בראשית פרק מט

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר בראשית פרק מט'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ז' אדר תשע"ח

בראשית פרק מט

(א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו יעקב שלח שליחים כדי לקרוא לכל צאצאיו (שבעים הנפשות),[1] וַיֹּאמֶר יעקב אמר לבניו בשעה שקרא להם: הֵאָסְפוּ תיאספו כולכם אליי,[2] וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים ואני (יעקב) אומר לכם (לצאצאי יעקב) את מה שיקרה לכם בימות המשיח. (יעקב רצה לומר לבניו את מה שיקרה בימות המשיח, אלא שהשכינה הסתלקה ממנו, והוא התחיל לומר דברים אחרים שאינם קשורים לאמירת הקץ)[3]: (ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב תתכנסו ותשמעו את דבריי בני יעקב,[4] וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם וקבלו עליכם להתנהג בדרך שהראה לכם ישראל אביכם להתנהג בה, תתנהגו כמו שאביכם ישראל לימד אתכם[5]: (ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה ראובן, אתה בני הבכור,[6] כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי ומכיוון שאתה בני הבכור (ראשית אוני הוא כינוי לבכור), בך ניכר ראשית כוחי (של יעקב),[7] יֶתֶר שְׂאֵת (ועקב היותך בני הבכור) היית ראוי להיות מכובד יותר מאחיך על ידי כך שהכהונה הייתה אמורה להיות שלך,[8] וְיֶתֶר עָז (וכן, עקב היותך בני הבכור) גם המלכות הייתה אמורה להיות שלך, אלא שכתוצאה ממעשיך, איבדת את הכהונה והמלכות, כפי שיאמר יעקב בהמשך דבריו בפסוק הבא[9]: (ד) פַּחַז כַּמַּיִם המהירות שבה הראית את כעסך, כמו שמים זורמים במהירות,[10] אַל תּוֹתַר (המהירות שבה הראית את כעסך) היא שגרמה לך שאתה לא תהיה יתר על אחיך בבכורה, בכהונה ומלכות,[11] כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ בגלל שבילבלת את מקום משכבו של אביך (כפי שראינו בפרק ל"ה שראובן החליף את מקום מיטתו של יעקב),[12] אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה ומאז שהחלפת את מקום מיטתי, כבר הפסקתי לישון באוהל של בלהה. מאז שהוצאת את מיטתי מאוהלה של בלהה, הפסקתי לישון שם[13]: (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים שמעון ולוי: אתם מתנהגים כשותפים, כמו שהרגתם יחד את אנשי שכם,[14] כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם אתם לקחתם את אומנות הרציחה מעשיו[15]: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי אני (יעקב) לא הייתי בסוד העניינים כששמעון ולוי החליטו להרוג את תושבי העיר שכם,[16] בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי וכן לא השתתפתי עם שמעון ולוי כשהם נקהלו כדי להרוג את תושבי העיר שכם, וממילא אין להוריד מכבודי בגלל מעשיהם,[17] כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ כיוון ששמעון ולוי הרגו בכעסם את תושבי העיר שכם,[18] וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר וכאשר הם רצו, הם עקרו את חומת העיר שכם[19]: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז הכעס של שמעון ולוי מקולל, כיוון שהוא כעס חזק מידי,[20] וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה וגם החימה של שמעון ולוי מקוללת, היות והחימה שלהם היא קשה וחזקה,[21] אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב אני אפריד את שמעון ולוי, על ידי שלוי לא יקבל נחלה (על ידי ששבט לוי לא יקבלו נחלה, הם לא יהיו סמוכים בנחלתם לנחלת שבט שמעון),[22] וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל ואני אפריד את שמעון ולוי בתוך בני ישראל, כך שלא יהיו יחד (על ידי ששבט לוי לא יקבלו נחלה, וכך לא יהיו סמוכים בנחלתם לנחלת שבט שמעון): (ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יהודה, אחיך יתנו לך הוד של מלכות, אחיך ימליכו אותך למלך,[23] יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ אויביך יפנו לך את עורפם, מכיוון שהם ירצו לברוח ממך,[24] יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ ואחיך, בניו של אביך (בניי) ישתחוו לך מכיוון שאתה תמלוך עליהם[25]: (ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה בתחילת מלכותך, המלכות שלך תהיה מוגבלת כמו שגור של אריה הוא קטן (כמו שדוד התחיל להיות שר צבא אצל שאול, ולאחר מכן מלך על יהודה ורק לבסוף מלך על כל ישראל), ולאחר מכן מלכותך תמשיך ותתחזק עד שתהיה כמו של אריה,[26] מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ לאחר שתטרוף ותילחם נגד העמים האחרים, אתה תנוח במקומך, לא יעיזו להתקיף אותך,[27] כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה ומרוב שאתה גיבור, אינך צריך לברוח מהעמים האחרים, כמו שאריה יכול לרבוץ ושום בעל חיים אינו יכול לגרום לו לברוח,[28] וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ כאן יש כפל של הדימוי הקודם: יהודה הוא חזק ולא ניתן להבריח אותו כמו שבעלי החיים אינם יכולים להבריח את הלביאה: (י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה מעת שימונה דוד למלך על ישראל, לא תסור המלכות והשלטון מיהודה. השבט הוא מקל שאיתו השליטים רודים בעם, ויעקב אומר שהשבט שהוא סמל לשלטון לא יסור משבט יהודה (גם לאחר הגלות, היו ראשי העם משבט יהודה),[29] וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו וכן לא יסורו מבניו של יהודה התלמידים. בנוסף לשלטון, שבט יהודה מעמיד גם נשיאים לעם ישראל (כמו רבן גמליאל), שתפקידם ללמד תורה,[30] עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ השלטון והנשיאות יהיו בידיו של שבט יהודה ולא בידיו של אף שבט אחר, עד שמלך המשיח יבוא. אמנם, ישנן תקופות בעם ישראל שאין אדם מישראל שולט על העם, אך הכוונה היא שכאשר בני ישראל ממנים על עצמם שליט, הוא יהיה משבט יהודה,[31] וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים לו, למלך המשיח, ישמעו העמים בעולם. עמי העולם יהיו כפופים למלך המשיח שיבוא משבט יהודה[32]: (יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ ארצו של שבט יהודה תהיה כל כך משובחת, עד שיהיה אפשר להטעין מהיין שסחטו מגפן אחד, עיר שלם (עיר הוא בן של חמור). כל מטען היין של עיר אחד, ייסחט מגפן אחת,[33] וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ ומהיין שסוחטים מענף, יהיה אפשר להטעין אתון. יוכלו לסחוט כל כך הרבה יין מענף אחד, עד שיהיה ניתן להטעין אתון ביין זה,[34] כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ יהיה לשבט יהודה כל כך הרבה יין, עדי שהם יכבסו את בגדיהם עם יין ולא עם מים,[35] וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ וכן, סוג בגד שנקרא "סותה", יכבסו שבט יהודה ביין, בגלל שיהיה להם יין לרוב[36]: (יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן עיניהם של אנשי שבט יהודה יהיו אדומות בגלל שהם ישתו הרבה יין,[37] וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב וכן יהיו לאנשי שבט יהודה שיניים לבנות, בגלל שיהיה להם הרבה חלב, כתוצאה מכך שיהיו להם שטחי מרעה טובים[38]: (יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן זבולון יישב בסמוך לחוף הים, נחלת שבט זבולון תהיה סמוכה לחוף הים,[39] וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת ועל החוף שבנחלתו של זבולון, יהיו נמלים שבהם יהיו אניות, וכך אנשי השבט יוכלו לצאת ולעסוק במסחר,[40] וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן סוף גבול נחלתו של שבט זבולון יהיה בעיר צידון, עיר שיש בה הרבה סחורה[41]: (יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם יששכר הוא כמו חמור שיש עליו משא כבד, כך גם ליששכר יש משא כבד שלקח על עצמו את עולה של תורה,[42] רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם וכמו שהחמור עובד כל הזמן ואינו נח, וכאשר החמור נח בסופו של דבר, הרי שהוא נח בין העיירות רק מעט כדי להתחזק ומיד חוזר לעבודתו, כך גם יששכר עמל ללא הפסקה בלימוד התורה[43]: (טו) וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב יששכר ראה שהעונג והשלווה האמיתית הם על ידי עבודת ה',[44] וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וכן ראה יששכר שארצו היא ארץ נעימה שמוציאה את פירותיה בקלות, ללא טרחה גדולה, ולכן יש לו זמן לשבת וללמוד תורה,[45] וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל יששכר הוריד את הכתף שלו (השכם שלו) כדי להעלות עליו את עול התורה, יששכר לקח על עצמו את עול התורה,[46] וַיְהִי לְמַס עֹבֵד ובכך החליט יששכר שהוא ייתן מס לבני ישראל. המס יהיה בכך שהוא