בראשית פרק א

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר בראשית פרק א'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ה' אדר תשע"ח

בראשית פרק א

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ לפני שאלקים ברא את השמים ואת הארץ[1]: (ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ (לפני בריאת הארץ והשמים) הארץ הייתה שוממה וריקה,[2] וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם המים שכיסו את הארץ היו חשוכים, לא היה נקודת אור במים שכיסו את הארץ,[3] וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם על ידי דיבורו של ה', כיסא הכבוד של ה' היה מרחף על פני המים שכיסו את הארץ[4]: (ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר ה' אמר שיהיה אור בעולם,[5] וַיְהִי אוֹר (לאחר שה' אמר שיהיה אור) נהיה אור בעולם[6]: (ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב ה' ראה שהאור הוא טוב ויפה, ושאין זה ראוי שהאור והחושך ישמשו יחד,[7] וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ ה' הבדיל את האור מהחושך, על ידי שקבע שביום יהיה אור ובלילה ישמש החושך. אמנם החושך של הלילה אינו אותו החושך שמוזכר בפסוק ב'[8]: (ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה ה' קרא לאור בשם "יום" ואילו לחושך קרא ה' בשם "לילה",[9] וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר ה' שיקע את האור, ולאחר מכן נהיה בוקר, עלה עמוד השחר, ובכך הסתיים יום שלם,[10] יוֹם אֶחָד לאחר שעלה עמוד השחר, הסתיים יום אחד מבריאת העולם[11]: (ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם ה' אמר שיתחזקו השמים (אך השמים עצמם נבראו ביום הראשון) כך שיוכלו לחצוץ בין המים העליונים למים התחתונים. תפקידו של הרקיע הוא לחצוץ בין המים שנמצאים מתחת לרקיע, המים שנמצאים על הארץ, ובין המים שנמצאים מעל לרקיע, המים שמעל השמים,[12] וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם תפקידו של הרקיע הוא להבדיל בין המים שעל הארץ לבין המים שמעל לרקיע[13]: (ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ ה' סיים את עשיית הרקיע,[14] וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ הרקיע הבדיל בין מים שהיו מתחת לרקיע ובין מים שהיו מעל לרקיע,[15] וַיְהִי כֵן כך היה הדבר לאורך כל שנות העולם. הרקיע הבדיל בין המים שמתחתיו למים שעליו לאורך כל ימות העולם[16]: (ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם ה' קרא לרקיע בשם "שמים", מלשון אש ומים,[17] וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר ה' שיקע את האור, ולאחר מכן נהיה בוקר, עלה עמוד השחר, ובכך הסתיים יום שלם, יוֹם שֵׁנִי ובכך הסתיים היום השני של בריאת העולם: (ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ה' אמר:[18] יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד כל המים שמתחת לשמים יתכנסו אל מקום אחד. המים היו שטוחים וכיסו את כל הארץ בשכבה דקה, וה' אמר לכל המים להתכנס למקום אחד, וכך נוצר האוקיינוס,[19] וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה על ידי כינוס כל המים אל מקום אחד, תתגלה היבשה שהייתה מתחת למים לפני שהתכנסו,[20] וַיְהִי כֵן כינוס המים לאוקיינוס וכן גילוי היבשה הם דברים שיישארו לאורך כל ימות העולם[21]: (י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ ה' קרא ליבשה שהתגלתה בשם "ארץ",[22] וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים ולמקומות אליהם התכנסו המים, קרא ה' בשם "ימים",[23] וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב ה' ראה שבריאת היבשה והים היא טובה[24]: (יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ה' אמר: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ הארץ, היבשה שהתגלתה, תתמלא בעשבים,[25] דֶּשֶׁא עֵשֶׂב כל אחד מהדשאים נקרא "עשב", כל סוג של דשא, נקרא בלשון עשב, וה' ציווה את הארץ שתתמלא בדשא, כאשר יהיו בו סוגים שונים של עשבים,[26] מַזְרִיעַ זֶרַע גידולי הקרקע, העשבים, יגדלו זרעים, כך שניתן יהיה לשתול את הזרעים הללו במקומות אחרים, ובמקום שתילת הזרעים יגדלו עשבים נוספים,[27] עֵץ פְּרִי וכן תצמיח הארץ אילנות שפירות גדלים עליהם,[28] עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ כל סוג של אילן יגדל במקום נפרד מסוגי האילנות האחרים: עצי התפוחים יגדלו במקום אחד ועצי הענבים יגדלו במקום אחר,[29] אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ הזרעים של הפירות יהיו בתוך הפירות,[30] עַל הָאָרֶץ האילנות יצמחו על גבי הארץ,[31] וַיְהִי כֵן העשבים והעצים גדלו על הארץ. דברים אלה יהיו לאורך שנות העולם[32]: (יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא הארץ התמלאה בדשאים שונים (אמנם, כפי שנראה בפרק ב', גידולי הקרקע עדיין לא יצאו לגמרי מהקרקע, אלא עמדו על פתח הקרקע עד שנברא האדם),[33] עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ לעשבים היו זרעים שניתן לשתול אותם, וכל סוג עשב גדל בנפרד מהסוגים האחרים של העשבים,[34] וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וכן הוציאה הארץ במקומות נפרדים, סוגים שונים של עצים המניבים פירות, ובתוך פירותיהם היו זרעים. כל סוג של עץ גדל במקום נפרד מסוגי העצים האחרים, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב ה' ראה שהפרדת הסוגים השונים של הפירות היא טובה לכל שנות העולם (ולכן גם אסר על הכלאיים)[35]: (יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר ה' שיקע את האור, ולאחר מכן נהיה בוקר, עלה עמוד השחר, ובכך הסתיים יום שלם, יוֹם שְׁלִישִׁי ובכך הסתיים היום השלישי של בריאת העולם: (יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ה' אמר: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם האורות שנבראו ביום הראשון, ייתלו עכשיו (ביום הרביעי) בשמים,[36] לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה על ידי האורות יבדילו בין היום ללילה. הירח יאיר בלילה והשמש ביום,[37] וְהָיוּ לְאֹתֹת המאורות יהיו לאותות לעולם: כאשר הכוכבים לוקים, הרי שזהו סימן רע לעולם,[38] וּלְמוֹעֲדִים על ידי המאורות, יוכלו בני ישראל לקבוע את מועדיהם, שהרי החודשים נקבעים לפי חידוש הלבנה,[39] וּלְיָמִים המאורות ישמשו להגדרת יום שלם: השמש משמשת חצי יום והירח משמש חצי יום, וכך שניהם יחד משמשים יום שלם,[40] וְשָׁנִים גם הגדרת שנה נעשית על ידי המאורות: לאורך השנה, המאורות מסתובבים, ולאחר שלוש מאות שישים וחמשה (365) ימים, כל המאורות חוזרים לאותו מקום בו היו בתחילת השנה[41]: (טו) וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וכן ישמשו המאורות שברקיע השמים כדי להאיר על הארץ,[42] וַיְהִי כֵן המאורות נתלו ברקיע השמים, וכך יהיה לעולם: (טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים ה' עשה שני גופי אור שהיו גדולים יותר משאר האורות, אמנם אחד מאורות אלו היה גדול יותר מחברו,[43] אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם האור הגדול, השמש, שלטה ביום, האור הגדול מבין שני המאורות