דברים פרק כג

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר דברים פרק כג'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם יב' אדר תשע"ח

דברים פרק כג

(א) לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו אסור לאדם להתחתן עם אשת אביו, ואם הוא קידש את אשת אביו, הקידושין אינם תופסים,[1] וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו ואסור לאדם להתחתן עם שומרת היבם של אביו. שומרת יבם היא אישה שהייתה נשואה לאדם שמת ללא בנים, והיא מחכה להתייבם על ידי אח המת. במקרה ודוד של אדם מת ללא בנים ואביו צריך לייבם את אשתו, אסור לבן, לאחיין של המת, להתחתן איתה[2]: ס (ב) לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְקֹוָק אסור לאדם שהוא פצוע דכה או כרות שפכה להתחתן עם בת ישראל כשרה. פצוע דכה הוא אדם שביצים שלו נמעכו וכרות שפכה הוא אדם שנכרת הגיד שלו. לאדם זה מותר להתחתן רק עם גיורת או שפחה משוחררת[3]: (ג) לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְקֹוָק אסור לאדם ממזר להתחתן עם בת ישראל כשרה. ממזר הוא אדם שנולד מאיש ואישה שיש חיוב כרת על הקשר ביניהם,[4] גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְקֹוָק גם לאחר שעברו עשר דורות מקיום האיסור, אסור לממזר לישא אישה ישראלית כשרה[5]: (ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְקֹוָק אסור לאדם מהעם העמוני או מהעם המואבי להתחתן עם בת ישראל כשרה,[6] גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק עַד עוֹלָם גם לאחר עשר דורות, אסור להם להתחתן עם בת ישראל כשרה. לעולם אסור לעמוני או מואבי להתחתן עם בת ישראל כשרה[7]: (ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (אסור לעמוני ומואבי להתחתן עם בת ישראל כשרה) משום שכאשר יצאתם ממצרים והיה לכם קשה בדרך, הם לא הציעו לכם לחם ומים,[8] וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ ומואב פשע בדבר נוסף – הוא שכר את בלעם בן בעור מהמקום פתור שנמצא בארם נהריים על מנת לקלל אותך[9]: (ו) וְלֹא אָבָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וה' אלוקיך לא רצה לשמוע לקללתו של בלעם,[10] וַיַּהֲפֹךְ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה וה' אלוקיך הפך את קללתו של בלעם לברכה, במקום שבלעם יקלל אתכם – הוא בירך אתכם,[11] כִּי אֲהֵבְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ (ה' הפך את קללתו של בלעם לברכה) כיוון שה' אלוקיך אוהב אותך (את עם ישראל)[12]: (ז) לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם אסור לך לדרוש בשלומם ובטובתם לאורך כל התקופה שאתה חי. הכוונה שבמקרה של מלחמה נגד עמון או מואב, אסור להקדים ולהציע להם ברית שלום לפני שנלחמים איתם,[13] כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם (אסור לדרוש בשלומם של עמון ומואב) לעולם, לאורך כל הימים שאתה חי[14]: (ח) לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי אסור לך להרחיק לגמרי אדם מהעם האדומי מלהתחתן עם בת ישראל כשרה (כפי שמיד נראה בעז"ה), וזאת למרות שאדום מנעו מבני ישראל מלעבור בארצם על ידי שהם איימו שהם יילחמו נגד בני ישראל,[15] כִּי אָחִיךָ הוּא (אסור לך למנוע לגמרי מאדומי מלהתחתן עם בת ישראל כשרה) משום שהוא אחיך, וה' שמר לאדום זכות אבות שהיו בניו של אברהם ויצחק,[16] לֹא תְתַעֵב מִצְרִי אסור לך להרחיק לגמרי אדם מהעם המצרי מלהתחתן עם בת ישראל כשרה, וזאת למרות שהמצרים השליכו את הזכרים מבני ישראל אל היאור,[17] כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ (אסור למנוע לגמרי ממצרי מלהתחתן עם בת ישראל כשרה) מכיוון שהיית