יפסוק להם הלכות, ויחליט מתי לעבר חודשים ושנים, ובאמת בספר דברי הימים כתוב שיששכר הוציא מאתיים (200) ראשי סנהדרין[47]: (טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ שבט דן יילחם את מלחמות עם ישראל. שבט דן היה הולך מאסף לכל המחנות, וכך היה נלחם נגד כל האויבים שניסו להתקיף את בני ישראל,[48] כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וכך, היה שבט דן נוקם את נקמתם של כל ישראל, למרות שהוא היה רק שבט אחד[49]: (יז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ יהי רצון שבשעת המסעות, כאשר בני ישראל יילכו בדרך, ששבט דן יהיה כמו נחש שיהרוג את כל האויבים שרוצים להתקיף את ישראל,[50] שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח (יהי רצון) ששבט דן יהיה כמו שפיפון, שהוא נחש, ויפגע בכל אלה שבאים בדרך (באורח) כדי להרוג את ישראל. יש כאן כפילות עם צלע הפסוק הקודמת,[51] הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס (יהיה רצון ששבט דן יהיה כמו נחש) שהנחש מכיש את העקבים של הסוס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר וכך, על ידי הכשת הסוס, הרוכבים על הסוסים נופלים לפני הנחש[52]: (יח) לִישׁוּעָתְךָ לישועה שתבא ממך שבט דן,[53] קִוִּיתִי יְקֹוָק אני מקווה שה' ייתן לה (לישועה) לקרות (ששבט דן יגנו על עם ישראל)[54]: (יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ משבט גד יעברו גדודים רבים של חיילים את נהר הירדן, כדי לסייע לבני ישראל לכבוש את הארץ,[55] וְהוּא יָגֻד עָקֵב וכל אותם גדודים יחזרו על עקבותיהם לאחר המלחמה, כל חיילי שבט גד יחזרו בשלום לנחלתם לאחר שיסיימו להילחם ולכבוש את הארץ[56]: (כ) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ ארצו של שבט אשר היא טובה מאוד,[57] וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ ושבט אשר יגדל בתחומי נחלתו מעדני מלכים[58]: (כא) נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה אנשי שבט נפתלי הם גיבורים גדולים, ולכן הם יכולים לרוץ בהרים כמו שאילה יכולה לעשות,[59] הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר וכאשר החיילים משבט נפתלי חוזרים מהמלחמה, הם ממהרים לבשר לכולם בשורות טובות על הניצחון[60]: (כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף יוסף הוא בן חן, יש ליוסף הרבה מאוד חן,[61] בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן החן של יוסף נטוי על כל מי שרואה אותו (את יוסף),[62] בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר כל אחת מהבנות צעדה על החומה כדי לראות את יוסף, בגלל יופיו[63]: (כג) וַיְמָרֲרֻהוּ אחיו של יוסף ופוטיפר מיררו את חייו של יוסף,[64] וָרֹבּוּ  אחיו של יוסף רבו איתו,[65] וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים האחים שהיו אמורים לחלוק איתו נחלה (אחיו של יוסף) שנאו אותו[66]: (כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ אך חוזקו של ה' היה ליוסף לקשת ולביטחון, וה' גרם שהנבואות שניבא על אחיו התקיימו בו,[67] וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו וניתן על ידיו של יוסף זהב, כאשר הכוונה היא לנתינת הטבעת של פרעה אל יוסף,[68] מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב דבר זה, של מינוי יוסף להיות משנה למלך, היה מידיו של אלוקי יעקב, היה מידיו של ה',[69] מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל ובדבר ה', יוסף כלכל אב ובניו, יוסף כלכל את יעקב ובניו בגלל רצונו של ה'[70]: (כה) מֵאֵל אָבִיךָ מהאל של אביך, מה', היה לך יוסף דבר זה שהתמנית להיות המשנה למלך,[71] וְיַעְזְרֶךָּ וה' יעזור לך,[72] וְאֵת שַׁדַּי ובמשך הזמן שהיית (יוסף) במצרים, היה ליבך עם ה', ולכן לא חטאת עם אשת פוטיפר,[73] וִיבָרְכֶךָּ ולכן, ה' בעצמו יברך אותך בברכות הבאות:[74] 1) בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל הברכה שירד טל מהשמים,[75] בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת וכן, ברכה שמי התהום שנמצאים מתחת לארץ יועילו לך,[76] 3) בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם וכן ברכה של אבא ואמא, ברכה שצאצאיך יוכלו להיות אבות ואמהות על ידי שיולידו צאצאים[77]: (כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי הברכות בהן ברך ה' את אביך (אותי, יעקב) התגברו יותר מהברכות בהן ה' בירך את הורי: אברהם ויצחק,[78] עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם הסיבה שאני (יעקב) אומר שהברכה שה' בירך אותי היא גדולה יותר מהברכה בה בירך את הוריי היא משום שה' בירך אותי בנחלה שמגיעה עד לקצה הגבעות בעולם. ה' אמר לי שאני אפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ומשמע שהפריצה תהיה ללא גבולות, ואילו לאברהם וליצחק אמר ה' שהם יקבלו את ארץ ישראל, אך ה' הגביל את גבול נחלתם,[79] תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף כל הברכות בהן בירך אותי ה' יבואו על ראשו של יוסף,[80] וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו וכן יבואו הברכות על ראשו של מי שפרש מאחיו, מי שאחיו מכרוהו, כאשר גם כאן הכוונה היא ליוסף ויש כפילות של צלעות הפסוק[81]: (כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בנימין יהיה גיבור כמו זאב,[82] בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד בבוקר, יאכל בנימין את הביזה שהוא יבזוז מאויביו,[83] וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל ובערב יחלק שבט בנימין את השלל לשאר בניו[84]: (כח) כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר בני יעקב שנמנו כאן הם שנים עשר (12) השבטים הם שנקראים "שבטים" דהיינו, ששמם היה על החושן ועל האפוד של הכהן הגדול, ושעמדו במעמד הברכה והקללה שבהר גריזים והר עיבל (כפי שנראה בעז"ה בספר דברים ובספר יהושע). אפרים ומנשה נקראו שבטים רק לעניין קבלת נחלה בארץ, ולא לשאר הדברים שמנינו,[85] וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם אלה הם הדברים שיעקב אמר לכל אחד מבניו (הדברים שנאמרו לעיל),[86] וַיְבָרֶךְ אוֹתָם לאחר שיעקב אמר את כל הדברים האלה לבניו, הוא גם בירך אותם, אלא שתוכן הברכה לא נכתב כאן,[87] אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם את כל אחד מבניו בירך יעקב בברכה המתאימה והנצרכת לו[88]: (כט) וַיְצַו אוֹתָם יעקב ציווה את כל בניו,[89] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כך אמר יעקב לבניו בשעה שהוא ציווה אותם (אמנם יעקב השביע את יוסף להוליך אותו לקבורה בארץ כנען, אך עכשיו ציווה יעקב את כל בניו ללכת יחד עם יוסף כדי לקבור אותו בארץ כנען):[90] אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי אני (יעקב) הולך למות בקרוב,[91] קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי תקברו (בני יעקב) אותי (את יעקב) יחד עם אבותיי,[92] אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי (תקברו אותי) במערה הנמצאת בשדה אותו קנה אברהם מעפרון החיתי[93]: (ל) בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (יעקב אומר לבניו לקבור אותו) במערה שנמצאת בשדה המכפלה (כפי שראינו בפרק כג', השדה נקרא שדה המכפלה על שם מערת המכפלה שנמצאת בו, ומערת המכפלה נקראת כך על שם שיש בה מערה בתוך מערה) שנמצא לפני המקום שנקרא ממרא שבארץ כנען, אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר זהו המקום אותו קנה סבי אברהם מעפרון החיתי כדי שישמש לו לחלקת קבר, ולכן לא ניתן לערער על כך שמותר לנו לקבור שם את מתינו[94]: (לא) שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ במערה זו קברו את אברהם ואת שרה אשתו,[95] שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וכן קברו במערה זו את יצחק ואת אשתו רבקה,[96] וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה ובמערה זו קברתי את לאה אשתי[97]: (לב) מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ מֵאֵת בְּנֵי חֵת קניין השדה (שבו הייתה מערת המכפלה) והמערה שהייתה בתוך השדה נעשה מאת בני חת. אברהם קנה את השדה מאת עפרון שהיה מבני חת[98]: (לג) וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו יעקב סיים לצוות את בניו לקבור אותו בארץ כנען,[99] וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה יעקב העלה את רגליו על המיטה (שהרי עד עכשיו הוא ישב),[100] וַיִּגְוַע יעקב גווע, דהיינו, שהנשמה שלו יצאה מהגוף ברגע אחד ללא עיכוב,[101] וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו יעקב נאסף אל עמיו, יעקב מת[102]:

 

[1] אונקלוס + רשב"ם.

[2] רשב"ם.

[3] רש"י. שהכוונה היא לימות המשיח, כך כתב הרמב"ן וכן כתב ספורנו, ורש"י אמנם לא הזכיר במפורש את המשיח, אך הזכיר את הקץ, וכנראה שיש לומר שזוהי אותה כוונה. רשב"ם וא"ע אמרו שמלכתחילה התכוון יעקב לומר להם את הדברים שאמר להם בסוף, אלא שאין הכוונה לברכות, אלא להגדת עתידות (א"ע) של מה שיקרה להם בהמשך, או לסיפורי גבורה ונחלה שלהם (רשב"ם). הא"ע אינו מקבל את הפירוש האומר שמובאים כאן ברכות, מכיוון שלא נמצאים כאן ברכות ראובן ושמעון ולוי, והוכחת הטוענים שמדובר כאן על ברכות נדחית ע"י הא"ע, והוא סובר שהייתה כאן גם ברכה בסוף דבריו, אלא שתוכן הברכה לא נכתבה.

[4] אונקלוס. כלי יקר: האספו הוא לשון לומר דבר סוד, אך לאחר שהסתלקה השכינה מעל יעקב, הוא עבר ללשון הקבצו ששם אין הכוונה ללשון סוד. כמו"כ כתב שהסיבה שיעקב השתמש פעמיים בלשון שמעו היא מכיוון שדבריו של יעקב מחולקים לשניים: א. דברי תוכחה (לראובן, שמעון ולוי) ב. הגדת העתיד.

[5] ספורנו.

[6] אונקלוס.

[7] א"ע. רש"י: הכוונה היא שראובן בא מהטיפה הראשונה של יעקב שלא ראה קרי מימיו.

[8] אונקלוס ורש"י. א"ע: הכוונה היא שראובן היה ראוי להיות יתר על אחיו בכל דבר. יתר עז היא כפילות ליתר שאת, כדרך הנבואות. רמב"ן: יעקב ממשיך במילים אלה לתאר את בכורתו של ראובן שיש לו יתרון במלחמה.

[9] אונקלוס ורש"י.

[10] רש"י.

[11] רש"י. א"ע כתב שיש מפרשים שהכוונה היא שמרוב חיפזון של ראובן הוא לא היה משאיר דבר, ודחה פירוש זה מכיוון שהמילה אל היינו לשון ציווי. בשם רס"ג כתב שהכוונה היא שאפילו בדבר שאין מו ממש והוא דבר ריק, כמו מים, לא יהיה לך יתרון על אחיך. רמב"ן: מחשבתך לפסול עליי את בלהה היא מחשבה נפסדת וריקה, ולא תצליח.