הגדולים מאיר ביום,[44]  וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה והאור הקטן יותר, הירח, שלט בלילה, האור הקטן יותר האיר בלילה,[45] וְאֵת הַכּוֹכָבִים וכן ברא ה' גם את הכוכבים כדי שיאירו בלילה: (יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ ה' תלה את המאורות ברקיע שנקרא השמים, כדי שמשם יאירו על הארץ[46]: (יח) וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה המאורות ישלטו ביום ובלילה, השמש והירח יאירו ביום ובלילה,[47] וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ המאורות ישמשו להבדלה בין האור, היום, בו תאיר השמש, לבין הלילה, החושך, בו יאיר הירח,[48] וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב ה' ראה שנתינת המאורות ברקיע השמים היא טובה לאורך כל ימות העולם: (יט) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר ה' שיקע את האור, ולאחר מכן נהיה בוקר, עלה עמוד השחר, ובכך הסתיים יום שלם, יוֹם רְבִיעִי ובכך הסתיים היום הרביעי של בריאת העולם: (כ) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ה' אמר: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה המים ישריצו, יוציאו, שרצים שיש בהם חיים. שרץ הוא בעל חיים שאינו גבוה מהקרקע. לדוגמא: דגים, עכברים וזבובים. כאן, בשרצים היוצאים מהמים, הכוונה היא לדגים ולבעלי החיים שבמים,[49] וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ וכן יפרח, יעוף, העוף על הארץ,[50] עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם העופות יעופו קצת מתחת לרקיע שנקרא השמים[51]: (כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים ה' ברא גם את התנינים הגדולים. תנינים אלו הם דגים גדולים מאוד,[52] וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וכן ברא ה' את כל סוגי בעלי החיים שהולכים ויש בהם חיות (הרומשת היינו שהולכים). בעלי חיים אלה יצאו מהמים,[53] וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וכן ברא ה' את הסוגים השונים של העופות, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב ה' ראה שבעלי החיים שנבראו הם טובים[54]: (כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים ה' בירך את בעלי החיים שחיים במים ואת העופות,[55] לֵאמֹר כך אמר להם ה' בברכתו, פְּרוּ וּרְבוּ תפרו ותרבו, תולידו הרבה צאצאים,[56] וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים ועל ידי שתתרבו כל כך, תמלאו את המים שנמצאים בים,[57] וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ והעופות ירבו בארץ, ביבשה[58]: (כג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר ה' שיקע את האור, ולאחר מכן נהיה בוקר, עלה עמוד השחר, ובכך הסתיים יום שלם, יוֹם חֲמִישִׁי ובכך הסתיים היום החמישי של בריאת העולם: (כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ה' אמר: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ הארץ תוציא סוגים שונים של בעלי חיים שיש בהם חיות,[59] בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ הארץ תוציא את בעלי החיים הבאים: בהמות (בעלי חיים שחיים עם בני האדם ומשמשים אותם לרכיבה ולמאכל), רמשים – שקצים (כגון זבובים) וחיות על הארץ (בעלי חיים המסתובבים מחוץ למקום ישוב),[60] וַיְהִי כֵן כך היה לעולם, לאורך כל ימות העולם יהיו בעלי חיים[61]: (כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ ה' ברא סוגים שונים של חיות, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וכן ברא ה' סוגים שונים של בהמות, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וכן ברא ה' סוגים שונים של שרצים, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב ה' ראה שבעלי החיים שברא הם טובים ושראוי שיהיו לאורך כל ימות העולם: (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ה' אמר למלאכים:[62] נַעֲשֶׂה אָדָם אני (ה') אעשה אדם. אלא שהסיבה שכתוב כאן "נעשה" היא מכיוון שהתורה רצתה ללמד אותנו על ענוות ה' שהוא התייעץ עם המלאכים על עשיית האדם,[63] בְּצַלְמֵנוּ האדם ייעשה מדפוס, מתבנית, שהכנתי לצורך עשייתו,[64] כִּדְמוּתֵנוּ וכן יהיה האדם כמו הדמות שלנו. בניגוד לשאר בעלי החיים, לאדם תהיה יכולת להבין ולהשכיל,[65] וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ האדם ישלוט על: א. הדגים שבים. ב. עופות השמים. ג. הבהמות. ד. בארץ – האדם יוכל לחפור בארץ ולחצוב משם נחושת וברזל. ה. על כל השרצים שרומשים על הארץ[66]: (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ ה' ברא את האדם על ידי שהשתמש בתבנית, בדפוס מיוחד,[67] בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ ה' ברא את האדם בצלם הדומה לו: לאדם יש חכמה ועוד דברים נוספים בהם הוא דומה כביכול אל ה',[68] זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם ה' ברא את האדם ביום השישי באופן שהיה גם זכר (אדם הראשון) וגם נקבה (חוה), כפי שיפורט צורת בריאתם בפרק ב'[69]: (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים ה' בירך את אדם וחוה, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים כך אמר ה' בברכתו לאדם וחוה, פְּרוּ וּרְבוּ תפרו ותרבו, תולידו הרבה צאצאים, וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ על ידי שתתרבו כל כך, אתם תמלאו את כל הארץ,[70] וְכִבְשֻׁהָ מותר לכם "לכבוש" את הארץ: לעשות כרצונכם בבעלי החיים, לבנות, לעקור, לנטוע, לחצוב נחושת וכדו',[71] וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ ואתם (אדם וחוה) תשלטו על הדגים שבים, על עופות השמים, ועל כל חיה שהולכת על הארץ[72]: (כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים ה' אמר לאדם וחוה: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אני עכשיו נותן לכם,[73] אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ את כל העשבים שעל פני הארץ, שיש בתוכם זרעים שניתן לשתול אותם במקומות אחרים, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע וכן אני נותן לכם עכשיו את כל העצים שיש עליהם פירות, ובתוכם יש זרעים,[74] לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה מותר לכם לאכול את העשבים ואת הפירות, אך אסור לכם לאכול בעלי חיים (לפני המבול היה אסור על האדם לאכול בעלי חיים)[75]: (ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וגם לחיות שעל הארץ, ולעופות, ולכל השרצים ההולכים על הארץ שיש בהם חיות, נתתי רשות לאכול את העשבים הגדלים על הארץ,[76] וַיְהִי כֵן היתר אכילת הירק והעשבים לאדם ולבהמה נקבע, ומאז מותר לאדם ולבעלי החיים לאכול את העשבים ואת הפירות: (לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' הביט על כל מעשה הבריאה כדי לראות אם יש דבר נוסף שצריך תיקון,[77] וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וה' ראה שכל הבריאה היא טובה ושאין דבר שזקוק לתיקון,[78] וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר ה' שיקע את האור, ולאחר מכן נהיה בוקר, עלה עמוד השחר, ובכך הסתיים יום שלם, יוֹם הַשִּׁשִּׁי ובכך הסתיים היום השישי של בריאת העולם[79]:

 

[1] רש"י שכותב שזהו פשוטו. כמו כן הסביר שהכוונה היא בשביל "ראשית", ברא ה' את השמים ואת הארץ, כאשר ראשית הכוונה היא לישראל ולתורה שנקראו ראשית. רש"י דחה את האפשרות שהפירוש הוא שה' ברא בהתחלה את השמים ואת הארץ משום שהמים קדמו לשמים ולארץ, ואם כן, היה צריך להיות שקודם היה מים. רשב"ם הקשה על פירושו של רש"י, שהרי לפי פירושו של רש"י, לא היה צריך להיות כתוב "והארץ היתה תהו ובהו", שהרי הארץ לא נבראה בכלל עדיין. אלא הסביר הרשב"ם שפירוש הפסוק הוא שכאשר ה' ברא בהתחלה את השמים ואת הארץ העליונים, בארץ עדיין היה מים ותהו ובהו, ולא היה שום דבר. תרגום ירושלמי תרגם בראשית, היינו, "בחכמה". ספורנו כתב שפירוש המילה בראשית היא בנקודה של תחילת הזמן. א"ע כתב בשם החכמים שהכוונה היא להתחלה, ברא ה' את השמים ואת הארץ, והמילה בראשית מורכבת מב' + ראשית, וכאילו כתוב שבהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ א"ע דחה פירוש זה מכיוון שאם הב' הייתה ב' נוספת על המילה ראשית, היה צריך להיות קמץ גדול מתחת לב'. כמו כן כתב פירוש נוסף שהכוונה היא לסמיכות, וכאילו כתוב בראשית החושך. גם פירוש זה דחה הא"ע שהרי כתוב "וירא ראשית לו" ושם אין ה"ראשית" באה בתור סמיכות. בשם הפילוסופים כתב הא"ע שהכוונה היא שלפני שה' ברא את השמים העליונים, הארץ התחתונה הייתה תוהו ובוהו (מעיו פירוש הרשב"ם). בסוף דבריו כתב כפירוש רש"י שהכוונה היא לסמיכות, לפני שה' ברא את השמים ואת הארץ. רמב"ן הקשה על דבריו של רש"י שאין ראשית שאינו סמוך, מהפסוק "מגיד מראשית אחרית". הלכך הסביר הרמב"ן שבאמת, בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ, כאשר הכוונה היא שרק השמים והארץ נבראו יש מאין, ומהיסודות שלהם (למשל: לארץ ישנם ארבעה יסודות) נברא כל מה שנמצא בעולם. הבריאה יש מאין נקראת בלשון היוונים "היולי", ובלשון התורה נקראת "תהו". מה שנברא מכח זה נקרא בלשון התורה "בהו", הצורה המולבשת על ה"בהו". הנקודה בעולם שבה תפס התהו את הצורה של בהו נקרא בלשון חז"ל אבן השתיה. ארבעת היסודות של הארץ: אש = חשך, היות והאש חשוכה. המים המעורבים בעפר = תהום. אוויר = רוח. אמנם, בריאת המלאכים אינה מוזכרת בתורה, היות ואינם גוף. רשב"ם בפסוק כז' כתב שמלאכים, גיהינם ושאר דברים לא נזכרו בבריאת העולם, כיוון שהתורה כתבה רק את יצירת הדברים שאנחנו רואים בעיניים. אור החיים: במאמר בראשית ברא ה' את כל העולם, ועכשיו נותר רק לגלות את הדברים שברא, למשל, ע"י גילוי היבשה או ע"י התכת מתכת וכיו"ב.כאשר ראשית הכוונה היא לישראל ולתורה שנקראו ראשית. רש"י דחה את האפשרות שהפירוש הוא שה' ברא בהתחלה את השמים ואת הארץ משום שהמים קדמו לשמים ולארץ, ואם כן, היה צריך להיות שקודם היה מים. רשב"ם הקשה על פירושו של רש"י, שהרי לפי פירושו של רש"י, לא היה צריך להיות כתוב "והארץ היתה תהו ובהו", שהרי הארץ לא נבראה בכלל עדיין. אלא הסביר הרשב"ם שפירוש הפסוק הוא שכאשר ה' ברא בהתחלה את השמים ואת הארץ העליונים, בארץ עדיין היה מים ותהו ובהו, ולא היה שום דבר. תרגום ירושלמי תרגם בראשית, היינו, "בחכמה". ספורנו כתב שפירוש המילה בראשית היא בנקודה של תחילת הזמן. א"ע כתב בשם החכמים שהכוונה היא להתחלה, ברא ה' את השמים ואת הארץ, והמילה בראשית מורכבת מב' + ראשית, וכאילו כתוב שבהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ א"ע דחה פירוש זה מכיוון שאם הב' הייתה ב' נוספת על המילה ראשית, היה צריך להיות קמץ גדול מתחת לב'. כמו כן כתב פירוש נוסף שהכוונה היא לסמיכות, וכאילו כתוב בראשית החושך. גם פירוש זה דחה הא"ע שהרי כתוב "וירא ראשית לו" ושם אין ה"ראשית" באה בתור סמיכות. בשם הפילוסופים כתב הא"ע שהכוונה היא שלפני שה' ברא את השמים העליונים, הארץ התחתונה הייתה תוהו ובוהו (מעיו פירוש הרשב"ם). בסוף דבריו כתב כפירוש רש"י שהכוונה היא לסמיכות, לפני שה' ברא את השמים ואת הארץ. רמב"ן הקשה על דבריו של רש"י שאין ראשית שאינו סמוך, מהפסוק "מגיד מראשית אחרית". הלכך הסביר הרמב"ן שבאמת, בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ, כאשר הכוונה היא שרק השמים והארץ נבראו יש מאין, ומהיסודות שלהם (למשל: לארץ ישנם ארבעה יסודות) נברא כל מה שנמצא בעולם. הבריאה יש מאין נקראת בלשון היוונים "היולי", ובלשון התורה נקראת "תהו". מה שנברא מכח זה נקרא בלשון התורה "בהו", הצורה המולבשת על ה"בהו". הנקודה בעולם שבה תפס התהו את הצורה של בהו נקרא בלשון חז"ל אבן השתיה. ארבעת היסודות של הארץ: אש = חשך, היות והאש חשוכה. המים המעורבים בעפר = תהום. אוויר = רוח. אמנם, בריאת המלאכים אינה מוזכרת בתורה, היות ואינם גוף. רשב"ם בפסוק כז' כתב שמלאכים, גיהינם ושאר דברים לא נזכרו בבריאת העולם, כיוון שהתורה כתבה רק את יצירת הדברים שאנחנו רואים בעיניים. אור החיים: במאמר בראשית ברא ה' את כל העולם, ועכשיו נותר רק לגלות את הדברים שברא, למשל, ע"י גילוי היבשה או ע"י התכת מתכת וכיו"ב.

