בראשית פרק ל

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר בראשית פרק ל'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ו' אדר תשע"ח

בראשית פרק ל

(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב רחל ראתה שהיא לא ילדה בן ליעקב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ רחל קינאה במעשיה הטובים של לאה אחותה, ואמרה, שלולי שלאה הייתה צדקת גדולה יותר ממנה, לא הייתה דווקא לאה זוכה לבנים,[1] וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב רחל אמרה ליעקב: הָבָה לִּי בָנִים תתפלל עליי שיהיו לי בנים,[2] וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי ואם לא אזכה לבנים, הרי אני חשובה כמתה[3]: (ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל יעקב התמלא ברוגז על רחל,[4] וַיֹּאמֶר יעקב אמר לרחל: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן האם אני במקומו של ה' שמנע ממך בנים? הרי ה' הוא שמנע ממך בנים[5]: (ג) וַתֹּאמֶר רחל אמרה ליעקב: הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ הנה לפניך נמצאת השפחה שלי בלהה, בוא ותתחתן איתה, וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי ואני אתרבה על ידי ששפחתי תלד, בלהה תוליד לך ילד, וייחשב הילד כאילו הוא גם ילדי,[6] וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה ואולי בזכות שתתחתן עם שפחתי, ושפחתי תהיה לי לצרה, גם אני אזכה ללדת בן, כמו ששרה זכתה לבן כאשר היא הכניסה את הגר להיות לה לצרה. כפי שראינו, שרה אימנו אמרה לאברהם להתחתן עם הגר, כדי שעל ידי שאברהם יתחתן עם אישה נוספת שתהיה בגדר "צרה" לשרה, שרה תזכה ללדת בן משל עצמה. גם רחל אמרה שעל ידי שהיא תכניס את בלהה להיות לה לצרה ושבלהה תתחתן עם יעקב, תזכה גם היא ללדת בן משל עצמה[7]: (ד) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה רחל נתנה ליעקב את בלהה השפחה שלה כדי שהיא תהיה אישה ליעקב,[8] וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב יעקב התחתן עם בלהה: (ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן בלהה הרתה וילדה ליעקב בן: (ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל רחל אמרה בשעה שבלהה ילדה בן: דָּנַנִּי אֱלֹהִים ה' דן אותי והחליט שלא אוליד בן משל עצמי, ודינו דין צדק,[9] וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וה' גם שמע אל תפילתי, וַיִּתֶּן לִי בֵּן (ה' שמע אל תפילתי) בכך שנתן לבלהה שפחתי בן, ואני אגדל את בנה והוא ישמש אותי,[10] עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן לכן קראה רחל את שם בנה של בלהה בשם "דן" על שם דינו של ה' שדן אותה: (ז) וַתַּהַר עוֹד בלהה הרתה פעם נוספת, וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בלהה שפחתה של רחל ילדה, בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב (בלהה שפחתה של רחל ילדה) ליעקב בן שני: (ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל רחל אמרה בשעה שבלהה ילדה את בנה השני: נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי אני הרביתי להתפלל בתחנונים לפני ה' מכיוון שרציתי שיהיה לי בן כמו אחותי,[11] גַּם יָכֹלְתִּי ועכשיו ה' גם נתן לי בן כמו שהתפללתי לפניו (הכוונה היא לבנה של בלהה),[12] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי רחל קראה את שם בנה השני של בלהה בשם "נפתלי" על שם התפילות שהיא התפללה אל ה' כדי שתזכה לבנים: (ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת לאה ראתה שלאחר שהיא ילדה את יהודה, היא נעצרה מללדת, וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ לאה לקחה את זלפה שהייתה השפחה שלה, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה לאה נתנה את זלפה ליעקב לאישה, כדי שגם זילפה תלד בנים, וייחשב הדבר כאילו שהבנים הם בניה[13]: (י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן זלפה שפחתה של לאה ילדה ליעקב בן[14]: (יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה לאה אמרה בשעה שבנה של זלפה נולד לה: בָּא גָד (לאה אמרה בשעה שזלפה ילדה) בא עכשיו מזל טוב על ידי הולדתו של בן זה,[15] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד לאה קראה את שם בנה של זלפה בשם "גד" על שם המזל הטוב שבהולדתו: (יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב זלפה שפחתה של לאה ילדה בן שני ליעקב, בנוסף לגד, בנה הראשון: (יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה לאה אמרה בשעה שזלפה ילדה את בנה השני: בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת אני מאושרת היות והנשים האחרות משבחות אותי על הבנים שילדתי,[16] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר לאה קראה לבנה השני של זלפה "אשר" על שם האושר והתשבחות: (יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים בזמן בשנה שבו קוצרים את היבול, הלך ראובן אל השדה,[17] וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה בשדה, מצא ראובן עשב שנקרא "דודאים",[18] וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ ראובן