[12] רש"י.

[13] א"ע. רש"י: הכוונה היא שחילל את השכינה שהייתה עולה על מיטתו של יעקב. ספורנו: עי"ז כבר חיללת את כבוד אביך או את כבוד ה', מכיוון שכבר עלית על יצועי.

[14] רש"י. רמב"ן: בדברים אלה מלמד יעקב זכות על מעשיהם הרעים של שמעון ולוי ואומר שהם עשו את מה שהם עשו בגלל קנאת אחים שהייתה להם. בפירושו השני כתב מעין מה שרש"י כתב שהם ממש דומים אחד לשני במעשיהם ושהם עושים את מעשיהם ביחד.

[15] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שהכוונה היא שבארץ מושבם, הם הנהיגו עצמם בכלי חמס, כאשר הרגו את תושבי העיר שכם. ספורנו: וזוהי הסיבה שלאחר שהכיבודים ניטלו מהם, הם לא עברו לשמעון ולוי. רמב"ן: שמעון ולוי חיים חיים של כלי חמס, הם משתמשים בכלי החמס ביום יום, ולכן יעקב יפזר אותם בין בני ישראל, כדי שהם לא יתאספו ויזממו משהו יחד. רשב"ם: מכרתיהם היינו מלשון אחות, כלומר, שכלי החמס הם קרובים של שמעון ולוי, והם משתמשים הרבה בכלי החמס. אוה"ח: מכירת יוסף הייתה חמס. א"ע: כתב שיש מפרשים שכל מי שהיה רואה את שמעון ולוי היה יודע שהם עסוקים בכלי חמס, אך דחה פירוש זה. כמו"כ כתב שהכוונה היא לקניין שלהם, שהקניין שלהם הם כלי חמס, אך דחה פירוש זה שאין "תכרו מאיתם" קניין, אלא לשון חפירה. כמו"כ כתב שיש מפרשים שהכוונה היא שהם מכרו את עצמם להיות כלי חמס. בסוף דבריו כתב שהכוונה היא שבביתם הם עשו חמס בכך שהרגו את תושבי שכם.

[16] אונקלוס עפ"י רמב"ן. רש"י: הכוונה היא למעשה זמרי שבאו לפני משה ושאלו אותו אם המדינית מותרת, ואם היה עונה שהיא אסורה, היו שואלים את משה מי התיר לו להתחתן עם אישה מדינית, ויעקב ביקש שלא ייחסו שם את זמרי אליו. אוה"ח: הכוונה היא לשנאה ששנאו שמעון ולוי את יוסף, ויעקב אומר שאין לו שום שייכות לשנאה זו, והוא לא ייענש על כך. א"ע כתב שיש מפרשים שהכוונה היא שיעקב התכוון לומר שהוא רוצה להיות בסודם, וגם את ארור אפם כתב שבכך יעקב משבח את בניו. אולם הא"ע כתב שפירושים אלה הם פירושים לא נכונים. לאחר מכן פירש פירוש שכתב עליו שהוא נכון שבסודם אל תבוא נפשי הוא כפילות לבקהלם אל תחד כבודי.

[17] אונקלוס עפ"י רמב"ן. רש"י: מדובר על ההתקהלות של קרח, ויעקב מבקש שהוא לא ייוחס בשעת המחלוקת לקרח. אוה"ח: כאשר שמעון ולוי התקהלו כדי להרוג את יוסף.

[18] אונקלוס ורש"י.

[19] א"ע. רש"י ואוה"ח: הכוונה היא ליוסף. אמנם מצאנו את דברי הרמב"ן בפרשת ויגש האומר שיעקב לא ידע עד סוף חייו שהאחים מכרו את יוסף. רמב"ן כתב שהכוונה היא לאנשי שכם שנמשלו לשור היות והשור היא בהמה חזקה כמו שחמור ושכם היו אנשים חשובים. בפירושו השני שעליו כתב שהוא פירושו הנכון כתב שהכוונה היא למקנה ולבהמות שהיו שייכים לאנשי שכם, שגם אותם הרגו שמעון ולוי.

[20] אונקלוס. רש"י: אפילו בשעת הקללה, לא קיילל יעקב אלא את אפם של שמעון ולוי. רשב"ם: שמעון ולוי לא יצליחו בכעסם לעשות נקמה. ספורנו: הכוונה היא לחוסר כבוד שיהיה להם על ידי שהם יופצו בין שאר בנ"י. כלי יקר: אם בשבטים אלה יהיה עזות פנים וקשיות עורף, אף אחד לא יוכל לעמוד בפניהם. א"ע: יהיה חסר להם אפם, או תתמעט אפם.

[21] אונקלוס.

[22] רש"י בפירושו הראשון ורשב"ם. רש"י בפירושו השני כתב שמלמדי התינוקות היו משבט שמעון כדי שהם יתפזרו בארץ, ואילו שבטו של לוי היה מחזר על הגרנות לטומאה.

[23] רשב"ם. רש"י: כאששר יהודה ראה שיעקב מקנטר את אחיו הגדולים יותר, הוא התחיל ליסוג לאחרויו עד שיעקב קרא לו בדברי ריצוי. תרגום יונתן: אתה הודית על מעשה תמר, ומעין כך פירש הא"ע.

[24] אונקלוס. רש"י: מקרא זה התקיים בימי דוד.

[25] ספורנו. אונקלוס: כל אחיך ישאלו בשלומך. א"ע: כאשר אתה תנצח את אויביך, אחיך ישתחוו לך.

[26] רש"י. רשב"ם הדימוי לגור הוא מכיוון שהגור הוא חזק. ספורנו: עכשיו, למרות שיהודה עוד לא מלך, הרי שהוא גבר באחיו.

[27] רשב"ם, וכתב על פירושו של רש"י ושל מפרשים נוספים המפרשים שמדובר על כך שיהודה התעלה מעל מכירתו של יוסף, שאינם מבינים בחילוק הטעמים, שהרי המפסיק הוא לאחר מילת "מטרף", כך שמילת בני מוסב על יהודה, ואילו לפירוש רש"י צריך לקרוא "מטרף בני" ללא הפסק, כאשר הבן המדובר הוא יוסף.

[28] א"ע. רש"י: הכוונה היא לימי שלמה שכולם היו חיים בשקט ושלווה בזכות שיהודה לא טרף את יוסף והודה במעשה תמר. ספורנו: יעקב אומר שיוסף לא הומת על ידי יהודה מכיוון שיהודה היה כמו אריה שרובץ ולא טורף.