גר בארצו, ובשנות הרעב שהיו בתקופת יוסף, ניצלנו בזכותם[18]: (ט) בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק (אסור להרחיק לגמרי את האדומים והמצרים) אלא שהבנים שייוולדו להם לאחר שלשה דורות יוכלו להתחתן עם בת ישראל כשרה. לאחר שהאדומי או המצרי מתגיירים, אסור להם ולבניהם להתחתן עם בת ישראל כשרה. רק לנכד, שהוא דור שלישי לאדם שהתגייר, מותר להתחתן עם בת ישראל כשרה[19]: (י) כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ כאשר מחנה הצבא שלך ייצא למלחמה נגד אויביך,[20] וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (כאשר מחנה הצבא שלך ייצא למלחמה נגד אויביך) עליך להישמר מכל דבר רע שעלול לפגוע בקדושת המחנה[21]: (יא) כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה במקרה ובשעת המלחמה יהיה אדם שיהיה טמא מקרי שראה בלילה (והוא הדין לקרי שראה ביום אלא שדיבר הכתוב בהווה),[22] וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה עליו לצאת מחוץ למחנה (הכוונה למחנה לוויה),[23] לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה אסור לו להיכנס לתוך מחנה לוויה. הכפילות על צלע הפסוק הקודמת נועדה כדי לצוות על הדבר במצוות עשה ובמצוות לא תעשה[24]: (יב) וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם סמוך לשקיעת החמה, יטבול הטמא בטומאת קרי במים הכשרים לטבילה – במי מקווה,[25] וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה ולאחר שקיעת החמה ייכנס לתוך המחנה. כדי שיותר לבעל הקרי לחזור למחנה לויה עליו לטבול ולחכות עד לצאת הכוכבים שלאחר הטבילה[26]: (יג) וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה עליך לייחד מקום מחוץ למחנה,[27] וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ וכאשר תעשה את צרכיך – תצא למקום זה וכך לא תצטרך לעשות את צרכיך בתוך המחנה[28]: (יד) וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ יחד עם כלי הנשק האחרים שיהיו לך, צריך להיות גם יתד (ששימושו יבואר מיד),[29] וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וכאשר תצא לשבת בחוץ (כפי שראינו בפסוק הקודם שאדם שעושה את צרכיו יוצא מחוץ למחנה),[30] וְחָפַרְתָּה בָהּ תחפור בור באדמה (על ידי היתד),[31] וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ (לאחר שתסיים) תחזור ותכסה את הצואה שלך[32]: (טו) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ (עליך להרחיק מהמחנה את הטומאה והצואה) משום ששכינתו של ה' הולכת בתוך המחנה שלך,[33] לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ (ה' הולך בתוך המחנה שלך) על מנת להציל אותך ולמסור את אויביך לפניך,[34] וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ ולכן המחנה שלך צריך להיות קדוש (משום ששכינתו של ה' הולכת בתוכה),[35] וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר ואסור שה' יראה במחנה שלך דבר מגונה (כמו הטומאה או הצואה),[36] וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ (אסור שה' יראה במחנה שלך דבר מגונה) משום שאם הוא יראה דבר מגונה, הוא עלול לחזור בו מכוונתו להיטיב לך[37]: (טז) לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אסור לך להסגיר עבד יהודי של גוי שברח מהאדון שלו,[38] אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו (אסור לך להסגיר) עבד שניצל מאדונו על ידי שהוא ברח ממך[39]: (יז) עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ העבד שברח יישב בתוכך,[40] בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ העבד שברח יבחר מקום בתוך אחד מהערים שלך ששם יהיה לו טוב, ושם הוא יישב.