בראשית לה'

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר בראשית פרק לה'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ז' אדר תשע"ח

בראשית פרק לה

(א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב ה' אמר ליעקב: קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם קום משכם, תעלה אל בית אל ותתיישב שם (כפי שראינו, הכוונה היא לעיר שעל הר המוריה שאת שמה קרא יעקב "בית אל" לאחר התגלות ה' אליו שם),[1] וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ ובבית אל, תעשה מזבח לאל שהתגלה אליך בשעה שברחת מפני עשיו אחיך[2]: (ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ יעקב אמר למשפחתו ולכל האנשים שהיו עימו,[3] הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם תסירו מתוככם את העבודה הזרה שלקחתם יחד עם השלל שלקחתם מאנשי שכם,[4] וְהִטַּהֲרוּ ותיטהרו מהעבודה הזרה,[5] וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם וכן תחליפו את בגדיכם, שמא אתם לובשים בגד של עבודה זרה[6]: (ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל ואנחנו נקום ונעלה אל בית אל, וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי ובבית אל אני (יעקב) אעשה מזבח לה' שקיבל את תפילתי ביום שבו הייתי נתון בצרה,[7] וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי וה' היה בעזרתי בדרך כאשר הלכתי לחרן וכשחזרתי מחרן[8]: (ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם משפחתו של יעקב והאנשים שעימו נתנו ליעקב את כל העבודה הזרה שהיו בידיהם, וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם (וכן נתנו משפחתו של יעקב ואנשיו ליעקב) את הנזמים שהיו באוזניהם שבהם תושבי שכם ציירו דמויות של עבודה זרה,[9] וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם יעקב טמן את כל העבודה הזרה שנתנו לו אנשי משפחתו והאנשים שאיתו מתחת לעץ שנקרא "אלה", שנמצא ליד שכם[10]: (ה) וַיִּסָּעוּ יעקב ובני משפחתו נסעו אל בית אל, וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם כאשר יעקב ומשפחתו נסעו לבית אל, היה פחד מאת ה' על יושבי הערים שישבו בערים שהיו באזורים בהם עברו יעקב ומשפחתו,[11] וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב תושבי הערים לא רדפו אחרי בני יעקב בשעה שהם עברו ליד הערים: (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן יעקב הגיע אל מקום שנקרא לוז שנמצא בארץ כנען,[12] הִוא בֵּית אֵל העיר לוז היא העיר בית אל, שהרי יעקב קרא ללוז בשם בית אל בשעה שיצא לחרן, הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ יעקב הגיע ללוז יחד עם כל האנשים שהיו איתו: (ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ יעקב בנה מזבח בבית אל, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל יעקב קרא לבית אל בשם "המקום שבו מתגלה שכינתו של ה' בבית אל", יעקב אמר שה' מגלה את שכינתו בבית אל,[13] כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו (יעקב קרא לבית אל בשם "המקום שבו מתגלה שכינתו של ה' בבית אל") היות ושם התגלה ה' אל יעקב בשעה שיעקב ברח מפני עשיו[14]: (ח) וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה דבורה שהייתה המינקת של רבקה מתה,[15] וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן המינקת של רבקה נקברה במישור שנקרא "אלון" שנמצא מתחת לעיר בית אל. העיר בית אל הייתה בנויה על הר, ומתחת לעיר היה מישור שנקרא "אלון". התורה אומרת שהמינקת של רבקה נקברה בשיפולי ההר עליו נמצאת העיר בית אל, והשטח שמתחת להר ששם קברו את המינקת נקרא "אלון",[16] וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת יעקב קרא לאלון שתחתו הוא קבר את המינקת של רבקה בשם "אלון בכות" על שם הבכי הרב שבכו שם על מותה של מינקת רבקה[17]: (ט) וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם ה' התגלה אל יעקב פעם נוספת כשחזר מפדן ארם. בנוסף להתגלות הראשונה שהתגלה ה' אל יעקב בבית אל כשברח לפדן ארם, התגלה אליו ה' פעם שנייה כשחזר מפדן ארם,[18] וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וה' בירך את יעקב בבית אל[19]: (י) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים ה' אמר ליעקב: שִׁמְךָ יַעֲקֹב עד עכשיו היה שמך יעקב,[20] לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ מעכשיו, שמך לא ייקרא יותר יעקב, שפירושו שאתה עושה דברים על ידי עקבה ומארב, אלא שמך ייקרא מעתה ישראל, מלשון שר ומושל (אמנם הכוונה היא שמותר לקרוא ליעקב בשני שמות: יעקב וישראל, לעומת אברהם שאסור לקרוא לו כלל בשם אברם),[21] וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל ה' קרא את שמו של יעקב בשם ישראל[22]: (יא) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים ה' אמר ליעקב: אֲנִי אֵל שַׁדַּי (ה' אמר ליעקב) אני הוא ה' שכל הברכות הן שלו, ולכן כדאי להתברך מברכותיי,[23] פְּרֵה וּרְבֵה אתה תמשיך לפרות ולרבות, ועוד תמשיך להוליד,[24] גּוֹי אתה עוד תוליד את בנימין,[25] וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וכן עוד ייוולדו לך שני נכדים שיהיו נמנים במניין השבטים, כאשר הכוונה היא למנשה ואפרים,[26] וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ וכן ייצאו ממך אנשים הגונים למלכות[27]: (יב) וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה אני (ה') אתן לך (יעקב) את הארץ שנתתי לאברהם וליצחק את ארץ ישראל, וגם אם צאצאיך יחטאו, ארץ ישראל תהיה שייכת להם (למרות שייתכן שיגלו ממנה),[28] וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ וכן אני אתן את הארץ לצאצאיך שיבואו אחריך[29]: (יג) וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ כבוד ה' הסתלק מיעקב מהמקום שה' דיבר איתו[30]: (יד) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ יעקב כבר הקים מצבה במקום בו ה' דיבר איתו, בבית אל, בשעה שיצא לעבר חרן, כדי להקריב קרבנות על המצבה,[31] מַצֶּבֶת אָבֶן יעקב הקים את המצבה מאבן שייחד לכך, וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ יעקב ניסך, הקריב על גבי המצבה שהקים, יין ומים, כמו שבניו עתידים לעשות על המזבח שבמקדש,[32] וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן יעקב יצק שמן על גבי המצבה שהקים[33]: (טו) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל יעקב קרא פעם נוספת למקום שבו ה' דיבר איתו בשעה שיצא לחרן בשם "בית אל". אמנם, גם לפני כן קרא יעקב את שם המקום בית אל, אך עכשיו הוא קרא למקום כך פעם נוספת כדי לחזק את העניין[34]: (טז) וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל יעקב ומשפחתו נסעו מהעיר בית אל, וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה נשארה עוד מידת דרך שנקראת "כברה" כדי להגיע לעיר אפרת (כפי שנראה בהמשך, העיר אפרת היא שם נוסף לעיר בית לחם). בימיהם היו מודדים את הדרך במידת מדידה שנקראת "כברה" כשם שהיום אנחנו מודדים במטרים וקילומטרים. הכברה היא מידה קטנה של דרך,[35] וַתֵּלֶד רָחֵל (כאשר יעקב ומשפחתו הגיעו למקום שממנו עד לאפרת נשאר רק עוד מרחק של כברה) רחל ילדה, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ רחל התקשתה במהלך הלידה[36]: (יז) וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ כאשר הלידה הייתה קשה לרחל,[37] וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת (כאשר הלידה הייתה קשה על רחל) אמרה המילדת לרחל: אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן אין לך סיבה לפחד, שהרי את יולדת עכשיו בן שני. המילדת ניסתה להרגיע את רחל על ידי שאמרה לרחל שהיא עכשיו יולדת בן נוסף על יוסף, וכך חשבה לשמח את רחל[38]: (יח) וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה בשעה שנשמתה של רחל יצאה בגלל שהיא מתה,[39] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי רחל קראה את שם בנה שנולד בשם "בן אוני", מלשון "בן צערי",[40] וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין ואילו יעקב קרא את שם בנו שנולד בשם "בנימין" מלשון "בן ימים", שנולד לעת זקנותו של יעקב[41]: (יט) וַתָּמָת רָחֵל רחל מתה לאחר שילדה את בנימין, וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה רחל נקברה בדרך המובילה לעיר אפרת, הִוא בֵּית לָחֶם העיר אפרת היא העיר בית לחם: (כ) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ יעקב הקים מצבה (אבן) על מקום קבורתה של רחל,[42] הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם המצבה שהקים יעקב מעל קברה של רחל היא המצבה הידועה שאנשים מכירים שנמצאים על מקום קבורתה של רחל, גם בזמן כתיבת התורה על ידי משה רבינו[43]: (כא) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל יעקב נסע ממקום קבורתה של רחל, וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר יעקב פרס את אוהלו במקום רחוק יותר ממקום שנקרא מגדל עדר, שהיה מקום סמוך לבית לחם[44]: (כב) וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא כאשר יעקב שכן בארץ ההיא, במקום שנמצא קצת רחוק יותר ממגדל עדר, עוד לפני שיעקב הגיע למקום בו היה יצחק אביו,[45] וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו ראובן הלך ובלבל את מקום משכבו של יעקב. מיטתו של יעקב הייתה בדרך כלל באוהל של רחל, ולאחר שרחל מתה, נטל יעקב את מיטתו ושם אותה באוהל של בלהה. ראובן חשב שאין זה הוגן שיעקב ישים את מיטתו באוהל של אחת השפחות ולא באוהל של אימו, ולכן נטל ראובן את מיטתו של יעקב מאוהל בלהה ושם אותה באוהל לאה,[46] וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל יעקב שמע את מעשהו של ראובן, ולכן, כאשר בירך את השבטים לפני מותו, יעקב הזכיר את הדבר לראובן, למרות שהוא (יעקב) לא הגיב מיד לאחר המעשה,[47] וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר בסך הכל, לאחר לידת בנימין, היו ליעקב שנים עשר (12) בנים[48]: (כג) בְּנֵי לֵאָה אלה הם הבנים של לאה: בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן הבכור של יעקב הוא ראובן לכל דיני הבכורה (ואילו יוסף נקרא בכור רק לעניין שיצאו ממנו שני בנים ששניהם נכללו במניין השבטים),[49] וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן: (כד) בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: (כה) וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: (כו) וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם אלה הם בניו של יעקב שרובם נולדו לו בפדן ארם (אם כי בנימין נולד בארץ ישראל)[50]: (כז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע יעקב הגיע אל יצחק אביו שהיה גר במישור שנקרא "מישור ממרא", שנמצא בעיר קריית ארבע,[51] הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק קריית ארבע היא העיר חברון ששם גרו אברהם ויצחק[52]: (כח) וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה סך כל ימיו של יצחק היו מאה ושמונים (180) שנה: (כט) וַיִּגְוַע יִצְחָק יצחק גווע, דהיינו, שהנשמה שלו יצאה מהגוף ברגע אחד ללא עיכוב,[53] וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים יצחק מת כשהוא היה זקן ושבע ימים, דהיינו שראה את כל משאלות ליבו מתקיימות לטובה,[54] וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו עשיו ויעקב בניו של יצחק, הם שקברו אותו[55]:

