דברים פרק א

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר דברים פרק א'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם יא' אדר תשע"ח

דברים פרק א

(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הדברים הכתובים לקמן הם הדברים שאמר משה לבני ישראל,[1] בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן התורה מציינת באופן מדויק את המקום שבו אמר משה לבני ישראל את הדברים הכתובים: בעבר הירדן המזרחי, ועתה תתחיל התורה לפרט מהו המקום המדויק בו דיבר משה עם בני ישראל:[2] בַּמִּדְבָּר (ממשיכה התורה לפרט את המיקום המדוייק של בני ישראל בשעה שמשה אמר את הדברים) בני ישראל ישבו בעבר הירדן המזרחי במקום שהיה מדבר,[3] בָּעֲרָבָה בתוך שטח המדבר שהיה בעבר הירדן המזרחי, ישבו בני ישראל בחלק של המדבר שנקרא "הערבה",[4] מוֹל סוּף המיקום של בני ישראל היה ליד ים המלח שנמצא מזרחית לארץ ישראל,[5] בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל  המיקום של בני ישראל היה בין שני מקומות: מקום אחד שנקרא "פארן" ומקום שני שנקרא "תפל",[6] וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב גם לבן, חצרות ודי זהב הם מקומות המהווים נקודת ציון מדוייקת למקום בו דיבר משה אל ישראל דברים אלה[7]: (ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ (משה ממשיך בדבריו אל בני ישראל) לו בני ישראל לא היו חוטאים, היה ניתן להיכנס לארץ ישראל בהליכה של אחד עשר (11) יום מהר סיני. רק בגלל חטא המרגלים, היינו צריכים להתעכב יותר ולהקיף את הר שעיר במשך ימים רבים כעונש על חטא המרגלים[8]: (ג) וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה (בפסוק זה מובא הזמן בו התחיל משה לדבר עם בני ישראל:) בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים,[9] בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בחודש האחד עשר דהיינו: חודש שבט,[10] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ ביום א' לחודש. כלומר: משה התחיל לומר לבני ישראל את הכתוב בספר דברים בא' שבט של שנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים,[11] דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֲלֵהֶם משה רבינו פתח את דבריו בחזרה על כל התורה שה' ציווה את בני ישראל[12]: (ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת הסיבה שמשה רבינו חיכה עד סמוך למותו לפני שהוכיח את ישראל היא שמשה רצה להוכיח את ישראל רק אחרי שהצליח לכבוש את סיחון מלך האמורי שישב בעיר חשבון (כפי שראינו בפרשת חוקת, סיחון כבשו את העיר חשבון מאת מואב) ואת עוג מלך הבשן שישב בעיר עשתרות. סיחון ועוג היו ממלכות חזקות וקשות לכיבוש. משה רבינו חשש שאם יוכיח את בני ישראל לפני שהראה להם שבכוחו להכות את הממלכות החזקות, יחשבו בני ישראל שהסיבה שהוא (משה) מוכיח אותם היא בגלל שאין בכוחו להכניסם לארץ. עכשיו, לאחר שכבר הראה לבני ישראל שהוא יכול להכות שני מלכים חזקים כסיחון ועוג, היה משה יכול להוכיח את בני ישראל ללא חשש,[13] בְּאֶדְרֶעִי ישראל היכו את עוג בעיר בשם "אדרעי"[14]: (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב בעבר הירדן המזרחי סמוך לארץ מואב,[15] הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר (בעבר הירדן המזרחי בסמוך לארץ מואב) התחיל משה לבאר את התורה לבני ישראל[16]: (ו) יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר (כך פתח משה את דבריו) ה' אמר אלינו בהר סיני (אין הכוונה לאמירה מפורשת, שהרי לא מצאנו שה' אמר לבני ישראל לנסוע מהר סיני, אלא הכוונה היא שהענן עלה כדי לומר לבני ישראל להתחיל לנסוע מהר סיני כפי שכתוב בספר במדבר פרק י'),[17] רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה מספיק זמן ישבתם והתעכבתם מסביב להר הזה, הר סיני, והגיע הזמן להיכנס לארץ ישראל[18]: (ז) פְּנוּ עזבו מקום זה, את הר סיני,[19] וּסְעוּ לָכֶם תצאו למסע, תלכו,[20] וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו (תצאו למסע עד ש-) תגיעו להר האמורי, לממלכות סיחון ועוג, ואל כל העמים שיושבים בסמוך לאמורי (עמון, מואב ושעיר).[21] למרות שהיה אסור לבני ישראל לכבוש את עמון, מואב ושעיר, הרי שה' ציווה את בני ישראל לעבור דרכם כדי לקיים את מצוות איסור ההתגרות בהם,[22] בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן האמורי ושכיניו יושבים במקומות הבאים: בערבה, בהר, בשפלה, בנגב, בחוף הים, בארץ הכנעני ובארץ הלבנון,[23] עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת האמורי יושב עד לנהר הגדול שנקרא "נהר פרת". הסיבה שנהר פרת נקרא בשם זה היא משום הכבוד על שהיא מוזכרת יחד עם ארץ ישראל[24]: (ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ הביטו וראו שאני (ה') מסרתי בידכם את יושבי הארץ, שהרי יושבי הארץ לא יעיזו להילחם נגדכם (הכוונה היא לפני שבני ישראל חטאו, אך לאחר שחטאו, יושבי הארץ כן נלחמו בהם),[25] בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בואו ותכבשו את הארץ (את ארץ ישראל) שה' נשבע לאברהם, ליצחק וליעקב לתת להם (לאבות) עצמם וכן לצאצאיהם. לא יהיה מי שימנע מכם מלכבוש את הארץ וכל מה שאתם צריכים לעשות זה רק לבוא אל הארץ והארץ ממילא תיכבש לפניכם ללא מלחמה[26]: (ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא אני (משה) אמרתי לכם (בני ישראל) בשעה שמיניתי עליכם את הדיינים,[27] לֵאמֹר כך אמרתי לכם בשם ה', ה' גם אמר לי את הדברים הבאים,[28] לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם אינני יכול לקחת על עצמי לבדי את האחריות לדון ולשפוט אתכם. בגלל שאתם (בני ישראל) רבים ויש אחריות גדולה לדון אתכם, אינני יכול לקחת על כתפיי את כל האחריות הזו[29]: (י) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם ה' האלוקים שלכם הרבה אתכם (בני ישראל),[30] וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב והיום אתם כל כך רבים, עד שניתן להשוות אתכם לכוכבים. כשם שיש הרבה כוכבים, כך גם אתם, בני ישראל, רבים[31]: (יא)  יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים (אני מברך אתכם ש-) ה' ירבה אתכם (בני ישראל) פי אלף ממה שאתם היום,[32] וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם וכן אני מברך אתכם, שה' יברך אתכם בכל הברכות שהבטיח שיברך אתכם בם[33]: (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי איך אוכל לסבול אתכם לבדי,[34] ומונה משה את הסיבות שאיננו יכול לסבול לבדו את משא בני ישראל: 1) טָרְחֲכֶם ללמד אתכם לבדי את כל התורה,[35] 2) וּמַשַּׂאֲכֶם וכן אינני יכול לשמוע לבדי את דברי התלונות שלכם על ה' (כמו דרישת בני ישראל במדבר לבשר),[36] 3) וְרִיבְכֶם וכן אינני יכול לסבול לבדי את המריבות שלכם אחד עם השני כשאתם מגיעים איתם כדי להישפט בפני בית דין[37]: (יג) הָבוּ לָכֶם הזמינו עצמכם לתת לי אנשים מתוככם שיוכלו לשמש כשופטים,[38] ומונה משה רבינו את ארבעת התכונות שצריכות לאפיין את האנשים שבני ישראל ייתנו לו מתוכם כדי שישמשו כשופטים: 1) אֲנָשִׁים תכונה ראשונה של האנשים שימונו לדיינים היא שיהיו אנשים צדיקים,[39] 2) חֲכָמִים תכונה שנייה של האנשים שימונו לדיינים: עליהם לדבר בלשון קולחת, קצרה וברורה,[40] 3) וּנְבֹנִים תכונה שלישית של האנשים שימונו לדיינים: עליהם להבין דבר מתוך דבר,[41] 4) וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם תכונה רביעית של האנשים שימונו לדיינים: עליהם להיות מוכרים לאנשי השבט שלהם. אני (משה) אינני יכול לדעת אם האדם הגון וראוי לשמש לדיין, ולכן תמסרו לי אתם אנשים שמוכרים לכם כאנשים הגונים וראויים,[42] וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם אני (משה) אמנה את הדיינים להיות אנשים מכובדים ואתם תהיו חייבים לכבדם[43]: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ אתם (בני ישראל) עניתם לי על בקשתי  לתת לי מתוככם אנשים שימונו לדיינים, ואמרתם לי,[44] טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת (עניתם לי) דיברת דברים טובים בכך שרצית למנות לך אנשים שיעזרו לך לשפוט אותנו ואנחנו מסכימים לדבריך[45]: (טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אני (משה) לקחתי את ראשי השבטים שלכם,[46] אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים האנשים שמיניתי היו צדיקים, חכמים וידועים (אך משה לא מצא אנשים נבונים שיהיו דיינים),[47] וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם מיניתי את האנשים לתפקידם החשוב כדיינים, כאשר כל אחד מהם מונה לתפקיד לפי מעלתו,[48] שָׂרֵי אֲלָפִים (חלק מהאנשים מונו לשרי אלפים) שופט המתעסק בדברים מסובכים כך שהיה ממונה לדון אלף (1000) אנשים,[49] וְשָׂרֵי מֵאוֹת (חלק מהאנשים מונו לשרי מאות) שופט עם סמכות קטנה יותר מאשר השופטים שהיו שרי האלפים. שרי המאות היו אחראים לדון מאה (100) אנשים, ומעל לעשרה שרי מאות היה שר אלפים אחד שהיה דן את הדינים שבהם שרי המאות הסתפקו,[50] וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים (חלק מהאנשים מונו לשרי חמישים), שופט עם סמכות קטנה יותר מאשר השופטים שהיו שרי המאות. שרי החמישים היו אחראים לדון חמישים (50) אנשים, ומעל לכל שני שרי חמישים עמד שר מאות אחד שהיה דן את הדינים שבהם שרי החמישים הסתפקו בהם, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת (חלק מהאנשים מונו לשרי עשרות) שופט עם סמכות קטנה יותר משרי החמישים והיה אחראי לדון עשרה (10) אנשים. על כל חמישה שרי עשרות היה ממונה שר חמישים אחד,[51] וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם וכן מיניתי שוטרים האחראים לקיום פסק הדין של השופטים[52]: (טז) וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר כאשר אני (משה) מיניתי את השופטים, ציוויתי אותם את הדברים הבאים:[53] 1) שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם תשמעו את טענות אחיכם הבאים לפניכם לדין,[54] 2) וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו תשפטו משפט צדק בין אדם לאחיו,[55] וּבֵין גֵּרוֹ וכן תשפטו מפשט צדק בין אדם לבעל דינו[56]: (יז) 3) לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט את הוועדה למינוי דיינים הזהיר משה אל תמנו את מכריכם לדיינים. השיקול למינוי צריך להיות אם מדובר באדם גדול בתורה או לא,[57] 4) כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן (ציווי זה חוזר אל הדיינים עצמם) עליכם להתייחס לכל דין באותה רצינות ובאותו כובד ראש, בין אם מדובר על תביעה גדולה או תביעה קטנה. לדוגמא: אם באה לפניכם תביעה גדולה לאחר שבאה לפניכם תביעה קטנה, אסור לכם לשנות את הסדר ולדון קודם כל בתביעה הגדולה, אלא עליכם לדון קודם כל בתביעה הקטנה,[58]  5) לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ בשעה שאתם פוסקים את פסק הדין, אל תפחדו מפני איש: לא מבין בעלי הדינים ולא מבין הדיינים היושבים איתכם בדין, אלא תפסקו את פסק הדין לפי מה שעלה בידכם לברר את פסק הדין,[59] כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא (הסיבה שצריך להיזהר כל כך בפסיקת דין היא מכיוון ש-) שה' ברא את העולם באופן שיתקיים בו יושר וצדק, ועל ידי עיוות המשפט האדם מועל בשליחותו שלשם כך נברא,[60] 6) וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו כאשר יש דין שאתם מתקשים להכריע בו, תפנו אליי כדי שאשמע את המקרה ואברר את הדין[61]: (יח) וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אני (משה) ציוויתי את שופטיכם בשעת שמיניתי אותם,[62] אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן (ציוויתי את השופטים שלכם בשעה שמיניתי אותם) את פרטי הדינים המבדילים בין דיני נפשות לדיני ממונות. (לדוגמא: מותר לדון דיני ממונות בלילה ואסור לדון דיני נפשות בלילה)[63]: (יט) וַנִּסַּע מֵחֹרֵב אנחנו (בני ישראל) נסענו מהר סיני,[64] וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם אנחנו (בני ישראל) הלכנו במדבר שראיתם שהיו בו נחשים ועקרבים גדולים,[65] דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ עברנו דרך הר האמורי כמו שה' ציווה אותנו לעשות,[66] וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ לאחר ההליכה במדבר, הגענו עד מקום שנקרא קדש ברנע[67]: (כ) וָאֹמַר אֲלֵכֶם אני (משה) אמרתי לכם (בני ישראל) כשהגענו לקדש ברנע שהיה סמוך להר האמורי, בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ (אמרתי לכם) הגעתם סמוך להר האמורי שה' נותן לנו לנחלה[68]: (כא) רְאֵה נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ (משה ממשיך בדבריו לעם ישראל ואומר להם) הבט! ה' נתן את הארץ לפניך,[69] עֲלֵה רֵשׁ תעלה ותירש את ארץ ישראל, תכבוש את ארץ ישראל, שהרי לא יהיה אדם שימנע מכם מלכבוש את הארץ,[70] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ (לא יהיה אדם שימנע ממך מלכבוש את הארץ) כמו שה' אלוקי אבותיך אמר שכך יקרה,[71] אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת אל תפחד ואל תישבר מפני יושבי הארץ[72]: (כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם אתם (בני ישראל) כולכם ניגשתם אליי (משה רבינו),[73] וַתֹּאמְרוּ כך אמרתם לי בשעה שניגשתם אליי:[74] נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ נשלח לפנינו אנשים כדי שהם ירגלו את ארץ ישראל. פעולת הריגול נקראת "לחפור" מכיוון שהמרגלים בודקים ומחפשים מהיכן נוח להתקיף, כמו שהחופר בקרקע בדרך כלל מחפש דבר כלשהוא.[75] על המרגלים הוטל לבדוק את הדברים הבאים: 1) וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר המרגלים יגידו לנו באיזה לשון יושבי הארץ מדברים,[76] 2) אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וכן, המרגלים ידעו ויכירו את הדרך שנעלה בה כדי לכבוש את ערי הארץ. המרגלים יבחרו את הדרך הקלה והבטוחה ביותר כדי שנוכל לכבוש את הערים בארץ,[77] 3) וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן וכן יבדקו המרגלים את הערים בארץ ישראל שנכבוש אותן ראשונות[78]: (כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר הרעיון שלכם לשלוח מרגלים מצא חן בעיניי,[79] וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים מיניתי מתוככם שנים עשר (12) אנשים צדיקים ומובחרים כדי לרגל את ארץ כנען,[80] אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט מכל שבט (חוץ משבט לוי) אני (משה) לקחתי אדם אחד כדי לרגל את ארץ כנען[81]: (כד) וַיִּפְנוּ המרגלים שמו פניהם ללכת,[82] וַיַּעֲלוּ הָהָרָה המרגלים עלו בהרים שבארץ ישראל,[83] וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ המרגלים הגיעו עד לנחל שלאחר מכן נקרא "נחל אשכול" (על שם אשכול הענבים שלקחו משם המרגלים) וריגלו אותו[84]: (כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ המרגלים לקחו בידם מפירות ארץ כנען,[85] וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ המרגלים הורידו את הפירות מהעצים שבארץ כנען והביאו אותם אלינו,[86] וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ יהושע וכלב שבו מהארץ ואמרו לנו,[87] טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ (יהושע וכלב אמרו לנו) ארץ ישראל היא ארץ טובה. (שאר המרגלים ניסו לשכנע את בני ישראל שלא לעלות לארץ כנען, אך יהושע וכלב אמרו שהארץ טובה)[88]: (כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת אתם (בני ישראל) לא רציתם לעלות לארץ ישראל לאחר ששמעתם את דברי המרגלים,[89] וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם סרבתם לשמוע בקול ה' לעלות לארץ ישראל[90]: (כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם התרעמתם באוהלים שלכם, כל אחד ישב באוהלו והתרעם על ה',[91] וַתֹּאמְרוּ אמרתם בשעה שהתרעמתם (לאחר ששמעתם את תשובת שאר המרגלים), בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ (אמרתם בשעה שהתרעמתם) ה' הוציא אותנו מארץ מצרים מפני שהוא שונא אותנו ורוצה להשמיד אותנו על ידי האמורי. ה' לא הוציא אותנו ממצרים כדי להכניסנו לארץ ישראל, אלא כדי להשמיד אותנו על ידי יושבי הארץ[92]: (כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים (משה ממשיך בתיאור דברי בני ישראל בשעה שהתרעמו על ה') לאן אנחנו עולים, לאיזה ארץ אנחנו עולים,[93] אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ אחינו, המרגלים, שברו את ליבנו,[94] לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ (המרגלים שברו את ליבנו) בכך שאמרו שהעם היושב בארץ ישראל הוא גדול יותר במספר מאיתנו, וחזק יותר מאיתנו,[95] עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (וכן אמרו לנו המרגלים:) הערים בהם גרים יושבי הארץ הם כל כך גדולות, עד שנראה הדבר כאילו הבניינים בערים אלו והמבצרים שבערים אלו מגיעים עד השמים,[96] וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם וכן אמרו לנו המרגלים שהם ראו בארץ ישראל את ילידי הענק, אחימן, שישי ותלמי: (כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם אני (משה) אמרתי לכם בשעה שהתרעמתם, לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם (אמרתי לכם) לא תישברו, ולא תפחדו, מפני יושבי הארץ[97]: (ל) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם ה' שהולך לפניכם הוא יילחם בשבילכם. משה אמר לבני ישראל שאינם צריכים לפחד מפני חוזקם של יושבי הארץ שהרי ה' הוא שיילחם בשביל עם ישראל והם יצליחו לכבוש את הארץ על ידי ניסיו,[98] כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם (ה' יילחם לכם) כמו שראיתם בעיניכם את הניסים שהוא (ה') עשה למענכם במצרים[99]: (לא) וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ (וכן ה' יעשה  איתכם ניסים) כמו שראית שהוא (ה') עשה איתך במדבר,[100] אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ לאורך שנות נידודכם במדבר, ה' נשא אתכם, דאג לכם וטיפל בכם, ממש כמו שאדם מטפל בבנו הקטן,[101] בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה (ה' דאג לכם) כשהלכתם לאורך הדרך במדבר, עד שהגעתם למקום הזה סמוך לארץ כנען. משה אומר לעם ישראל שאין מקום לדאגה מפני יושבי הארץ, שהרי כמו שה' דאג לעם ישראל ועשה להם ניסים במצרים ובמדבר, כך הוא (ה') ימשיך לדאוג להם ויילחם להם בשעת כיבוש ארץ ישראל[102]: (לב) וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם ואחרי שה' אלוקיכם עשה לכם את כל הטובות במצרים ובמדבר, אינכם מאמינים להבטחתו שהוא יביא אתכם אל ארץ ישראל?[103]: (לג) הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם (כיצד אינכם מאמינים בה'?) הרי ה' הולך לפניכם ומכין לכם את הדרך,[104] בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ בלילה – ה' הולך לפניכם על ידי עמוד האש כדי להראות לכם את הדרך שתלכו בה,[105] וּבֶעָנָן יוֹמָם וביום היה ה' מראה לכם את הדרך על ידי עמוד הענן[106]: (לד) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם ה' שמע את קול תלונותיכם,[107] וַיִּקְצֹף ה' התרגז עליכם,[108] וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר ה' נשבע ואמר בשבועתו[109]: (לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם (אם כאן היא לשון השבועה שה' נשבע, ופירושו המילה "אם" היא "לא"), לא יהיה אדם מהדור הרע הזה שיראה את הארץ הטובה שאני (ה') נשבעתי לתת לאבותיכם, את ארץ ישראל[110]: (לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה (אף אחד מדור המדבר לא יראה את ארץ ישראל) חוץ מכלב בן יפונה,[111] הוּא יִרְאֶנָּה כלב יראה את ארץ ישראל,[112] וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ אני (ה') אתן לכלב את חבל הארץ שדרך בה בשעה שהוא הלך לרגל את ארץ ישראל, דהיינו: את העיר חברון,[113] וּלְבָנָיו חברון תעבור בירושת נחלה גם לצאצאיו של כלב,[114] יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק (כלב זוכה להיכנס לארץ ישראל ולקבל בה נחלה) בשכר שכלב מילא את מצוותי מיראתו את ה'. בשכר שכלב היה ירא מה', יראת ה' שמנעה ממנו מלחטוא בחטא המרגלים, והוא דיווח דיווח אמת על מעלתה הטובה של הארץ, הוא (כלב) יזכה להיכנס לארץ ישראל ולקבל את חברון כנחלה[115]: (לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם גם עליי (משה) ה' התמלא ברוגז בגללכם,[116] לֵאמֹר כך ה' אמר לי בשעה שהוא התמלא עליי ברוגז: גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם "גם אתה (משה) לא תיכנס לארץ ישראל"[117]: (לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ יהושע המשרת אותך,[118] הוּא יָבֹא שָׁמָּה הוא (יהושע) ייכנס לארץ ישראל,[119] אֹתוֹ חַזֵּק תחזק (משה) את יהושע,[120] כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל (תחזק את יהושע) מכיוון שיהושע ינחיל לבני ישראל את ארץ ישראל[121]: (לט) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה הטף שלכם, צאצאיכם, שבשעה שאתם (בני ישראל) התלוננתם ופחדתם להיכנס לארץ ישראל, אמרתם שהם (הטף) ייפלו לביזה לפני יושבי הארץ, שהרי חשבתם שיושבי הארץ ינצחו אתכם במלחמה,[122] וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע ובניכם שבשעת חטא המרגלים היו קטנים ולא ידעו להבחין בין טוב לרע, וממילא לא ניתן לומר עליהם שהם חטאו שהרי לא היה בהם דעת, (הכוונה היא לכל מי שהיה מתחת לגיל עשרים בשעת חטא המרגלים),[123] הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה (הטף שאמרתם לביזה והבנים שהיו קטנים בשעת חטא המרגלים) הם שייכנסו לארץ ישראל,[124] וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה להם, לבנים שהיו קטנים בשעת חטא המרגלים, אני (ה') אתן את ארץ ישראל לנחלה,[125] וְהֵם יִירָשׁוּהָ והם, הבנים שהיו קטנים בשעת חטא המרגלים, ינחלו את ארץ ישראל[126]: (מ) וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם ( כעונש על כך שחטאתם, לא תיכנסו מיד לארץ ישראל, ולכן) אתם (בני ישראל) תסתובבו, ותשנו את כיוון הליכתכם,[127] וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף ותלכו את המדבר במקביל לים סוף. לולי חטא המרגלים, עם ישראל היה אמור להיכנס לארץ ישראל צפונית להר שעיר והם היו אמורים להגיע לשם בדרך הקצרה ביותר, על ידי מעבר דרך ארץ אדום. לאחר חטא המרגלים, החליט ה' להאריך את דרכם של בני ישראל כך שבתחילה יקיפו את הר שעיר עד שיגיעו לצפונו (בתחילה יקיפו מצד דרום כשילכו במקביל לים סוף, לאחר מכן יפנו צפונה, ולבסוף יפנו מערבה), ובינתיים הם ישהו במדבר, ורק לאחר הקפת הר שעיר ושהיה ממושכת במדבר בני ישראל ייכנסו לארץ ישראל[128]: (מא) וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי (לאחר שאמרתי לכם שכעונש על חטא המרגלים אתם תשהו במדבר) עניתם ואמרתם לי,[129] חָטָאנוּ לַיקֹוָק חטאנו לפני ה' (בחטא המרגלים),[130] אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אנחנו (בני ישראל) נעלה עתה לארץ כנען ונילחם כדי לכבוש אותה כמו שה' ציווה אותנו לעשות לפני שחטאנו, ולא נמתין עד שבנינו יגדלו וייכנסו לארץ ישראל,[131] וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ כל אחד מכם חגר את כלי מלחמתו, לבש את חגורתו בה היו כלי הנשק שלו,[132] וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה אתם (בני ישראל) אמרתם "הן", כלומר הזמנתם עצמכם לעלות להר ולהיכנס לארץ ישראל[133]: (מב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי ה' אמר לי (משה): אֱמֹר לָהֶם (ה' אמר לי) תאמר לאלה מבני ישראל העולים בהר: לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ (תאמר לבני ישראל העולים בהר) אל תעלו להר ואל תילחמו ביושבי הארץ,[134] כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם (אל תנסו להיכנס לארץ ולהילחם ביושבי הארץ) שהרי אני (ה') אינני משרה את שכינתי בתוככם בשעת המלחמה עתה,[135] וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם (אם לא תנסו עתה להיכנס לארץ כנען ולהילחם) לא תינגפו לפני אויביכם, אך אם תעלו, אתם תינגפו לפני אויביכם[136]: (מג) וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אני (משה) אמרתי לכם את דברי ה' אך לא קיבלתם את דבריי,[137] וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אתם (בני ישראל) סירבתם לקיים את ציווי ה',[138] וַתָּזִדוּ אתם (בני ישראל) הרשעתם,[139] וַתַּעֲלוּ הָהָרָה ואתם (בני ישראל) עליתם אל ההר כדי להילחם ביושבי הארץ ולהיכנס לארץ ישראל[140]: (מד) וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם הכנעני שישב באותו הר יצא נגדכם למלחמה,[141] וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים הכנעני רדף אחריכם כמו שהדבורים רודפות אחרי מי שבא לנגוע בביתם,[142] וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר הכנעני הרגו בכם, במקום שנקרא "שעיר",[143] עַד חָרְמָה הכנעני השמיד אתכם עד שהוא השמיד את הכח התוקף[144]: (מה) וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי יְקֹוָק לאחר שהכנעני הכה אתכם, אתם (בני ישראל) חזרתם ובכיתם לפני ה',[145] וְלֹא שָׁמַע יְקֹוָק בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם ה' לא קיבל את תפילתכם ולא הקשיב בקולכם[146]: (מו) וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים ישבתם בקדש הרבה זמן,[147] כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם כפי מספר הימים שאתם יודעים בעצמכם שישבתם שם, כלומר במשך זמן רב[148]:

 

[1] אונקלוס ולפי דבריו הכוונה היא לפסוקים הכתובים ממש בהמשך הדברים. א"ע: הכוונה למצוות המוזכרות מפרשת ראה ועד לפרשת כי תבא, ופירוש הפסוק הוא שמשה כבר ציווה את בני ישראל לקיים מצוות אלו במדבר עוד לפני ספר דברים. בפסוק ב' כתב שמשה אמר את המצוות האלה במשך אחד עשר הימים שבני ישראל הלכו מחורב עד לקדש ברנע. רמב"ן: הכוונה היא למצוות עליהן דיבר משה החל מעשרת הדברות המופיעות פרשת ואתחנן, אך משה הקדים כאן דברי תוכחה שנמשכו עד לשם. רש"ר: הכוונה היא לכל הנאמר בספר דברים וכן כתב רד"צ הופמן.

אור החיים: המילה "אלה" באה למעט, וכתב מספר אשפרויות להסביר מה מיעטה כאן התורה. א. בניגוד לארבעת ספרי התורה הראשונים שמשה לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, כאן משה אמר את הדברים מדעתו ללא שצווה על כך. ב. רק כאן אמר משה דברי תוכחה לעם ישראל, בניגוד לשאר התורה שבה משה נמנע מלומר בני ישראל דברי תוכחה וכדברים אלה כתב החזקוני. ג. (בהמשך דבריו) רק לדברים האלה יש משמעות משום שמשה אמרם אל כל ישראל, אך שאר דברים שאינם דברי תורה, אין להם משמעות. כמו"כ הוסיף אוה"ח עוד שני פירושים לפירוש המילה "אלה": מדובר על גימטריה של שלושים ושש, כנגד שלושים וששה ימים שבהם משה רבינו הוכיח את בני ישראל, מא' שבט ועד לז' אדר. פירוש נוסף שכתב הוא שהתורה באה להדגיש שמשה לא אמר דברים בטלים לאורך חייו ורק מה שנאמר בספר דברים הם הדברים שנאמרו מעצמו. בספר אזנים לתורה כתב שכל שלשת הספרים הקודמים לספר דברים פותחים באות ו' שהיא ו' החיבור, וזאת לעומת ספר דברים שאינה פותחת בו' החיבור. הסיבה היא מכיוון שספר דברים הוא ספר נפרד בכך שיש בו הרבה תוכחות ומצוות שמשה רבינו אמר אותם לבני ישראל כבר בעבר.

בהסבר הדגשת התורה "אל כל ישראל" כתב רמב"ן: הסיבה שמשה דיבר במעמד כל ישראל היא כדי לדמות את אמירת המצוות כאן למתן תורה שם ניתנה התורה במעמד כל בני ישראל. חזקוני: הכוונה היא שקולו של משה היה נשמע בכל מחנה ישראל. אוה"ח: כוונת התורה להדגיש שדבריו של משה נאמרו גם לאלה מעם ישראל שעוד לא נולדו וכי דברי התורה מחייבים את עם ישראל עד לסוף כל הדורות. בהמשך דבריו כתב טעם נוסף והוא שדברי התוכחה ודברי החזרה היו מופנים לכל ישראל למרות שלא כולם היו צריכים את דברי התוכחה ודברי החזרה. הסיבה היא שמשה רבינו לא ידע בדיוק מי שכח את התורה ושהחזרה הייתה חיונית לו וכן אם היה משה רבינו מוכיח רק חלק מעם ישראל, היו טענות כלפיו מדוע הוא מוכיח רק חלק מהעם. פירוש שלישי שכתב שהכוונה היא שדברי התוכחה מופנים גם לאלה מעם ישראל שכבר מתו. כמו כן כתב אוה"ח שמשה דיבר בדברי תוכחתו לאלה שעוד לא הגיעו לגיל עשרים בזמן החטא, כנציג של בית דין של מטה. אמנם רק אלה שהיו מגיל עשרים ומעלה נענשו על ידי בית דין של מעלה, אך בבית דין של מטה מענישים כבר מגיל שלש עשרה, ומשה דיבר כנגד אלה מבני ישראל שהיו בני שלש עשרה ומעלה בשעת החטא. כלי יקר: בכל מקום שכתוב בני ישראל, הכוונה היא לכל העם, אך במקום שכתוב "ישראל", הכוונה היא לחשובים שבעם ישראל. את תחילת דברי התוכחה אמר משה לחשובים שבבני ישראל, ואף על פי כן אמר זאת בדרך רמז, אם משום כבודם או משום שרצה לומר את הדברים רק ברמז כדי שרק מי שהדברים שייכים אליו יבין את דברי התוכחה. אמנם בהמשך הוכיח משה רבינו את בני ישראל, את כל ישראל, ובתוכחות מפורשות. בסוף דבריו כתב סיבה נוספת לכך שמשה אמר את התוכחה הראשונה בדרך רמז היא משום שאת דברי התוכחה הראשונים אמר משה מטעם עצמו, אך התוכחה שבהמשך אמר משה לבני ישראל על פי ציווי של ה'. אזנים לתורה: אל כל ישראל הכוונה היא שאכן משה דיבר עם כל בני ישראל וכל בני ישראל שמעו את דבריו על ידי נס. הסיבה היא שאת דברי התורה ומצוותיה ניתן היה לשמוע על ידי אהרון או מישהו אחר שלמד תורה ממשה רבינו אך את דברי התוכחה היה צריך למשוע ישירות ממשה רבינו.

