במדבר פרק ל

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר במדבר פרק ל'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם יא' אדר תשע"ח

במדבר פרק ל

(א) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה משה אמר לבני ישראל את כל מה שה' ציווה אותו בעניין קרבנות המוספים של מועדי ישראל[1]: (ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל משה דיבר עם נשיאי ישראל,[2] לֵאמֹר כך אמר משה לנשיאים: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אלו הם הדברים שציווה ה' בענייני נדרים[3]: (ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אדם שידור נדר לפני ה',[4] אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה או אדם שישבע שבועה,[5] לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ האדם אסר על עצמו דבר כלשהו על ידי נדר או שבועה. ההבדל בין נדר לשבועה הוא שכאשר אדם רוצה לאסור עליו מאכל, הוא יכול לעשות זאת בשתי דרכים: נדר – "מאכל זה אסור עליי". שבועה – "אסור לי לאכול מאכל זה", לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ אסור לאדם לחלל את דברו ולעשות את דברו חולין, אסור לאדם להפוך את דיבורו לדיבור שאינו אמת,[6] כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה האדם חייב לעשות ככל מה שיצא מפיו: אם נדר על עצמו דבר מאכל, אסור לו לאכול דבר מאכל זה. אם אדם נשבע שיעשה משהו, עליו לקיים את שבועתו[7]: (ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אם אישה תידור נדר לה', וְאָסְרָה אִסָּר או שהאישה תאסור על עצמה דבר כלשהו,[8] בְּבֵית אָבִיהָ בשעה שהיא ברשות אביה (כפי שמיד נסביר),[9] בִּנְעֻרֶיהָ האישה נדרה את הנדר בהיותה נערה. ישנם שלשה שלבים של בגרות באישה: עד שתים עשרה שנה, האישה נחשבת קטנה. מגיל שתים עשרה ועד שתים עשרה וחצי, נחשבת האישה לנערה, ולאחר גיל שתים עשרה וחצי היא נחשבת בוגרת. כאשר האישה היא בוגרת, אביה אינו יכול להפר את נדריה. כאשר האישה היא קטנה, היא אינה צריכה הפרת נדרים, שהרי אין לקטנה דעת, והנדר לא חל. רק כשהאישה נמצאת במצב הביניים שהיא נערה, יכול האב להפר את נדרה. אמנם, קטנה שהיא סמוכה לנערה (שיערו חכמים גיל זה כאשר היא מגיל אחת עשרה שנה ויום אחד ועד שהיא בת שתים עשרה) בודקים את דבריה: אם היא מבינה את משמעות הנדר, הרי שיש לנדר שלה תוקף, והנדר צריך הפרה, אך אם אינה מבינה את משמעות הנדר, הרי שלנדר שלה אין בכלל תוקף[10]: (ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ אביה של הנערה שמע את הנדר שהנערה נדרה, או ששמע את מה שאסרה הנערה על עצמה, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ ואביה שתק ולא הפר את הנדר,[11] וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם כל נדר או כל דבר שהנערה אסרה על עצמה יתקיים. הנערה חייבת לקיים את מה שנדרה[12]: (ו) וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ אם ביום בו שמע האב על הנדר, האב מנע את בתו מהנדר. אם ביום בו שמע האב את הנדר, הוא הפר את הנדר,[13] כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם כל מה שנדרה על עצמה ואסרה על עצמה (ואביה הפר), לא יקום. הנערה אינה צריכה לקיים את הנדר או את מה שאסרה על עצמה,[14] וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ ה' יסלח לנערה על שנדרה דבר שאינה יכולה לקיים,[15] כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ (ה' יסלח לאישה) כיוון שאביה הפר לה את הנדר: (ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ אם האישה תהיה מאורסת לאיש. אירוסין הוא שלב ביניים, בו האישה אינה נמצאת עדיין לגמרי ברשות הבעל, והיא גם אינה נמצאת יותר ברשות האב,[16] וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ ויש על הארוסה נדרים שנדרה כאשר היא הייתה בבית אביה, אלא שאביה לא שמע נדרים אלו,[17] אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ או שיש דברים שהארוסה בעודה בבית אביה, הוציאה