 

[1] אונקלוס. רש"י: ההתעכבות של יעקב מקיום נדרו היא שגרמה לו לסיפור עם דינה. למרות שרש"י כתב כבר לפני כן שהסיבה לסיפור דינה היא בגלל שהחביא את דינה בתיבה מעשיו, הרי שיש לומר ששני הדברים גרמו לכך. בעניין ושב שם כתב ספורנו שהכוונה היא שיכוון את דעתו לפני שהוא בונה את המזבח. רמב"ן: ה' ציווה את יעקב להיטהר בבית אל לפני בניית המזבח מהעבודה זרה, אלא שיעקב עשה כן לפני שיצא לשם, או שהיציאה לבית אל הייתה לפני הטהרה מהעבודה זרה. פירוש נוסף שכתב הוא שיפנה מחשבתו להידבק בה'.

[2] אונקלוס.

[3] אונקלוס.

[4] רש"י. כלי יקר: הכוונה היא ליצר לעבוד עבודה זרה שבליבם, היות ויעקב חשש שמא לאחר שראו בניו את הע"ז שאצל אנשי שכם, גם להם הייתה הו"א לעבוד עבודה זרה.

[5] רש"י. א"ע: הכוונה היא לרחיצת הגוף (טבילה?).

[6] רש"י. א"ע: עליכם להחליף את בגדיכם לבגדים נקיים לצורך התפילה.

[7] אונקלוס.

[8] אונקלוס.

[9] תרגום יונתן.