[2] רשב"ם. א"ע: למרות שמקומות אלה אינם מוזכרים בפרשת המסעות, מצאנו שיש מקומות שנקראו ביותר משם אחד, וממילא ייתכן שהכוונה היא למקומות האלה שכבר הוזכרו בשמות אחרים. רש"י מסביר שמקומות אלה הם מקומות בהם חטאו ישראל ומשה מזכיר את חטאיהם בדרך רמז: במדבר – הכוונה היא לתלונת בני ישראל "מי יתן מותנו במדבר", אז התלוננו על המחסור באוכל. בערבה – הכוונה היא לחטא של בעל פעור. מול סוף – הכוונה היא לתלונת בני ישראל כשעמדו על שפת ים סוף והמצרים השיגו אותם, וכן על תלונתם לאחר שכבר עברו את הים כאשר חששו שגם המצרים לא טבעו ושגם הם יעלו מהים. פארן – הכוונה היא לחטא המרגלים. ובין תפל ולבן – הכוונה היא לתלונת בני ישראל על המן. חצרות – הכוונה היא למחלוקת קרח וכן על כך שלא למדו ממעשה מרים שנענשה בחצרות על כך שחטאה בלשון הרע, ובני ישראל עדיין דיברו לשון הרע על ה'. די זהב – הכוונה היא לחטא העגל. אלשיך: משה לא הזכיר מסה ומריבה מכיוון שדברי התוכחה שלו מכוונים כלפי כלל ישראל ובמסה ומריבה הייתה תרעומת של ה' גם עליו. את עניין קברות התאווה והמתאוננים לא הזכיר משה רבינו מפני שלא כולם חטאו שם. לכן כתוב "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל": העובדה שמשה הוא המדבר מונעת ממנו מלהוכיח את בני ישראל על מסה ומריבה והעובדה שמשה מדבר אל כל ישראל מונעת ממנו מלהוכיחם על קברות התאווה והמתאוננים. עניין נוסף עליו עומד האלשייך הקדוש הוא שהסיבה שקודם משה רבינו אמר את דברי התוכחה ברמז היא כדי לראות אם בני ישראל יהיו מוכנים לקבל את דברי התוכחה. לאחר שראה שבני ישראל היו מוכנים לקבל את דברי התוכחה, עבר להוכיח אותם גלויות. זוהי גם הסיבה שמשה רבינו לא הוכיח את בני ישראל על קברות התאווה והמתאוננים, כדי שלא להוכיחם בהתחלה במפורש על חטאיהם. הסיבה שמשה רבינו התחיל להוכיח את בני ישראל דווקא מהמדבר (שהם אמרו "מי יתן מותנו במדבר") היא כדי למנוע מעם ישראל מלענות לו שהם חטאו משום שהם היו באותו הזמן עובדי עבודה זרה, ולכן התחיל משה רבינו להוכיח את בני ישראל משלב מאוחר יותר, מהמדבר, לאחר שכבר קיבלו תורה. מפני שלבני ישראל עדיין הייתה טענה שהם חטאו במדבר בגלל שהם היו בצער ואין אדם נתפס בשעת צערו, הוכיח משה רבינו אותם על הערבה, על עוון שיטים שאז בני ישראל כבר חיו כשהיה להם כל טוב. גם על כך היו בני ישראל יכולים לטעון כנגד משה שדווקא הטוב הגדול שבה הם חיו גרם להם לחטוא ולכן הוכיחם על מול סוף, שגם כשהם עמדו על ים סוף והיו בצער ופחד הם עדיין חטאו. לו היו בני ישראל טוענים שהסיבה שהם חטאו בים סוף היא משום שהם לא האמינו שהם יינצלו שהרי הם היו מוקפים מכל ארבעת הכיוונים (ובני ישראל עדיין לא ראו שה' יעשה להם ניסים במדבר) או שבגלל שהם ראו את שרו של מצרים נוסע אחריהם הם לא האמינו שהם יינצלו, לכן הוכיחם משה גם על פארן, דהיינו, חטא המרגלים שלמרות שבני ישראל ראו שה' עושה להם ניסים במדבר ושהכניע את שריהם של יושבי הארץ. לו בני ישראל היו טוענים שהסיבה שהם חטאו בחטא המרגלים היא משום שהמרגלים פיתו אותם, הוכיחם משה רבינו גם על בין תפל ולבן שהרי אף אחד לא פיתה את בני ישראל להתלונן על המן. כמו כן מסביר האלשייך הקדוש מדוע השתמש משה רבינו דווקא בלשון "בין תפל ולבן" כדי לתאר את תלונתם של בני ישראל על המן והוא משום שהיו שם שני חטאים: א. שהם השוו עבד (משה) לקונו (לה') על ידי שאמרו "באלהים ובמשה" ולכן השתמש משה רבינו בלשון "תפל" לומר שהם חיברו, תפלו, את משה רבינו עם ה' יתברך. ב. על שהם התלוננו על המן השתמש משה רבינו בלשון "לבן". לו היו בני ישראל טוענים שהם השוו את משה רבינו לה' כדי לכבדו, הוכיחם משה רבינו גם על חצרות שם בחטא קורח בני ישראל לא כיבדו את משה רבינו. לו היו בני ישראל טוענים שבעדת קרח התקהלו דווקא בני לוי ולכן אין לו טענה על כל העם, הוכיחם משה רבינו גם על חטא העגל שם דווקא בני לוי הם אלה שלא חטאו ונאספו אל משה כאשר קרא "מי לה' אליי". הכלי יקר: מקשה מספר קושיות על דבריו של רש"י: א. לדברי רש"י לא מובן מדוע כתבה התורה "בין פארן ובין תפל" (שהרי רש"י חילק ביניהם). ב. ישנו מקום שבו בני ישראל חטאו שאינו מוזכר בפסוק (מי מריבה). לכן הסביר הכלי יקר שבפארן אמנם היה חטא המרגלים ותופל הכוונה היא כדברי רש"י לתלונה של בני ישראל על המן, אך מי מריבה מוזכר ברמז כמקום שבין לבן ותופל. הסיבה שמשה הבליע את מי מריבה ברמז בתוך רמז היא משום שגם הוא חטא במי מריבה. בהמשך דבריו כתב שפארן היינו חטא המרגלים ותופל היינו חטא העגל. בכך חולק הכלי יקר על פירוש רש"י שמזהה את תופל כמקום שתפלו על המן וכתב שלו היה רש"י כותב שהכוונה היא לכך שבני ישראל התלוננו על כך שטעם המן תפל, היה ניתן לומר כדבריו שכוונת תופל היינו המקום שבו בני ישראל התלוננו על המן. בהסבר עיקרי תוכחת משה כתב הכלי יקר שישנם שני אופנים בהם בני ישראל יכולים לנצח את אויביהם למרות היותם חלשים יותר: או על ידי שהם אוהבים את ה' או על ידי שהם אוהבים זה את זה ואז יצליחו במלחמתם גם אם לא יהיו רבים. בחטא העגל בני ישראל פשעו בה' ובחטא המרגלים בני ישראל פירקו את אהבת החינם שלהם כמו שאמרו "בשנת ה' אותנו ..." ורש"י שם כתב שבגלל שהם שנאו זה את זה הם חשבו שה' שונא אותם. כתוצאה מכך יש לומר ש"לבן" היינו תלונתם על המן ואילו "די זהב" היינו החטא של בני ראובן וגד. דרש משה: הקשה על דברי רש"י: מדוע בתחילה אמר משה את דברי התוכחה בדרך רמז אם לאחר מכן אמר את הדברים בצורה מפורשת? על כך ענה בשני אופנים: א. בסיפור הדברים על החטאים שם החטאים מפורשים סיפר משה רבינו את הדברים על מה שאירע בעבר לדור הקודם ואילו בדברי התוכחה ברמז התכוון משה רבינו להוכיח את בני ישראל בדור השני על כך שהם עלולים להדרדר לאותם חטאים שבהם חטאו אבותיהם. ב. כל עוד אפשר להוכיח על ידי רמז עדיף לעשות זאת כך ורק אם מי שמוכיחים אותו אינו מבין את דברי הרמזים, יש להוכיח אותו בגלוי. אוה"ח: הסיבה שמשה נמנע מלהוכיח את עם ישראל עד עתה היא משום שרק עתה הם הגיעו על סף כניסתם לארץ ולו היה מוכיח אותם לפני כן, היו בני ישראל נמנעים מלקבל את התוכחה שלו משום שהם היו "מוקחי התקוה". בעניין המקומות כתב אוה"ח שמשה רבינו רמז לבני ישראל את המידות הנצרכות לאדם שהולך בדרכי ה': בערבה - היא רמז למידתו של אברהם העברי. הירדן - היינו רמז למרדות בילבו של האדם כדברי חז"ל שטובה מכת מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה מלקויות. במדבר – היינו רמז למידת הענווה. בערבה – היינו רמז לכך שמידת הענווה תהיה במידה ושאדם לא ישפיל עצמו, וכן שאדם לא ישתמש במידת הענווה כדי להימנע מלהוכיח בני אדם. הענווה צריכה להיות ערבה מלשון מתוק וערב, וכן צריך שמידת הענווה לא תימנע את דין הערבות שיש לאדם להוכיח את חברו. מול סוף – היינו רמז לכך שאדם יזכור כל הזמן את סופו, את יום מיתתו. בין פארן ובין תפל – היינו רמז לכך שהאדם השלם מראה פנים שוחקות ושמחות (פארן מלשון פאר) ומצד שני בליבו הוא דואג שמא עבר על מצוות ה'. לבן – היינו רמז ללב טהור. חצרות – היינו קביעות ללימוד באוהלי תורה. די זהב – שאדם לא יהיה רודף אחרי דברים חומריים אלא יידע תמיד שיש לו די זהב, מספיק זהב או שהכוונה היא שיאמר תמיד לזהב די ושאינו מעוניין בו. מלבי"ם: רשימת המקומות כאן היא רשימת מקומות בהן הוכיח משה רבינו את בני ישראל. רש"ר: הסיבה שהתורה מפרטת כל כך את המיקום המדויק של בני ישראל בשעת אמירת ספר דברים היא משום שזהו המקום שבו סיים משה רבינו את תפקידו כמנהיג עם ישראל. אמנם לעולם לא נדע היכן קברו של משה רבינו, אך את המקום המדויק שבו נפרד מבני ישראל בדבריו האחרונים כן ניתן לדעת. כמו"כ הסביר שחז"ל אמרו ששמות אלה הם מקומות שבהם נכשל עם ישראל. הסיבה שבנ"י קראו למקומות האלה בשמות האלה היא כדי להזכיר לעם את דברי התוכחה שנאמרו באותם מקומות. העמק דבר: הכוונה במקומות המוזכרים היא למקומות בהם הקהיל משה רבינו את בני ישראל כדי להשמיע בפניהם את תוכנו של ספר דברים. כתוצאה מכך מוכרח הנצי"ב לומר ש"חצרות" אינו אותו מקום שנקרא "חצרות" ששם לקתה מרים בצרעת. הסיבה שבכל פעם הקהיל משה רבינו את עם ישראל במקום אחר היא משום שלאחר כיבוש ממלכות סיחון ועוג התיישבו בני ישראל בעריהם ולא חנו מסביב למשכן כמו שעשו עד לכיבוש עבר הירדן המזרחי. בכל פעם הקהיל משה רבינו את בני ישראל לעיר אחרת, כל פעם עיר אחרת קיבלה את תורה לאחר את כלל ישראל כדי לשמוע את דברי משה. רד"ץ: יש כאן שלושה מקומות נפרדים זה מזה, כאשר בכל מקום משה רבינו הוסיף ללמד את בני ישראל עוד מספר מצוות מהמצוות עליהן ציווה ה' בהר סיני: בעבר הירדן – בארץ מואב אמר משה חלק מהמצוות, לאחר מכן כשהגיעו לערבה הוסיף לבאר מצוות נוספות ולבסוף במקום שנמצא בין פארן ותופל ולבן וחצרות ודי זהב נאמרו מצוות נוספות.

[3] רשב"ם.

[4] רשב"ם.

[5] רשב"ם.

[6] רשב"ם.

[7] רשב"ם.

[8] רשב"ם בפירוש שלו המובא בסוף דבריו. בשם ר' אליעזר מבליינצי פירש בתחילת דבריו כך: בסך הכל התעכבנו בדרך במשך אחד עשר (11) יום. בתאריך כ' אייר בשנה השנייה ליציאתם ממצרים נסעו בני ישראל מהר סיני. לאחר שהיו בדרך במשך שלשה ימים, הם התאוו תאווה (ושם נקברו מתאווים), לאחר מכן הם נסעו בחצרות והתעכבו שם במשך שבעה ימים משום שהם חיכו למרים שהייתה מצורעת, ולאחר מכן הם הגיעו למדבר פארן ושם שלחו את המרגלים (מדבר פארן וקדש ברנע הם אותו מקום). רש"י כתב גם הוא כפירושו הראשון של רשב"ם שמשה רבינו מוכיח את בני ישראל בפסוק זה, אלא שהסביר תוכחה זו כך: מחורב לקדש ברנע יש מרחק הליכה של אחד עשר יום. הקב"ה עשה לבני ישראל נס ולקח להם שלשה ימים ללכת מרחק הליכה של אחד עשר יום. (החשבון הוא שבנ"י נסעו מהר סיני בכ' אייר ושלחו את המרגלים בכט' סיון. שלושים יום נשארו בנ"י בקברות התאווה ועוד שבעה ימים בחצרות). הסיבה לנס היא משום שהקב"ה רצה למהר את ביאתם של בני ישראל לארץ ישראל, אלא שבני ישראל חטאו ומשום כך התעכבו במדבר במשך ארבעים שנה. רמב"ן: התורה כאן רצתה לציין את גודלו של המדבר. ספורנו: כוונת משה להסביר מדוע בני ישראל הלכו לפעמים אחורה בדרך ולא התקדמו כל הזמן בכיוון ארץ ישראל. א"ע: הכוונה היא שאת רוב המצוות הכתובות בספר דברים, משה רבינו כבר אמר במשך אחד עשר הימים שהלכו בני ישראל מהר סיני לקדש ברנע ועכשיו הוא רק חוזר על מצוות אלה. כמו"כ כתב שלאחר שה' נשבע שבני ישראל לא ייכנסו לארץ ישראל, לא התחדשו עוד מצוות עד שנת הארבעים להיות בני ישראל במדבר. כמו"כ כתב א"ע שאת שנים עשר הפסוקים שבסוף ספר דברים וכן פסוקים נוספים בתורה כתב משה על דרך נבואה למרות שהם עוד לא קרו. כלי יקר: הכוונה היא לאחד עשר הימים שבהם מתאבלים על חורבן ביהמ"ק: תשעת הימים שמר"ח אב ועד לתשעה באב, יז' בתמוז וי' בטבת. מלבי"ם: כוונת התורה לומר שבסך הכל הוכיח משה רבינו את בני ישראל אחד עשר ימים לאורך השנים שבהם נדדו בני ישראל במדבר (וזאת על ידי חישוב המקומות בהם הוכיח משה רבינו את בני ישראל). אלא שהסיבה שהתורה לא כתבה זאת בתחילת רשימת המקומות היא משום שהתורה רצתה לומר לנו דבר נוסף והוא פירושו של רש"י שלמרות שמרחק ההליכה היה אחד עשר יום, בכל זאת לקח להם רק שלושה ימים ללכת אותו. העמק דבר: הכוונה היא שבתחילה לקח לבנ"י רק אחד עשר ימים כדי להגיע עד לקדש ברנע, סמוך לארץ ישראל, וכבר היו יכולים להכנס לארץ ישראל, היות ונשאר להם לעבור רק דרך ארץ שעיר, ובני שעיר לא היו מונעים מבני ישראל מלעבור בתחומם. בפירוש נוסף שדחה כתב שהכוונה היא שבני ישראל עברו דרך הר שעיר כדי להגיע לקדש ברני, אך כתב שהתורה כלל לא הייתה צריכה לכתוב שבנ"י עברו דרך הר שעיר כדי להגיע לקדש ברנע ולכן דחה פירוש זה. בפירושו השלישי כתב שקדש ברני היא חבל ארץ בעבר הירדן המערבי ובני ישראל היו יכולים להגיע לשם בזמן מועט שהרי נשאר להם רק לעבור דרך הר שעיר, אלא שחטא המרגלים עיכב אותם במדבר ארבעים שנה. אברבנאל: הכוונה היא שאת דברי התוכחות שמשה רבינו מזכיר עתה בדבריו, אמר משה במהלך המרחק של אחד עשר הימים שבין שעיר לקדש ברנע, ובכך אומרת התורה שמשה רבינו אמר את התוכחה בפני בני ישראל שחטאו ולא היה ירא מהם. אלשיך: התורה רצתה להוציא מליבנו שהיינו חושבים שהסיבה שבני ישראל לא נכנסו לארץ ישראל היא כעונש על חטא המרגלים, ולכן כתבה התורה שגם לאחר חטא המרגלים ה' הזדרז להכניס את בני ישראל לארץ ישראל וחטא המרגלים הוא שמנע מבני ישראל להיכנס לארץ בזמן שה' כביכול תכנן. אזנים לתורה: הסיבה שדווקא לאחר הנסיעה מהר חורב התלוננו בני ישראל על המן היא משום שמחשבתם הייתה שהם צריכים לכבוש את ארץ ישראל בדרך הטבע ולצורך העניין הם צריכים לאכול אוכל טבעי של בשר כדי שיוכלו להתחזק לקראת המלחמה. כל עוד חנו בני ישראל למרגלות הר סיני, לא היה אכפת להם לאכול מן. אך לקראת המלחמה לכיבוש הארץ הם רצו לאכול מן ולהתחזק. אולם האמת היא שלולי שהיו חוטאים, כיבוש הארץ הייתה נעשית בדרך ניסית ובני ישראל לא היו זקוקים בכלל להתחזק.

[9] אונקלוס. א"ע בפסוק א': כתב בשם יש אומרים שגם כאן הכוונה היא לדברי תוכחה, שמשה רבינו מוכיח את עם ישראל שלקח להם ארבעים שנה ללכת מרחק הליכה של אחד עשר ימים עד לקדש ברנע, ומה שגרם לכך הוא החטא שלהם. א"ע דוחה פירוש זה, שהרי בני ישראל הגיעו לקדש ברנע בשנה השנייה לצאתם מארץ מצרים. לכן הסביר שהמילים "ויהי בארבעים שנה" מחוברים לכך שמשה אמר את דבריו במשך שנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים. מלבי"ם: לו היה משה רבינו כותב את דברי תוכחתו בתורה ללא ציווי של ה', לא היה לדברים אלה קדושה של ספר תורה. אולם, לאחר שעברו ארבעים שנה, ציווה ה' את משה לכתוב את דברי התוכחה שבהם הוכיח את בני ישראל בעבר, ומעתה יש להם קדושה של ספר תורה ככל שאר הדברים הכתובים בתורה. אמנם דברי התוכחה אינם כתובים כסדר שמשה רבינו הוכיח את בני ישראל. העמק דבר: "ויהי בארבעים שנה" מוסב גם על סוף הפסוק הקודם וגם כפתיחה לפסוק זה. בפסוק זה מהווים מילים אלה תיאור זמן: משה רבינו אמר את תוכן ספר דברים בשנת הארבעים להיות בני ישראל במדבר. אך מילים אלה מהוות גם סיום לפסוק הקודם בכך שהן אומרות שחאר המרגלים גרם לכך שבני ישראל לא עברו דרך הר שעיר לקדש ברנע (שכאמור לדברי הנצי"ב היה בעבר הירדן המערבי – עיין דבריו שהבאנו בפסוק ב') עד שעברו ארבעים שנה מצאת בני ישראל ממצרים. אלשיך: התורה כאן מסבירה את הסיבה שמשה מבאר את התורה לבני ישראל רק עתה. רק לאחר שעברו ארבעים שנה ובני ישראל עמדו על דעת משה רבם, ביאור התורה לבני ישראל יהיה אפקטיבי. כמו כן יש הבדל בין התוכחת עד לשנת הארבעים לבין התוכחות שבשנת הארבעים. לאורך ארבעים השנים שהיו בני ישראל במדבר הוכיח משה רבינו את בני ישראל רק בדרך רמז, ואילו עתה התחיל להוכיחם באופן מפורש.

[10] אונקלוס.

[11] אונקלוס. רש"י: התורה באה לומר שמשה רבינו התחיל להוכיח את בני ישראל סמוך למיתתו ולמד זאת מיעקב. הסיבות לכך הן: שלא יהא חוזר ומוכיחו, שלא יתבייש ממנו, שלא יהא בלב חבירו עליו ושייפרדו בייפרדו בשלום שהתוכחה מביאה לידי שלום (השלמה מהספרי). שפתי חכמים: מצוות הוכח תוכיח הוא רק בשעת מעשה וכאן התוכחה הייתה שלא בשעת מעשה ולכן היה משה רבינו צריך לחכות עד שיהיה סמוך למיתתו כדי להוכיחם.

[12] ספורנו. רמב"ן: יש כאן רמז למצוות החדשות שמשה רבינו הולך ללמד את בני ישראל. הצורך לומר "ככל אשר צוה ..." הוא מכיוון שלא כתוב בפתיחת הספר "וידבר ה' אל משה" וכו', ולכן הדגישה כאן התורה שמשה אמר בדיוק את מה שאמר לו ה' ולא גרע מכך שום דבר. מלבי"ם: יש לחלק בין מה שנאמר בפתיחת הספר בפסוק א' "אל כל ישראל" לבין הנאמר כאן "דבר משה אל בני ישראל". כאשר כתוב "אל כל ישראל" או "ישראל" ללא המילה "בני", הכוונה היא דברי משה אל העם בכללו. בדברי התוכחה פנה משה רבינו אל כלל ישראל באופן כללי. אולם כאשר כתוב "בני ישראל" הכוונה היא לכל פרט מבני ישראל. לכן, כאשר משה רבינו מצווה על המצוות, כתוב בד"כ "בני ישראל" משום שהציווי הוא על כל אחד מבני ישראל שיעשה כן. לאורך שנות המדבר, כאשר משה רבינו הוכיח את בני ישראל, הוא הוכיח אותם באופן כללי. עתה, לאחר שכבר יש ציווי מאת ה' לחזור על תוכחות אלה, הרי שהציווי כולל כבר להוכיח כל אחד מבני ישראל. בתחילת הדברים כאשר חזרה התורה באופן כללי על דברי התוכחה של משה רבינו, השתמשה התורה בלשון "אל כל ישראל", ואילו עתה שמשה רבינו חוזר על דברי תוכחות אלה בציווי ה', כתוב "אל בני ישראל". רש"ר: "ככל" בא לומר שלא רק התוכן של דברי ה' נאמרו על ידי משה אלא גם אופן הציווי, המשפטים המדויקים שאמר ה' למשה בשעת הציווי, נאמרו על ידי משה. העמק דבר: "ככל אשר צוה ה' אותו אליהם" – לכאורה היה מספיק לכתוב "ככל אשר צוה ה'" והמילים "אותו אליהם" מיותרות. אלא שהכוונה היא שבערבות מואב לימד משה רבינו את בני ישראל דברים חדשים בדרך לימוד התורה. בשעה שמשה רבינו לימד את כלל ישראל באוהל מועד את מצוות התורה, הרי שהוא לימד אותם תורה שבכתב יחד עם תורה שבעל פה, שהרי לא ניתן להפריד ביניהם. אך בערבות מואב לימד משה רבינו את בני ישראל גם את המידות שהתורה נדרשת בהן כדי שהם יוכלו ללמוד גם את הדברים שאינם כתובים במפורש בתורה. הלכך כוונת מילים אלה הן "אותו" – מה שה' עד עתה לימד רק את משה רבינו, "אליהם" – לימד משה רבינו את כל בני ישראל. בפירוש נוסף פירש שהכוונה היא שמשה רבינו לימד את כלל ישראל רק את הדברים שהיו ראויים לכל ישראל, אך את סודות התורה לא לימד משה רבינו את כל ישראל. ועיין באוצר המפרשים שם כתבנו את סוף דבריו של הנצי"ב שביארו את עניין לימוד הפלופל לבנ"י יותר לעומק. אברבנאל: ברור שאין הכוונה למצוות חדשות שמשה רבינו מצווה עליהן את בני ישראל עתה, שהרי את כל המצוות משה רבינו כבר ציווה את בני ישראל לאורך השנים שבני ישראל נדדו במדבר. הכוונה היא שהיו ספקות בפרטי חלק מהמצוות ועתה משה רבינו פושט את כל הספקות הללו.