בפירוש המילה בריאה כתב ספורנו שהכוונה היא לברוא יש מאין. א"ע דחה את הפירוש שהכוונה היא לברוא יש מאין, שהרי כתוב שה' ברא את התנינים ושם הבריאה לא הייתה יש מאין וכן במקומות נוספים. לכן פירש הא"ע שהכוונה היא לגזירה שהייתה מאת ה' שייעשו השמים והארץ, ושהגזירה היא כדי להבדיל בין המים ליבשה. ע"י שה' גזר על המים להתפנות, התגלתה היבשה המכוסה.

בתחילת דבריו הסביר רש"י בשם ר' יצחק שהסיבה שהתורה פתחה בבריאת העולם היא משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", כדי להראות שה' ברא את השמים ואת הארץ והוא נתן לבני ישראל את ארץ ישראל. רמב"ן הקשה על רש"י: הרי ברור שיש סיבה טובה לכך שה' התחיל את התורה מבראשית, שהרי זהו יסוד האמונה. לכן פירש את שאלתו של ר' יצחק בכך שמעשי הבריאה אינם מובנים וגם מי שמבין את מעשה הבריאה תריך להסתיר את ידיעותיו, ואם כן, לכאורה אין תועלת בכתיבתם. על כך ענה ר' יצחק שכמו שמתואר שה' גירש את האדם מגן עדן, כך גם ה' מגרש את האומות מא"י כאשר הם חוטאים ומנחיל את הארץ לבני ישראל. רשב"ם פירש שיש כאן הקדמה למצוות השבת. כאן מסביר ה' מדוע יש צורך במצוות השבת, שהרי ה' ברא את השמים ואת הארץ, כמו שמצאנו במקומות אחרים שהתורה רומזת מוקדם יותר על העתיד (כאשר התורה מספרת על מעשה ראובן כדי להסביר מדוע לא בירך יעקב את ראובן).

בעניין שימוש בשם אלוקים כתב רש"י שזוהי מידת הדין ובהתחלה ברא ה' את הארץ ע"י מידת הדין ולאחר מכן ראה שאין העולם יכול להתקיים כך, אז שיתף ה' את מידת הרחמים עם מידת הדין. בפרק ב' פסוק ה' פירש רש"י שהשם אלוקים היא מלשון ממשלה שהוא מושל על הבריאה. ספורנו כתב שהשם אלוקים מורה על הנצח, שה' הוא נתחי, בניגוד לבני האדם ולשדים שאינם נצחיים. הדיינים נקראים גם הם האלוקים מכיוון שמדמים אותם לה'. א"ע כתב שאלהים היינו המלאכים, והכינוי אלוקים שהולבש לה' מקורו במה שנקראים המלאכים. כמו"כ דחה הא"ע את דברי רס"ג וכתב שהמלאכים ה עליונים יותר מהאדם. רמב"ן כתב שהשם אלוקים משמעו בעל הכוחות כולם. "אל" היינו כח, ו"הם" רומז להצטרפות של כל הכוחות כולם.

בהסבר המילה שמים כתב הספורנו שהכוונה היא למקום רחוק. א"ע כתב שהכוונה היא לדבר גבוה. בשם רס"ג כתב הא"ע שהשמים הם מעין נקודה שמוקפת על ידי הארץ. אמנם הא"ע כתב שהשמים והארץ הם הרקיע והיבשה. ועיין עוד בהערותינו לפסוק ח'.

[2] רש"י וכן א"ע. הא"ע דחה את פירוש רס"ג שתהו הינו תהום. רמב"ן לפירושו בפסוק א': הארץ נוצרה מתוהו, מהכח הראשון ממנו ברא ה' את העולם, וכאשר התהו קיבלה צורה גשמית, והצורות הגשמיות הממלאות את העולם שנוצקו לתוך התוהו, הם הבוהו.

[3] רש"י.