[10] רש"י. רמב"ן כתב שאין ע"ז נקברת, אלא יש לפורר אותה ולזרות אותה לכל כיוון. לכן כתב שהע"ז שנתנו משפחתו של יעקב הייתה מבוטלת, ומצד הדין לא היה צריך לקבור אותה, אלא שחלק מעניין ההתקדשות של יעקב ומשפחתו היה גם לקבור את הע"ז.

[11] רש"י + אונקלוס. ספורנו: שכם הייתה עיר מבצר ולכן היה פחות חשש שיתקפו אותם בשכם, אך כאשר הם עברו ליד הערים בדרכם, היה יותר חשש שיתקפו אותם.

[12] אונקלוס.

[13] רש"י. רשב"ם: הכוונה היא שהמקום מחוץ ללוז נקרא בשם בית אל, כיוון שבפרשת ויצא יעקב קרא לעיר עצמה בשם בית אל, ואילו עכשיו יעקב קרא גם למקום שמחוץ לעיר בשם בית אל. ספורנו: יעקב קרא למלון שבו התאכסן בשם בית אל.

[14] רש"י, וכתב שפעמים רבות כותבת התורה אלוקים בלשון רבים. ספורנו: אלוקיים היינו המלאכים, ולכן כתבה זאת התורה בלשון רבים.

[15] בדבר הסיבה שדבורה הייתה עם יעקב נחלקו הפרשנים. רש"י כותב שרבקה שלחה את המינקת שלה כדי לקרוא ליעקב מפדן ארם חזרה אל ארץ כנען. רמב"ן: הכתוב כאן רומז למיתתה של רבקה, ולכן נקרא המקום אלון בכות, שהרי בוודאי שלא היו בוכים על מינקת זקנה שמתה, אלא בכו על מיתתה של רבקה. לכן גם התגלה ה' אל יעקב ובירך אותו, כמו שה' התגלה אל יצחק לאחר מיתתו של אברהם.

[16] רש"י. בשם מדרש חז"ל כתב רש"י שיעקב התבשר כאן על אבל נוסף, והיינו מיתתה של רבקה, שהתורה העלימה את מיתתה כדי שלא יקללו אותה הבריות על כך שיצא ממנה עשיו. רמב"ן: התורה באופן כללי לא כתבה כלל את מיתת האימהות, וכמו שלא כתבה התורה את מיתתה של לאה, כך גם לא כתבה את מיתתה של רבקה. אלא שחז"ל דרשו שהסיבה הייתה כדי שלא יקללו אותה הבריות מכיוון שכאן התורה רמזה על מיתתה של רבקה על ידי המינקת. כמו"כ הסביר הרמב"ן שהסיבה שהיה צריך לשמור על כבודה של רבקה היא מכיוון שמי שקבר אותה היו בני חת, שהרי יצחק היה עיוור ולא יצא מביתו, יעקב לא היה שם ועשיו שנא אותה, ולכן העלימה התורה את דבר מיתתה. בדבר המינקת כתב הרמב"ן שהיא חזרה עם יעקב כדי לראות את גברתה (כנראה שהוא סובר שהמינקת חזרה אל פדן ארם, שהרי בסוף פרשת חיי שרה כתוב שהיא הלכה עם רבקה) או שהמינקת של רבקה הייתה מגדלת גם את בניו של יעקב.אפשרות נוספת שכתב היא שהמינקת הזו היא מינקת אחרת לגמרי מהמינקת שבאה עם רבקה, והיא נשארה בבית לבן ובתואל, ועכשיו, לכבוד אימו, רצה יעקב לפרנס את המינקת.

[17] דעת מקרא. ספורנו: הבכי על מות מינקת רבקה הפסיקה את התגלות ה' אל יעקב באמצע, שהרי אין שכינה שורה מתוך עצבות.

[18] רש"י. ספורנו: ה' לא התגלה אל יעקב בפדן ארם, אלא רק מלאך התגלה אל יעקב שם. רשב"ם: לאחר שיעקב נסע מלוז, התגלה אליו ה' פעם שנייה מאז שעזב מפדן ארם, פעם בבית אל ופעם במקום הנוסף.

[19] רש"י: מדובר על ברכת אבלים.

[20] תרגום יונתן.

