכאן שפינחס היה שקול כנגד כל שאר החיילים ולכן נכפל שוב אתם. בדבר הסיבות לכך שדווקא פינחס הוא שיצא עם שאר הצבא לתקוף את מדין, כתבו המפרשים מספר הסברים: א. כיוון שפינחס התחיל במצוות הפריעה ממדין. ב. כיוון שפינחס שמצד אימו היה מזרע יוסף, היה צריך לנקום מהמדינים על מכירת יוסף. ג. כיוון שהיה כהן משוח מלחמה.

[12] רש"י + א"ע. אמנם רש,י פירש שכלי הקודש כולל גם את הציץ, וכך נמנע מבלעם לפרוח באוויר על ידי כשפים.

[13] אונקלוס.

[14] א"ע.

[15] אונקלוס.

[16] א"ע.

[17] רש"י: הסיבה שהתורה הדגישה את חמשת מלכי מדין היא כדי ללמד שכולם היו שווים בעצה כדי להכשיל את ישראל, וכך כולם היו שווים בפורענות שבאה עליהם. אוה"ח: הכפל שהם היו חיילי מדין בא לומר שחיילי ישראל ידעו שהם מלכי מדין ובכ"ז הרגו אותם.

[18] בטעם של ההדגשה שאת בלעם הרגו בחרב כתב רש"י שכיוון שבלעם לקח את אומנותם של ישראל והשתמש בפיו נגד ישראל, לקחו בנ"י את אומנותו והשתמשו בחרב. בהסבר מה עשה בלעם במלחמה זו, שהרי לא היה מדיני, כתב רש"י שבלעם הלך למדין כדי ליטול את שכרו על העצה שהשיא למדין כיצד להכניע את ישראל, ובדרך גם השיא לישראל עצה רעה ואמר להם שאין להם סיכוי במלחמה נגד מדין, שהרי כאשר עם ישראל היה שש מאות אלף, לא היה להם כח מול מדין, קל וחומר אם הם יוצאים להילחם רק שתים עשרה אלף חיילים. א"ע כתב שבלעם חזר למדין, ויש אומרים שטעם הדבר הוא כדי לקבל את שכרו על העצה שהשיא להם. אוה"ח: בלעם נהרג לפני ששאר המלכים של מדין נהרגו.

[19] אונקלוס.

[20] אונקלוס.

[21] אונקלוס. א"ע: חילם הוא שם כולל לזהב, כסף ונחושת.

[22] העמק דבר להוציא ערים של מדין שהיו בארץ אדום, אליהם לא ניגשו ישראל להילחם.

[23] א"ע. רש"י הסתפק אם הכוונה היא למגורי השרים או שהכוונה היא למקום הכמרים של המדינים.

[24] א"ע.

[25] רש"י וא"ע.

[26] רש"י וא"ע, וכתבו שכאשר שבי מופיע ליד מלקוח, הרי שהשבי הוא האדם והמלקוח הוא הבהמה.

[27] אונקלוס. בטען יציאת משה אלעזר והנשיאים מחוץ למחנה, כתב רש"י שהסיבה היא שמשה ראה את נערי ישראל יוצאים לחטוף מהביזה. רשב"ם כתב שהסיבה היא כדי למנוע מחיילי ישראל להיכנס אל המחנה בעודם טמאים.

[28] אונקלוס. רש"י: הסיבה שמשה כעס דווקא על המפקדים היא מכיוון שהיה בכוחם למחות.

[29] תרגום יונתן.

[30] א"ע הסתפק אם הכוונה היא שהם השאירו חלק מהנשים בחיים, או שהכוונה היא שהם השאירו את כל הנשים בחיים. כלי יקר: הסיבה שמפקדי שצבא טעו ולא הרגו את הנשים היא מכיוון שהם למדו שכמו שכאשר התורה אסרה שעמוני או מואבי יבא בקהל ישראל, הכוונה הייתה רק לגברים ולא לנשים, כך גם כאשר הם יצאו להילחם נגד מדין, היה צריך להרוג את הזכרים אך לא את הנקבות.