הביא את הדודאים שמצא אל לאה אימו, וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה רחל ביקשה מלאה: תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ (רחל ביקשה מלאה) תני לי עכשיו חלק מהדודאים שבנך ראובן הביא[19]: (טו) וַתֹּאמֶר לָהּ לאה אמרה לרחל: הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי האם דבר קטן הוא שלקחת ממני את בעלי, את יעקב,[20] וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי ועכשיו את רוצה לקחת ממני גם את הדודאים שהביא בני? הרי את מתייחסת אליי כאילו את האישה היחידה של יעקב ואני השפחה, וגם עכשיו את חושבת שמגיע לך מהדודאים שליקט בני מכיוון שאת חושבת שאני שפחתך,[21] וַתֹּאמֶר רָחֵל רחל אמרה ללאה: לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ תמורת הדודאים של בנך, יעקב ישהה איתך בלילה זה במקום לשהות איתי[22]: (טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב בערב, הגיע יעקב מהשדה, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ (בשעה שיעקב חזר מהשדה) לאה יצאה לקראת יעקב,[23] וַתֹּאמֶר לאה אמרה אל יעקב: אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי אתה תיכנס לאוהל שלי היות ואני נתתי לרחל שכר תמורת זה שתשהה עימי הלילה,[24] וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא באותו לילה, יעקב שהה אצל לאה[25]: (יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה ה' קיבל את תפילתה של לאה,[26] וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי לאה הרתה והולידה ליעקב בן חמישי (ראובן, שמעון, לוי, יהודה ובן זה): (יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה לאה אמרה בשעה שנולד בנה החמישי: נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי ה' נתן לי את שכרי על כך שנתתי את שפחתי לאישה לבעלי. לאה אמרה שבשכר שהיא נתנה את זלפה ליעקב לאישה, ה' נתן לה בן נוסף,[27] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר לאה קראה את שם בנה החמישי בשם "יששכר" על שם השכר שה' נתן לה בלידת חמישה בנים[28]: (יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב לאה הרתה שוב והיא ילדה בן שישי ליעקב: (כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה לאה אמרה בשעה שהיא ילדה את בנה השישי ליעקב: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב על ידי שה' נתן לי בן נוסף, ה' נתן לי חלק טוב,[29] הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים מעכשיו, יעקב בעלי יגור כמעט רק איתי ולא עם נשותיו האחרות, כיוון שאני כבר ילדתי לו שישה בנים,[30] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן לאה קראה את שם בנה השישי בשם "זבולון", על שם שיעקב עכשיו יגור בעיקר אצלה: (כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת אחרי שלאה ילדה שישה בנים, היא ילדה גם בת,[31] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה לאה קראה את שם בתה שילדה "דינה"[32]: (כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל זכרונה של רחל בא לפני ה', ה' זכר את השתדלותה של רחל להולדת בנים ואת הכנסת בלהה כ"צרה" לביתה,[33] וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים ה' קיבל את תפילתה של רחל,[34] וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ ה' נתן לרחל הריון על ידי פתיחת רחמה[35]: (כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן רחל הרתה וילדה בן, וַתֹּאמֶר רחל אמרה בשעה שהיא ילדה את בנה: אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי על ידי שה' נתן לי בן, הרי שהוא הכניס את חרפתי, את בושתי, על כך שלא ילדתי בן. ה' סילק את החרפה שלי על ידי שילדתי בן[36]: (כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף רחל קראה את שם בנה שנולד בשם "יוסף", לֵאמֹר כך אמרה רחל בשעה שקראה את שם בנה: יֹסֵף יְקֹוָק לִי בֵּן אַחֵר אני מתפללת שה' יוסיף לתת לי בן נוסף[37]: (כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף כאשר רחל ילדה את יוסף,[38] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן (כאשר רחל ילדה את יוסף) יעקב אמר ללבן: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי תשלח אותי ואני (יעקב) אלך חזרה אל המקום ממנו באתי ואל הארץ ממנה באתי[39]: (כו) תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן (יעקב ממשיך בדבריו אל לבן) אני רוצה שתיתן לי רשות לקחת את נשותיי ואת ילדיי שהרי עבדתי אצלך כדי שתיתן לי להתחתן עם בנותיך. יעקב אמר ללבן שהוא עבד אצלו במשך ארבע עשרה שנים כדי להתחתן עם שתי בנותיו, ועכשיו הוא רוצה רשות לחזור איתן אל ארצו,[40] וְאֵלֵכָה לאחר שתיתן לי רשות לקחת את נשותיי ואת ילדיי, אני אלך לארצי, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ (תיתן לי רשות ללכת) שהרי אתה יודע מהי העבודה שעבדתי אותך בתמורה לכך שתיתן לי את בנותיך לנשים[41]: (כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן לבן ענה ליעקב: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אם עכשיו אני מלא רחמים בעיניך, אם אני מוצא חן