[21] רש"י, למרות שהמלאך אמר את הדברים ליעקב עוד בתחילת הפרשה, הרי ששם אמר לו המלאך שהוא עתיד להיקרא בשם יעקב, אך עכשיו מתבצע החלפת השם האמיתית. א"ע: שמך לא יהיה רק יעקב אלא יהיה גם ישראל. רמב"ן הסתפק אם יש איסור לקרוא ליעקב בשם זה או לא, וכתב שהסיפור מופיע שוב משום שעד עתה היה מותר לקרוא ליעקב גם בשם זה וגם בשם ישראל, ואילו מעתה מותר לקרוא ליעקב רק בשם ישראל. אוה"ח הסביר מדוע יש הבדל בדין, ולאברהם אסור לקרוא אברם ואילו ליעקב מותר להמשיך לקרוא גם בשם יעקב, וכתב שהטעם הוא ששורש הנשמה נמצא בשם האדם, ולכן לא ניתן לבטל את שם יעקב, שהרי זהו חלק מנשמתו של יעקב, ואילו לגבי אברהם בתוך שם אברהם נמצא גם אברם, ולכן אין באיסור לקרוא בשם אברם ביטול השם הראשון.

[22] אונקלוס. ספורנו: ה' בירך את יעקב שעכשיו כבר יתחיל לחול חלק משם ישראל עליו שיוכל להתמודד עם הקמים עליו.

[23] רש"י. ספורנו: מדובר כאן על לשון שבועה, וזהו המקום היחיד בו מצאנו שה' נשבע על כך ליעקב.

[24] עפ"י רש"י, והכוונה היא לבנימין, למרות שלפי זה לכאורה לא מובן מדוע גם במילה "גוי" הכוונה היא לבנימין. ספורנו: הכוונה היא שיעקב אינו צריך לדאוג שמא יכלה זרעו ביד הגויים כאשר הוא לא יהיה הגון ויחטא.

[25] רש"י.

[26] רש"י.

[27] ספורנו. רש"י כתב שהכוונה היא לשאול ואיש בשת שעתידים להיוולד מבנימין, אך לא פירשנו עפ"י זה למרות שאת שאר הפסוק בארנו לפי רש"י משום שהיה ניתן גם למנות את שאר המלכים משאר השבטים שעתידים לצאת מיעקב, ולא רק את העתידים לצאת מבנימין, שהרי גם לגבי קהל גוים כתב רש"י שהכוונה היא למנשה ואפרים, למרות שיוסף נולד.

[28] רמב"ן, וכתב שזוהי הסיבה שהדבר נכתב כאן, שהרי לאברהם ויצחק ניתנה הארץ על תנאי, וכאן אנו רואים שהארץ לא ניתנה על תנאי. כמו"כ כתב שייתכן שה' כפל את דבר ההבטחה על הארץ לשם שבועה. אוה"ח: הסיבה שיש חילוק בין הנתינה ליעקב והנתינה לצאצאיו היא כדי לומר שאין הכוונה שה' נותן את הארץ אל יעקב כדי שינחיל לבניו, אלא יש כאן שתי נתינות נפרדות: ליעקב, ולצאצאיו.

[29] אונקלוס.

[30] אונקלוס. רש"י כתב שאינו ידוע מה פסוק זה מלמדנו, ובשפ"ח כתב שמה שאינו ברור לרש"י הם המילים "אשר דיבר איתו", אך עצם הפסוק מלמד שהאבות הם מרכבה לשכינה, וגם רש"י סובר כמדרש זה, שהרי הוא הביא מדרש זה בסוף פרשת לך לך. רמב"ן: הפסוק מלמד שלא היה כאן רק מראה או חלום, אלא שהשכינה ממש הייתה במקום בו עמד יעקב, וכן פירש פירוש נוסף על דרך האמת. ספורנו: הכוונה היא שה' דיבר עם יעקב באותו המקום בו דיבר איתו כאשר יעקב יצא לחרן.

[31] א"ע בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שיעקב הקים מצבה פעם נוספת, אך כתב שפירושו הראשון נכון יותר, וכן כתב הרמב"ן.

[32] תרגום יונתן. א"ע: הסיבה שיעקב יצק יין ומים על המצבה היא כדי לשטוף אותה ולהכין אותה כדי שתהיה ראויה להקרבה עליה.

[33] אונקלוס.