[31] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שפינחס וחיילי ישראל טעו בדבר היא מכיוון שהם חשבו שהנשים החטיאו את ישראל מחוסר ברירה, שהרי היו חייבות לשמוע בקול בעליהן, אך משה אמר להם שהנשים הוסיפו מעבר למה שהיו חייבות לעשות, בכך שהם גם הכריחו את בני ישראל לעבוד עבודה זרה.

[32] אונקלוס.

[33] אונקלוס.

[34] אונקלוס.

[35] א"ע. כלי יקר: הטעם על ציווי הריגת הטף היא מכיוון שהיה חשש שבנ"י בכל זאת יטענו כלפי חייליהם שהם רצו להשאיר את הנשים בחיים, וכל הסיבה שהם הרגו את הנשים היה רק בגל שמשה כעס עליהם. לפיכך חשב משה שעדיף להרוג גם את הטף וגם את הנשים, וכל יחשבו בנ"י שהחיילים לא השאירו את הנשים בחיים, אלא שרצו להתייעץ עם משה מה לעשות בטף ובנשים. משה רצה שבני ישראל יחשבו שהספק היה על הטף כמו שהיה על הנשים.

[36] עפ"י רש"י. כמו"כ כתב רש"י שהכפילו במילה הרוגו, בא כדי שלא נבא לכדי טעות, שהציווי על כל אישה יודעת איש צמודה לציווי של הפסוק שלאחר מכן, ויש להשאיר אותם בחיים כמו שהשאירו את הנשים הקטנות. אוה"ח: הסיבה שהתורה אמרה בהתחלה הרוגו, ולא הסתפקה רק בציווי להרוג שבסוף הפסוק (ואז התורה הייתה יכולה להימנע מהכפילות ולא היה גם מקום לטעות) היא כדי לרמז שהתשובה של המפקדים היא במעשה ההריגה, וולא מעשה ההריגה, אין תשובה של החטא. בפירושו השני כתב שהכוונה היא לומר שיש מצווה להרוג את הזכרים לחוד ואת הנקבות לחוד. כלי יקר: את הטף ציווה להרוג מיד, אך לגבי הנשים היה מקום לבדוק את מי להרוג ואת מי להשאיר בחיים.

[37] אוה"ח: מדובר על רשות אך אין חובה להשאירם בחיים. כמו"כ כתב שהכוונה היא שיש לגיירם.

[38] רש"י.

[39] רש"י, וכנראה שצריך לומר שכוונת רש"י היא דווקא בחרב, שהרי בכלי אחר, הכלי הוא אב הטומאה ומי שנוגע בו הוא ראשון לטומאה. רמב"ן הקשה על רש"י: הרי טומאה בחיבורים היא רק מדרבנן, ואין צורך ללמד כאן את הדין של חרב שהוא כחלל, שהרי דין זה כבר נלמד בפרשת חוקת. לכן פירש רמב"ן שהכוונה היא לטומאת משא, שעל ידי הריגת המדיני, החיילי הישראלי נשא אותו.

[40] אונקלוס.

[41] רש"י.

[42] רש"י, שהרי גוי אוינו מקבל טומאה, ואם כן, סתם כך לא היה צורך שהם ייטהרו. רמב"ן: הציווי הוא שיטהרו את בגדיהם כדי שבני ישראל לא ייטמאו מבגדיהם. א"ע: הטעם שהשבויים היו צריכים להיטהר הוא משום הכבוד ששוכן עם בני ישראל.

[43] אונקלוס.

[44] אונקלוס.

[45] רש"י.

[46] אונקלוס. א"ע הסתפק אם הכוונה היא שהבגדים יהיו עימהם עד שיתחטאו או שהכוונה היא שיש לטהר אותם לבד.