[41] העבד יוכל לבחור לו מקום לשבת בו ושם הוא יהיה בן חורין,[42] לֹא תּוֹנֶנּוּ אסור לך להונות אותו במילים, אסור לך לפגוע בו[43]: (יח) לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אסור שתהיה מבנות ישראל אישה שהיא מופקרת ומזומנת לזנות,[44] וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכן אסור שיהיה גבר מבני ישראל שיהיה מזומן למשכב זכר[45]: (יט) לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר אסור לך לקיים נדר שנדרת ולהביא לבית ה' אלוקיך, למשכן ולמקדש, את הדברים הבאים: א. אתנן זונה – בהמה שניתנה לזונה בשכר המעשה. ב. מחיר כלב – בהמה שניתנה לך עבור כלב שמכרת,[46] כִּי תוֹעֲבַת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם שהרי שניהם, שכר הזנו ומחיר הכלב, מרוחקים לפני ה', ואין זה ראוי להביא אותם לשם קרבן[47]: (כ) לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל אסור ללווה ללוות כסף או דברי מאכל בריבית. כאשר אדם לווה ומתחייב להחזיר יותר ממה שלווה, נחשב הדבר לריבית. התורה אסרה על הלווה ללוות בריבית בנוסף לאיסור על המלווה להלוות בריבית,[48] נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ אסור לך ללוות על דבר שמלווים בריבית (למשל: אבני בנין)[49]: (כא) לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ מותר לך להלוות בריבית לגוי, אך אסור לך להלוות בריבית ליהודי,[50] לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ על ידי שתלווה לאדם מישראל ללא ריבית ובכך תעשה חסד, ה' אלוקיך יברך אותך בכל מה שתעשה עם ידיך,[51] עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (ה' יברך אותך) על הארץ שאתה נכנס לרשת אותה, ה' יברך אותך על אדמת ארץ ישראל[52]: (כב) כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כאשר אתה תנדור לפני ה' אלוקיך. הכוונה לקרבנות או לכספים שאדם מתחייב על ידי נדר להביא לבית המקדש,[53] לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ אסור לך לאחר מלשלם את הנדר, אסור שיעברו שלושה רגלים מעת שנדרת ועד שתביא את הנדר,[54] כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ שהרי ה' אלוקיך יתבע ממך את הנדר (אם לא תביא אותו בזמן),[55] וְהָיָה בְךָ חֵטְא וה' יעניש אותך (אם לא תביא את הנדר בזמן)[56]: (כג) וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר וכאשר תימנע מלנדור,[57] לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא (כאשר תימנע מלנדור) לא יהיה לך עונש. התורה אמרה שיש עניין בנדרים כדי שאדם יזרז את עצמו לקיים מצווה ולהביא קרבן לבית המקדש. אך אם יש חשש שלא יקיים את הנדר, עדיף לאדם להימנע מלנדור וכך לא תיווצר מציאות שהוא יעבור על הנדר שלו (אולם הוא יכול להביא את הקרבנות לבית המקדש גם ללא נדר)[58]: (כד) מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ מה שיוצא משפתיך – עליך לשמור ולעשות, עליך לקיים את הנדרים שאתה נודר,[59] כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ כמו שדיברת בפיך ונדרת לפני ה' אלוקיך – כך עליך לעשות[60]: (כה) כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ כאשר פועל ישתכר לעבוד בכרם חברו,[61] וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ (כאשר פועל ישתכר לעבוד בכרם חברו) מותר לך (לפועל) לאכול כמה ענבים שאתה רוצה,[62] וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן אך אסור לתת ענבים לתוך הכלים. התורה התירה לפועל לאכול את הענבים בכרם, אך אסור לו להוציא ענבים אל מחוץ לכרם[63]: ס (כו) כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ: ס