[34] רמב"ן. רשב"ם ואוה"ח: הכוונה שגם למקום הסמוך לבית אל קרא יעקב בשם זה. בהסבר מדוע התורה חוזרת שוב ושוב על הביטוי "המקום אשר דיבר אתו אלוקים" כתב רשב"ם שהסיבה לכך היא מכיוון שאין מקום זה נמצא בתוך עיר.

[35] רש"י בפירושו השלישי, אלא שכתב שהוא מהלך פרסה או יותר. בשני הפירושים הראשונים כתב שהכוונה היא מלשון ריבוי, כלומר, שנשאר עוד הרבה דרך כדי להגיע אל העיר אפרת, או שהוא מלשון כברה, והכוונה היא לתיאור זמן, שהארץ מנוקבת ככברה, כלומר, שחורשים אך עדיין לא הגיע הקיץ. בפרק מח' פסוק ז' כתב שמידת כברה היא אלפיים אמה כמידת תחום של שבת, וכתב שם בשם אונקלוס שהוא מהלך שאדם הולך וחורש את שדהו ביום אחד. רמב"ן כתב בהתחלה ששיעור כברה היא כדי הילוך של אדם מהבוקר ועד לזמן האוכל, אך כתב שלאחר מכן, כשה' זיכה אותו להגיע אל ירושלים, ראה שהמרחק מקבורת רחל לבית לחם אין בה אפילו מיל, ולכן הכוונה היא למידת ארץ קטנה. כמו"כ כתב שמקום קבורתה של רחל אינה "ברמה" אלא היא בשטח מישורי, וכוונת הפסוק "קול ברמה נשמע" היינו בלשון ציורית, שקולה של רחל נשמעת בחוזקה כשהיא בוכה, כאילו הייתה על רמה וצועקת משם, וכולם היו שומעים אותה. בסוף דבריו כתב שהסיבה שיעקב לא הכניס את רחל לעיר בית לחם עצמה היא מכיוון שידע שהעיר בית לחם תהיה בנחלת שבט יהודה, ואילו הוא רצה שרחל תיקבר בנחלת בנה בנימין. א"ע: כברת היא מידת המלך, ואין דומה לו במקרא. רשב"ם: הכוונה היא להרבה (כמו פירושו הראשון של רש"י).

[36] אונקלוס.

[37] א"ע.

[38] אונקלוס + רש"י, ובשם מדרש כתב שהכוונה "גם זה לך" היינו שיחד עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדו שתי תאומות. בספורנו ובאוה"ח כתבו שהמילדת אמרה לרחל שאינה צריכה לדאוד שהוולד יהיה נקבה כדרך מה שמולידות הנשים בשעה שמתקשות בשעת הלידה, אלא יש כאן בן. אוה"ח הסביר בדרך נוספת שהכוונה היא שאישה שמתקשה ללדת בת מסתכנת, ואילו כאשר היא מתקשה בהולדת בן, הרי שהיא אינה מתקשה ללדת, והמילדת אמרה לרחל שאין עליה לפחד שהיא מסתכנת, הואיל והיא הולידה בן.

[39] אונקלוס.

[40] רש"י.

[41] רש"י בפירושו השני ורשב"ם. בפירושו הראשון כתב רש"י שהכוונה היא ל"בן ימין" מלשון דרום, כיוון שבנימין הוא בנו של יעקב שנולד כאשר יעקב הגיע לכיוון דרום כאשר נכנס לארץ ישראל. הרמב"ן הקשה על פירוש זה של רש"י, שהרי ארץ ישראל אינה דרומית כל כך לארם נהריים, אלא מערבית לשם, ולפי חשבון הרמב"ן יוצא שיעקב נכנס לארץ ישראל בכיוון צפונית לארם. לכן פירש הרמב"ן שהכוונה בדבריו של רש"י היא שבית לחם היא בחלק הדרומי של ארץ ישראל. אולם הרמב"ן עצמו אינו מקבל דברים אלה, שהרי בין אם נאמר שהכוונה היא שבנימין נולד בחלקו של אפרים ובין אם נאמר שנולד בחלקו של בנימין, הרי בוודאי שלא נולד בנימין בחלק הדרומי של ארץ ישראל. לכן כתב שכוונת הפסוק היא כך: רחל קראה לבנימין בשם "בן אוני", היינו בשם בן אבלי, ואילו יעקב הפך את לשון אוני ללשון כח, וקרא לו בנימין, מלשון בן כחי. בשם המדרש כתב הרמב"ן שהכוונה היא ללשון הקודש, שבנימין הוא תרגום לבן אוני, אך הרמב"ן עצמו לא קיבל דברים אלה משום שכל הכתוב כאן הוא בלשון הקודש.