[4] רש"י. א"ע: הכוונה היא לרוח שעושה את שליחותו של ה' שמייבשת את המים. מרחפת היינו שהרוח נושבת כאשר היא מיבשת את המים.

[5] אונקלוס וא"ע הסוברים שמדובר על אמירה ממש. הא"ע הסביר שהטעם שכתוב כאן אמירה ממש היא היות ובריאת המים הייתה ללא יגיעה. אמנם רס"ג (אותו דחה הא"ע) וכן הרמב"ן פירשו שהכוונה היא ב"ויאמר" היינו לרצון, ה' רצה שיהיה אור. בפירושו השני כתב הרמב"ן שהכוונה היא למחשבה. בביאור המילה "יהי" הסביר הרמב"ן שהכוונה היא לדבר שקיים לאותו הזמן. ספורנו: הכוונה היא לאור שבעת הימים שמסוגלת להוציא תולדות ללא זרע.

[6] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שלא כתוב כאן "ויהי כן" כמו שכתוב בשאר הבריאה היא מכיוון שהאור לא נשאר כמו שהוא נברא, אלא ה' מיעט את האור של שבעת ימי בראשית.

[7] רשב"ם + רש"י לפי הפשט. רש"י כתב בשם חז"ל שה' ראה שאין האור ראוי לרשעים ולכן הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. א"ע: הכוונה בראיה היא הבנה במחשבה. רמב"ן הקשה על פירוש רש"י: הרי אם אתה אומר שה' החליט לגנוז את האור, הרי שיש שינוי במעשיו של ה'. לכן פירש הרמב"ן שהאמירה היינו הוצאת הדברים אל הפועל, ואילו קיום הדבר היא הראיה. כמו כן מסביר הרמב"ן (בשני הסברים) כיצד ייתכן שהיה לילה לפני האור, בלי להוסיף עוד יום על מעשה בראשית.

[8] רש"י + רשב"ם.

[9] אונקלוס. רמב"ן: הקריאה כאן היה ההבדלה בין היום ללילה. רשב"ם: הכוונה האי שמעתה, בכל מקום בתורה, ייקרא האור בשם "יום".

[10] רשב"ם. אין זה סותר את מדרש חז"ל שהיום הולך אחרי הערב: א. ייתכן שהתחלת היום הראשון מתחילה רק לאחר שה' שיקע את השמש. ב. בספרו אמת ליעקב מוכיח הרב קמינצקי שעד מתן תורה היה היום מתחיל ביום ולא בערב.

[11] רשב"ם. ספורנו: למרות ההבדלה בין האור לחושך, הרי שה' עשה מצבי ביניים: ערב ותחילת הבוקר שיחצצו בין האור לחושך. רש"י: היה ראוי לכתוב יום ראשון כפי סדר הימים, אלא שבא הכתוב לרמוז שביום הראשון היה ה' יחיד בעולמו ועוד לא נבראו המלאכים. הרמב"ן: עפ"י הפשט לא שייך לקרוא "יום ראשון" בשעה שעוד לא היו ימים נוספים. בהסבר הימים כתב הרמב"ן שהכוונה היא שהיו ימים ממש. על דרך הסוד כתב שבכל יום הייתה השפעה אחרת.

[12] רש"י ורשב"ם. ספורנו: הכוונה היא שיהיה הבדל בין תכונות המים שמעל לרקיע למים שמתחת לרקיע. א"ע: הכוונה היא לאוויר המקיף את כדור הארץ (אטמוספירה?). רמב"ן: כתובים כאן סתרי תורה שהוא אינו מתכוון לפרשם.

[13] אונקלוס.

[14] רש"י ורמב"ן.

[15] אונקלוס. רש"י: הסיבה שלא נאמר ביום השני כי טוב היא מכיוון שעוד לא נגמרה מלאכת עשיית המים, וביום השלישי, שם הסתיימה מלאכת המים נאמר כי טוב כפול.

[16] רמב"ן. א"ע: פסוק זה צמוד לאחריו – כאשר היה כן, אז ה' קרא לרקיע שמים.

[17] רש"י, ועיין בשפתי חכמים שמאריך לבאר האם עיקר כוונתו של רש"י היא על "שא מים",דהיינו שיש שם נשיאת מים או שהכוונה היא לאש ומים. רמב"ן: הכוונה היא מלשון "שמים" בסגול מתחת לשין, כאשר הכוונה היא שהשמים היו פרוסים. כמו כן כתב הרמב"ן שהרקיע כאן אינו השמים שכתוב בפסוק א', אלא שם השמים היא מעל לגלגלים והתורה לא כתבה בעשייתו דבר, ואילו כאם הכוונה היא לשמים שאנחנו מכירים.

[18] כך משמע מרש"י (בפס' ז') שהאמירה הייתה ביום השלישי, וכאן המשך מלאכת היום השני, ומשום כך לא נאמר כי טוב ביום השני. אמנם הא"ע כתב שהכוונה היא שאמריה זו עוד הייתה ביום השני, ובאמת נאמר "כי טוב" ביום השני. הא"ע מביא דוגמאות לדברים שנאמרו לאחר שהם קרו, וכאשר התורה כתבה אותם, היא התכוונה לומר שהדבר כבר קרה לפני כן.

[19] אונקלוס + רש"י. רמב"ן: המים היו מעורבים בעפר כך שהיה בוץ, וה' אמר שהמים יתפרדו מהעפר, העפר יעלה, וכך תהיה גם יבשה. לפני שהמים הופרדו מהעפר, היו נקראים "תהום" ולאחר מכן, כאשר הופרדו, ה' קרא להם בשמות חדשים. אוה"ח מקשה על פירושו של הרמב"ן, שהרי לפי דבריו, היה מספיק אם ה' היה אומר למים לשקוע ולעפר לצוף.

[20] אונקלוס.

[21] עפ"י רמב"ן לפסוק ז'. ספורנו כתב שהכוונה היא שהדבר נשאר כך נגד טבעו.

[22] אונקלוס. רמב"ן: היבשה היא השם הראוי שהרי לאחר הפרדת המים מהעפר, ראוי שייקרא יבשה. אמנם ה' קרא ליבשה ארץ לומר שיש בו את היסודות שנבראו ביום הראשון.