[47] אונקלוס. רש"י: הסיבה שאלעזר הוא שציווה את הציוויים הרשומים כאן היא בגלל שמשה בא לכדי טעות בגלל שכעס, ואלעזר תלה את ההוראה ברבו דרך כבוד. א"ע: הסיבה שאלעזר הוא שאמר דברים אלו הוא מכיוון שתהליך הטהרה תלוי באלעזר, ולכן משה אמר את כללי ההלכות, ואילו אלעזר, שהדבר תלוי בו, אמר את פרטי ההלכות.

[48] רמב"ן בפס' כג'.

[49] אונקלוס + רש"י. בהסבר מיעוט המילה אך פירש רש"י שצריך גם להעביר את החלודה לפני תהליך הטהרה.

[50] רש"י.

[51] רש"י.

[52] רש"י, וכתב שחז"ל למדו מכאן גם שגם כלים שמלבנים אותם או שמגעילים אותם, צריכים טבילה, ומי נידה הכתובים כאן, הכוונה היא לכך שהם צריכים טבילה במקווה של ארבעים סאה.

[53] רש"י. רמב"ן: אין הכוונה לטבילה במקווה, אלא הכוונה היא לשטיפה ומירוק. כמו"כ כתב הרמב"ן שתי סיבות לכך שרק במלחמה זו צוו החיילים להיטהר ולא צוו על כך במלחמת סיחון ועוג. א. מכיוון שארץ סיחון ועוג היה חלק מנחלת בנ"י, והתורה התירה את כל האיסורים שנוגעים לכיבושם. ב. שם היה זה כל העם, ולכן כל העם היה צריך להיטהר. כאן, רק שנים עשר אלף החיילים היו צריכים להיטהר.

[54] רש"י.

[55] אונקלוס.

[56] א"ע.

[57] רש"י + א"ע.

[58] רש"י. ספורנו: הסיבה שעם ישראל כולו קיבל מהשלל היא בגלל שמטרת המלחמה הייתה נקמת ישראל כולו.

[59] דעת מקרא. רמב"ן: סיבת המכס דווקא במלחמה זו היא מפני שמטרת המלחמה הייתה כדי לנקום את נקמת ה'.

[60] א"ע.

[61] אונקלוס.

[62] דעת מקרא.

[63] א"ע. הא"ע כתב שהיו מעט מאוד גמלים, ולכן אלעזר לא לקח אף גמל.

[64] אונקלוס.

[65] רמב"ן: חסרים כאן הנשיאים. הסיבה היא שה' ציווה שהנשיאים ישתתפו בחלוקה מכיוון שיש כאן דבר שבממון, ואולי יבואו לחשוד את אלעזר, אך הנשיאים אמרו שהם סומכים על אלעזר.

[66] רש"י. א"ע: מדובר על הבהמות שנשארו שלא אכלו החיילים בשעת המלחמה. כמו כן הסביר הא"ע, שהסיבה שהתורה פירטה את כל מה שנלקח בשבי היא כדי לומר לנו שבני ישראל שבו שבי גדול במלחמה. רמב"ן הסביר שהטעם הוא לומר שמשעת החלוקה עד ההפרשה, לא מתה בהמה אחת. אוה"ח: הטעם הוא כדי שנדע שההפרשה היא מלגאו: על כל חמישים היו נותנים אחד ולא על כל ארבעים ותשה היו נותנים אחד.

[67] רש"י.

[68] אונקלוס.

[69] אונקלוס.

[70] רש"י. רמב"ן כתב בשם חז"ל שהכוונה היא לכך שאף אחד מהם לא חטא בשעת המלחמה.

[71] א"ע.

[72] ספורנו. כמובן, שלפי חז"ל החטא הוא הרהור.

[73] א"ע. ספורנו: הכוונה שהיו להם אותם סוגי כלים שהיו בחטא של בעל פעור. אוה"ח: הכוונה היא שכלים אלו היו בנוסף לזהב המנוי בפסוק הבא.

[74] אונקלוס.

[75] א"ע ואוה"ח.

[76] רמב"ן.

[77] רמב"ן.