בעיניך, אם אתה אוהב אותי,[42] נִחַשְׁתִּי אני (לבן) עשיתי ניחושים, אני בדקתי בתרפים,[43] וַיְבָרֲכֵנִי יְקֹוָק בִּגְלָלֶךָ ובזכותך ה' בירך אותי[44]: (כח) וַיֹּאמַר לבן אמר אל יעקב: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי תפרש לי מהו השכר שאתה רוצה שאני אתן לך,[45] וְאֶתֵּנָה ואני (לבן) אתן לך (יעקב) שכר זה: (כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יעקב אמר ללבן: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ אתה יודע שעבדתי אצלך במסירות גדולה,[46] וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי וכן אתה יודע שכשמסרת לי את המקנה שלך, היה לך רק מעט מקנה[47]: (ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי שהרי מעט המקנה שהיה לך לפני שהגעתי,[48] וַיִּפְרֹץ לָרֹב (מעט המקנה שהיה לך לפני שהגעתי) התחזק ונהיה הרבה,[49] וַיְבָרֶךְ יְקֹוָק אֹתְךָ לְרַגְלִי וה' בירך אותך בזכותי,[50] וְעַתָּה ועכשיו, לאחר שה' בירך אותך בזכותי,[51] מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי מתי גם אני (יעקב) אעשה לצורך ביתי. יעקב אמר ללבן, שלאחר שהוא עבד במשך ארבע עשרה שנה ללבן, הגיע הזמן שיעבוד גם לצורכו[52]: (לא) וַיֹּאמֶר לבן שאל את יעקב: מָה אֶתֶּן לָךְ מה אתה רוצה שאני אתן לך בשכרך, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יעקב ענה ללבן: לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אתה (לבן) לא תיתן לי (יעקב) דבר תמורת מה שעבדתי אותך במשך ארבע עשרה השנים האחרונות, שהרי עבדתי אצלך תמורת בנותיך,[53] אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה (לא תיתן לי מאומה בשכרי על מה שעבדתי אותך במשך ארבע עשרה שנים) אם תעשה לי את הדבר הבא: אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר אני (יעקב) אחזור לביתך, ואהיה רועה לצאנך (לבן)  ואשמור עליו, והשכר שתיתן לי יהיה תמורת מה שאני אעבוד אצלך מכאן ולהבא[54]: (לב) אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם אני (יעקב) אעבור בכל הצאן שלך כדי לוודא שאתה תעשה כפי שאומר לך,[55] הָסֵר מִשָּׁם ואתה תסיר, תוציא מתוך הצאן שלך, את סוגי הצאן הבאים:[56] כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא (אתה תוציא מצאנך) כל שה שיש לו נקודות: בין נקודות קטנות (נקד) ובין נקודות גדולות (טלוא),[57] וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים (וכן תסיר מהצאן שלך) את כל הכבשים החומים,[58] וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים (וכן תוציא מהצאן שלך) את כל העיזים שיש עליהם נקודות קטנות או גדולות,[59] וְהָיָה שְׂכָרִי וכל העיזים והכבשים שיש עליהם נקודות, בין נקודות קטנות ובין גדולות, שייוולדו מעכשיו, (לאחר שהוצאת את העיזים והכבשים שיש עליהם נקודות מהצאן שלך), וכן כל הכבשים השחומים שייוולדו מעכשיו, (לאחר שהוצאת את הכבשים השחומים מהצאן שלך), יהיו לי לשכרי. יעקב אמר ללבן, שכל הכבשים והעיזים שייוולדו מעתה נקודים וטלואים  וכן כל הכבשים השחומים שייוולדו מעתה, יהיו שייכים לו (ליעקב) בשכר שהוא יחזור וירעה את צאנו של לבן[60]: (לג) וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר זכותי (של יעקב) תעיד בי מחר. אם תחשוד שאני לוקח ממך את הצאן שלך בניגוד להסכם שנסכים אליו עכשיו, זכותי תבוא ותעיד שלא הפרתי את ההסכם,[61] כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ (זכותי תבוא ותעיד) שאתה תכניס אליי רק את שכרי, שאתה תיתן לי רק את שכרי שנסכים עליו, ושלא אקח ממך שום דבר מעבר למה שסיכמנו עליו,[62] כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי כל העיזים שיהיו אצלי שאינם נקודים וטלואים, וכן כל הכבשים שיהיו אצלי שאינם חומים, הרי שהם גנובים אצלי, כיוון שלקחתי אותם בניגוד להסכם בינינו[63]: (לד) וַיֹּאמֶר לָבָן לבן ענה ליעקב: הֵן אני מסכים לדבריך,[64] לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ הלוואי והדבר יהיה כדבריך. הלוואי ואתה תסתפק לקחת בשכרך רק את העיזים והכבשים הנקודים והטלואים ורק את הכבשים החומים[65]: (לה) וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא באותו היום הסיר לבן את הצאן הבא מעדריו:[66] 1) אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים את התיישים, הזכרים שבצאן, שהיו "עקודים", דהיינו, את התיישים שהיה בהם מעט לבן מסביב לרגל שלהם, וכן את העיזים הטלואים, שיש להם נקודות גדולות. יעקב אמנם אמר ללבן ששכרו יהיה רק העיזים שייוולדו מעתה נקודים וטלואים (עם נקודות קטנות או גדולות) אך לבן חשש שיעקב ייקח ממנו גם את העיזים העקודים, גם את העיזים שיש רק מעט לבן ליד מקום רגלם, ולכן הוא הסיר גם אותם,[67] 2) וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת וכן הסיר לבן מעדריו את כל העיזים שיש בהם נקודות גדולות או קטנות, כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ כל הצאן שהיה בו מראה לבן כל שהוא, הפריש לבן מעדריו,[68] 3) וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וכן הסיר לבן מעדריו את הכבשים השחומים, וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו לבן מסר את הצאן שהוציא מתוך עדריו, ביד בניו[69]: (לו) וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב לבן שם דרך שהייתה ארוכה מהלך שלושה ימים בין צאנו שהוציא מעדריו, לבין הצאן שיעקב היה רועה,[70] וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת ויעקב רעה את הצאן שנשאר לאחר שלבן הוציא משם את הצאן הנקוד, הטלוא והחום[71]: (לז) וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח יעקב לקח מקל לח (קצת רטוב) מעץ שנקרא "לבנה",[72] וְלוּז וכן לקח יעקב מקל של עץ שנקרא "לוז",[73] וְעַרְמוֹן וכן לקח יעקב מקל של עץ שנקרא ערמון,[74] וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת יעקב קילף את שלושת המקלות שלקח, עד שהיו בהם קילופים לבנים. יעקב קילף את קליפת העץ, שהעץ מתחתיה הוא לבן,[75] מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת על ידי קילוף המקלות, יעקב גילה את החלק הלבן שעל המקלות שנמצא מתחת לקליפת העץ[76]: (לח) וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל יעקב נעץ את המקלות שקילף,[77] בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם (יעקב נעץ את המקלות שקילף) בבריכות המים שנמצאות במקום שיש בו שוקת בה משקים את הבהמות,[78] אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת (יעקב נעץ את המקלות שקילף בברכות המים שנמצאות בשוקת) שלשם באים הצאן כאשר הם רוצים לשתות,[79] לְנֹכַח הַצֹּאן יעקב נעץ את המקלות שקילף מול הצאן, כך שכאשר העיזים היו באים לשתות, הם היו רואים את המקלות מול עיניהם,[80] וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת כאשר הצאן שתה וראה את המקלות, הצאן התחמם, וכך בדרך נס היו הנקבות בהריון[81]: (לט) וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת הצאן התחמם בשעה שהם ראו את המקלות,[82] וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים הצאן המליט עיזים ותיישים שהיו עקודים (שהיה לבן ליד רגלם), נקודים (עם נקודות קטנות) וטלואים (עם נקודות גדולות)[83]: (מ) וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב יעקב הפריד מהעדר את הצאן שנולד עקוד, נקוד וטלוא,[84] וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן את העדרים של לבן, בהם לא היה צאן עקוד נקוד וטלוא, וכן לא היו בהם כבשים שחומים, שם יעקב מאחורי הצאן שנולדו עכשיו עקודים, נקודים, טלואים ושחומים שנולדו עתה. יוצא שיעקב היה עושה שני דברים כדי שהצאן של לבן יוליד צאן עקוד נקוד וטלוא ודבר אחד כדי שייוולדו לו כבשים שחומים. כדי שייוולדו לו צאן עקוד, נקוד וטלוא, עשה יעקב את הדברים הבאים: 1) נעץ את המקלות שהיו בהם מחשופים לבנים לפני הצאן בשעה שהוא שתה, ועל ידי שהצאן היה רואה את המקלות שהיו בהם נקודות לבנות, היה ממליט גם הוא צאן עם נקודות לבנות. 2) הוליך את הצאן מאחורי הצאן שהיה עקוד נקוד וטלוא, וכך, על ידי שהצאן ראה את הצאן שהיה לפניו שהיה עקוד, נקוד וטלוא, המליט גם הוא צאן עקוד נקוד וטלוא. כדי שהצאן ימליט כבשים שחומים, יעקב הוליך לפניהם כבשים שחומים, וכך הצאן המליט גם הוא כבשים שחומים (המלטת הצאן מושפעת ממה שהם רואים בשעת ההיריון),[85] וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ יעקב הכין לעצמו עדרים נפרדים, בהם שם את הצאן שהיה עקוד, נקוד וטלוא (וכן את הכבשים השחומים),[86] וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן ויעקב לא ערבב את הצאן שנולד עקוד, נקוד וטלוא (וכן את הכבשים השחומים) יחד עם צאן לבן[87]: (מא) וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת כאשר הגיעה השעה של הצאן הבכיר להתעבר. הצאן הבכיר הוא הצאן שהיה ממהר יותר להתעבר משאר הצאן, והוא הצאן המשובח יותר,[88] וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת (כאשר הגיעה השעה של הצאן הבכיר להתעבר) יעקב היה שם את המקלות בבריכות המים שנמצאות בשוקת ממנה היו משקים את הצאן, כדי שהם יתחממו ויתעברו בשעה שהם רואים את המקלות[89]: (מב) וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים כאשר הגיעה השעה של הצאן שאיחר להתעבר, להיות בהריון, לא היה יעקב שם את המקלות,[90] וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב וכך יצא שהצאן שהיה מאחר להתעבר ולא המליט צאן עקוד נקוד וטלוא (בגלל שיעקב לא שם את המקלות ולא הוליך אותם אחרי עדריו) היה שייך ללבן, ואילו הצאן שהיה ממהר להתעבר, שצאן זה הוא משובח יותר, ויעקב שם לפניהם את המקלות והוליך אותם אחרי עדריו, המליט צאן ליעקב, שהרי על ידי שיעקב שם את המקלות בשעת העיבור וכן על ידי שהוליך את העדרים האלה אחרי עדריו, הם המליטו צאן עקוד, נקוד וטלוא: (מג) וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד יעקב פרץ את הגבול שהיו מורגלים בו ברעיית הצאן, יעקב הצליח ברעיית הצאן יותר משאר הרועים,[91] וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת היה ליעקב צאן שהיה מתרבה,[92] וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים וכן היה ליעקב: שפחות, עבדים, גמלים וחמורים, על ידי שיעקב היה מוכר את הצאן שהיה לו וקונה בכסף שפחות, עבדים, גמלים וחמורים[93]:

 

[1] רש"י. אוה"ח: רחל קנאה בלאה בגלל שהיא הייתה אחותה, ולכן היה ראוי שללאה יהיה את אותו המזג ואת אותם תכונות הטבעיות כמו של רחל, ובכ"ז לאה היא זו שילדה ורחל לא.

[2] א"ע, וכן משמע מרש"י. אונקלוס: הכוונה היא לנתינה של ממש.

[3] רש"י. לפי רש"י מתה היינו תואר ולא פועל. אמנם רשב"ם כתב שהכוונה היא לפועל וכוונתה של רחל הייתה שהיא תמות אם לא תזכה לבנים. ספורנו: אין הכוונה למיתה ממש, אל הכוונה היא למעין התנוונות.

[4] אונקלוס. ספורנו: יעקב כעס על שרחל ביקשה ממנו במקום לבקש מה' ויעקב לא הביט על אהבתו את רחל בגלל שחס לכבודו של ה'. אוה"ח: כעסו של יעקב היה על כך שהיא הוציאה מפיה דבר קללה שאם אין שהיא מתה, וצדיקים, גם במקרה כזה, הדבר עושה רושם.

[5] רש"י. לפי רש"י דו השיח בין רחל ליעקב היה שרחל תבעה שיעקב יתפלל עליה כמו שיצחק התפלל על רבקה. יעקב ענה לרחל שאין המקרים דומים, שהרי ליצחק לא היו כלל בנים ולכן הוא התפלל ואילו לו, ליעקב, יש בנים, וסימן הדבר שהיא, רחל, היא שצריכה להתפלל. אונקלוס: יעקב אמר לרחל שלא ממנו היא צריכה לבקש בנים, אלא עליה לבקש בנים מלפני ה'. הרמב"ן הסביר את דו השיח בין יעקב לרחל בשלושה דרכים: א. כרש"י, וכתב שלמרות שדרכם של צדיקים להתפלל על אחרים, ולכן היה ראוי שיעקב יתפלל על רחל למרות שלו עצמו יש כבר בנים, הרי שיעקב חטא בכך ולכן הענישו ה' שבניו יעמדו לפני בניה של רחל. ב. כוונתה של רחל הייתה שיעקב יתפלל עליה, אך היא התכוונה לומר ליעקב שילבש שק ויתענה עד שה' ייתן לה בנים, ולכן היא השתמשה בלשון דרמטית שאם לא תזכה לבנים היא תמות, ויעקב ענה לה שהוא איננו במקומו של ה' ולכן הוא אינו חושש בדבר, ושהבעיה היא איתה על כך שהיא לא זכתה לבנים, אך הוא כן זכה לבנים, ורצה בכ יעקב להכלים את רחל, וכאשר רחל ראתה שהיא לא תוכל להסתמך על תפילתו של יעקב, חזרה היא והתפללה בעצמה. ג. יעקב התפלל עוד לפני כן על רחל, אך רחל טענה עליו שהוא אינו נופל מיצחקף ולכן תפקידו לדאוג שיהיו לה בנים, ויעקב כעס ואמר שאין הדבר תלוי בו כלל, ושתפילתו של יצחק נשמעה בגל לשהוא היה צדיק אך ממנה נמנע פרי בטן. א"ע: ייתכן שיעקב התפלל ועוד לא הגיע הזמן שתישמע תפילתו.

[6] כך משמע מלשון אונקלוס. בלמשמעות הוסיף לכך את העניין שרחל היא זו שתגדל את הילד.

[7] רש"י.

[8] אוה"ח: מעתה נעקר שם שפחה מבלהה, והיא נחשבת לאשתו של יעקב לכל דבר ובניה בני חורין.

[9] ספורנו. רש"י כתב שה' דן אותי וזיכה אותי בכך שבלהה הולידה בן וה' דן אותי וחייב אותי בכך שאני עצמי לא הולדתי בן.

[10] אונקלוס + ספורנו.

[11] אונקלוס. ספורנו פירש שהכוונה עם אחותי היינו ששניהן הכניסו צרות להתחתן עם יעקב. כמו"כ מחשב ספורנו שחייב להיות שלאה מסרה את זלפה ליעקב לפני לידתו של נפתלי. הא"ע הסתפק בדבר מתי מסרה לאה את זלפה ליעקב בפס' כג'.

[12] אונקלוס. רש"י כתב בתחילה את פירושו של מנחם בן סרוק שפירוש המילה נפתלי היא מלשון חיבור, דהיינו שרחל רצתה להתחבר אל אחותה, וכמו שהיו לאחותה בנים, גם היא רצתה בנים. בפירושו שלו עצמו כתב שהכוונה היא להתעקשות ולהציר לה' כדי שתהיה שווה לאחותה. א"ע: הכוונה היא ללשון מאבק שנאבקים כדי להפיל אחד את השני, ורחל אמרה שהיא נאבקה עם אחותה כדי שגם היא תוליד בן.