[13] רש"י. בשפתי חכמים הסביר שאין כאן סתירה לדברי רש"י בפסוק הקודם שהסביר שמשה לא הוכיח את בני ישראל עד סמוך למיתתו משום שלמד מיעקב. שני הדברים נכונים ושניהם נלמדים מפסוקים שונים: משה למד מיעקב שלא להוכיח עד סמוך למיתתו והדבר נלמד מהפסוק "ויהי בארבעים שנה" ואת הסיבה השניה שמשה חיכה עם התוכחה נלמד מהפסוק אצלינו "אחרי הכותו". כמו"כ הסביר רש"י שהתורה מדגישה שלכבוש את העיר חשבון היה קשה גם אם סיחון לא היו חזקים ולהכניע את סיחון היה קשה גם אם לא היו נמצאים בעיר מבוצרת וחזקה כסיחון, קל וחומר שגם העיר חשבון הייתה מבוצרת וסיחון היה מלך חזק. ספורנו: כוונת התורה לומר שדברי התוכחה של משה נאמרו לאחר שמשה כבר התחיל לכבוש נחלות עבור בני ישראל. העמק דבר: הסיבה שלא היה ניתן להתחיל ללמד את בני ישראל את ספר דברים כבר מיד לאחר הכאת סיחון היא משום שבני ישראל עדיין היו טרודים שמא עוג יתקפו אותם ושמעתתא בעי צילותא. אברבנאל: התורה מדגישה שמשה רבינו אמר את תוכן ספר דברים לאחר שהכה את סיחון ועוג משום שעל ידי הכאת סיחון ועוג ידע משה רבינו שיום מיתתו מתקרב, שהרי משה רבינו ידע שהוא לא ייכנס לארץ ישראל. לאחר שמשה רבינו הבין שיום מיתתו מתקרב הוא ידע שלא נותר לו זמן רב לחיות ולכן הוא הזדרז לפשוט לבני ישראל את כל הספקות שעלו בענייני המצוות. אלשיך: כאן מובאת סיבה נוספת לכך שמשה נמנע עד עתה מביאור התורה לבני ישראל. כאשר מבארים את התורה כולה, יש חשש שהעם לא יוכל לעמוד בעול הגדול של קבלת ביאור התורה כולה, ולכן רק לאחר שבני ישראל קיבלו גם את הטובה מאת ה', את הכיבוש של ארצות סיחון ועוג, היו יכולים להבין שכשם שה' היטיב להם בנתינת ארצות סיחון ועוג, כך גם עול התורה הוא הטוב האמיתי.

את המילה "עשתרות" פירש רש"י מלשון קושי לומר שעוג מלך הבשן ישב בעיר שהייתה קשה לכיבוש. רמב"ן: עשתרות, מלשון צאן המעשירות את בעליהן. "עשתרות" הוא השטח שבראש ההר והסלעים שם דומים לצאן ובשיפולי ההר בנו עיר ששמה היה אדרעי.

[14] עיין בביאורנו לבמדבר כא' מה שכתבנו בשם הא"ע. כאן פירש רש"י שאדרעי היא שם המלכות, ועו"ע ר"ה דף ג'. רמב"ן הסביר שעשתרות היא עיר שהייתה בתוך חבל ארץ שנקראה אדרעי. רד"ץ הוסיף שייתכן שאדרעי היא עיר הבירה השנייה של עוג.

[15] רמב"ן בפסוק א': חסר כאן הזכרה שמשה אמר את הדברים הבאים. בראש הפסוק היה אמור להיות כתוב בתור כותרת שמשה אמר את הדברים היות ומכאן ואילך הם דברי משה. לדעת רמב"ן, הפסוקים הבאים הם מעין פתיחה למצוות המופיעות בהמשך, ומטרת משה רבינו בהזכירו דברים אלה הייתה להסביר לבני ישראל שהסיבה שהם לא הצליחו לכבוש את הארץ היא בגלל החטאים שלהם. לכן סיים משה רבינו את הפתיחה בפסוק "ושמרת את חקיו ואת מצותיו ..." (פרק ד' פסוק מ') ורק לאחר מכן התחיל לבאר את עשרת הדברות. כמו"כ הסביר רמב"ן שהכוונה "בארץ מואב" אינה לארץ מואב עצמה (שהרי בני ישראל לא היו יכולים להיכנס לארץ מואב) אלא הכוונה היא לאותו חלק מארץ מואב שסיחון כבש מאת מואב. אלשיך: משה רבינו ביאר לבני ישראל את התורה בעבר הירדן כדי לומר להם שהמטרה העיקרית בכך שהם עוברים את הירדן היא כדי לקיים את מצוות ה'.

[16] רש"י וכתב שמשה ביאר את התורה לבני ישראל בשבעים לשון. העמק דבר: לא מובן לפי דבריו של רש"י מדוע משה רבינו חוזר על התורה בשבעים לשון? הרי תרגום התורה לשבעים לשון נועד לאומות העולם ולא לבני ישראל? לכן ענה שישנה מחלוקת במקורות חז"ל האם הכוונה היא שמשה רבינו התחיל ללמד את בני ישראל את פלפולה של תורה או שהכוונה היא שמשה רבינו שאל את בני ישראל אם הם שכחו דבר הלכה או משנה כדי לחזור וללמדה להם. על פי זה יש לפרש את המילה "הואיל": אם הכוונה היא שרק עתה התחיל משה ללמד את בני ישראל את פחפולה של תורה, אזי יש לפרש את פירוש המילה" התחיל". אם הכוונה היא שמשה רבינו כבר לימד את בני ישראל את פלפולה של תורה ועתה רק זירזם לחזור ושלאול אותו שאלות על מה שלמדו, פירוש המילה הואיל היא "זרזם". לפי הדעה בגמרא שמשה רבינו נהג טובת עין בכך שלימד את בני ישראל את פלפולה של תורה פירוש המילה הואיל הוא "רצה". א"ע: הכוונה היא שמשה רצה לבאר את התורה. בהסבר הדבר כתב א"ע שהכוונה היא שמשה התחיל לבאר את התורה ואת הקורות לדור יוצאי מצרים לצאצאיהם שחיו בשנת הארבעים. רד"ץ: הואיל הכוונה שמשה התחיל במרץ. רמב"ן: בניגוד לנאמר בפסוק ג' "דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ..." שם מרומזות המצוות שמשה אמר לבני ישראל שלא אמרם לפני כן, כאן רמוזות המצוות שמשה חזר עליהן וביאר אותן. על המילה "הואיל" כותב רמב"ן שמשמעותו "רצה", כאשר כוונת התורה לומר שהיוזמה לחזור על דברי התורה הייתה של משה רבינו והוא לא צווה על כך מאת ה'. ספורנו: אחרי שמשה רבינו התייאש מלעבור את הירדן יחד עם בני ישראל, התחיל משה לבאר את כל המצוות שחשב שבהם יתעוררו ספקות לאחר מותו. על המילה "לאמר" כתב ספורנו שהכוונה היא שמשה הוכיח את בני ישראל בחטאיהם כדי להסביר להם את הסיבה שהוא עצמו אינו נכנס עימהם לארץ ישראל. משה לא נכנס לא"י בגלל חטאי בנ"י ומשום כך הוכיחם כדי שלא יחזרו על חטאיהם. חזקוני: הכוונה היא שה' רצה שבני ישראל שבדור זה ישמעו את כל המצוות מפיו של משה, כולל עשרת הדברות שנאמרו כבר לפני כן. רס"ג: הכוונה היא שמשה רבינו האריך בביאור התורה. רבינו בחיי: על דרך הפשט כתב שהכוונה שמשה אמר לבני ישראל את עשרת הדברות. בדרך הדרש כתב שהואיל בגימטריא ארבעים ותשע כנגד ארבעים ותשע פנים שבהם היא נדרשת בטהרה וכנגדם יש עוד ארבעים ושמונה פנים שהיא נדרשת בטומאה כמנין מואב. מלבי"ם: הכוונה היא שה' אמר למשה את כל המצוות כבר כשהיה על הר סיני אלא שמשה לימד את בני ישראל מצוות אלה לאורך כל השנים, ועתה כשידע משה רבינו שהגיע זמנו למות, הוא התחיל לומר לבני ישראל את אותן מצוות שעוד לא הספיק ללמד אותם. אזנים לתורה: הכוונה היא לשבעים הפנים לתורה.

[17] א"ע + רד"ץ. לדברי א"ע חורב מזוהה בתור הר סיני. רמב"ן כתב שכל האזור של המדבר ליד הר סיני נקרא בשם "חורב" אלא שלפעמים התורה קוראת גם להר עצמו בשם חורב. חזקוני: משה רבינו פתח בדברים שאמר ה' לבני ישראל בהר סיני, כדי לפתוח באמירת דברים משמחים.

[18] רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב רש"י שמשה אומר לעם ישראל שהם קיבלו יותר מידי מתנות בהר סיני: תורה, דיינים ועוד. מלבי"ם: לו בני ישראל לא היו חוטאים בחטא העגל, הם היו נכנסים לארץ מיד לאחר מתן תורה. כמו"כ הסביר שהסיבה שהתורה כותבת את דברי ה' אלה היא כדי שלא יקום אדם מהדור החדש של בני ישראל ויערער על האמונה בה' על כך שבני ישראל נעו במדבר במשך ארבעים שנה, לכן אמר משה שסיבת התעכבותם של בני ישראל במדבר היא עונש על חטאיהם. כלי יקר: יש כאן תוכחה לבני ישראל על שלא רצו להיכנס לארץ ולא היה אכפת להם להישאר במדבר. בפירוש נוסף כתב שיש כאן תוכחה על שהחניה ליד הר סיני היה קשה בעיני בני ישראל ולא היה חביב בעיניהם, ולכן היה נראה להם שהם חונים ליד הר סיני במשך ימים רבים. אברבנאל: משה רבינו אומר בדברים אלה שה' לא מנע מבני ישראל מלהיכנס לארץ ישראל שהרי ה' רצה שהם יסעו מהר סיני לאחר זמן קצר, אלא חטאם גרם שהם יתעכבו במדבר ארבעים שנה. כמו כן רמוז כאן שבני ישראל גרמו לעצמם להתעכב בהר סיני, שהרי בגלל חטא העגל היו בני ישראל נזופים לפני המקום והקמת המשכן נדחתה עד לר"ח ניסן. אזנים לתורה: הכוונה היא שעתה לאחר הקמת המשכן, התכפר לבני ישראל חטא העגל וה' יילך עימהם בשעה שהם יכבשו את הארץ ולכן ה' ציווה את בני ישראל ליסוע עתה מהר סיני.

[19] א"ע.

[20] א"ע. אלשיך: "לכם" כאן היא כמו "לך לך" שנאמר לגבי אברהם. כאשר אדם מישראל הולך לארץ ישראל הוא בעצם הולך לעצמו ושורשו מכיוון שבחוץ לארץ הוא נפרד מעצמו במקצת. לאחר שבני ישראל לא הגיבו במילות תודה והתלהבות לדבריו של משה רבינו ולהבטחת ה' שיירשו את הארץ, ראה משה רבינו שבני ישראל מאסו בארץ ישראל ולכן אמר שאינו יכול להנהיג את בני ישראל לבדו. בפירוש נוסף כתב שמשה רבינו אמר לבני ישראל שייתכן שהם אינם רוצים לענות לבשורה שהם ייכנסו לארץ ישראל משום שהם חושבים שהדבר יפגע בכבודו של משה רבינו שהרי עד עתה כל השררה היא שלו ואילו לאחר הכניסה לארץ השררה תתחלק בין אנשים נוספים, ועל כך אמר משה רבינו שממילא גם עתה אינו יכול להנהיג לבד את בני ישראל בגלל הריבוי שלהם.

[21] רש"י. בשפתי חכמים הקשה שהיה אסור לבני ישראל להילחם נגד עמון, מואב ושעיר, וענה על כך שלולי שבני ישראל חטאו, היה מותר להם לכבוש גם את ארצם של עמים אלה. כך כתב גם רד"ץ. מלבי"ם: הכוונה לכל שכניו היינו שבני ישראל היו זוכים לכבוש את כל עשרת העמים שה' הבטיח לאברהם אבינו, כולל את הקיני, הקניזי והקדמוני. רש"ר: הר האמורי וכל שכניו הוא כינוי לארץ ישראל. לגבי האמורי כותב רש"ר שלפעמים הכוונה היא רק לאחד העמים ולפעמים הכוונה היא לכל העמים שישבו בארץ ישראל, כמו הכנעני.

[22] טעמא דקרא.

[23] רש"י, וזיהה מקומות אלה בפירוט: ערבה – זהו המישור של היער, ההר – זהו ההר של המלך, השפלה - היא השפלה שנמצאת בדרום ארץ ישראל, הנגב וחוף הים - שייכים לארץ פלשתים. העמק דבר: ההר – זהו הר המלך, מקום הנחלה של שבט יוסף, השפלה היא הגליל התחתון, הנגב – הוא דרום ארץ ישראל, נחלת שבט יהודה. יש כאן שתי אימרות שכיבוש הארץ היה צריך להיות בדרך נס לולי חטאו בני ישראל: א. ה' ציווה שתחילת הכיבוש יהיה "הר האמורי", ולמרות שקשה להתחיל את כל הכיבוש דרך הר, הרי שמכיוון שהכיבוש היה אמור להיות בדרך נס, ה' ציווה להתחיל את הכיבוש מההר. ב. סדר הכיבוש אינו מאפשר לבני ישראל לטהר את המקומות שכבשו מאויביהם ובמהלך הכיבוש הם חשופים להתקפות האויב שהם עדיין לא טיהרו ובכ"ז מכיוון שכיבוש הארץ יהיה בדרך נס, הרי שהם לא ייפגעו מאופן זה של כיבוש. כמו"כ כתב ש"ארץ הכנעני והלבנון" פירושו עבר הירדן המזרחי שגבולו הוא נהר פרת. אלשיך: הסיבה שכתובים כאן כל המקומות האלה בפירוט ולא נאמרו גבולות הארץ באופן כולל היא כדי שלא נאמר שמטרת שליחת המרגלים הייתה כדי שיבררו את הדרכים שבהם ייכנסו בני ישראל לארץ ישראל, שהרי כאן אמר ה' בדיוק באיזה דרכים הם ייכנסו.

[24] רש"י.

[25] ספורנו. רש"י: אתם בעצמכם תראו שאני נותן לפניכם את הארץ, ולא תדעו זאת על ידי שמועה ממישהו אחר. אוה"ח: הפסוק מתחיל בלשון יחיד, "ראה" ומסיים בלשון רבים "באו". הסיבה לכך היא משום שבראיית הארץ כולם שווים, אך בקבלת חלק בארץ יש שוני בין האנשים השונים. מלבי"ם: הכוונה היא שהארץ כבר נתונה לבני ישראל וכל שנותר להם הוא רק להיכנס לארץ. אלא שלאחר החטא בנ"י היו צריכים כבר להתאמץ כדי לכבוש את הארץ. אברבנאל: הסיבה שכתוב "ראה" בלשון יחיד היא משום שכוונת הפסוק היא שה' אמר למשה רבינו כאילו הוא עד בדבר שהארץ כבר ניתנת לבני ישראל ושה' כבר יצא ידי חובת השבועה שנשבע לאבות שייתן לבניהם את הארץ.

[26] רש"י. כמו"כ כתב שהסיבה שכל האבות הוזכרו היא כדי לומר לנו שהיה ראוי לתת לכל אחד מהאבות בנפרד את א"י. לדברי רמב"ן מדובר כאן על מצוה לכבוש את הארץ. אוה"ח: הסיבה שהתורה חזרה ואמרה כאן "באו ורשו את הארץ וכו'" והתורה לא הסתפקה באומרה "באו ורשו אותה" היא מכיוון שבצלע הראשונה של הפסוק מדובר על לראות את ארץ סיחון ועוג שלא היה חלק מהארץ שהבטיח ה' לבנ"י, ואילו כאן מדובר על עבר הירדן המערבי שהובטח לבנ"י.

[27] רמב"ן עפ"י הדעה שיתרו בא לפני מתן תורה וכתב שכוונת משה בדבריו לומר שלאחר קבלת התורה מונו על בני ישראל שוטרים ושופטים להנהיג את בני ישראל, ובני ישראל היו כבר מוכנים להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאם גרם להם להתעכב במדבר. כלי יקר: הכוונה היא שבזמן שמשה מינה את הדיינים על בני ישראל, היה ראוי שבזכות מינוי הדיינים ייכנסו בנ"י לא"י, ולכן באותו הזמן אמר משה לבני ישראל לבוא ולרשת את הארץ. לכן גם אמר משה לבני ישראל "הבו לכם אנשים", כאשר הכוונה היא שגם אם בני ישראל אינם מסכימים עם משה רבינו בדבר הצורך למינוי דיינים, בכל זאת ראוי שימנו דיינים כדי שבזכות המינוי יזכו לרשת את הארץ. רש"ר: "בעת ההיא" היינו בזמן שבני ישראל חנו למרגלות הר סיני. משך חכמה: כוונת משה רבינו בדבריו היא כמו אדם שהתברך בהרבה בנים, והוא אומר שהם עליו לטורח, אך הוא מרוצה מהטורח, כך משה רבינו מאחל לבני ישראל שתמיד מנהיגיהם יאמרו עליהם שהם כל כך רבים אך שהם אוהבים את הטורח. על פי זה מתפרשת גם המילה "לאמר" שהכוונה היא שמשה רבינו אמר למנהיגים שיבואו אחריו לומר כן גם כן. אזנים לתורה: כל עוד בני ישראל היו במדבר ואכלו את המן, לא היה צורך במינוי הדיינים, שהרי כל אחד היה אוכל את המן ולא היו סכסוכים. עתה, לאחר שבני ישראל נוסעים מהר סיני ונכנסים לארץ ישראל, היה צורך במינוי הדיינים כדי שהסכסוכים שעתידים לצוץ בשעת חלוקת הארץ יוכלו לבוא לפני דיינים. בפירוש נוסף כתב כמו הכלי יקר שמשה רבינו התכוון שעל ידי מינוי הדיינים יהיה לבני ישראל זכות לירש את ארץ ישראל ולכן ההדגשה שדווקא לקראת הכניסה לארץ מינה משה רבינו את הדיינים.