[29] רש"י. א"ע: הכוונה היא שעד שהמלכות תגיע ליהודה, לא תסור החשיבות משבט יהודה, כמו שראינו שדגלו היה הדגל הראשון שנסע. ספורנו: כאשר תגיע המלכות אל יהודה, לא יסור אחד מהשבטים ממלכותו אל מלכות אחד השבטים האחרים (כנראה שלפי הספורנו, צריך לומר שהיה זה על תנאי, שהרי ברור שהמלכות נחלקה משבט יהודה בזמן ירבעם, וכנראה שהדבר היה בגלל עונש על חטאו של דוד ולכן אין זה סותר את מה שכתוב) אך עמים אחרים כן יצליחו להכניע את מלכות יהודה, ולא על זה מדבר הפסוק. רמב"ן: המלכות לא תהיה לאף שבט אחר מתוך שבטי ישראל, אך ברור הדבר שמלכי האומות יצליחו להכניע את שבט יהודה ולא על כך מדבר הפסוק. בפסוק זה מוריש יעקב אבינו לשבט יהודה את המלכות. אמנם, ה' מינה למלך את שאול שלא היה משבט יהודה, וזאת מכיוון שבנ"י שאלו להם מלך שלא כהוגן, רצה ה' לתת להם מלך שמלוכתו תעמוד רק באופן זמני, ולכן לא מינה ה' מלך בהתחלה מזרעו של יהודה. שמואל היה לוחם את מלחמות ישראל ומושיע את בנ"י, ולא היה ראוי שבנ"י ישאלו מלך בחייו. אולם, אם שאול לא היה חוטא, הייתה לו איזושהי מלוכה קטנה (כנראה שצריך לומר שאין הכוונה למלוכה ממש, אלא לשלטון שהרי המלוכה תהיה בידי שט יהודה) והיה מולך על חלק מהשבטים או שהיה מלך תחת מלך ישראל. המלכים שמלכו על ממלכת ישראל שלא היו משבט יהודה, עברו על דברים אלה של יעקב, אך הם סמכו על דבריו של אחיה השילוני שפיצל את המלכות מבית דוד. אולם, כאשר עבר הזמן, ובנ"י המשיכו להמליך עליהם מלכים שלא משבט יהודה, הם נענשו על כך, מכיוון שהם עברו על הפסוק שלא יסור שבט מיהודה, וזה היה גם עונש החשמונאים שנענשו, למרות היותם צדיקים ולמרות שלולי הם הייתה התורה משתכחת, וארבעה מבניו של מתתיהו נפלו בקרב, עד שחז"ל אמרו שכל מי שאומר שהוא מבית חשמונאי הוא עבד, וכל זאת בגלל שהם תפסו לעצמם את המלוכה, למרות שהם לא היו משבט יהודה, וה' העניש אותם מידה כנגד מידה שהעבדים שלהם השתלטו על השלטון שלהם. חטא נוסף של בית חשמונאי מסביר הרמב"ן שהם היו כהנים ולכן היה עליהם להתעסק רק בענייני המלוכה, ולא בעניינים אחרים, כמו השלטון. בסוף דבריו כתב בשם הירושלמי שכאשר ממנים שליט לפי שעה שהוא לא משבט יהודה, אין מושחים אותו בשמן המשחה, כיוון שמושחים שליטים רק כשהם משבט יהודה.

[30] רש"י. א"ע: הכוונה היא לסופר שיושב בין רגלי המלך וכותב את כל מה שהמלך מכתיב לו. רמב"ן: לא יסור משבט יהודה האנשים שיש להם את טבעת המלך כדי לחתום על תקנות המלוכה. ספורנו: מזרעו של יהודה יהיו שופטים שיישבו על כסא ובין רגליהם יהיו סורי הדיינים.

[31] רש"י + אונקלוס + רמב"ן. א"ע כתב שיש אומרים שהכוונה היא "עד שיבו מי שלו המלוכה", כאשר הכוונה היא למשיח. וכן כתב שיש מפרשים שהכוונה היא מלשון שליה של ולד, כאשר הכוונה היא לצאצא. (גם פירושו שמדובר על שליל, הכוונה היא לילד, אלא שהשורש הוא אחר). פירוש נוסף שכתב הוא שהכוונה היא עד שיבוא הקץ על המשכן בשילה ודוד יתחיל למלוך. בסוף דבריו פירש שהכוונה היא מלשון הולדה. רשב"ם: הכוונה היא שהמלכות לא תסור משבט יהודה עד שיבוא רחבעם לחדש את המלוכה בשילה (שהיא קרובה לשכם) ואז יהיו שבטים שלא יקבלו עליהם את מלכות יהודה. הרמב"ן דוחה את פירושו של הא"ע שמדובר על דוד (כאשר הוא אומר שהמלכות תתחיל לאחר חורבן שילה) מכיוון שלא היה מלך לפני כן, ואם כן אין מובן פירוש המילה "עד".

[32] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא לאסיפת עמים, אך במשמעות, המשמעות היא אותו הדבר כמו אונקלוס. ספורנו: לפני התגלות המשיח, יהיה שבט יהודה מושל רק על בני ישראל, אך לאחר מכן, כשיתגלה המשיח, שבט יהודה ימשול על עמים נוספים. רשב"ם: הכוונה היא שהגדולה תהיה לשבט יהודה עד לימי רחבעם, אלא שיעקב לא רצה לפרש את ההגבלה של טוב יהודה, ורק מכלל לאו אתה שומע הן. רמב"ן: הכוונה ב"יקהת עמים", היינו שבירת העמים, שהמשיח ישבור את העמים. כך גם פירש את הנאמר אף אתה הקהה את שיניו שהכוונה היא לשבור את שיניו של הבן הרשע או להחליש אותם.

[33] רש"י. אונקלוס: הכוונה היא לימות המשיח, כאשר הגפן הוא משל לישראל, ועירה זו ירושלים, והכוונה היא שהם יבנו את ירושלים. רש"י כתב דרכים נוספות כדי לפרש את הפסוק הזה, שגפן היינו צדיקים, ובני אתונו היינו שהם לומדים תורה בבית המדרש. ושהם ילבשו בגדים יפים. א"ע: יהיה לשבט יהודה כל כך הרבה יין, עד שלא יהיה אכפת לו אם עיר ייכנס לתוך הכרם שלו כדי לאכול את הענבים. ספורנו: התגלות המשיח תהיה על עיר ואתון ולא על סוס, כיוון שהוא לא יצטרך להילחם הרבה. אות נוספת שמוזכר כאן על המשיח הוא שהוא יקשור את העיר שלו אל עץ גפןץ אות שלישית שהוא יהיה המשיח היא שהוא יקשור את החמור שלו במקום שנקרא שורק. האות הרביעית למשיח הוא שהוא יוכל לכבס את בגדיו בדם אויביו.

[34] רש"י. אונקלוס: הכוונה היא לימות המשיח, ו"בני אתונו" היינו שהם יבנו את ההיכל, את ביהמ"ק.