[13] רמב"ן כתב בתחילה שיש להבין מעשה זה של לאה, שהרי היו ללאה בנים מיעקב, ואם כן, מדוע שלאה תחתן את יעקב עם שפחתה? וענה על כך שני תירוצים: א. מכיוון שידעה שיעקב עתיד להוליד שנים עשר שבטים, רצתה שרוב הבנים יהיו ממנה או משפחתה. ב. יעקב רצה להתחתן עם כמה שיותר נשים כדי שבסופו של דבר יהיו לו כמה שיותר בנים כאשר בדור רביעי ישובו צאצאיו ממצרים. לכן, במקום שיעקב יתחתן עם אישה נכרית, רצתה זלפה שיעקב יתחתן עם שפחתה.

[14] רש"י: הסיבה שלא כתוב הריון אצל זלפה היא בגלל שהיה הייתה הצעירה מכולן ולכן ההיריון לא היה ניכר בה, ולכן לא כתוב אצלה הריון, ויעקב נתן את זלפה ללאה כדי להטעות את יעקב, על ידי שנתן לבת הגדולה שלו את השפחה הקטנה יותר. אמנם זה ייתכן רק לפירוש רש"י שפירש מלא שבוע זאת שהכוונה היא לשבעה ימים, אך לפירוש הרמב"ן שהכוונה היא לשבע שנים שלמות, יש לומר שזלפה הייתה כבר מעט מבוגרת בשעה שהתחתנה עם יעקב (לפחות בת 16).

[15] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני פירש שהכוונה היא מלשון חיתוך, שגד נולד מהול. בפירושו השלישי פירש שהכוונה היא מלשון בגידה, שיעקב בגד בה בכך שהוא התחתן עם אישה נוספת, ולכן המילה מופיעה במילה אחת. רשב"ם: לא ייתכן לפרש גד מלשון גדוד, שהרי בגדוד המילה היא כפולה. אמנם הא"ע כתב שהכוונה היא ללשון גדוד, שהרי נהיה לה בכך גדוד בנים. ספורנו: בא במקרה, ולאה אמרה שלא התכוונה ששפחתה תוליד ליעקב בנים, אלא רק בגלל שהיא עצרה מלדת, היא נתנה את שפחתה ליעקב.

[16] אונקלוס + רשב"ם.

[17] אונקלוס. רש"י: להגיד שבחן של השבטים שהיה זה בימי קציר חיטים, וראובן לא לקח חיטים שקצרו, אלא דודאים שאין אדם מקפיד עליהם.

[18] רש"י. א"ע כתב שהיו אלה עשבים בדמות אדם שהיה להם ריח טוב, וכתב על כך שאינו מבין מה תועלתם להריון. רשב"ם: היו אלה דודאי תאנים. כמו"כ האריך הרמב"ן בזיהוי הדודאים. כמו"כ כתב הרמב"ן שהשורשים של העשב מועילים להריון ואילו העשב עצמו יש לו ריח טוב, ורחל רצתה להשתעשע בריח. בפסוק הבא כתב הרמב"ן שרחל רצתה לבשם את יצועיו של יעקב בריח הטוב של הדודאים. בסוף דבריו כתב שייתכן שהדודאים מוסיפים תאווה לנשים. אוה"ח: הסיבה שיעקב היה עושה אפליה בין שתי נשותיו היא מכיוון שהוא עבד בשביל רחל וכל מה שהיה מחויב ללאה נתן לה אך לא מעבר לכך.

[19] אונקלוס.

[20] אונקלוס. ספורנו: לא הייתה צריכה להסכים להתחתן עם יעקב אחרי שאני התחתנתי איתו.

[21] רמב"ן.

[22] אונקלוס. ספורנו: רחל אמרה ללאה שהיא לא תפסיד דבר מנתינת הדודאים היות ותועלתם תועיל קודם אליה, ללאה, ע"י שיעקב ישכב איתה באותו לילה.

[23] אוה"ח: הסיבה שלאה יצאה לקראת יעקב היא כדי שרחל לא תספיק לחזור בה מההסכם. בפירוש נוסף כתב שרחל נשבעה ללאה שיעקב ישכב איתה באותו לילה, אך לאה פחדה שרחל תתיר את שבועתה בכך שהיא תגיד שהיא התכוונה ללילה אחר. בפירושו השלישי כתב אוה"ח שלאה יצאה לקראת יעקב כדי לבייש את רחל פחות וכדי למנוע מצב בו יעקב כבר ייכנס לאוהל של רחל ולאה תוציא אותו משם.

[24] אונקלוס + רש"י. אוה"ח: שכר שכרתיך – שני שכרים: שכר לינה ושכר זיקה.

[25] רש"י: הוא היינו ה' שסייע להוציא משם את יששכר. ספורנו: הכוונה היא שיעקב שכב עם לאה מדעתו, כיוון שראה שהיא משתדלת בדבר לשם שמים. כמו"כ הסב הספורנו שכוונת האימהות בהולדת התולדות הייתה כמו לפני חטא אדם הראשון שכל הכוונה הייתה לשם שמים ולא למלא את התאוות ולכן ה' סייע להם.