[28] רש"י. בשפתי חכמים הסביר שבד"כ רש"י מפרש ש"לאמר" היינו לאמר לאחרים או לצאת ולומר להם דבר ולחזור עם תשובתם אל ה' וכאן לא שייך אף אחד מהפירושים הללו. אוה"ח: אין הכוונה שמשה ממש אמר לבני ישראל שהוא אינו יכול לשאת אותם לבד, אלא שמדבריו ומעשיו של משה היה משמע לכולם שהוא אינו יכול לשאת את בני ישראל לבד.

[29] רש"י וכתב שלא ייתכן לומר שהכוונה היא לחוסר יכולת של משה רבינו לדון את כל בני ישראל, שהרי משה רבינו הוציא את בני ישראל ממצרים וקרע להם את הים ועשה להם הרבה ניסים, ודאי הדבר שהיה יכול גם לדון אותם. א"ע: הכוונה היא ליכולת ממש. כלי יקר: יש לחלק בין שתי אמרותיו של משה: "לא אוכל" מכוון כלפי עתיד, כאשר עם ישראל יהיה הרבה יותר גדול ואז משה לא יוכל לדון את כל העם הגדול, ואילו "איכה" מכוון כלפי ההווה, עכשיו עם ישראל עדיין איננו כל כך גדול, וטכנית ניתן להסתפק בדיין אחד ומשה יכול לדון אותם לבד, אך בכל זאת אין זה ראוי שמשה ידון אותם לבד. ("איכה" מורה על דבר אפשרי אך שאינו ראוי). בפירושו השני כתב שלגבי העונש המוטל על דיין שלא דן דין אמת כתוב "לא אוכל" מכיוון שאדם אחד אינו יכול לקחת על עצמו אחריות כל כך גדולה, אך לגבי נשיאת הטורח והמשא כתוב "איכה אוכל" מכיוון שטכנית משה רבינו באמת היה יכול לקחת על עצמו את כל הטורח, אלא שלא היה ראוי לעשות כן. העמק דבר: כל עוד רצונותיו ודעותיו של היונק זהים לרצונותיו של האומן, הרי שהאומן יכול לישא את משאו של היונק. אך ברגע שליונק יש רצונות ודעות שונים מהאומן, אזי אין האומן יכול לשאת את משאו. משה רבינו אומר שכבר בעוד שבנ"י חנו למרגלות הר סיני, היו רצונותיהם ודעותיהם שונים משלו (כפי שגם יתבאר בהמשך) ולכן הוא לא היה יכול לשאת את משאם. דרש משה: מינוי השרים היה לומר לבני ישראל שאין המטרה היחידה להגיע למדרגתו של משה רבינו שהרי רק אדם אחד הגיע למדריגה זו, אלא גם למדרגות שמתחת למשה רבינו יש משמעות ועל האדם לשאוף לכך ולהשקיע כדי לצאת גם במדריגה של שרי העשרות.

[30] אונקלוס. רבינו בחיי הוסיף פירוש נוסף שהכוונה היא מלשון גדולה, שה' נתן לבני ישראל חשיבות וגדולה.

[31] אונקלוס. רש"י הקשה על כך: וכי היום היו בני ישראל רבים כל כך, והרי הם היו רק שישים ריבוא? אלא שהכוונה בהשוואה לכוכבי השמים אינה מבחינת כמות האנשים בבני ישראל, אלא מבחינת כושר העמידה. כשם שכוכבי השמים קיימים לעולם, כך בני ישראל יהיו קיימים לעולם. א"ע: הכוונה היא שה' הרבה את בני ישראל לכדי שישים ריבוא כשהם היו במצרים. אוה"ח: מטרת הזכרת הריבוי על ידי ה' היא כדי למנוע את עין הרע. בכל מקום שמוזכר ריבוי של בני אדם יש חשש שכוחות הרע ישלטו בו, ומשום כך כאשר משה רבינו הסביר לבני ישראל את ריבוים ועקב כך לא היה יכול לדון אותם לבד, הזכיר שהריבוי הוא מה' ועל ידי כך ביטל את החשש שכוחות הרע ישלטו בבנ"י. כמו"כ כתב אוה"ח שיש לחלק את הפסוק הזה לשני חלקים, וכל חלק עוסק בתקופה אחרת. הריבוי שה' הרבה את בני ישראל עוסק בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים ואילו דברי משה ש"הנכם היום" הכוונה היא לשנת הארבעים. בהסבר הדימוי לכוכבים כתב שהכוונה היא שכמו שלכל אחד מהכוכבים יש משמעות במניינו, כך לכל אחד מישראל יש חשיבות במניינו בניגוד לרשעים שאין להם מניין. רש"ר: הדימוי לכוכבים בא לומר שכשם שהכוכבים רבים, כך בני ישראל רבים. אך למרות שהכוכבים רבים הם, יש משמעות לכל אחד מהם וכך לכל אחד מישראל יש משמעות למרות הריבוי שיש בעם ישראל. העמק דבר: הצלע הראשונה של הפסוק "הרבה אתכם" מובנו הרחבה כמותית. הצלע השנייה של הפסוק "והנכם היום ככוכבי השמים לרוב" מובנו ריבוי באיכות. אמנם לא כל דור המדבר היו מעולים באיכותם ולכן אמר משה רבינו "לרב", דהיינו שרק הרבה מהם היו ככוכבי השמים. ריבוי האנשים שהיו בני דיעה הוא מה שלא נתן למשה רבינו להנהיג את בני ישראל לבד משום שלכל אחד היה דעה משלו שונה מדעתו של משה רבינו.

[32] אונקלוס ורש"י. אוה"ח: הכוונה היא שבני ישראל יהיו צדיקים פי אלף ממה שהם היו באותו היום. מלבי"ם: הכוונה אינה לברכה אלא להגדת העתיד. לפני שבנ"י חטאו הם היו אמורים לכבוש את כל הארץ ולצורך כך היה הקב"ה מרבה אותם במהירות. לאחר החטא, נאמר לבנ"י שהם לא יכבשו מיד את הארץ שמא תרבה עליהם חיית השדה. חלק מהעונש היה שהם לא יתרבו כמו שהיה התכנון האלוקי לפני החטא. אלשיך: בגלל שה' הוא אלוקיכם, הרי שהוא הרבה אתכם. אך אם נוסיף גם את הזכות שה' הוא אלוקי אבותיכם, הרי שהוא ירבה אתכם פי אלף.

[33] אונקלוס. רש"י כתב שפירוש הברכה היא שה' יברך את עם ישראל בברכות שהבטיח להם ללא הגבלה. כאשר משה רבינו בירך את בני ישראל שה' יברך אותם פי אלף ממה שהם, הם חששו, שהרי זוהי ברכה שיש לה גבול, וניתן לומר שמשה רבינו רוצה להסתפק בכך שבני ישראל יהיו פי אלף. לכן משה אמר להם שה' יברך אותם כאשר דיבר להם, ללא גבול, ושרק ברכתו שלו מעצמו הוא שהם יזכן להיות פי אלף. אוה"ח: הברכה של פי אלף הייתה ברכה ברוחניות שבני ישראל יהיו פי אלף ממה שהם היום, ואילו הברכה בצלע הזו של הפסוק היא על הריבוי של בני ישראל. מלבי"ם: הכוונה היא לברכה של רוב עושר ונכסים. א"כ היו שתי מניעות ממשה רבינו מלדון את בני ישראל לבדו: מצד שהם עתידים להיות רבים ומצד שיהיו להם נכסים רבים, שתי ברכות המזמינות גם תביעות רבות מצד העם. העמק דבר: "יוסף עליכם" היינו במובן של כמות, "ויברך אתכם כאשר דיבר לכם" היינו במובן של איכות.

[34] אונקלוס. רש"י: הכוונה היא שגם אם משה רבינו היה רוצה לשאת את בני ישראל לבד כדי לקבל שכר, בכל זאת הקב"ה לא הרשה לו לעשות כן. אוה"ח: אין שום הבדל בין "איכה אשא" לבין "לא אוכל", שניהם אותו עניין, אלא שמשה רבינו הפסיק לאחר שאמר "לא אוכל" בדברים שימנעו מבני ישראל עין הרע. אברבנאל: בדברים אלה מסביר משה רבינו שהסיבה שבני ישראל התעכבו במדבר לא הייתה תלויה בו שהרי הוא ניסה למנות אנשים שיעזרו להם בכיבוש הארץ, השרים, משום שהוא חשב שהם ייכנסו מיד לארץ.

[35] א"ע וכן פירש רמב"ן. רש"י: הכוונה היא שבנ"י היו טרחנים בדין. גם לאחר שראה בעל הדין שהפסיד היה מנסה להביא ראיות לזכותו ולהכריח אותו לידון בפני בית דין גדול יותר. רמב"ן למד מדברי רש"י שמותר לבעל דין לומר לבעל דינו שבמקום שכל אחד מהם יברור דיין אחד ושניהם יסכימו יחד על הדיין השלישי, מותר לבעל הדין להכריח את חברו לדון בפני בית דין של חמישה על ידי שכל אחד מהם יברור שני דיינים והדיין החמישי יהיה מוסכם על שניהם. ספורנו: הכוונה היא למריבות שאינם תלויות בממון. מלבי"ם והעמק דבר: הכוונה היא לבקשות שבנ"י ביקשו ממשה רבינו שיתפלל עליהם. רד"ץ: הכוונה היא לתיווך בין ה' לבני ישראל.

[36] א"ע. רש"י: הכוונה היא לדברי האפיקורסות של עם ישראל. אם היו רואים את משה מאחר היו להם טענות על איחורו ואמרו שהוא זומם עליהם דברים באוהלו, ואם ראו שהוא הקדים, היו אומרים שאין הוא יכול להישאר בביתו משום שרבים שם. רמב"ן: תפילות משה על עם ישראל. ספורנו: הכוונה היא לעיסוק בצרכי הרבים וכן פירשו מלבי"ם, רד"ץ והעמק דבר שהכוונה היא לדאוג לסיפוק צרכי בני ישראל. רמב"ן: הכוונה היא לתפילות שמשה רבינו היה מתפלל על כלל ישראל.

[37] א"ע וכן רמב"ן ומלבי"ם והעמק דבר. רש"י: תלונותיכם. ספורנו: הכוונה היא לדינים ולתביעות הממוניות. כמו"כ הסביר ספורנו שהסיבה שמשה מזכיר את הדברים האלה היא כדי להוכיח את בני ישראל שלמרות שהבטיח להם להיכנס לארץ ישראל ללא שום מלחמה, בכל זאת הם היו רבים כל כך זה עם זה עד שהיו צריכים למנות על כל עשרה אנשים שופט אחד. אברבנאל: "ריבכם" היינו המריבות של בני ישראל עם אויביהם, כלומר המלחמות של בני ישראל בהם יכבשו את הארץ, ואכן מטרת מינוי השרים הייתה לא רק כדי לשפוט את בני ישראל אלא גם להיות אחראים על בני ישראל בשעת כיבוש הארץ.

[38] רש"י. אוה"ח: הכוונה היא שכל שבט ימנה את השופטים שלו, ויש בכך יתרון כאשר השופט מכיר את הלך השבט. מלבי"ם: יתרו אמר למשה רבינו שהוא (משה) יבחר את האנשים הראוים לשמש כדיינים. אמנם משה רבינו אמר לבנ"י "הבו לכם" – אתם תקבעו מי יהיה דיין. בנ"י בחרו את האנשים החכמים והנבונים מכיוון שהם הכירו את האנשים וידעו אם הם עונים על הקריטריונים. אמנם על המעלות הרוחניות של הדיינים "יראי אלוקים, אנשי אמת" לא היו בנ"י יכולים לדעת ורק ברוה"ק היה ניתן לדעת זאת. לכן, לאחר שבנ"י שלחו אל משה את האנשים שחכמים והנבונים, משה ראה ברוה"ק אם הם עונים גם על המעלות שדרש יתרו, ורק לאחר מכן משה מינה אותם להיות ראשים על בנ"י. כעין דבריו כתב גם רד"ץ וכתב שאמנם מפרשת יתרו עולה לכאורה שמשה הוא שימנה את הדיינים, אך משה רבינו ראה צורך לערב את העם בבחירת הדיינים משום שהם מכירים יותר את האנשים.

[39] רש"י. רש"ר: הכוונה היא לאנשים היודעים את החוק.

[40] רש"י. אברבנאל: חכמים היינו בדבר המשפט, שיכולים להכריע את הדינים שבאים לפניהם. רד"ץ: הכוונה היא לאנשים בעלי ניסיון וידיעת התורה.

[41] רש"י. אברבנאל: הכוונה היא למנהיגי העם הדואגים לצרכי העם.

[42] רש"י. לפי רש"י משמע שיש חיבור בין "ידועים" לבין "שבטיכם". אמנם רמב"ן חולק עליו וכותב שהכוונה היא שמשה רבינו אומר לבני ישראל תביאו כדי שידונו את השבטים שלכם, כדי שישפטו אותם, אנשים חכמים וידועים. כלומר "לשבטיכם" מוסב על כל התכונות וחסרה הפעולה במשפט זה: תביאו את האנשים כדי שישפטו את שבטיכם. בהסבר "ידועים" כתב רמב"ן שהכוונה היא שהם ידועים לשופטים, כלומר, שידוע שהם במעלה שהם יכולים לשמש כשופטים, ופירוט מעלות אלה הם המעלות שאמר יתרו: "אנשי חיל וכו'". גם רש"ר כתב ש"ידועים לשבטיכם" הכוונה היא לכל המעלות שפירט משה רבינו. התכונות האמיתיות הנדרשות לדיין הן יראת שמים ואותן תכונות שאמר יתרו, אך לרוב בני האדם התכונות העיקריות הנדרשות לדיין הן תכונות של חמכה ותבונה, ולכן בשעה שמשה רבינו מדבר אל העם, הוא מדגיש יותר את עניין החכמה. העמק דבר: לא ניתן לבדוק את מידת יראת השמים של האדם אלא אם הוא מוכר לציבור שהרי כל אדם שיש בו יראת שמים – דבריו נשמעים. לכן, כדי לבדוק את כל התכונות של יראת השמים של הדיינים, היה צורך שהם יהיו מוכרים בסביבתם, בשבטיהם. אברבנאל: הכוונה היא לאנשים שיכולים לפקד על הצבא. רד"ץ: הכוונה היא לאנשים המוכרים בתור אנשים הגונים. כמו"כ כתב שהסיבה להבדל בין התכונות אותם אמר יתרו שהם נצרכים לדיינים לבין התכונות אותם מונה כאן משה רבינו היא משום שבכלל "ידועים לשבטיכם" כלולים כל התכונות אותם מנה יתרו, התכונות המוסריות, ועליהם הוסיף משה רבינו תכונות שכליות הנדרשות לעבודת הדיינים. בשם התרגומים כתב שהכוונה היא לאנשים שיודעים, לאנשים בעלי דעת.

[43] רש"י. כמו"כ כתב רש"י שמכך שכתוב "ואשימם" ללא י' (אצלינו בספרים כתוב עם י') משמע שאשמת העם מוטלת על הדיינים משום שעל ראשי הדיינים היה למחות בבני ישראל ולכוון אותם לדרך הישרה. העמק דבר: יש שדורשים את דרישתם של בני ישראל למנות דיינים במהירות לטובתם, וזאת משום שהם רצו שמשה רבינו יהיה פנוי לדברים החשובים יותר. רמב"ן: הכוונה היא שהם ימונו להיות דיינים, אלא שדרך כבוד אמר משה שהוא ימנה אותם להיות גם ראשים על בני ישראל. כלי יקר: הכוונה היא שלאחר שבנ"י ימנו מתוכם את הדיינים, משה רבינו ישליט את הדיינים גם על הנשיאים. מלבי"ם בפסוק ט': עצת יתרו הייתה למנות מיד שרי אלפים ושרי מאות וכו' כדי שישפטו את בני ישראל ויפקדו על הצבא. כל עוד בני ישראל עמדו למרגלות הר סיני, משה רבינו לא ראה צורך לעשות כדברי חותנו ולא מינה שרי אלפים ושרי מאות, אלא מינה רק בי"ד וסנהדרין. אולם לאחר שה' אמר לבנ"י להתחיל לנוע לכיוון א"י ושם היה צורך גם במפקדי צבא וגם בשופטים שישפטו את העם לאחר הכניסה לארץ, מינה משה רבינו את שרי האלפים ושרי המאות.

[44] אונקלוס.

[45] אונקלוס. רש"י מסביר שבנ"י הסכימו לבקשתו של משה מתוך אינטרסים. היה על בנ"י לענות שעדיף ללמוד את דבר ה' ממשה רבינו, אלא שבנ"י חשבו שאם משה ימנה שופטים רבים הם יוכלו לשחד אותם. כמו"כ כתב רש"י שאם משה היה מתמהמה, בני ישראל היו מזרזים אותם מרוב שהם רצו לשחד את השופטים שלהם. אוה"ח מפרש בצורה הפוכה מרש"י. בני ישראל אמנם הצטערו שמשה רבינו רצה למנות עליהם אנשים לדיינים שהרי הם רצו ללמוד מפי משה רבינו, אלא שכדל שיהיה קל יותר למשה רבינו הם הסכימו להקל מעצמם. בסוף דבריו כתב שמשה רבינו התחכם באופן הדיבור, ואמר את הדברים באופן דו משמעי. הסיבה לכך היא שהיו שתי כתות בבני ישראל: כת אחת שבאמת רצתה שמשה רבינו ימשיך ללמד אותם אלא שהסכימו להצעתו של משה כדי להקל מעליו וכת נוספת שאכן רצתה שמשה ימנה דיינים כדי שהם יוכלו לשחד את אותם דיינים, ומשה דיבר באופן מחוכם לשתי כתות אלה יחד. מלבי"ם: הכוונה היא שבנ"י אמרו למשה שהוא עצמו יבחר את הדיינים. לפני כן פירש המלבי"ם שמשה אמר לבנ"י "הבו לכם" ושיהיו שני שלבים בבחירת הדיינים, הבחירה של בנ"י ולאחר מכן הבחינה של משה לגבי מעלתם הרוחנית. כאן אמרו בנ"י למשה שהוא יבחר לבדו את הדיינים. העמק דבר: פירש ג"כ שהכוונה היא שבנ"י אמרו למשה רבינו שעדיף שהוא בעצמו יבחר את הדיינים. הסיבה לכך היא משום שבנ"י חשדו שמשה רבינו מקפיד על כבודו ובאמת מעדיף לדון אותם לבד, אלא שהוא אומר להם למנות דיינים שיעזרו לו משום שפיו וליבו לא היו שווים, ולכן הם חשבו שאין זה דרך ארץ שהם יעזרו לו לבחור את הדיינים.