[23] אונקלוס. בבית הלוי כתב שרק המקום ביבשה שהמים מתכנסים אליו נקרא "ים" ולאהמים עצמם. לפי דברי אונקלוס, המים התכנסו למספר מקומות. אמנם רש"י סובר שהמים התכנסו רק אל מקום אחד, וממילא היה ראוי שהתורה תכתוב שה' קרא למים "ים", והטעם שהתורה כתבה "ימים" בלשון רבים כדי ללמדנו שאינו דומה טעם הדג העולה מהים בעכו לטעם הדג העולה מהים במקום שנקרא ספמיא.

[24] אונקלוס. רמב"ן עפ"י פירושו בפס' ד' פירש שהכוונה היא לקיום הדבר. ספורנו: ה' רצה שיהיה כן בשביל התכלית המכוון.

[25] רש"י. א"ע: תדשא היינו להצמיח. רמב"ן: ה' גזר שבארץ יהיה כוח להצמיח דברים כדי שיהיו קיימים לעולם.

[26] רש"י.

[27] רש"י. לדבריו עשב היינו שם כולל לסוגים שונים של דשאים. רמב"ן: דשא הוא העשב הקטן וכאשר העשב גדול ומזריע, הוא נקרא עשב. גם אילנות קטנים נקראים דשא, ולכן לא היה צריך ציווי מיוחד על העצים, היות והעצים נכללים בכלל דשא. כמו כן כתב הרמב"ן שבגלל שלא מוזכרים עצי סרק, למדו חכמים שגם אילנות הסרק היו מגדלים פירות עד שהאדמה קוללה. כמו כן כתב שייתכן לפרש שהכוונה היא ש"תדשא הארץ דשא" היינו אילנות סרק, ורק לאחר מכן עברה התורה אל ציווי עשב ואילנות שמוציאים פירות. ספורנו: עשב מזריע זרע הוא עשב שראוי לאכילת אדם לעומת עשבים רגילים שנאמרו בתחילת הפסוק שהם ראויים למאכל בהמות.

[28] אונקלוס. רש"י: הכוונה הייתה שטעם העץ יהיה כטעם הפרי, שגם בעץ יהיה טעם. לכן, כשה' קילל את האדם על חטאו, הוא קילל גם את האדמה.

[29] כך משמע מפירוש רש"י לפסוק יב' וכן פירש במסכת חולין דף ס'. רשב"ם: הכוונה האי שכל סוג של אילן יגדל סוג אחר של פירות: עצי התפוחים יגדלו תפוחים. עצי הענבים יגדלו ענבים.

[30] רש"י. בשפ"ח הסביר שאמנם לפירות יהיו זרעים, אך עיקר נטיעתם הוא על ידי ענפים.

[31] אונקלוס. בלמשמעות פירש מילים אלו גם כן, אך ניסה לחלק בין פירות הארץ לפירות האדמה.

[32] ספורנו: הכוונה היא שאם יהיה צמח שיורכב משני מינים, הוא לא יוכל להתקיים ולהוליד.

[33] אונקלוס.

[34] אונקלוס. רש"י: העשבים נשאו קל וחומר בעצמם: אם האילנות נאמר עליהם למינהו, והאילנות ניכרים יותר גם אם הם מתערבבים, קל וחומר שאנחנו צריכים לצאת למינהו. רשב"ם בפסוק יא' כתב שלפי הפשט, "למינהו" בפסוק הקודם מוסב גם על הדשאים.

[35] רמב"ן.

[36] רש"י. בעניין "יהי" בלשון יחיד כתב הא"ע שכך דרך הכתוב. אמנם אוה"ח כתב שדווקא בגלל שכתוב יהי בלשון יחיד, יכול היה ה' להמעיט את הלבנה. אם היה כתוב יהיו, אז היה צריך שלעולם יהיו שני מאורות באותו גודל.

[37] עפ"י רש"י. כמו כן כתב רש"י שרק לאחר שבעת ימי בראשית היו האורות מבדילים בין היום והלילה, אך בשבעת ימי בראשית שימשו שניהם ביחד הן ביום והן בלילה. רשב"ם: עד עתה לא היה ניתן לעשות הבדלה מוחלטת בין היום והלילה, אך ביום הרביעי נקבעו גבולות ברורים. רמב"ן: ביום הראשון נבראו המאורות, אך ביום השני, לאחר שנעשה הרקיע, הרקיע חצץ בין המאורות לארץ, ולכן הארץ לא הוארה מהמאורות, ועכשיו גזר ה' שיהיה גוף של אור גדול שיאיר ביום וגוף קטן יותר של אור שיאיר בלילה, ושניהם ייתלו ברקיע השמים, וכך הם יאירו על הארץ. כמו כן כתב הרמב"ן שכמו שה' שם מקומות בארץ שמוכנים להצמיח גידולים שונים, כך יש מקומות ברקיע של השמים שמוכנים לקבל אור, כמו האספקלריות ואבני השהם, ומקומות אלו נקראים מאורות. כמו כן חלק הרמב"ן על רש,י וכתב שאור הגדול שימש רק בשלושת הימים הראשונים, ואילו ביום הרביעי, ה' חילק את האור לשניים: לחמה וללבנה.

[38] רש"י. רשב"ם: הכוונה היא כמו לאותות שעשה ישעיה לחזקיה שהוליך אחורה את השמש. א"ע: אותות היינו רגעים. רמב"ן: האותות הם הדם, האש ותמרות העשן.

[39] רש"י. א"ע: מועדים היינו שעות. רמב"ן: הכוונה היא לעונות השנה.

[40] רש"י.

[41] רש"י. רשב"ם: הכוונה היא לארבעת העונות שיוצרים יחד שנה שלימה.

[42] רש"י.

[43] א"ע שכתב שנקראו גדולים ביחס לכוכבים וכן עפ"י רשב"ם. רש"י כתב ששני המאורות נבראו שווים, אלא שהלבנה התמעטה על כך שהיא קטרגה ואמרה שאי אפשר ששני מלכים ישמשו בכתר אחד. לכן נתן לה ה' את הכוכבים כדי להפיס את דעתה. הא"ע כתב שאמנם יש כוכבים שגדולים יותר מהירח וגם הם מאירים, אלא שחוזק האור של הירח מאיר יותר מאור כוכבים אלו. אוה"ח: הטעם שהפסוק היה צריך לומר שוב "ויעש אלוקים" ולא כתוב "ויהי כן" הוא בגלל שעכשיו היה מעשה חדש לאחר שה' מיעט את אור הלבנה.