[26] אונקלוס. רש"י: שהייתה מתאווה ומחזרת להרבות את השבטים. ספורנו: שהקדימה את ההשתדלות לפני תפילתה.

[27] אונקלוס.

[28] אונקלוס. רשב"ם: יששכר היינו שני שכרים: אחד שכר הדודאים והשני הוא השכר שנתנה את שפחתה ליעקב לאישה.

[29] אונקלוס. רמב"ן: הכוונה היא מלשון בד, מלשון מגורים תחת חסותו, והכוונה היא שיעקב יחסה עכשיו בצילה בזכות שהולידה בן נוסף.

[30] רש"י.

[31] כך משמע מפשט הפסוק ומספורנו. א"ע כתב שיש אומרים שדינה הייתה תאומה של זבולון.

[32] אונקלוס. רש"י: לאה דנה דין בעצמה ואמרה שאם היא תוליד עכשיו בן שביעי, לא יהיה לרחל אפילו מספר בנים כמו השפחות, ולכן נהפך הבן לנקבה. רשב"ם: אין מודים על הבת כמו על הבן.

[33] אונקלוס + ספורנו. רש"י: ה' זכר שרחל מסרה את הסימנים ללאה וכן את חששה של רחל על כך שיעקב יגרש אותה והיא תיאלץ להתחתן עם עשיו.

[34] אונקלוס. אוה"ח: למרות שזיכרונה של רחל עלתה לפני ה', עדיין הייתה רחל זקוקה לתפילה. בפירושו השני כתב הפוך, שזיכרון רחל עלתה לפניו עוד לפני שרחל התפללה.

[35] אונקלוס.

[36] אונקלוס, ורש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב רש"י שעכשיו יש לרחל את מי להאשים: מי שבר את הצלחת – הבן שלי וכדו'. א"ע: ה' כרת את חרפתי. בפירושו השני כתב הא"ע שהכוונה היא שה' ראה את החרפות שהיו מחרפות אותה הנשים, ואותם חרפות כאילו התאספו לפני ה'.

[37] אונקלוס. רש"י: רחל ידעה בנבואה שיעקב עתיד להוליד רק שנים עשר בנים, ולכן התפללה רק שה' יוסיף לה בן אחד.

[38] המפרשים נחלקו בהסבר מדוע כאשר נולד יוסף, פנה יעקב אל לבן בבקשה לשלח אותו. רשב"ם כתב בפשיטות שבהולדת יוסף הסתיימו שבע השנים הנוספות שיעקב התחייב לעבוד בהם בשביל רחל. רש"י כתב שיוסף מהווה שטנו של עשיו, ולכן יעקב היה יכול לחזור אל ארצו. כלי יקר: יעקב ידע עכשיו שעשיו לא יוכל לעשות לו דבר שהאי הוא אמור להוליד שנים עשר שבטים ובנימין עדיין לא נולד. ספורנו: עכשיו היה ליעקב מספיק רכוש כדי לפרנס את משפחתו.

[39] אונקלוס.

[40] רש"י + א"ע.

[41] אונקלוס.

[42] אונקלוס + ספורנו. כמו"כ כתב ספורנו שלבן ביקש מיעקב שלא יעזוב אותו כלל.

[43] א"ע. רמב"ן כתב שני פירושים: א. מלשון ניסיון, וכנראה שהכוונה היא ללשון קוסמות (וכן פירש רש"י). ב. בדיקה בתרפים.

[44] אונקלוס. רש"י: הברכה הייתה שה' שלח ללבן בנים, שהרי כשיעקב הגיע ללבן, רחל הייתה רועה את צאנו של לבן, ואדם שיש לו בנים, איננו נותן לבנות לרעות את צאנו. ספורנו: הכוונה היא שרווחי לבן ממכירת הצאן היו עצומים.

[45] אונקלוס.

[46] ספורנו.

[47] רש"י. רמב"ן: אתה יודע שהמקנה שלך היה איתי למשך ימים רבים, והריבוי שהמקנה התרבה היה לא טבעי אלא ניסי.

[48] אונקלוס.

[49] אונקלוס.

[50] אונקלוס. רש"י: בשביל ביאת רגלי. רמב"ן בפסוק כז' כתב שיעקב לא רצה לומר בגללי מלשון ענווה ולכן אמר לרגלי. רשב"ם: בשבילי.

[51] ספורנו.

[52] רש"י, וכתב שעד עתה היו רק בניו עובדים לצורך המשפחה. ספורנו: כמו שה' בירך אותך בצאן בגללי, הגיע הזמן שה' יברך גם את הצאן שלי בגללי. רמב"ן: לא מצאנו שהיה ליעקב צאן וכן לא ייתכן שהיו בניו רועים את הצאן עכשיו, שהרי הגדול שבהם היה בן שש שנים.

[53] רשב"ם.

[54] רשב"ם.

[55] רא"ם.

[56] לפי רש"י משמע שלבן הסיר את כל הצאן הנזכר. ספורנו כתב שיסיר רק את הצאן הבוגר.

[57] רש"י. א"ע: הכוונה לתיישים. רשב"ם: טלוא היינו שיש לו תלאי בצווארו, ונקד היינו ברגלו.