[46] אונקלוס. רש"י פירש שהכוונה היא למשיכה בדברים, לשכנוע. משה אמר לדיינים שהם זכו להיות ממונים לדיינים על בני ישראל שהם בני אברהם יצחק ויעקב. מלבי"ם: משה בחר את מי שכבר עמד בראש השבטים מכיוון שידע שהם כבר מובחרים יותר משאר העם, אך לא כל האנשים שמצא היו גם נבונים.

[47] רש"י. העמק דבר: הסיבה שלא מצויין כאן שמשה רבינו מינה נבונים היא משום שלא היה דרך שמשה יידע בעצמו את תבונתו של כל אחד מהדיינים שהרי ברור הדבר שלא כל אחד הציג לפני משה רבינו את יכולתו לחדש הלכות. אברבנאל: משה רבינו לא מצא אנשים נבונים אלא כל האנשים שמצא היו חכמים או ידועים לשבטיהם. הסיבה היא שההגדרה של נבונים הוא שילוב בין חכמים (חכמת השכל) לידועים לשבטיכם (הצד המעשי) ונדיר הדבר למצוא אדם שהוא נבון: שלם גם בשכלו וגם בצד המעשי.

[48] עפ"י רש"י אצלנו ובפסוק יג'. העמק דבר: לכאורה "אתם" מיותר אלא שהוא נדרש שמשה רבינו הוסיף על ראשי השבאים את שרי האלפים והמאות וכו' כדי שיעזרו גם הם במשפט, ומכל מקום נדרש גם "אותם" שהרי גם את ראשי השבטים הכריח משה לדון מעתה על פי דין תורה.

[49] רש"י.

[50] רש"י. מלבי"ם: אם נדייק נראה שעל כל מאה אנשים היה בי"ד של שלושה: שר מאה ושני שרי חמישים. בכל אלף היו שלושים ואחד דיינים: שר אלף, עשרה שרי מאות ועשרים שרי חמישים. הטעם לכך הוא שהם שימשו לבי"ד של עשרים ושלש (סנהדרי קטנה) עם שמונה דיינים נוספים שיתווספו לביה"ד במקרה ויצטרכו להוסיף דיינים. הגר"א באדרת אליהו: אין הכוונה שכל אחד מסוגי השרים היה שופט, שהרי עם ישראל לא היה צריך כ"כ הרבה שופטים וכן לא מובן מדוע יש צורך בשופט על כל עשר אנשים. לכן פירש ששרי האלפים היינו שרי מלחמה, שרי המאות היו שופטים, שרי החמישים היו האנשים שהורו לבני ישראל את התורה ושרי העשרות היו שוטרים. לדבריו "ושטרים לשבטיכם" מחובר לשרי העשרות שהיו אותם שוטרים. רד"ץ: ברור שיש לומר שלכל סוג של שר היה תפקיד אחר ושאין הכוונה שהם רק שפטו את בני ישראל.

[51] זאת על פי פירוש אונקלוס שפירש "שרי עשרות" באותו האופן שפירש את שאר השרים. אמנם המלבי"ם פירש ששרי העשרות היו השוטרים.

[52] רש"י. אברבנאל מסביר באופן אחר את שרי האלפים ושרי המאות וכו' וכתב שיש ארבעה אופנים להסבר החלוקה למספרים שונים. האופן הראשון הוא ששרי האלפים הם השרים הדנים במשפטים הקשים ביותר, וככל שהמשפט קל יותר, היו דנים בו שרים פחות חשובים. לפי אופן זה סוגי הדינים שבהם דנים השרים זהים, ורק הקושי של הדין הוא שמבדיל בין שרי האלפים לשרי המאות וכו'. האופן השני הוא שההבדל בין השרים נעוץ בסוגי הדין השונים: שרי האלפים היו עוסקים בדיני קרקעות והאחרים בדיני ממונות רגילים וכדו'. האופן השלישי הוא בעונשים השונים שיש בין הדינים: דיינים אלה דנים דיני נפשות, אלה בדיני מלקות וכדו'. האופן הרביעי הוא שההבדל הוא שהיו דיינים חשובים יותר שהיו קוראים להם לעניינים החשובים ביותר שהיה צורך באלף אנשים כדי להכריע בדבר והיו אנשים שהיו נקראים להכרעות קלות יותר שלהכרעתם היו אוספים רק מאה אנשים וכו'. משה רבינו מינה את השרים שהיו ממונים על מספר מועט של אנשים משום ששרים אלה שימשו גם כמפקדי הצבא, ולעיתים היה צורך לשלוח קבוצות קטנות של חיילים. אמנם במלחמה נגד מדין שלח משה רק את שרי האלפים והמאות ולא את שרי החמישים ושרי העשרות.

[53] אונקלוס. רש"י למד מכאן ציווי נוסף לדיינים, שיהיו מתונים בדין, כלומר: אם באו לפניהם בעלי דין עם טענות דומות לטענות של דין שהם כבר פסקו, אסור להם להסתמך על פסיקתם במקרה הקודם ולפסוק כן עתה, אלא עליהם להתחיל את הדין כולו מחדש. בשפתי חכמים הסביר שרש"י למד ציווי חדש זה מכך שבפסוק כתוב "שופטים" במקום "ראשים" ומשמע שיש כאן דבר ציווי נוסף בדבר המשפט. הרא"ם הסביר שרש"י למד זאת מכך שכתוב "שמוע בין אחיכם" שהרי כבר ניתן ללמוד זאת ממה שכתוב לאחר מכן "ושפטתם צדק", אלא שיש כאן ציווי נוסף. הכלי יקר הסביר שרש"י למד זאת מכך שכתוב "ואצוה את שופטיכם" והכוונה היא שמשה ציווה את הדיינים שלא לנהוג כך – ומה ציווה אותם שלא לנהוג "בעת ההיא", שלא לחתוך את הדין מיד, אלא להיות מתונים בדין. בעניין "בעת ההיא" הסביר רש"י שהכוונה היא שמשה רבינו הסביר להם שאין מצבם דומה עכשיו למצבם לפני כן: לפני כן הם היו ברשות עצמם ואילו עתה הם משועבדים לציבור וכעין דברים אלה כתב המלבי"ם וכן פירש אברבנאל שמעתה יש להם מחויבות לדון את בנ"י. בשפתי חכמים הסביר שעכשיו אסור להם לשבת בטלים אלא עליהם לרדת לעומקה של כל הלכה. אוה"ח: הסביר את המילה "לאמר" כלומר, משה רבינו אמר את תוכן הדברים אבל לא את המילים המדויקות האלה. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא שהדיין צריך לחזור בפיו על הטענה ששמע מבעל הדין. הכלי יקר כתב שהכוונה היא שהדיינים לא יענו את הדין, אלא "בעת ההיא לאמר", מיד כשברור להם מהו פסק הדין, עליהם לומר מהו. בהמשך דבריו כתב הכלי יקר שמשה רבינו התכוון להוציא מהציווי הראשון שלו להיות מתונים בדין ולומר: למרות שיש ציווי להיות מתונים בדין (כדברי רש"י) בכל זאת אסור לכם לענות את הדין. אלשיך: משה רבינו חשב שייתכן שבני ישראל ממאנים להיכנס לארץ לא משום שהם מואסים בה אלא משום שהם רוצים שתהיה להם זכות על מנת שיוכלו לכבוש את הארץ. לכן ממנה משה רבינו את הדיינים כדי שבזכות משפט הצדר בני ישראל יוכלו להיכנס לארץ.

[54] רש"י וא"ע. בפירוש אוה"ח הקשה על הפסוק: הרי ללא שמיעת טענות בעלי הדין, לא שייך כלל לשפוט, ואם כן מדוע היה כאן צורך בציווי על שמיעת בעלי הדין? ענה על כך שהציווי הוא שישמעו את טענות בעלי הדין גם אם הם ארוכים ולא יאמרו הדיינים במהלך הדברים שמספיק להם מה ששמעו. כמו"כ הכוונה היא שהדיינים צריכים לשמוע את טענות בעלי הדין ברצף ולא לענות את הדין. פירוש נוסף שכתב הוא שהדיינים צריכים לשמוע מבין השיטין את דברי בעלי הדין ולברר על פי דבריהם מה מבין הטענות הם טענות אמת ומה לא. בפירוש נוסף כתב שמכאן יש איסור לשמוע את טענות בעלי הדין מפי מתורגמן אלא יש לשמוע את הטענות ישירות מפי בעלי הדין. בפירוש נוסף כתב שהכוונה היא ששמיעת בעלי הדין צריכה להיות שווה ואסור לדיין להתייחס יפה יותר לאחד מבעלי הדין בשעת שמיעת הטענות. מלבי"ם: הכוונה היא שמעתה יש חיוב על הדיינים לשמוע את דברי בעלי הדין. עד עתה הם לא היו מחויבים בכך משום שהם עוד לא מונו לכך. העמק דבר: הכוונה היא שאסור לדיין לשמוע טענה של אחד מבעלי הדין שלא במעמד שני המתדיינים. אזנים לתורה: הציווי הוא לדיינים להתייחס אל בעלי הדין כאחים ולא להתנשא עליהם.

[55] אונקלוס. אברבנאל: כוונת התורה כאן היא לומר שבהרבה מקרים אסור לדיין לעשות פשרה בדין, אלא עליו לחתוך את הדין.

[56] רש"י בפירושו הראשון והסיבה שבעל הדין נקרא "גרו" היא משום שהוא אוגר דברים על בעל הדין. בפירושו השני כתב שהכוונה היא על עסקי דירה, כלומר, כיצד לחלק דירה ובחלוקת תנור וכיריים. אוה"ח: במילים "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" רמזה התורה לשלושה דינים החלים על הדיינים: א. שלא לפחד מלדון אותם כאשר שני האנשים מגיעים דין, כעניין שנאמר "לא תגורו". ב. שהדיין לא יאמר לעצמו שהואיל ושני האחים העומדים לפניו הם אחים, שהוא אינו צריך לדקדק בדין. כמו"כ נאמר כאן שיהיו שניהם אחים שווים, דהיינו שאחד מהם לא יהיה מלובש יותר טוב מחבירו וכדו'. ג. שיהיה מעמד המתדיינים שווה אצל השופט, שלא יושיב אחד ויעמיד אחד, אלא שיתגוררו שניהם בדין באופן שווה. מלבי"ם: הכוונה היא שאם יש דין מרומה, דין שעל פי הדין מגיע לבעל דין אחד לזכות אך ברור לדיין שאותו בעל דין משקר, שהדיין יראה כיצד הוא יוכל לדון משפט צדק. רש"ר: כוונת משה לומר שהדיינים יתייחסו באותו האופן גם למשפטים שישנם בין שני ישראלים מלידה וגם למשפטים בין ישראלי מלידה לאדם שהתגייר. העמק דבר: הכוונה היא שדין של "אחיו" יהיה שווה לדין של "גרו": גם אם אחד מבעלי הדין הוא אדם פחות חשוב, אסור להתייחס אליו באופן שונה מאשר לבעל הדין החשוב יותר. משך חכמה: הכוונה היא לאגירת דברים נגד בעל הדין. כלומר: כאשר הוא טוען כנגד בעל הדין "חרשת בתוך השגה שלי" ובעל הדין משיב לו "לא חרשתי בכלל" ובאים עדים ומעידים עליו שחרש במקום אחר, הרי שהוא חייב. מאגירת הדברים של בעל הדין ושל העדים הוא מתחייב, ולא היה מתחייב על פי דברי אחד מהם. אזנים לתורה: הכוונה היא לטענות שבין שכנים. היינו יכולים לחשוב שבגלל שהמחנה הולך ליסוע עוד מעט, שאין צורך לדון את הלכות שכנים, ועל כך כתבה התורה שכשם שיש להתייחס לדין פרוטה באותה התייחסות שבה היינו מתייחסים לדין מאה, כך יש להתייחס לטענת בעלי הדין אפילו שטענתו תיבטל לזמן קצר כשם שהיינו מתייחסים לטענה שלו  שלא תתבטל. בהסבר נוסף כתב שפעמים רבות הגר אינו יכול לבטא את עצמו בבית הדין כראוי עקב קשיי שפה והאזהרה כאן לדיינים היא שיהיו סבלניים כלפי הגר ויתנו לו את הזמן הדרוש להשמיע את טענתו.

[57] רש"י. מלבי"ם: הכוונה היא לדיינים עצמם שלא יפסקו לטובת אדם מכובד.

[58] רש"י בפירושו הראשון. בשני פירושיו הנוספים כתב רש"י שכוונת התורה ב"קטן כגדול" אינה לדין אלא לבעלי הדין. בפירושו השני כתב שלא יאמר הדיין שעל בעל הדין העשיר לפרנס את בעל הדין העני בכל מקרה ולכן ניתן לעוות את המשפט לטובתו של העני, אלא יש לדון דין אמת. בפירושו השלישי כתב שהכוונה היא שהדיין לא יאמר לעצמו שלא יפגום במעמדו של בעל הדין העשיר ויחייב אותו בשעת המשפט, אלא בדין הוא יחייב את העני ולאחר שייצאו מבית דין יאמר בשקט לעשיר לפרנס את העני, אלא יש לדון דין אמת.

[59] רש"י. העמק דבר: הכוונה היא לאיסור של אגירת המשפט, שהדיין יימנע מלשפוט את הדין.

[60] רמב"ן. רש"י כתב שהכוונה היא שכאשר אדם שופט דין שאינו צדק, הרי שהוא מכריח את ה' לדאוג להחזיר חזרה את הכסף לאדם שהפסיד בדין שלא בצדק, ולכן הדבר נחשב שהאדם הטה ממש את משפטו של ה'. גם ה' כביכול "נפגע" מחוסר דין האמת משום שהוא צריך לתקן את הדין. חזקוני: "כי המשפט" מהווה סיבה לאיסור לפחד. משה רבינו מצווה את הדיינים שלא לפחד מפני בעלי הדין שהרי בעלי הדין אינם אמורים לשנוא את הדיין לאחר שחייב אותם, שהרי ה' הוא שחייב אותם "כי המשפט לאלקים הוא". העמק דבר ואברבנאל: בפסוקים אלה מצווה התורה שלא להפלות בין בעלי הדין, גם אם אחד מהם חשוב יותר מחברו. בפסוק זה אומרת התורה שהאיסור נובע מכך שהמשפט שייך לה' וכבודו של הי"ת גדול יותר מכבודו של בעל הדין החשוב.

[61] רש"י, וכתב שעל כך הסתלק ממשה דינן של בנות צלפחד משום שמשה כביכול השווה את מעמדו למעמדו של ה' בבירור המשפט (עפ"י שפ"ח). רבינו בחיי: משה רבינו לא התכוון להשוות את מעמדו למעמד ה', אלא שלא דקדק במילותיו וכך יצא שניתן היה להבין שהשווה את מעמדו למעמד ה'. רש"ר: משה רבינו אומר כאן את הדברים בלשון ענווה, אין הוא אומר שהוא ישמיע לדיינים המתקשים את הדין, אלא הוא אומר שהוא ישמע את הדין הקשה מאת ה'. אלשיך: הכוונה היא שמשה אמר לדיינים שלא יתביישו לומר לבעל הדין לחכות למחרת כדי שהם יוכלו לשאול את משה מהו הדין. אולם, בעלי הדין לא יהיו נוכחים בזמן שבו ניגשים הדיינים אל משה. אזנים לתורה: לא ניתן לומר שהענו מכל אדם התגאה ואמר שהוא יפתור את כל הקשיים אלא שהכוונה היא שלאחר שהזהיר על "לא תגורו", משה הזהיר את הדיינים שבמקרה ויהיה בעל דין קשה שיהיה להם קשה לחתוך את הדין נגדו, הרי שהם יוכלו לפנות אליו והוא שיחתוך את הדין נגד אותו בעל דין קשה.

[62] אונקלוס. העמק דבר בשם הראב"ד בספר הקבלה: הכוונה היא לתורה שבעל פה.

[63] רש"י ולדבריו פסוק זה מהווה המשך למינוי הדיינים עליו סופר עד עתה. רמב"ן וא"ע כותבים שהכוונה היא לעם ישראל וכל הדברים אשר יעשו הכוונה היא לכל משפטי התורה. לפי רמב"ן, הסיבה שדווקא כאן כתוב שמשה ציווה את בנ"י את כל הדברים שייעשו היא משום שמשה רבינו רצה להדגיש שרק בדבר המשפט הוא נצרך לעזרה מאת הדיינים שימונו, אך הוא לא נעזר בהם כדי ללמד את בני ישראל תורה. חזקוני: משה אומר בדברים אלה שהסיבה שהם התעכבו במדבר אינה בגלל שהוא נאלץ ללמד אותם את חוקי התורה, שהרי משה לימד את התורה לבני ישראל תוך זמן קצר: "בעת ההיא". כלי יקר: הכוונה היא שלאחר שיגשו הדיינים אל משה כדי לברר את המשפטים שהיו קשים להם, משה יצווה אותם מה לעשות. מלבי"ם ואברבנאל: משה רבינו בא לשלול טענה של הדיינים. הם היו יכולים לטעון שמשה רבינו רוצה שהם יישארו תלויים בו ושהם יביאו לפניו את הדינים הקשים ולכן משה רבינו לימד אותם את הדינים על מנת שהם יוכלו לשפוט לבד. העמק דבר בשם הראב"ד: הכוונה היא למה שבני ישראל היו צריכים לעשות לשם המסע שלהם במדבר וכן פירש בעל האזנים לתורה.

[64] אונקלוס.

[65] רש"י. א"ע: הכוונה היא לאותם אחד עשר ימים שבני ישראל הלכו במדבר. ספורנו אומר שהסיבה שה' הכניס אותם למדבר למרות הסיכון שבנחשים ועקרבים הוא כדי שלא יספיקו לחטוא לפני שיכנסו לארץ, אך גם בזמן הקצר שבני ישראל הלכו במדבר הם הספיקו לחטוא.

[66] א"ע. העמק דבר: עברנו בהר האמורי למרות הסכנה שבכך כדי לקיים את ציווי ה' לעבור דווקא במקום מסוכן זה.

[67] אונקלוס.

[68] אונקלוס.

[69] אונקלוס.

[70] ספורנו. העמק דבר: הכוונה היא לכיבוש הארץ כפי שה' אמר לבני ישראל כבר בהר חורב. רבינו בחיי: הכוונה היא שה' נתן בידי בנ"י את השר של האומות שישבו בארץ ישראל.

[71] עפ"י ספורנו.