[44] אונקלוס.

[45] אונקלוס.

[46] אונקלוס + אוה"ח בפס' כ'. העמק דבר: הסיבה שכאן הסדר הוא הפוך, שבתחילה המאורות שימשו למאורות ורק אח"כ לשאר הדברים המוזכרים בפסוק יד' הוא משום שהדבר הראשון שעשו המאורות הוא ההארה, אך כדי להבדיל בין היום ובין הלילה צריך שיעבור זמן מסוים.

[47] אונקלוס. רמב"ן: הכוונה בממשלה שונה מההארה. הממשלה היא כוחות מיוחדים שיש במאורות שיש בכוחם למשל לגדל גידולי קרקע מסוימים או דברים מסוג זה. הסבר נוסף שכתב הוא לעניין המזלות: המזלות הם הקובעות את מה שיהיה.

[48] אונקלוס. א"ע: כאשר השמש שוקעת יש עוד שעה ושליש עד הלילה וכן בבוקר יש זמן שבו אין ירח ועדיין אין זה בוקר. רמב"ן: האור הוא היום והחושך הוא הלילה ממש. כמו כן כתב הרמב"ן שזהו המקום היחיד בו נוסף על הצוואה יש את המעשה של הנתינה.

[49] א"ע + רש"י. בשפ"ח הסביר שכוונת רש"י היא שהמים יכינו את הגוף בו עתיד ה' לתת את החיות. אונקלוס: שריצה היינו מלשון תנועה, במים יזוזו השרצים. הרמב"ן הקשה על רש"י שנאמר שורש שריצה גם לגבי האדם וכן יש עופות שאינם גבוהים מהארץ, ולכן קיבל את פירוש אונקלוס. לכן, כל עוף שיש לו ארבע רגליים נקרא שרץ העוף, ואילו עוף שאין לו ארבע רגליים, נקרא עוף כנף. כמו כן כתב הרמב"ן שהעופות המוזכרים בפסוק הם עופות שנוצרו מהמים ואילו העופות שנוצרו מהארץ נוצרו ביום השישי. לפירושו, הפסוק שאומר ישרצו המים, מוסב גם על עניין העופות. אולם בחז"ל ישנה מחלוקת אם העופות נבראו מהמים או מהרקק.

[50] אונקלוס. ספורנו: הכוונה היא העופות "ינקו" את הלחות שברקיע. עיין הערה קודמת בעניין אם העופות נוצרו מהמים או לא.

[51] א"ע + אוה"ח.

[52] רש"י, וכתב בשם חז"ל שהכוונה היא ללווייתן שהרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא כדי שלא יפרו וירבו ויחריבו את הארץ. ספורנו: המים לא היו יכולים לברוא את התנינים עד שה' נתן להם מספיק כח כדי לברוא אותם, ולכן צריך ייחוס בריאתם אל אלוקים. רמב"ן: היות והתנינים הם בריות גדולות מאוד, ייחסה התורה את בריאתם לה', כשם שייחסה את בריאת האדם אל ה' לאור חשיבותו. אוה"ח: ה' היה צריך לברוא רוח חיונית כדי שהמים יוכלו להוציא בעלי חיים אלו, היות והמים לא היו יכולים לתת רוח חיונית שאין בהם.

[53] רש"י + א"ע.

[54] רמב"ן: הטעם שלא נאמר כאן ויהי כן: או מפני שברגע שהתורה השתמשה בלשון בריאה, כבר לא ניתן לומר שוב ויהי כן, או מפני שה' הרג את הלווייתן, וממילא לא ניתן לומר שהדבר התקיים לעולם.

[55] רש"י: הצורך בברכה זו היא מפני שצדים אותם ומחסרים אותם. רמב"ן: הסיבה שלא היה צורך לברך את הצמחים והדשאים שירבו היא מכיוון שבזמן בריאתם, נבראו הרבה מהם בעוד שמבעלי החיים נבראו רק שניים בהתחלה. ספורנו: סיבת הציווי היא מכיוון שהתכלית של בריאתם לא תושג, אלא אם יהיו רבים מהם. כמו כן כתב ששאר בעלי החיים נכללים בברכה זו וכן כתב רשב"ם. רמב"ן בפסוק כח' כתב שאין הכוונה לברכה ממש, אלא הכוונה היא לנתינת כח התולדה בבהמות.

[56] רש"י וכתב שלא ניתן להסתפק בפרו היות ואז היינו חושבים שכל מה שנאמר הוא רק שכל אחד יוליד תולדה אחת. בשפ"ח הסביר שלא ניתן להסתפק ברבו היות ואז היו חושבים שהכוונה היא שיתרבו בקומתם או בדבר אחר.

[57] אונקלוס. לפי הרשב"ם, צלע זה של הפסוק הוא לשון ציווי.

[58] רשב"ם.

[59] רש"י.

[60] רש"י + רשב"ם + א"ע. רמב"ן פירש שבהמות הם אוכלי עשבים וחיות הם אוכלי בשר וחיות טורפות. בביאור המילה רמש, כתב הרמב"ן שהכוונה היא לרמיסה ברגל, והפירוש בפסוק היא שבהמות אלו רומסות ברגל. לעומת זאת, כאשר באה התורה לדבר על השרצים, היא קוראת להם רמש האדמה.

[61] רשב"ם.

[62] רש"י וכן פירש רשב"ם.

[63] רש"י. אמנם רש"י כתב שתשובת המינים בצידה, שהרי הפסוק אומר "ויברא אלוקים את האדם", היינו שה' לבדו ברא את האדם. ספורנו: ה' נתן כח לפמליא שלו להשפיע גם הם על יצירת האדם. רמב"ן: לאחר שה' נתן כח באדמה להוציא חיות, אמר ה' לארץ שיוציאו יחד את האדם. אוה"ח: כך מדברים דרך ענווה.