[42] אונקלוס.

[43] אונקלוס. רשב"ם: זהו המקום ששמואל אמר לשאול ששם יפגוש אנשים לאחר ששמואל משך את שאול למלך.

[44] אונקלוס + רשב"ם. בתרגום יונתן כתב שמשם עתיד להתגלות המשיח.

[45] אונקלוס + רש"י.

[46] רש"י, ומתוך שבלבל את יצועי אביו, מעלה עליו הכתוב כאילו שכבה.

[47] רשב"ם. ספורנו: למרות שיעקב שמע את מעשהו של ראובן, לא עשה דבר בעניין, הואיל ואין הדבר נחשב לחטא של ראובן. רמב"ן: הכתוב סיפר על הענווה של יעקב, שלמרות ששמע את מה שעשה ראובן, לא רצה להוציאו מביתו, אלא מנה את ראובן בכלל בניו. לכן גם חיברה התורה את מניין בני יעקב באותו פסוק שמסופר על מעשהו של ראובן, כדי להראות את הקשר הישיר ביניהם, למרות שיש כאן הפסק פרשה. על דרך הפשט כתב הרמב"ן שראובן, שהיה בכור והיה אמור לקבל שני חלקים מרכושו של יקב, פחד שיעקב יוליד עוד ילדים מבלהה, ולכן בלבל את יצועו של יעקב, אך לא פחד שלאה תוליד, שהרי לאה הייתה מבוגרת, ומזלפה לא חשש, אולי בגלל שהיא מתה. ממילא, העונש של נטילת הבכורה מאוד מתאימה לו, והפסוק האומר שבני יעקב היו שנים עשר באה לומר שיעקב לא נוליד עוד ילדים לאחר שהוליד את בנימין.

[48] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהדבר הוזכר כדי ללמדנו שכולם היו צדיקים ושווים, ומכאן למדים שראובן בעצם לא ממש חטא.

[49] רש"י. ספורנו: ראובן לא נפל מהבכורה בדיני שמים בזכות התשובה שלו שמגיעה עד לכסא הכבוד.

[50] א"ע.

[51] רש"י.

[52] אונקלוס. ספורנו: זכרון חסדי הצדיקים שבארץ מגוריהם, גורם לטובה גם לבניהם שגרים שם, וגורם לכך שבני המקום יאהבו אותם, וההיפך אצל הרשעים.

[53] עיין בביאורנו בפרק כה'. בדבר תאריך מיתתו של יצחק, כתב רש"י שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ומכירתו של יוסף קדמה למיתתו של יצחק 12 שנה (ומוכיח זאת לפי חשבון השנים), אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. הרמב"ן כתב שזהו מנהג התורה בכל הדורות לסיים את מה שהיה לתורה לומר על אדם אחד ולספר את כל מה שקרה לו עד שמת, לפני שהיא ממשיכה עם סיפורו של אדם נוסף, והתורה כאן כתבה שיצחק מת לאחר שראה את יעקב חוזר אליו, ושיעקב ועשיו קברו אותו. כמו"כ כתב הרמב"ן שאין צורך להזכיר שיצחק נקבר במערת המכפלה, שהרי יצחק היה גר בחברון, ואם כן, בוודאי שקברו אותו שם.

[54] עיין בביאורנו בפרק כה'. אוה"ח: הסיבה שלא נאמר אל יצחק חיים כמו אצל שאר האבות היא מכיוון שעד שיצחק היה בן 40 הוא היה ללא אישה, והשרוי בלא אישה כשרוי בלא חיים, ולאחר שהתחתן היה כבר עיוור. הסבר נוסף הוא מכיוון שיצחק לא היה יכול להוליד עד העקידה כברי אוה"ח בכמה מקומות.

[55] בדבר קדימת עשיו ליעקב, למרות שאצל יצחק וישמעאל הדבר הפוך: רש"י שם כתב שישמעאל עשה תשובה בכך שהקדים את יצחק אליו, ואילו כאן יש לומר שעשיו לא עשה תשובה. אמנם א"ע ורשב"ם כאן כתבו שהסיבה אצל ישמעאל היא בהיותו בן השפחה, נכתב שני.