[35] רש"י. רשב"ם: במהלך הדריכה בגת, יוצא שהבגדים של הדורים מתלכלכים.

[36] רש"י.

[37] רש"י. אונקלוס תרגם עיניים בלשון הרים, ורש"י פירש שכוונתו היא שהדימוי להרים היא בגלל שעל ההרים אורים למרחק רב. כמו"כ אונקלוס הוסיף את עניין המעיינות לתרגום. א"ע: חכלילי הכוונה היא שאפשר לראות על עיניו של אדם אם הוא שתה הרבה יין. ובשם רס"ג פירש שהכוונה היא שחכלילי היינו שהעיניים יהיו אדומים יותר מהיין עצמו וכן שהשיניים יהיו לבנים יותר מהחלב עצמו. כמו"כ הסביר הא"ע שהטעם שהשיניים נקראים כן הוא משום שיש שתי מערכות של שיניים (עליונות ותחתונות) והיינו מגזירת שניים. ספורנו: זהו האות החמישי שיעשה המשיח, שיהיה בזמנו שובע שלא כנהג העולם. רמב"ן: הכוונה היא שאנשי שבט יהודה יכחלו את עיניהם עם יין במקום עם איפור. הסבר נוסף שכתב הוא שהם יצטרכו לשים כחול על עיניהם מפני שהיין יחשיך את עיניהם.

[38] רש"י. רמב"ן: הכוונה היא שאנשי שבט יהודה ילבנו את שיניהם בחלב במקום עם תמרוקים אחרים, בגלל שיהיה להם הרבה חלב.

[39] רש"י. א"ע: סדר השבטים הוא לפי סדר לידתם, אלא שזבולון הוקדם ליששכר משום שיששכר קיבל את נחלתו בין נחלת זבולון לנחלת דן. ספורנו: הסיבה שזבולון הוקדם ליששכר היא משום שיששכר עסק בתורה וזבולון במסחר, ויששכר לא היה יכול לעסוק בתורה לפני שהיה מכן לו פרנסתו. לכן, נתנה התורה לכהנים וללויים מתנות כהונה ולוייה, כדי שכל העם יפרנס אותם, וכך הם יוכלו לעסוק בקודש.

[40] רש"י. כלי יקר: מכיוון שזבולון יהיה עסוק כל הזמן במסחר, לא תהיה לו מנוחת הנפש, כיוון שהוא לא יהיה במקום אחד עם סחורתו.

[41] רש"י + רשב"ם.

[42] רש"י. אונקלוס: יששכר עשיר בנכסים. רשב"ם: הכוונה היא שיששכר אינו יוצא לעסוק במסחר, אלא נשאר במקומו כדי לעבוד את האדמה. א"ע: הכוונה היא שיששכר היה כמו חמור גרם, בעל עצם חזקה שקשה לו לזוז והוא רוצה לרבוץ בין המערכות, ולכן, ברגע ששבט יישכר ראה שנחלתו היא טובה ושהיא מוצאת חן בעיניו, הוא התחיל להעלות מיסים למלכים כדי שהוא לא ייצא למלחמה. כלי יקר: כמו שהמשא של החמור קשור אליו ולא נפרד, כך יששכר אינו נפרד מהתורה.

[43] רש"י.

[44] ספורנו. רש"יף ראה שארצו מבורכת, ויש כאן כפילות עם הפסוק הבא.

[45] ספורנו.

[46] רש"י. בשם אונקלוס כתב שהכוונה היא שיישכר החליט להטות את שכמו כדי לסבול ולכבוש את האויבים ולאחר הכנעת האויבים, העלו האויבים לשבט יששכר מיסים. רשב"ם: הכוונה היא שיששכר נטה את שכמו כדי לסבול את העול של מלכי ישראל.

[47] רש"י. ספורנו: עם ישראל היה למס עובד ליששכר, על ידי שפרנסו אותו.

[48] רשב"ם, ובכך דחה את פירוש רש"י שמדובר על שמשון, וכתב שלא ייתכן שכל דבריו של יעקב יהיו מכוונים כלפי אדם אחד, אלא צריך להיות שמדובר על שבט שלם. אוה"ח: בגלל ששמשון אמר תמות נפשי עם פלשתים והוא מסר עצמו לכך, הוזכר שמשון למרות שגם משאר השבטים היו שופטים. רמב"ן: שמשון התחיל להושיע את ישראל מידי הפלשתים למרות שרבים וטובים ניסו לעשות זאת לפניו, ולכן הוזכר שמשון.

[49] רשב"ם. רמב"ן: הכוונה היא למיוחד בשבטי ישראל, ויעקב משווה את שבט דן לשבט יהודה, כמו ששבט יהודה יגבר על אויביו, כך גם שבט דן יצליח לעשות כן.

[50] רשב"ם.

[51] רשב"ם. רש"י: הסיבה ששפיפון נקרא כן היא משום שהוא נושף. ספורנו הבדיל בין נחש שממית בבת אחת הרבה אנשים, כמו ששמשון הרג פלשתים רבים, לבין שפיפון שהוא נחש דק, שכמעט ולא נראה, וכך גם שמשון לא היה גלוי לפלשתים.

[52] רשב"ם. רש"י: הסיבה לדימוי לנושך עקבי סוס היא מפני שהנחש אינו נוגע באויב אלא רק מכיש את הסוס עליו הוא רוכב, וכך שמשון הפיל את שני עמודי הבית בהם היו הפלשתים, והאנשים שעל הגג מתו בלי שנגע בהם.

[53] רשב"ם.

[54] רשב"ם. רש"י: הכוונה היא לבקשת שמשון מה' "זכרני נא", שהוא רוצה שה' יושיע אותו. א"ע: בגלל שהוא נושך את עקבי הסוס, על הנחש לפחד מפני מי שרוכב על הסוס. בשם ר' שמואל הנגיד פירש הא"ע שיעקב הוא שאמר שהוא מצפה לישועת ה' לאחר שראה בנבואה ששבט דן משול לנחש. רמב"ן: היה צורך מיוחד לבקש ישועה מה' על שמשון משום שני דברים: א. משום ששמשון הוא שנפל בידי אויביו והוא היחיד מבין השופטים שנפלו בידי האויבים. ב. לאחר שמשון פסקו השופטים, והיה צריך שעם ישראל יוושע ללא שופטים.

[55] רש"י. א"ע: על שבט גד יהיה גדוד והוא ינצח את אותו הגדוד.  רשב"ם: בנ"י יתאגדו עם שבט גד בשעה שהם ייצאו להילחם את המלחמות ויכבשו את הארץ. ספורנו: שבט גד יגוד, יכרות את הסוסים ואת הרוכבים עליהם.