[58] רש"י. א"ע: הכוונה היא לכבשים השחורות. הרמב"ן דחה את דברי הא"ע ופירש כרש"י היות ואם הכוונה הייתה לכבשים שחורות, אזי כמעט כל הכבשים הן שחורות. לפי רש"י יוצא שיש כאן שלושה סוגים שונים של כבשים שיהיו שייכים ליעקב: נקד, או טלוא, או חום. הרמב"ן חולק על כך וסובר שעל מנת שכבש יהיה שייך ליעקב, עליו למלא אחרי שלושה תנאים: שיהיה גם נקוד וגם טלוא וגם חום, ובעיזים צריכים להתקיים רק שתי תנאים: טלוא ונקוד. רשב"ם: הסיבה שרק בכבשים השחומים יהיו של יעקב היא מכיוון שבעיזים הרוב הם שחומים.

[59] לפי הרמב"ן וכן כתב בשם הא"ע הכוונה היא לנקבות, בעוד שהכבשים הנקודים וטלואים הכוונה היא לתיישים.

[60] רש"י.

[61] אונקלוס + רש"י. ספורנו: על ידי שאתה תראה מהו שכרי, אתה תבין מה עבדתי אצלך.

[62] אונקלוס.

[63] אונקלוס.

[64] רש"י.

[65] רש"י.

[66] רש"י.  ספורנו: התורה אומרת שלאחר שלבן ויעקב סיכמו ביניהם על תנאי שכרו של יעקב, לבן הסיר גם את הצאן הקטן ביותר.

[67] רמב"ן. לפי הא"ע, העקודים הם אותן כבשים טלואים ונקודים. אוה"ח: היות ולבן הסיר מהצאן את הצאן העקוד, הרי שהוא גילה דעתו שגם הצאן העקוד שייוולד ליעקב יהיה חלק משכרו של יעקב.

[68] רמב"ן.

[69] רש"י. א"ע דחה את הפירוש שהכוונה היא ביד בניו של יעקב מכיוון שראובן היה מאוד צעיר.

[70] רשב"ם.

[71] אונקלוס. רש"י: הנותרות היינו שלבן מסר ליעקב רק את הצאן של השיריים, את הצאן הכחוש, ואת שאר הצאן הוציא.

[72] רש"י, וזיהה זאת כצפצפה.

[73] רש"י, וכתב שגדלים על עץ זה אגוזים. א"ע כתב שזהו עץ שקדים.

[74] רש"י.

[75] רש"י.

[76] רש"י.

[77] אונקלוס.

[78] אונקלוס.

[79] רש"י.

[80] ספורנו.

[81] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב שהבהמה הייתה רואה את המקלות ונרתעת לאחוריה וכך היה הזכר בא עליה.

[82] רש"י.

[83] רש"י.

[84] אונקלוס.

[85] רש"י + רשב"ם. הרמב"ן כתב בשם הרד"ק שבשנה בראשונה נולדו ליעקב הרבה צאן עקוד, נקוד וטלוא, ולאחר מכן הוא נקט בתכסיסים אלה כדי שגם הן יולידו צאן כמותן. כמו"כ הקשה הרמב"ן על רש"י מדוע לא עשה יעקב עדר מכל הצאן שהיה שייך לו, כולל הכבשים החומים והתיישים העקודים ונקודים, ולמה הפריד רק את הכבשים? לכן פירש שהכוונה היא שיעקב הפריד את הכבשים מהעיזים ועשה מהכבשים עדר נפרד, ועוד עשה עדר נפרד של עיזים והוליך אותם לפני הצאן של לבן. לפי פירוש זה היה שכרו של יעקב מהכבשים רק השחומים ולא העקודים והטלואים. בפירוש עליו כתב שהוא הנכון כתב הרמב"ן שאת הכשבים הפריד יעקב, ושם אתם מאחורי הצאן העקוד והכבשים החומים, ולפי"ז גם העקודים בכבשים היו שייכים ליעקב. והסיבה שהיה צריך לעשות זאת דווקא בכבשים היא מפני שלא היה יכול לגרום לכבשים להוליד שחומים על ידי המקלות, או שידע שכדי שהכבשים יולידו כמו שהוא רוצה, הרי שהם צריכים לתוספת עבודה.

[86] רש"י.

[87] אונקלוס.

[88] רש"י. רשב"ם: מדובר על הזמן שבו רוב הצאן היה מתעבר, לעומת הזמן בו מיעוט הצאן היה מתעבר שאז לא היה יעקב נוהג לשים את המקלות כיוון שלא חשש להן. רמב"ן: מדובר על הצאן שכל הזכרים היו תמיד הולכים אחריהם, או על הצאן החזק יותר. ספורנו: יעקב לא עשה כן עם הצאן המקושרות היות ולא רצה שלבן יחשוב שהוא מרמה אותו, ולא הבנתי את דבריו. אוה"ח: הרי הגיע ליעקב רק שליש מהצאן, וכך יצא שיעקב קיבל הרבה יותר משליש הצאן, אלא שבאמת לא כולם הולידו צאן עקוד, נקוד וטלוא או שכך יעקב קיבל מלבן רכוש שיפצה אותו גם על הרמאויות האחרות.

[89] אונקלוס.

[90] רש"י.

[91] ספורנו.

[92] רש"י.

[93] רש"י.