[72] אונקלוס. א"ע כותב ששורש המילה "תחת" היא ח.ת.ת.

[73] אונקלוס. רש"י מבדיל בין האופן שבו ניגשו בני ישראל אל משה בפסוק זה, שכולם ניגשו אליו בערבוביא והילדים דחפו את הזקנים, לבין הנאמר בפרק ה' על האופן שבו ניגשו בני ישראל אל משה במעמד מתן תורה אז ניגשו אל משה באופן מכובד, ללא שהילדים דחפו את הזקנים. הכלי יקר מסביר בדברי רש"י שמשה רבינו מוכיח את בנ"י גם על האופן שבו ניגשו אליו במתן תורה. לו לימוד התורה היה כל כך חשוב לבני ישראל, הם לא היו ניגשים באופן מכובד כמו שהם ניגשו אל משה בשעה שדרשו ממנו לשלוח מרגלים. כשם שכאשר היה חשוב להם הדבר לשלוח מרגלים בני ישראל ניגשו אליו באופן של עירבוביא, כך גם במתן תורה היה עליהם לגשת בצורה של ערבוביא לו היה הדבר חשוב להם. גם ספורנו מדגיש את הנקודה שלמרות שהיו אנשים שהיו ממונים על בני ישראל כדי לדאוג לצרכיהם, בדרישה של בני ישראל ממשה לשלוח מרגלים, ניגשו כולם אל משה. העמק דבר: לדברי רש"י, התוכחה כאן היא שבנ"י היו צריכים לראות מכך שדרך בקשתם הייתה בחוסר דרך ארץ, הרי שעצם הבקשה אינה טובה ומכאן היו צריכים להבין כבר שיסוד בקשתם תגרור כישלון כמו חטא המרגלים. בפשט הפסוק מפרש הנצי"ב שהכוונה היא שכל בני ישראל הסכימו לעצם הבקשה לשלוח את המרגלים. אברבנאל בפסוק ו': הסיבה שמשה רבינו הזכיר את חטא המרגלים בתור המאורע הראשון למרות שהיו מאורעות שקדמו לחטא המרגלים (כחטא העגל) היא כדי להסביר לבני ישראל שהסיבה שהם התעכבו במדבר אינה בגלל שהקב"ה חלילה לא היה יכול להכניס את בני ישראל לארץ ישראל, אלא משום שהחטא של בני ישראל גרם להם. כמו"כ ממשיך משה רבינו ומספר על חטא המעפילים כדי לומר לבני ישראל שהם הוכו על ידי האמורי בגלל החטאים שלהם. את מלחמת סיחון ועוג סיפר משה רבינו כדי לומר לבני ישראל שהמלחמות שלהם אינן מלחמות על דרך הטבע, אלא הקב"ה הוא העוזר להם לכבוש את הארץ, ורק החטא גורם לכך שהם לא יצליחו לכבוש את הארץ בזמן. אלשיך: מסביר גם הוא שהסיבה שחטא המרגלים הוזכר ראשון בסדרת התוכחות היא כדי שנבין שהחטא שגרם לבני ישראל להתעכב במדבר הוא חטא המרגלים ולא כל חטא אחר. משה רבינו חשש שמא בני ישראל יחזרו על חטא המרגלים: כמו שלפני ארבעים שנה היו בני ישראל קרובים לרשת את הארץ והחטא הוא שמנע מהם מלכבוש אותו, כך עתה קרובים בני ישראל להכנס ולכבוש את הארץ ומשה רבינו חשש שמא הסיפור של חטא המרגלים יחזור על עצמו.

[74] אלשיך: משה רבינו אמר בדברים אלה מספר נקודות לכך שבגלל האופן שבני ישראל ניגשו אליו, הוא לא חשש משליחת המרגלים: א. כל בני ישראל ניגשו אליו ומי היה מעלה על דעתו שכל בני ישראל יחטאו בדבר. ב. בני ישראל ביקשו לשלוח אנשים כמרגלים, דהיינו, את ראשי השבטים שלהם. לו מטרתם הייתה לחטוא, הם לא היו מכניסים בדבר את ראשי השבטים שלהם וכן לו היו חוששים מפני יושבי הארץ לא היו שולחים את מנהיגיהם כמרגלים. ג. בני ישראל לא ביקשו שהמרגלים יבדקו האם הארץ טובה, אלא רק שיבדקו מהיכן יתקיפו את יושבי הארץ. גם בדבר הטענה שה' הרי אמר באיזה סדר יכבשו בני ישראל את הערים, ענו בני ישראל "וישיבו אותנו דבר", דהיינו, שרק יבדקו האם הסדר שמשה אמר מפי הגבורה זהו הסדר הנכון, והדבר היה מתיישב בליבם אם הם היו שומעים זאת גם כן.

[75] א"ע. אוה"ח: הכוונה לא הייתה שישלחו מרגלים כדי לרגל את הארץ, אלא מטרת שליחותם הייתה לחפש את המקומות בהם החביאו יושבי הארת את המטמונים שלהם ובכך נכשלו שלבסוף הם ריגלו את הארץ. מלבי"ם: מטרת שליחת המרגלים הייתה להראות לבני ישראל שהארץ טובה. לא היה צורך בשליחת מרגלים כדי לרגל את הארץ שהרי המלחמה בכיבוש הארץ הייתה אמורה להיות מלחמה ניסית.

[76] רש"י. אלשיך: הכוונה היא שהמרגלים יאמרו לבני ישראל מה יושבי הארץ חושבים עליהם כעניין שראינו שגדעון הלך למחנה מדין ובירר שם מה אומרים שם חיילי מדין.

[77] רש"י. רמב"ן: הכוונה היא שהמרגלים יאמרו מאיזה דרך ייכנסו בני ישראל לארץ כדי לכבוש את הערים. מכאן מוכיח רמב"ן כשיטתו בפרשת שלח שכתב שם שבקשת בנ"י לשלוח מרגלים הייתה רק כדי שהם יידעו כיצד להיכנס לארץ והיא לא נועדה לבחון את טיב הארץ.

[78] רש"י וכן פירש א"ע.

[79] אונקלוס. רש"י: הרעיון לשלוח את המרגלים הייתה טובה בעיני משה אך רעה בעיני ה'. הסיבה שהרעיון מצא חן בעיני משה היא משום שהוא היה בטוח שהמרגלים יחזרו ויספרו שהארץ הייתה טובה. א"ע: הסיבה שהדבר מצא חן בעיני משה היא משום שכל בני ישראל הסכימו לכך. ספורנו: הסיבה שרעיון שליחת המרגלים מצאה חן בעיני משה היא משום שמשה לא העלה בדעתו שהיה אצל בני ישראל ספק על טיב הארץ, אלא שחשב שהסיבה שבני ישראל רוצים לשלוח מרגלים היא כדי לברור את החלק המובחר שבארץ כדי שאותו חלק יכבשו אותו תחילה. אוה"ח: "ויחפרו לנו" הכוונה היא שהמרגלים יראו את המקומות שאותם חופרים הכנענים כדי להטמין בהם את ממונם. כלי יקר עפ"י פירושו בדברי רש"י: היה מקובל על משה החלוקה שלצעירים יהיה החלק בארץ ישראל ושלזקנים יהיה החלק בתורה אך בכל אופן בני ישראל חטאו בכך. בפירוש נוסף פירש שהכוונה בכך שהדבר היה טוב בעיני משה היינו תשובת המרגלים שהיה בטוח שתהיה טובה, אך עצם רעיון השליחה לא מצא חן בעיני משה. העמק דבר: יסוד בקשת בני ישראל בשליחת המרגלים כמו גם נקודת המחלוקת של בני ישראל עם משה לאורך שנות המדבר הייתה שבני ישראל חשבו שההנהגה הניסית אינה מתאימה להם משום שהוא דורש מעלה רוחנית גבוהה מהעם. כאן אמר משה רבינו שלקראת הכניסה לארץ הוא הסכים עם טענה זו של בני ישראל ולכן הוא הסכים עימם גם בשליחת המרגלים.

[80] רש"י. רמב"ן כותב שהסיבה שלא הזכירו כאן את נשיאותם היא שלא רצה משה להזכיר כאן את חשיבותם לאחר שחטאו היות ועל ידם באה תקלה. העמק דבר: "מכם" היינו מבני ישראל. באופן טבעי היה נוח יותר לשלוח מרגלים מהערב רב: יהיה להם קל יותר להיטמע ביושבי הארץ ולא יהיה ניכר עליהם שהם מבני ישראל. אלא שמשה רבינו חשב שאם הוא ישלח מרגלים מבני ישראל ועוד מהחשובים שבהם, הרי שהמרגלים יחזקו את ליבם של בני ישראל בכיבוש הארץ ולכן שלח את המרגלים מתוך בני ישראל ולא מהערב רב.

[81] אונקלוס + רש"י. אברבנאל: משה רבינו בכוונה שלח שנים עשר אנשים, איש לכל שבט שהיו נשיאים, כדי למנוע מהם מלחטוא. הרבה יותר קל שאדם אחד יחטא מאשר שנים עשר אנשים והיה פחות סביר שהנשיאים שעמדו בראש העם יחטאו וכן הסיבה ששלח איש אחד לכל שבט היא שאם משה רבינו לא היה שולח מרגלים משבטים מסוימים, היו אותם שבטים מפחדים שמא לא יאמרו להם אלו חלקי הארץ טובים ורק השבטים ששלחו את המרגלים יידעו מהם חלקי הארץ הטובים.

[82] דעת מקרא. אוה"ח: הפנייה של המרגלים היא מהדרך הישרה שבה הלכו עד עתה. הפנייה היא בכך שזממו להוציא את דיבת הארץ.

[83] אונקלוס. אלשיך: הכוונה היא שהמרגלים עלו אל ההר ללא כל קושי או מכשול.

[84] אונקלוס. רש"י: מלמד שהמרגלים הלכו בנחל אשכול בארבע שורות בצורה של שתי וערב כדי לרגל את הנחל באופן מקסימאלי. אוה"ח: בניגוד לבקשת בני ישראל ל"חפירה", לבדוק היכן הכנענים חופרים ומחביאים את האוצרות שלהם, המרגלים ריגלו ממש את ארץ ישראל, כלומר בדקו את טיב הארץ. מלבי"ם: בארבעים הימים הראשונים שמרו המרגלים את דבר שליחותם והם תכננו לחזור ולומר לבני ישראל שהארץ טובה. רק ביום הארבעים כאשר הם הגיעו לחברון שהייתה עיר מבוצרת מאוד, דבר שגרם להם להתפזר כדי שהם לא ייתפסו כמרגלים, החליטו המרגלים "לרגל" את הארץ ולא לתור אותה, כלומר, לומר לבנ"י את הקושי שבכיבוש הארץ. לכן, כשחזרו המרגלים מריגול העיר חברון, התאספו יחד והגיעו אל נחל אשכול, החליטו ביחד לומר שהארץ קשה לכיבוש. רש"ר: "וירגלו אותה" היינו שהם הלכו בה צעד אחר צעד כדי לברר את מהותה. בניגוד לאדם ההולך ממקום למקום, שאין תכלית בכל צעד שהוא עושה, הרי שהמרגל המברר את הדברים, לומר דבר חדש בכל צעד ושעל שעושה. אלשיך: הכוונה היא שמשה הזהיר אותם שלא ייכנסו כמרגלים אלא יעשו את עצמם כסוחרים וינסו לקנות מפירות הארץ בשווקים אך הם לא הקשיבו בקולו והתנהגו כמרגלים.

[85] אונקלוס.

[86] א"ע בפירושו הראשון. בפירושו השני עליו כתב שזהו הפירוש האמיתי כתב הא"ע שהכוונה לרדת היינו לרדת מהמקום שבו ריגלו המרגלים את הארץ דרומית יותר. ההליכה מצפון לדרום היא הירידה. רש"י פירש שהכוונה היא שהורידו את הפרות מא"י לחו"ל ומכאן שא"י גבוהה מכל הארצות.

[87] רש"י. רמב"ן כתב כאן כפירושו בפרשת שלח שכל המרגלים הודו שהארץ טובה אלא שהסיתו את עם שיראל לא להיכנס לארץ ע"י שהפחידו אותם מכח יושבי הארץ, ולאחר שראו שעם ישראל אינו שומע בקולם והולך אחרי כלב ויהושע, הסיתו אותם המרגלים בסתר בכך שאמרו להם שהארץ אינה טובה. רמב"ן אינו מקבל את פירושו של רש"י בין השאר משום שהוא סובר שלו היו עשרת המרגלים אומרים שהארץ אינה טובה, בדין היה שבני ישראל ישמעו בקולם ולא בקול יהושע וכלב, שהרי הם הרוב. אוה"ח ענה על קושיית רמב"ן שהקשה על דברי רש"י וכתב שגם לו היה המצב שרק שני מרגלים היו אומרים שהארץ טובה ושניתן לכובשה, בכל זאת היה ראוי להאמין להם למרות שהיו עשרה מרגלים שלא הסכימו לכך משום שה' הבטיח לכבוש את הארץ לפני בני ישראל. גם ספורנו כתב שכל המרגלים הודו שהארץ טובה. אוה"ח: יש לחלק בין צלע הפסוק האומר "וישיבו אותנו דבר" שהכוונה היא לעשרת המרגלים, אלא שהתורה לא רצתה לחזור על טענות השקר שלהם, לבין צלע הפסוק "ויאמרו" שאז התורה מדברת על טענות יהושע וכלב.

[88] אונקלוס.

[89] תרגום יונתן. ספורנו: בכך שלא רציתם לעלות לאחר ששמעתם את דברי המרגלים הראיתם שמטרתכם בשליחת המרגלים לא הייתה כדי לבדוק מהו החלק הטוב ביותר בארץ שאותו ניתן לכבוש, אלא רצונכם האמיתי היה לבדוק האם בכלל אתם יכולים לכבוש את הארץ וזאת מכיוון שלא האמנתם באמת בה' שהוא יכול לכבוש לפניכם את הארץ.

[90] אונקלוס. רש"י: התרסתם כנגד מאמרו של ה' לעלות לארץ ישראל. מלבי"ם: המרת פיו של ה' מתבטאת בכך שגם לו ה' היה מצווה את בנ"י להיהרג בשעת הכניסה לארץ, היה מוטל על בני ישראל לעשות כן. העמק דבר: כיבוש הארץ היה ציווי מאת ה', מצוות עשה, ובני ישראל רצו להימנע מלקיים אותה.

[91] אונקלוס וכן פירש א"ע. רש"י: הכוונה היא ללשון הרע. רשב"ם הביא את אותו הפסוק מספר משלי אותו הביא רש"י כדי להסביר מהו נרגן, אלא שכתב שהכוונה היא להתלהמות. בכך דומה רשב"ם יותר לפירוש אונקלוס מאשר לרש"י. מלבי"ם: הכוונה היא שהם הגיעו למסקנה של מינות וטענו שכל הסיבה שהקב"ה ברא את האדם היא רק כדי להרע לו. על פי טענה זו, ה' הוציא את בנ"י ממצרים כדי שהם יושמדו בידי האמורי ולא השאיר אותם במצרים שהרי המצרים לא היו משמידים את בנ"י משום שבנ"י היו העבדים שלהם.

[92] אונקלוס. רש"י: עם ישראל שנא את ה' ולכן טענו נגדו שהוא שונא אותם. לדברי רש"י ההוכחה של עם ישראל לכך שה' שונא אותם הייתה על עצם נתינת ארץ ישראל לבני ישראל כאשר בני ישראל העדיפו לקבל את ארץ מצרים משום שהמים במצרים אינם תלויים בגשמים. ספורנו: בני ישראל טענו שה' שונא אותם על שעבדו ע"ז במצרים. העמק דבר: בני ישראל היו בטוחים בכל מקרה שבניהם, הדור השני של יוצאי מצרים, יזכה לרשת את ארץ ישראל. אלא שהם טענו שהסיבה שה' הוציא את הדור הראשון של יוצאי מצרים היא כדי לגדל את הדור השני שהוא עתיד להיכנס לארץ ישראל. זאת הטענה של בני ישראל שה' שונא אותם: אין הכוונה שהוא שונא את כל בני ישראל, אלא שהוא שונא את הדור של יוצאי מצרים ומשתמש בהם רק כדי לגדל את הדור השני של יוצאי מצרים. לכן גם השתמשו בני ישראל בלשון שטפם יהיה לבז. הם לא התכוונו שהטף שלהם יושמד, אלא שהוא יהיה לבז בתקופה שבין הריגת הדור הראשון, אבותיהם, עד שהם עצמם יגדלו וינחלו את הארץ.

[93] אונקלוס.

[94] אונקלוס.

[95] אונקלוס. העמק דבר: זוהי הוכחה של בני ישראל לכך שה' שונא אותם. לו היה רוצה להכניסם לארץ ישראל, היה שולח דבר שיהרוג את כל הגיבורים בארץ, אלא שה' רוצה להשמיד את הדור שייכנס לארץ.

[96] רש"י וכתב שהמרגלים דיברו דרך הבאי.

[97] אונקלוס. א"ע: "לא תערצון" הכוונה היא גם כן לא לפחד ויש כאן מעין כפילות. מלבי"ם: לא תערצון נאמר ביחס לבנ"י שלא יחשבו את עצמם בתור חלשים וממילא שלא יישברו. "לא תיראון" נאמר ביחס אל יושבי הארץ שלא יאמרו עליהם שהם מאוד חזקים.

[98] רש"י.

[99] אונקלוס. העמק דבר: משה רבינו אומר לבני ישראל שה' אינו משמיד את יושבי הארץ בכוונה משום שהוא רוצה שהם ינגפו לפני בני ישראל כשם שה' השמיד את המצרים רק בים למרות שהוא היה יכול לעשות זאת הרבה לפני כן. אברבנאל: אמנם היה מתאים שמשה יאמר לבני ישראל דברים אלה עוד לפני שליחת המרגלים: ה' דואג לבני ישראל והולך לפניהם, אך גם לאחר שליחת המרגלים, יש בכך תועלת, למרות שעם ישראל היה פחות מוכן לקבל את הדברים לאחר שהם כבר שמעו את דברי המרגלים.

[100] רש"י. תרגום יונתן: יש לחלק בין "אשר ראית" לבין "אשר נשאך". לדברי תרגום יונתן אין הכוונה שבני ישראל ראו את הניסים שה' עשה להם, אלא הכוונה היא שבני ישראל ראו שהמדבר היה מלא בארס וכדי להגן עליהם נשא אותם ה' כך שלא נפגעו מפגעי המדבר.

[101] רש"י. ספורנו: לו ה' היה רוצה להתנקם בכם ושונא אתכם, הוא היה מניח אתכם בידי הנחשים והעקרבים שבמדבר.