[56] רש"י. רשב"ם: זבט גד יחזורו אחרונים מהמלחמה, כיוון שהם ישמרו ששאר השבטים יגיעו אל ביתם בשלום. רמב"ן: שבט גד ירדוף אחרי גדודי האויב עד שהם יחזרו על עקבותיהם. בסוף דבריו כתב הרמב"ן שהתורה רומזת כאן למלחמת יפתח, כמו שלפני כן היא רמזה למלחמת שמשון. ספורנו: שבט גד יכרות את העקבות של האויבים שלהם, מכיוון שהם יתפסו אותם מאחורה.

[57] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא שהמאכלים שבאים מנחלתו של שבט אשר הם שמנים, ושיש בהם הרבה זיתים. א"ע: המ' בא לומר שמארצו של אשר יבואו תפנוקי המלכים האלה. אוה"ח: המ' בא לומר שבזכותו של אשר, הוא זכה לדברים האלה.

[58] אונקלוס. רשב"ם: הכוונה היא למס שהיו מעלים אנשי שבט אשר למלכים, ומס זה היה השמן המיוחד שהפיקו מהזיתים שגדלו בתחום נחלתם.

[59] רשב"ם. רש"י: הכוונה היא שארצו של נפתלי יכולה לגדל פירות במהירות כמו שאילה רצה מהר, והכוונה היא לבקעת גינוסר.

[60] רשב"ם. אונקלוס: על הפירות הגדלים בנחלתו של שבט נפתלי, יהללו ויברכו את ה'. רש"י כתב בתחילה את פירושו של אונקלוס ולאחר מכן כתב שהכוונה כאן היא למלחמת סיסרא, שעל ידי שבט נפתלי, הגיעו דברוה וברק למצב בו היו יכולים לומר שירה. רמב"ן: מדובר כאן על נמשל, שהמלכים היו שולחים זה לזה אילים כדי שבאמצעותם יהיה ניתן להודיע אחד לשני הודעות, והנמשל הוא שמנפתלי תבוא כל בשורה טובה לעם ישראל, כמו שהאילים משמשים להעברת בשורות. כלי יקר: אמרי שפר הם דברי התורה, והברכה היא שאנשי שבט נפתלי יהיו כל הזמן חביבים, כמו שהתורה עדיין חביבה ואינם מאבדים מחביבותם לאורך הזמן. א"ע: הכוונה היא שכמו שנותנים אילה למישהו לשם מתנה והמקבל אומר דברי תודה.

[61] רש"י. ספורנו: יוסף הוא כמו גפן שבאים לחסות בצילו, כך יוסף כלכל את יעקב ומשפחתו כשהיו במצרים.

[62] רש"י. רשב"ם: יוסף גדל, ובצלע השני של הפסוק מבואר על מה הוא גודל, על עין, שמסתכלים עליו למעלה מהעין בגלל קומתו ויופיו. ספורנו: הגפן שאליו מדומה יוסף הוא כמו גפן שנמצא בסמוך למעיין, שהיא פורה ומגדלת בנות. רמב"ן: יוסף הוא בן כמו שהפארות, הענפים של האילן ששתולים על מים שאינם מכזבים והענפים עולים למעלה עד לשמים, כך יוסף פרנס וכלכל את משפחתו.

[63] רש"י. לפי פירוש זה, זור הוא מלשון חומה. בפירושו השני כתב ששור הינו מלשון ראייה, והבנות, כדי לראות את יוסף היו צועדות ורואות אותו. ספורנו: בהתחלה לא היה ידוע על הגפן שהייתה מעבר אחד של החומה (הנמשל הוא שיעקב לא ידע שיוסף עדיין חי) ורק לאחר מכן, הגפן התעלה מעל החומה. אונקלוס: שני שבטים ייצאו מיוסף, הכוונה היא שאפרים ומנשה יקבלו נחלה כמו שאר בניו של יעקב, ופורת היינו מלשון לפרות, והסיבה שיעקב השתמש בלשון בנות היא מכיוון שהכוונה היא לבנות צלפחד. רש"י כתב מדרש נוסף שבשעה שעשיו בא אל יעקב, הלך יוסף לפני רחל כדי שעשיו לא ייתן את עיניו ברחל, ועל כך אומר יעקב שיוסף הגדיל את עצמו מעליו, ובירך אותו שלא ישלוט בו עין הרע. גם הא"ע פירש שפורת היינו מלשון פריון, ושיוסף הוליד תולדות עד שהם עברו למעלה מהחומה. רמב"ן: בדבריו אלה הזכיר יעקב גם את מנשה וגם את אפרים, אחד בלשון פארות ואחד בלשון בנות, אלא שלא רצה להזכירם במפורש, היות והוא כבר אמר את כל שנים עשר השבטים. משה הזכיר במפורש את אפרים ומנשה, כיוון שלא הזכיר בדבריו את שבט שמעון.

[64] רש"י. רשב"ם: השנאה הייתה מטעם אשת פוטיפר וחברותיה שמתוך שנתנו עיניהם ביוסף, הם הגיעו לכך שהם השליכו את יוסף לבית האסורים. א"ע: עשו את יוסף מעין מעגל שנמצא בתוך מטרה, ולאחר מכן בעלי החיצים ירו בו.

[65] רש"י. רשב"ם: הכוונה גם כאן היא לחיצים ויש כפילות בפסוק.

[66] אונקלוס. רש"י: אנשים שלשונם כמו חץ. ספורנו: שנאו את יוסף בעלי לשון הרע כמו שר המשקים ומצרים אחרים. א"ע: לפני שמררוהו, לפני שהפכו את יוסף למעין מטרה, שנאו אותו בעלי החצים, ולכן הם הפכו אותו להיות מטרה.

[67] אונקלוס. רש"י בשם חז"ל: הכוונה היא שיוסף לא נכשל בעבירה עם אשת פוטיפר. רשב"ם: קשתו של יוסף היתה חזקה יותר מקשתם של בעלי החיצים, ולכן הוא יצא ומלך על המצרים, ובכך כאילו השפיל את כל אותם מצרים ששנאו אותו.

[68] רש"י. בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שהזרע כבר יצא מבין אצבעותיו. רשב"ם: נכפפו זרועות ידיו של יוסף כדי לירות בקשת. א"ע: הכוונה היא ללשון התחזקות.

[69] רש"י. בשם חז"ל כתב שהכוונה היא שנראתה ליוסף דמות דיוקנו של אביו, ולכן הוא לא חטא באשת פוטיפר.

[70] אונקלוס ורש"י. ספורנו: ה' הוא הרועה את אבן ישראל ומשגיח לראות אם יוצאים מהם אבנים טובות או לא.

[71] רש"י. א"ע: בשם רס"ג: הכוונה כאן היא שאת הברכות שיעקב יברך בהם את יוסף (בפסוק הבא) מבקש יעקב מאת ה' לקיימם. הרמב"ן פירש עפ"י הסוד, וכתב שבגלל זה השתמש יעקב דווקא בשם מאל אביך, כדי לומר שהכוונה היא לדרך התגלות ה' אליו ולא לאברהם ויצחק.