מפיה לאסור על עצמה דברים מסוימים[18]: (ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ ביום ששמע הבעל את נדרי ארוסתו, הוא שתק לה,[19] וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ כל נדר או כל דבר שהארוסה אסרה על עצמה יתקיים: (ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ אם ביום ששמע הבעל את דבר הנדר, הוא מנע מארוסתו את הנדר על ידי שהפר לה את הנדר,[20] וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ והבעל יפר את הנדר שארוסתו נדרה, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ או שיפר הבעל את מה שארוסתו הוציאה מפיה כדי לאסור על עצמה דבר כלשהו, אזי הנדר מבוטל. חשוב מאוד!! להלכה אמרו חז"ל, שבמקרה של ארוסה, אין זה מספיק שהבעל יפר, אלא צריך שגם האב יפר, ואם חסרה הפרה של האב או של הבעל, אין הנדר מופר,[21] וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ ה' יסלח לארוסה על כך שנדרה נדר שאינה יכולה לעמוד בו: (י) וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה אישה שהתאלמנה או שהתגרשה, וממילא אין לה בעל כדי להפר את נדריה,[22] כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ כל מה שאישה אלמנה או גרושה נודרת, הנדר מתקיים, ולא ניתן להפר את הנדר: (יא) וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אם האישה נדרה נדר לאחר הנישואין,[23] אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה או, שלאחר הנישואין, האישה אסרה על עצמה דבר כלשהו על ידי שבועה: (יב) וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ בעלה של האישה שמע את נדרה ושתק, לֹא הֵנִיא אֹתָהּ הבעל לא מנע את הנדר, הבעל לא הפר את הנדר, וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם כל נדר או כל דבר שהאישה הנשואה אסרה על עצמה יתקיים: (יג) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ אם ביום בו ישמע הבעל את הנדר, הוא יפר את הנדר, כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם כל מה שהאישה הוציאה משפתיה כדי לנדור או כדי לאסור על עצמה דבר כלשהו, לא יתקיים, אִישָׁהּ הֲפֵרָם בעלה הפר את הנדר, וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ וה' יסלח לאישה על שנדרה נדר שאינה יכולה לעמוד בו: (יד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ הבעל יכול לקיים (קיום הנדר הוא שהבעל אומר שהנדר יחול, ואז, גם באותו יום, אין הבעל יכול להפר את הנדר) או להפר נדרים או דברים שהאישה אסרה על עצמה רק במקרה והנדר או השבועה נוגעים לעינוי נפש. הגדר של נדרי עינוי נפש מפורט בפירוט רב במסכת נדרים, ואנחנו נכתוב רק דוגמא אחת: אם האישה נדרה על עצמה שלא לשתות משקה כלשהו, נדר זה נקרא נדר של עינוי נפש. נדר שאינו נכלל בעינוי נפש, אין הבעל יכול להפר או לקיים[24]: (טו) וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם אם ביום שבו הבעל שמע את הנדר, הוא שתק עד שנגמר היום, עד החשיכה,[25] וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הרי שעל ידי שתיקתו, הבעל קיים את הנדר של האישה או את מה שהאישה אסרה על עצמה, הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ הבעל קיים את הנדר על ידי ששתק ולא הפר את הנדר ביום שבו שמע שאשתו נדרה: (טז) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ אם לאחר שהבעל קיים את הנדר הוא הפר את הנדר, כלומר: הבעל שמע את האישה נודרת, והוא אמר לה שהנדר מקוים, ולאחר מכן הוא הפר את הנדר,[26]  וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ הבעל נחשב לחוטא במקום אשתו מכיוון שהוא זה שגרם לה תקלה[27]: (יז) אֵלֶּה הַחֻקִּים דינים אלו הם החוקים, אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה שה' ציווה את משה, בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בין אדם לאשתו, בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ ובין אב לבתו כל עוד הבת היא נערה ועדיין נמצאת ברשות אביה[28]:

 

[1] רש"י, ולדבריו, הסיבה שמוזכר כאן פסוק זה הוא כדי לומר שמשה באמת אמר את ציווי ה'. לו לא היה פסוק זה כתוב כאן, הייתי חושב שמשה עבר ישר לדבר עם בני ישראל על ענייני נדרים. הרמב"ן הקשה על דברי רש"י ושאל: הרי מפורש בכמה מקומות בתורה שמשה אמר לבנ"י את פרשת המועדות. לכן פירש הרמב"ן שהתורה באה לומר שלמרות שבד"כ, בפרשיות המדברות על ענייני קרבנות, הציווי הוא אל אהרון ובניו, כאן הציווי הוא אל כל ישראל, כיוון שמוזכרים כאן דברים נוספים, כגון לקדש את הימים ואיסור עשיית מלאכה. בהסבר המדרש שהביא רש"י, הסביר הרמב"ן, שלולי פסוק זה, הייתי חושב שמשה אמר רק לנשיאים את פרשת המועדות, כמו שאמר להם את פרשת נדרים.

[2] רש"י, ולדבריו, היה משה עושה כן תמיד: קודם מלמד את המצוות לנשיאים, ורק אח"כ לשאר בנ"י. הסיבה שדווקא בענייני נדרים נאמר שמשה קודם אמר את המצווה לנשיאים, למרות שהדבר היה כן אף בכל התורה כולה, היא כדי לומר לנו שיחיד מומחה מפר נדרים. רשב"ם: הקשר בין נדרים לפרשה הקודמת היא בכך שבפרשה הקודמת דובר על קרבנות המובאים כנדרים. א"ע: דברים אלו קרו לאחר מלחמת מדין ולאחר שמשה עשה את ההסכם עם שבטי ראובן וגד, ומכיוון שמשה אמר לבני ראובן וגד שעליהם לקיים את חלקם בהסכם, התחיל משה ללמד דיני נדרים. בהסבר "לבני ישראל" הסביר הא"ע, לא כמו שאנחנו ביארנו בפנים שהכוונה היא לתיאור שהנשיאים היו ראשים לבני ישראל, אלא הפריד מילים אלו וכתב שהכוונה היא שהנשיאים יאמרו את הדברים לבני ישראל. הרמב"ן כתב שהנשיאים היו האנשים שהחליפו את נחשון בן עמינדב וחבריו בנשיאות לאחר מותם, או שהכוונה היא לנשיאים שהולכים להנחיל את ארץ ישראל לעם ישראל. כמו כן הסביר הרמב"ן שבכוונה לא רצה ה' ללמד את הדברים לכל עם ישראל אלא רק לראשי השבטים, כדי שבנ"י לא יבואו לזלזל בענייני נדרים.

גם הרמב"ן וגם הרשב"ם מתייחסים לנקודה שלא נאמר כאן וידבר ה' אל משה בתחילת הדברים. רשב"ם למד שהסיבה היא שדברים אלו מוסבים על פרשת המועדים שם הוזכרו הנדרים (וכן ניתן לפרש גם לפי הא"ע, שכיוון שפרשה זו נאמרה לאחר ההסכם עם בני ראובן וגד, הרי שהדבר לא קשה). רמב"ן כתב שבסוף הדברים כתוב "אלה החוקים אשר ציוה ה'".

[3] אונקלוס. רש"י: הסיבה שכתוב כאן בלשון "זה הדבר" היא בגלל שמשה זכה לנבואה ב"זה הדבר" לעומת שאר הנביאים שהתנבאו ב"כה אמר". כוונתו היא שמשה התנבא בנבואה ברורה יותר עד שהיה יכול לומר "זה" לעומת שאר הנביאים שנבואתם הייתה מעורפלת יותר. הסבר נוסף שכתב רש"י הוא שהתורה באה למעט, שהחכם רק מתיר את הנדר, באם מוצא פתח לחרטה, לעומת הבעל שיכול להפר גם ללא סיבה.

[4] אונקלוס. א"ע: הכוונה היא שהאדם הזכיר את שמו של ה' בשעת הנדר. רמב"ן כתב שהכוונה היא כמו שאמרו חז"ל שמי שנודר הוא כנשבע בחיי מלך. אוה"ח: הכפילות של "ידור נדר" ו"הישבע שבועה" הוא בגלל שיש סוגים שונים של נדר או נדבה: לשם מצווה ולשם דבר חול.

[5] אונקלוס.

[6] רש"י.

[7] אונקלוס. רשב"ם: לא יחל מוסב על הנדר, אסור לאדם זה לאחר את נדרו. ככל היוצא מפיו יעשה, מוסב על השבועה. אוה"ח: לא יחל נאמר לגבי נדרים שאינם לשמים, שאז הוא אמנם אינו מפר אך אחרים מפירים. אך כאשר אדם נדר דבר כלשהו לשם שמים, לא ניתן להפר את הנדר.

[8] א"ע.

[9] רש"י.

[10] רש"י.

[11] אונקלוס.

[12] אונקלוס.

[13] רש"י. א"ע: הכוונה היא ללשון הפרה.

[14] אונקלוס.

[15] ספורנו. רש"י: מדובר במקרה שנדרה להיות נזירה, ואביה שמע והפר לה והיא לא ידעה שאביה הפר את הנדר ובכל זאת שתתה יין. כיוון שהנדר היה מופר בשעה ששתתה את היין, למרות שהאישה לא ידעה על כך, ה' יסלח לאישה.

[16] רש"י. רשב"ם כתב בפסוק יא' שהכוונה גם כאן באישה נשואה ובאה התורה ללמד שיש לבעל רשות להפר נדרים שקדמו לנישואין. גם מדברי הא"ע שם משמע שכאן מדובר באישה נשואה, שהרי כתב שבית אישה נדרה, היינו, כאשר הבעל עדיין היה חי.

[17] רש"י.

[18] אונקלוס.

[19] אונקלוס.

[20] אונקלוס.

[21] רש"י.

[22] רש"י, וכתב שמדובר על אלמנה מנישואין, אך אלמנה מאירוסין, רשות הבעל מתרוקנת חזרה לרשות האב.

[23] רש"י. א"ע: כאן כתוב דין של אישה אלמנה שבעלה הפר לה את הנדר לפני שהוא מת.

[24] רש"י.

[25] רש"י.

[26] רש"י.

[27] רש"י. כמובן מדובר במקרה שגם האישה לא מבינה את הדין והיא חושבת שהנדר באמת מופר – עיין רמב"ן ורשב"ם. א"ע: הבעל חייב מכיוון שאשתו ברשותו, והוא מכריח אותה לעבור על נדרה.

[28] א"ע.