[64] רש"י עפ"י שפ"ח. רשב"ם: הכוונה היא לצלם המלאכים. בפירוש המילה צלם הסביר הרמב"ן שהכוונה היא לתאר. א"ע הביא פירוש שהסביר שהפסוק כאן הוד מדברי משה שה' אמר לעשות את האדם בצלם של משה והאנשים אליהם דיבר, אך דחה פירוש זה. בשם רס"ג כתב שכוונת בצלמינו כדמותינו היינו שהאדם ישלוט כמותם. בצלמנו היינו בחכמה, ובגלל כבודו של האדם, סמכה התורה את בריאת האדם למילה אלוקים. ומילת נעשה היינו בלשון רבים היות וכך דרך המלכים לדבר. גם פירוש זה דחה הא"ע. בסוף דבריו פירש הא"ע שבניגוד לשאר מעשי הבריאה שנבראו גם מהאדמה וכדומה, כאן לכבוד מעלתו של האדם, ברא את האדם ה' יחד עם המלאכים.

[65] רש"י. ספורנו: האדם דומה בפעולותיו קצת אל ה' וקצת אל המלאכים. לה' הוא דומה בכך שלאדם יש בחירה חופשית וכן ה' פועל מבחירה. אמנם ה' תמיד בוחר לפעול טוב ואילו האדם לא תמיד בוחר לטוב. מצד שני דומה האדם למלאכים בכך שלא כל מה שהוא עושה הוא לטוב, אך לאדם יש בחירה חופשית בעוד למלאך אין בחירה חופשית. רמב"ן: האדם דומה בצד מה לארץ ובצד מה לה'. במתכונת גופו הוא דומה לארץ וברוח החיים שבו הוא דומה אל ה'. בהסבר המילה דמות כתב הרמב"ן שהכוונה היא לדמיון. האדם דומה לעליונים ותחתונים הן בתארו והן בדמותו. כלי יקר: ה' מתגלה אל הנביאים בדמות אדם ולכן האדם הוא בצלמו ודמותו של ה'.

[66] רש"י + רמב"ן. רש"י פירש שוירדו יש אפשרות ללשון רדייה, אם האדם זוכה הוא שולט בבהמות ובארץ, ואם אינו זוכה היינו לשון ירידה והחיות מושלות בו.

[67] רש"י, ובניגוד לשאר מעשי הבריאה שנבראו באמירה, נברא האדם על ידי הידיים.

[68] רש"י. ספורנו: "אלוקים" נאמר על דבר שנצחי או שכלי, כמו שנאמר על הדיינים וכדומה. כאן, לגבי שכלו של האדם, אמנם השכל רחוק מכל דבר חמרי, אך היות והאדם צריך ללמוד ולפתח את שכלו, נקרא זה עדיין רק צלם אלוקים. אוה"ח: יש כאן חלוקה לשני סוגים של בני אדם: יש בני אדם שה' ברא אותם בצלם האדם, ויש בני אדם שה' ברא אותם בצלם אלוקים (כמו ישראל).

[69] רש"י עפ"י הפשט. עפ"י הדרש כתב רש"י שהכוונה היא שה' ברא את האדם שני פרצופים ואח"כ חילקם. רשב"ם כתב שהכוונה היא שקודם ברא את האדם ולאחר מכן לקח את אחת מצלעותיו.

[70] אונקלוס. רמב"ן: הכוונה היא שכל אחד יישב במקום נפרד, בניגוד למחשבת דור הפלגה.

[71] רמב"ן. רש"י בשם חז"ל: וכבשוה כתוב כאן ללא ו' כדי ללמד שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית וגם כדי ללמד שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה והאישה שאין דרכה לכבוש אינה מצווה על פריה ורביה. ספורנו: על ידי שכלכם, אתם תוכלו להגן על עצמכם מפני החיות, ואתם תמשלו בחיות.

לגבי הברכה כאן כתב הרמב"ן שכאן הכוונה היא לברכה ממש בעוד שבפסוק כב' אין הכוונה לברכה ממש, אלא לנתינת כח התולדה בבעלי החיים. כנראה שההכרח שלו לומר כן היא בגלל שיש אמריה נוספת לאחר הברכה. אוה"ח: הברכה כאן היא שלא יכרת מין האנושי.

[72] רמב"ן, וכתבה התורה אותם כסדר בריאתם. ספורנו: הכוונה היא שבני האדם יכולים לצוד אותם על ידי מלכודות ודברים דומים.

[73] רשב"ם.

[74] אוה"ח: ניתן ללמוד מכאן שלא הותר לאדם עץ הדעת, שהרי התורה נתנה לאדם רשות לאכול רק עצים שיש עליהם פירות ואילו עץ הדעת היה עץ שבעצמו היה פרי.

[75] רש"י וא"ע. לפי רש"י: האדם ובעלי החיים השוו באכילת עשבים ופירות. אולם, רמב"ן סובר שלאדם וחוה נתן ה' רשות לאכול עשבים ופירות, אך לחיות נתן רק את הירקות ולא את הפירות. הסיבה שהיה אסור על האדם לאכול בעלי חיים היא מכיוון שלבעלי החיים יש קצת מעלה בנפשם, כמו שיש להם קצת בחירה, שהרי הם יכולים לברוח מהנזק וכדו'. אולם, כאשר חטאו בעלי החיים לפני המבול, והם ניצלו בזכותו של האדם, נתן ה' רשות לנח לאכול את בעלי החיים, שהרי הם ניצלו בזכותו. אך את הנפש עדיין אסר ה' על בני האדם, וכן אסר עליהם אבר מן החי ואכילת דם.

[76] אונקלוס.

[77] רשב"ם.

[78] רשב"ם. ספורנו: ה' ראה שתכלית המציאות טובה יותר מאשר התכלית הפרטית של כל אחד מהנבראים. רמב"ן: כאן הוא קיום כל מעשי הבריאה. "מאוד" לדבריו בא לדבר על הריבוי. הסבר נוסף שכתב הוא בגלל בריאת הרע כמו שחז"ל אמרו ש"טוב" זהו מות או מידת פורענות. בסוף דבריו כתב שמאוד בא לומר על מעלת האדם שנברא ביום זה.

[79] רש"י: הסיבה שכתוב השישי עם ה' היא בגלל שה' התנה את קיומם של מעשי בראשית בקבלת חמישה חומשי תורה. הסבר נוסף שכתב הוא שכל העולם היה תלוי ועומד עד ליום השישי, היינו ו' סיוון בו קיבלו ישראל את התורה. א"ע: יש אומרים שיום היינו סמוך, אך הפירוש האמיתי הוא יום שהוא יום שישי ליום הראשון.