[72] רש"י.

[73] רש"י. א"ע: צלע זה הוא כפל הצלע הקודם, שכל זה קרה ליוסף בזכות ה'.

[74] ספורנו: ולא ע"י אמצעי בניגוד לברכת אפרים ומנשה שהייתה ע"י מלאך.

[75] אונקלוס. ספורנו: שה' ימלא את ימיך.

[76] אונקלוס. ספורנו: שה' ייתן לך מזונות וכל טוב.

[77] רש"י. רשב"ם: הברכה היא שהשדיים לא יצטמקו, וכך יהיה לתינוקות מה לאכול, וגם בתוך הרחם לא ימותו תינוקות.

[78] רש"י. א"ע: יעקב אומר שהברכות שבהם הוא בירך את יוסף יצטרפו לברכות בהם בירך ה' את אברהם ויצחק, וכך ייצא שיוסף יהיה נשכר מכל הברכות כולם יחד.

[79] רש"י. לפי רש"י תאוות היינו מלשון קצה. לפי הא"ע הכוונה היא שהברכות שבהם בירך ה' את יעקב והוריו יעלו למעלה. בשם אונקלוס כתב רש"י שהכוונה היא לברכות בהם בירך יצחק את יעקב, שאימו של יעקב, רבקה, חמדה את אותם הברכות.

[80] רש"י.

[81] רש"י. ספורנו: בשעה שיוסף הופרש מאחיו, התגלה שהוא הראוי למלוכה על ידי התנהגותו. רשב"ם: הכוונה בנזיר אחיו היינו שהוא מלך על אחיו.

[82] א"ע. רש"י: הכוונה היא שבנימין יהיו חטפנים, שיצטרכו לחטוף כל אחד את אשתו לאחר מעשה פילגש בגבעה. אונקלוס: הכוונה היא שבית המקדש נבנה שנחלתו של בנימין ובתחום נחלתו מחלקים הכהנים את בשר הקדשים והתרומות והמעשרות.

[83] א"ע. רש"י: הכוונה היא לזמנו של שאול שהוא עמד בבוקר, בתחילת המלוכהל ישראל, והוא היה משבט בנימין.

[84] א"ע. רש"י: גם לאחר שתשקע שמשם של ישראל, שנבוכנצר יגלה את בני ישראל, יעמדו מרדכי ואסתר משבט בנימין, ויחלקו את השלל, ביתו של המן.

[85] ספורנו. אוה"ח: גם אפרים ומנשה נמנו כחלק מהשבטים, אך שמעון ולוי נמנו כאן כאחד.

[86] אונקלוס.

[87] א"ע בפסוק א' וכן פירש כאן ספורנו. רש"י: למרות שאת חלק מהשבטים יעקב קינטר, הרי שבסופו של דבר הוא כלל את כולם בברכה, ונתן לכל אחד את הברכות שהוא נתן באופן פרטי לכל אחד מבניו (נתן לכולם את גבורת הארי של יהודה וכו'). כמו"כ כתב רש"י שהכוונה בברכה היא שלכל אחד מבניו אמר יעקב את הברכה העתידה לבא עליו, וכן כתב הרשב"ם. אוה"ח: הסיבה שגם לראובן שמעון ולוי נחשב הדבר לברכה היא מכיוון שגם הדברים הקשים של יעקב אליהם היא הברכה: העבודה עתידה לחזור את הבכורות, ושמעון ולוי יועילו הרבה לעם ישראל על ידי שהם ילמדו תורה בישראל.

[88] א"ע.

[89] אונקלוס.

[90] א"ע. רמב"ן: הסיבה שיעקב ציווה את כל בניו היא מכיוון שהוא חשב שיכול להיות שפרעה לא ייתן ליוסף לצאת ממצרים, ולכן אמר לכל בניו שהם יעלו ממצרים.

[91] רש"י, וכתב שהסיבה שהמיתה נקראה אסיפה היא בגלל שהנשמה של האדם נאספת למקומה.

[92] רש"י. רמב"ן: ייתכן שהמקרא הוא מקרא חסר וכוונתו של יעקב היא שישאו אותו אל אבותיו אל המערה, וכך לא צריך לפרש כרש"י שפירוש המילה "אל" היא "עם".

[93] כך משמע מהפסוק הבא שזוהי הכוונה בשדה עפרון החיתי.

[94] רשב"ם. ספורנו כתב שהחשש לערעור נבע מכך שבמשך שנים רבות היו בני ישראל במצרים.

[95] אונקלוס. אוה"ח: יעקב בא בדברים אלה למעט את השייכות שהיה לעפרון במערה.

[96] אונקלוס. אוה"ח: בא למעט בדברים אלה את ישמעאל. רמב"ן: הסיבה שיעקב לא אמר שהוא עצמו קבר את יצחק שם יחד עם עשיו, היא בגלל שיעקב לא רצה להזכיר עכשיו את עשיו כלל, וכן בגלל שיעקב לא רצה להאריך בדברים לספר מי בדיוק קבר את רבקה, שהרי הוא עצמו לא היה בקבורת רבקה.

[97] אונקלוס. אוה"ח: בא למעט את עשיו מחלקו במערה.

[98] אונקלוס. אוה"ח: פסוק זה בא לומר שלבני חת לא היה דין של בר מצרא.

[99] אונקלוס.

[100] רש"י ורשב"ם.

[101] עיין בביאורנו בפרק כה' פס' ח'.

[102] כך משמע לכאורה מהפסוק, אלא שחז"ל כתבו וכן כתב רש"י כאן שיעקב אבינו לא מת ולמדו זאת מכך שלא נאמר אצלו מיתה. רמב"ן הקשה על דברים אלה, שהרי יעקב עצמו אמר שהוא הולך למות, וכן כתוב שהאחים ראו שיעקב מת. על דברי יעקב עצמו כתב הרמב"ן שניתן להסביר בשני אופנים: א. יעקב לא ידע מה הולך להיות בעתיד. ב. יעקב לא רצה לתת כבוד לשמו. בהסבר דברי האחים כתב הרמב"ן שני הסברים גם כן: א. להם נחשב יעקב כמת. ב. האחים לא ידעו מה בדיוק קרה ליעקב. בהסבר המדרש כתב הרמב"ן שהכוונה היא שנפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, והנשמה לובשת לבוש אחר שאינה נפשטת ממנה. אוה"ח הסביר את דברי חז"ל שהכוונה היא שלא על יעקב נאמר שאין שלטון ביום המוות, שהרי יעקב היה יכול לשלוט על עצמו שלא למות עד שהוא סיים לצוות את בניו על עניין קבורתו.