[102] אונקלוס. אלשיך: הדבר הזה גרם לכם שלא להאמין. כלומר: מה שגרם לבני ישראל לא להאמין בה' הוא שהקב"ה הלך לפני בני ישראל בעמוד ענן ודאג להם במדבר כמו שעבד דואג לרבו ולא הפוך, ובני ישראל לקחו את הענווה של ה' למקום אחר והפוך ונכשלו באמונה בה' בגלל זה.

[103] רש"י. אוה"ח מפרש שהכוונה היא שבנ"י לא האמינו בה' על הניסים שעשה להם במדבר.

[104] אונקלוס. ספורנו: שמה רבינו רוצה לומר בדברים אלה שה' אוהב את בני ישראל ובגלל זה הוא דואג להם במדבר. העמק דבר: בני ישראל היו יכולים לטעון שה' באת אהב אותם במעמד הר סיני אך מכיוון שהם כבר הספיקו לחטוא במספר חטאים ה' הפסיק לאהוב אותם. לכן אמר משה רבינו לבני ישראל שה' הוא ההולך לפניהם יומם ולילה ואם כן ודאי הדבר שהוא לא הפסיק לאהוב אותם.

[105] רש"י.

[106] אונקלוס.

[107] ספורנו. אברבנאל: מדוע כתבה התורה שה' שמע את קול דברי בני ישראל? הרי ברור הדבר שה' שומע כל דבר. כמו כן קשה מדוע כתוב שה' קצף? הרי עונשיו של ה' אינם תלויים בכעס וחימה, וגם בעונשים שהקב"ה הביא על העולם דוגמת המבול וכדומה, לא מוזכר שה' קצף? אלא שהיו שלשה חטאים לבני ישראל: הפחד שלהם, בכך שהמרו את דבר ה' ולא רצו לעלות לארץ ישראל ובכך שהם אמרו דברים רעים על הקב"ה. מתוך שלשת החטאים, החטא שגרם לכך שה' יעניש את בני ישראל בעונש כל כך קשה היה השלישי: בכך שהם אמרו דברים רעים על ה'. לכן כתוב שה' שמע את קול דבריהם – דברי בני ישראל כנגד ה' הם שגרמו לכך שהם ייענשו וזהו גם מה שגרם לה' לקצוף על בני ישראל. שבועתו של ה' הייתה כדי למנוע בעד משה מלהתפלל על בני ישראל ולבטל את הגזירה. בפירוש נוסף שדחה כתב שהכוונה היא שה' שמע את מה שבני ישראל דיברו בינם לבין עצמם, כלומר: בני ישראל באהליהם דיברו נגד ה' והכניסה לארץ וה' שמע את דבריהם למרות שמשה לא שמע אותם.

[108] אונקלוס.

[109] אונקלוס. אלשיך: שבועת ה' נועדה למנוע מעונש קשה יותר. לפי מידת הדין הגיע עונש קשה יותר לעם ישראל לאחר חטא המרגלים, וה' נשבע שהעונש של בני ישראל יהיה רק שלא ייכנסו לארץ ולא עונש חמור יותר.

[110] אונקלוס. העמק דבר: מחלק את בני ישראל לכתות שונות כאשר לכל כת הייתה טענה אחרת לאחר שהם שמעו את דברי המרגלים. לפי הנצי"ב, כת זו שטענה שיושבי הארץ חזקים מהם לא היו ראויים באמת למות, מכיוון שבסך הכל הדעה שלהם הטעתה אותם, הייתה להם טעות בהבנת הדברים, אלא שבגלל שבדור היו אנשים שהיו רשעים ממש שכפרו ממש בה' והיו ראויים לעונש מיתה, גם אנשי כת זו מתו יחד איתם. כמו"כ מוסיף הנצי"ב ואומר שבדברים אלה לימד משה רבינו את כלל ישראל שבדורות הבאים עתידים לבא עליהם צרות, גם על אנשים שראויים בעצמם להינצל מהצרות, בגלל שיש ביניהם רשעים.

[111] א"ע. רש"ר: הסיבה שדוקא כלב הוזכר בתור אדם הנכנס לארץ למרות שגם יהושע נכנס לארץ וגם הוא היה נאמן לה' היא משום שנאמנותו של יהושע הייתה ברורה מאליו שהרי הוא היה תלמידו של משה רבינו. אזנים לתורה: הסיבה שיהושע לא הוזכר בתור אדם שייכנס לארץ היא משום שבתחילה לא הגיב נגד דברי המרגלים כפי שעשה כלב ורק בפעם השנייה שכלב הגיב לדברי המרגלים, הגיב גם יהושע. לכן גם כאן, מעין מידה כנגד מידה, לא הוזכר יהושע בתחילה ורק לאחר מכן הוזכר כאחד מהנכנסים לארץ.

[112] אונקלוס. אוה"ח: לכאורה לא מובן: אם כלב ייכנס לארץ, בוודאי שהוא יראה את הארץ ולשם מה הכפילות בפסוק? אלא ששכרו של כלב מורכב משני דברים שעשה: גם לא הצטרף לדברים הרעים שאמרו המרגלים על ארץ ישראל וגם אמר בעצמו דברים טובים. כנגד זה שלא הצטרף לדברי המרגלים, זכה לראות את ארץ ישראל, וכנגד שאמר דברים טובים זכה להיכנס לארץ ישראל. אלשיך: הסיבה שמשה רבינו נקט בלשון ראייתה הארץ ולא בלשון הכניסה לארץ היא מכיוון שמשה רבינו רצה להדגיש את הניגודיות בין השלשה: בני ישראל לא ייכנסו לארץ ולא יראו אותה, משה רבינו יראה את הארץ אך לא ייכנס אליה ואילו כלב גם ייכנס לארץ וגם יראה אותה. בפירוש נוסף כתב האלשיך שמשה רבינו בא להוציא מליבם של ישראל שגם הוא היה חלק מחטא המרגלים בכך ששילח אותם, ולכן אמר על עצמו שהוא כן יזכה לראות את הארץ לעומת שאר עם ישראל שלא יזכו בכך, וכדי לומר שכוונתו לא הייתה למעט את כלב אמר שכלב גם יראה את הארץ וגם ייכנס אליה וכוונתו הייתה למעט את עצמו שהוא יזכה רק לראות את הארץ אך לא להיכנס אליה.

[113] רש"י וכן פירש א"ע.

[114] אונקלוס.

[115] אונקלוס. העמק דבר: "אחרי ה'" משמעו שלא רק שהאדם עצמו לא חטא, אלא שגרם גם לאחרים שלא יחטאו. התורה אומרת כאן שכלב גרם לכך שגם יהושע יימשך אחריו ולא יחטא.

[116] רש"י. בעניין השאלה כיצד משה רבינו מאשים את בני ישראל בכך שהוא לא נכנס לארץ, הרי הוא לא נכנס לארץ בגלל חטא מי מריבה – עיין באוצר המפרשים. רמב"ן: הסיבה שמשה רבינו מזכיר את אי כניסתו לארץ היא כדי להסביר את שכרו של יהושע שגם לא השתתף בחטא המרגלים כמו כלב חברו, ושכרו להנהיג את עם ישראל נובע מכך שמשה רבינו נענש שלא להיכנס לארץ ישראל. הסיבה שמשה רבינו לא הזכיר את מגפת המרגלים וכן את עצם הוצאת הדיבה של המרגלים היא משום שמשה רבינו רצה רק להדגיש את חטאם של הרבים, את החטא של כלל ישראל, והוא אינו עוסק בחטאים פרטיים. חזקוני: הסיבה שמשה לא הזכיר את יהושע יחד עם כלב היא כדי להדגיש שבני ישראל בחטאם גרמו לכך שההנהגה תעבור ממשה ליהושע.

[117] אונקלוס.

[118] א"ע. תרגום יונתן: הכוונה היא לשימוש שיהושע שימש את משה בישיבה.

[119] אונקלוס.

[120] אונקלוס.

[121] אונקלוס.

[122] אונקלוס. אברבנאל: יש כאן ניגודיות. לעומת בני ישראל שבניהם כן יזכו להיכנס לארץ ישראל, הרי שמשה רבינו לא זכה שבניו ימשיכו את שררתו ויהושע הוא שינהיג את בני ישראל במקומם.

[123] א"ע. אולם א"ע סובר שרק על דרך הרוב דיבר הכתוב, כלומר: אותם שהיו קרובים לגיל עשרים כן ידעו להבחין בין טוב לרע, אלא שמי שהיה קטן יותר שהם רוב הטף, לא ידעו להבחין בין טוב לרע. לדבריו יוצא שהסיבה שהטף לא נענש אינו קשור לכך שלא היה להם דעת לחטוא, אלא כנראה שצריך לומר שיש כאן מעין מידה כנגד מידה: בגלל שבנ"י אמרו שהטף שלהם יהיה לבז, דווקא אותו הטף יזכה להיכנס לארץ ישראל.

[124] אונקלוס.

[125] אונקלוס.

[126] אונקלוס. אלשיך: ההבדל בין מתנה לנחלה היא שלמתנה יש הפסק ואילו לירושה אין הפסק. ה' אמר שהוא ייתן לבני ישראל את ארץ ישראל בתור מתנה, אך בגלל שהוא בטוח שבני ישראל יהיו צדיקים, הרי שארץ ישראל תהיה להם לירושה בלי הפסק.

[127] אונקלוס.

[128] רש"י. העמק דבר: הכוונה בפסוק זה היא שיש גזירה שבני ישראל לא יישבו במקום אחד בזמן שהם ינדדו במדבר והסיבה לכך היא משום שאם היו בנ"י יושבים במקום אחד היה אותו העם שהיו יושבים אצלו טוענים שה' אינו מכניס אותם לא"י משום שאין לו את היכולת לעשות כך. כמו"כ יש כאן רמז על שנות הגלות שבנ"י לא יהיו מקובצים במקום אחד אלא ינדדו ממקום למקום.

[129] אונקלוס. העמק דבר: בכל מקום שכתוב השורש ע.נ.ה. ללא שיש שאלה לפני כן הכוונה היא ללשון בכיה.  אזנים לתורה: כאן בני ישראל התוודו לפני משה במקום להתוודות לפני ה' כשם שהנוצרים ר"ל מתוודים לפני הכמרים. רק בפסוק מה' בני ישראל חוזרים ובוכים לפני ה' אך אז היה כבר מאוחר מידי משום שה' כבר נשבע על גזר הדין.

[130] אונקלוס.

[131] אונקלוס + רמב"ן. מלבי"ם: בכל שבני ישראל עלו אל ההר הם הראו שהם עדיין לא הבינו את שורש חטאם. בנ"י לא רצו להיכנס לארץ ישראל בגלל שהם פחדו מהמלחמה נגד יושבי הארץ והם לא הבינו שה' הוא הנלחם להם. גם כאן בנ"י עולים להילחם נגד יושבי הארץ למרות שה' לא איתם משום שהם חושבים שהמלחמה היא מלחמה טבעית.

[132] תרגום יונתן.

[133] רש"י וכן פירשו א"ע ורשב"ם. בפירושו השני כתב א"ע שהכוונה היא למידת "הין" כאשר כוונת בני ישראל הייתה לומר שבגלל דבר מועט כמו הין, הקב"ה כעס עליהם, וכעסו של הקב"ה אינו מוצדק. א"ע לא קיבל פירוש זה. רש"ר: "ותהינו" מלשון "הון", כלומר: בני ישראל היו בטוחים שיש להם את הכלים המספיקים כדי להילחם ביושבי הארץ. העמק דבר: "ותהינו" היינו "ותכינו". רד"ץ: ותהינו היינו שבני ישראל זלזלו ועלו אל ההר.

[134] אונקלוס. רש"י: אין הכוונה לציווי שלא לעלות אל ההר, אלא הפסוק נאמר כאן בדרך של אמירת העתיד: לא תהיה כאן עלייה, אלא תהיה כאן ירידה, כלומר שבנ"י ייפלו בקרב.

[135] אונקלוס.

[136] אונקלוס.

[137] אונקלוס.

[138] אונקלוס.

[139] אונקלוס. אוה"ח: הכוונה ברשעות בני ישראל היא שהם לא עלו אל ההר על ידי שחזרו בתשובה על חסרון האמונה בה', אלא הם עלו ללא תשובה שלימה.

[140] אונקלוס.

[141] א"ע. מלבי"ם: האמורי הוא החיבור בין הכנעני והעמלקי שישב בהר ובעמק. בנ"י ניגפו לפני יושבי ההר ולכן יושבי העמק לא התערבו במלחמה לאחר שראו שבנ"י נוצחו במלחמה. העמק דבר: האמורי הוא העם העיקרי שישב באותו מקום והכנעני והעמקלי היו מסופחים אליו. משך חכמה: העמלקי לא הוזכר משום שמשה ידע שבני ישראל יפחדו ממנו, בעוד שלא היה להם מה לפחד מסיחן ועוג שהרי עמים אלה הושמדו.

[142] א"ע. רש"י פירש שהאמורי היה מיד מת כשהיכה בעם ישראל כמו שהדבורה מתה מיד כשהיא עוקצת את האדם ובכל זאת האמורי יצא להילחם נגד בני ישראל. רס"ג: הדימוי הוא לעקיצת הדבורה. כשם שעקיצת הדבורה מזיקה, כך גם האמורי הזיק לבני ישראל. חזקוני הוסיף פירוש נוסף שהכוונה היא שכמו שכאשר דבורה אחת יוצאת לרדוף אחרי מישהו, כל הדבורים מצטרפות אליה, כך גם היה אצל האמורי: אחד מהם היה יוצא לרדוף אחרי בני ישראל וכולם היו מצטרפים אליו. כמו כן כתב שהאמורי לא הרגו אנשים מבני ישראל אלא רק הכו אותם ולכן התורה אינה מפרטת את מספר ההרוגים. אלשיך: הכוונה היא שהאמורי יצא להילחם בישראל ללא כלי נשק ונלחמו נגדם רק בקולם כמו שהדבורים מזמזמות. רד"ץ: הכוונה היא שהאמורי יצא להילחם נגדם בתקיפות ולאורך זמן ממושך. אזנים לתורה: הכוונה היא שכאשר אדם הולך לרדות דבש, הוא מדליק מדורה קטנה ומעלה עשן כדי למנוע מהדבורים מלעקוץ אותו. אולם, כאשר בא גנב לגנוב את הדבש, הוא אינו מעלה עשן כדי שלא יראו אותו, ואז הדבורים באות ועוקצות אותו. כך גם בני ישראל: לו היו נכנסים לרשת את הארץ כבעלים, היה עמוד הענן נוסע לפניהם ומונע מיושבי הארץ מלפגוע בהם. אולם לאחר שחטאו וה' לא רצה שייכנסו עכשיו לכבוש את הארץ, לא נסע עמוד הענן לפניהם ולכן בני ישראל הוכו.

[143] תרגום יונתן וא"ע. אונקלוס תרגם "ויכתו" מלשון "וטרדו". לכאורה הכוונה היא ללשון גירוש.

[144] א"ע בפירושו השני שהכוונה ב"חרמה" היא לפועל. בפירושו הראשון פירש שהכוונה היא לשם של מקום. העמק דבר: שני שלבים מוזכרים כאן בתיאורו של משה לגבי סופם של המעפילים. השלב הראשון הוא השלב של האמורי שהכה בבני ישראל כאשר תעשינה הדבורים. הכוונה היא שכשם שהדבורים אינן הורגות את מי שהם עוקצות אותו, כך האמורי לא הרג במעפילים, וזאת כדי שהמעפילים לא ירוויחו בכך שהם המרו את פי ה'. לו היו האמורי הורגים את המעפילים, הרי שהם היו מרוויחים את הקבורה בארץ ישראל ולו האמורי היו שובים את המעפילים, הרי שהם היו שמחים על כך שהם זכו להיכנס בכל זאת לארץ ישראל. לאחר שהאמורי רדף אחרי המעפילים, האדומים היו הורגים אותם במקום מרוחק מארץ ישראל.

[145] אונקלוס. רמב"ן: בפרשת שלח לא מוזכר שבנ"י חזרו לבכות אך עתה משה רבינו הזכיר זאת משתי סיבות: א. כדי לשבח את עם ישראל שהם חזרו בתשובה. ב. כדי להסביר לבנ"י שהחטא היה כ"כ גדול עד שלא היה ניתן לקרוע את גזר הדין שניתן בעקבותיו משום שהוא היה גזר דין שיש עימו שבועה. ספורנו מוסיף סיבה נוספת לכך שה' לא קיבל את תפילתם והיא שהיה כאן חילול ה'. סיבה נוספת שכתב ספורנו היא משום שבנ"י חזרו בתשובה רק מיראת העונש. מלבי"ם והעמק דבר: תשובת בני ישראל כן הועילה במקצת. בהתחלה הייתה הכוונה האלוקית שבנ"י ינועו וינודו לאורך כל שנות הנידודים במדבר. עתה הואילה תשובת בנ"י כדי שיישבו בקדש במשך תשע עשרה שנה ולא ינועו כל כך. בהעמק דבר הוסיף שמכאן יש ללמוד לאורך כל הדורות שאסור להתייאש מהתפילה, וגם אם התפילה לא תועיל לגמרי, מכל מקום תהיה בה תועלת מרובה.

[146] אונקלוס. רש"י: על ידי שבנ"י חטאו וגרמו לכך שה' לא יקבל את תפילותיהם, הם גרמו לכך שמידת הרחמים של ה' הפכה להיות מידת אכזריות. העמק דבר: ישנם שני אופני תפילה: כאשר האדם שופך את מרת ליבו ללא מילים (וע"ז נאמר אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני") ואז אין זה משנה גם תוכן הבקשות, והאופן הנוסף הוא שהאדם מבטא את בקשתו במילים. "ולא שמע ה' לקולכם" היינו שה' לא קיבל את מרת נפשם של בני ישראל, את הבכי ללא המילים "ולא האזין אליכם" היינו שגם את דברי התפילה עם התוכן ה' לא קיבל.

[147] אונקלוס.

[148] רשב"ם. רש"י מפרש: כנגד כל הימים אשר ישבתם בשאר המסעות, דהיינו: עם ישראל ישב בקדש במשך תשע עשרה שנה, ושאר מסעותיו במדבר היו תשה עשרה שנה, סה"כ עם ישראל היה במסעות במדבר שלושים ושמונה שנה. א"ע: הכוונה היא שבנ"י נענשו להישאר בקדש שנה אחת כנגד כל אחד מהימים שהמרגלים ריגלו את הארץ. על דבריו קשה לכאורה שהרי כד שליחת המרגלים עברה יותר משנה מצאת בנ"י ממצרים, וא"כ כיצד ייתכן לומר שבנ"י התעכבו בקדש ארבעים שנה? העמק דבר: בנ"י ישבו תשע עשרה שנה בקדש ברנע, במקום ממנו הם שלחו את המרגלים, ואילו בשנת הארבעים הם הגיעו לקדש של אדום.