 

[1] אונקלוס + רש"י. תרגום יונתן פירש לפי ר' יהודה שמדובר על אנוסת או מפותת אביו. באופן דומה פירש גם א"ע וכך הסביר את הסמיכות בין הכתוב כאן למה שנאמר לעיל.

[2] רש"י וכתב שלמרות שיש בכל מקרה איסור "ערות אחי אביך", התורה חזרה על כך כדי לחייב אדם בשני לאוים, וגם כדי להסמיך איסור זה לאיסור של ממזר, ללמדנו שממזר נוצר רק מחייבי כרת (כמו דינו של מי שמתחתן עם שומרת יבם של אביו). רשב"ם: התורה חזרה על מצווה זו כדי לומר שמי שנולד ממנה נחשב לממזר.

[3] רש"י ועיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טז.

[4] רש"י. בהסבר פירוש המילה ממזר, כתב תרגום יונתן שהמילה באה מלשון זרות וכתב שראשי התיבות של ממזר הוא מלשון "מום זרע רע". א"ע: פירש גם הוא שהכוונה מלשון זרות ודחה פירוש שהכוונה היא לאומה שנקראה בשם זה, אולם לא ייתכן שהמקרא יקרא לאדם מישראל "ממזר" בשעת הישועה, שהרי אין זה ראוי בשעת הישועה להזכיר את גנותו של אדם. בסוף דבריו התייחס לתרגום על הפסוק בספר זכריה. רמב"ן: כתב שהמילה ממזר מקורה במילה "מוזר", דהיינו: איננו יודעים מהיכן הוא הגיע. בדרך כלל כאשר נולד ממזר, ההורים שלו יתכחשו אליו.

[5] אונקלוס.

[6] רש"י.

[7] אונקלוס.

[8] אונקלוס + רש"י. רש"י כתב שהיה כאן עניין נוסף שנלמד מהמילה "דבר", והכוונה היא לעצה שמואב יעצו להחטיא אתכם בדבר בלעם. רמב"ן: שואל שהרי כתוב שכאשר בני ישראל פנו אל סיחון בבקשה לעבור בארצו, בני ישראל שאלו "אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי ... והמואבים היושבים בער". אם כן, משמע שהמואבים כן נתנו לבני ישראל אוכל ומים? רמב"ן דחה את התירוץ שאמנם המואבים מכרו לבני ישראל אוכל ומים, אך היה מצופה מהם לתת את האוכל בחינם. על כך שאל הרמב"ן – גם בני עשיו מכרו את האוכל, ואם כן מדוע התורה הרחיקה רק את מואב? לאחר מכן הביא את דברי א"ע בפרק ב שכתב שבני ישראל עברו דרך הר שעיר ודרך ער שהיה עיר של מואב, אלא שהם לא עברו דרך עיקר הארץ של שעיר ושל מואב. גם את הפירוש הזה דחה, משום שכתוב שבני ישראל לא נתנו לבני ישראל לעבור בגבולו, משמע שהוא לא נתן להם לעבור בכלל. לכן מפרש רמב"ן שהטענה למואב איננה שלא קידמה את בני ישראל בלחם ומים, אלא שהוא שכר את בלעם בן בעור. הטענה כלפי עמון היא שהם לא קידמו את בני ישראל בלחם ומים. שני העמים האלה היו כפויי טובה על שהם ניצלו בזכותו של אברהם ולכן אסור להם לבא בקבל ה'. לפירושו, מוזכרים שני עניינים בפסוק, וכל עניין שייך רק לאחד העמים. מואב כן קידמו את בני ישראל בלחם ומים ומכרו להם אלא שהם שכרו את בלעם לקלל את ישראל. עמון לא שכרו את בלעם אבל הם לא קידמו את בני ישראל בלחם ומים. ספורנו: גם עמון וגם מואב לא קידמו את בני ישראל, אלא שמואב מכרו לבני ישראל ועמון אפילו לא מכרו. אוה"ח: כתב גם הוא שהיה מצופה מעמון ומואב לקדם את בני ישראל בלחם ומים בגלל מידת הכרת הטוב לאברהם אבינו. בהמשך דבריו כתב שהיו שלשה דרשות בח"ל לגבי צורת המיעוט של עמוני ולא עמונית. א. מכך שכתוב "מואבי" ו "על דבר". ב. מכך שכתוב רק עמוני. ג. מכך שכתוב "על דבר" עיי"ש בדבריו.

[9] ספורנו.

[10] אונקלוס. אוה"ח: היה צריך לכאורה להיות כתוב "ולא שמע"? אלא הכוונה היא שלמרות שהיה מקום לשמוע מצד החיטאים של בני ישראל לקללתו של בלעם, בכל זאת ה' לא עשה כן.

[11] אונקלוס + א"ע.

[12] אונקלוס.

[13] רמב"ן בפירושו הראשון. בפירושו השני שכתב עליו שהוא דרך הפשט הסביר שהכוונה היא שאסור להתחבר אליהם. רש"י: למרות שיש מצווה לדרוש בשלומם של העמים שנכנעים תחתיך – אסור לעשות כן לעמון ומואב.

[14] אונקלוס. תרגום יונתן: הפסוק מחדד שגם אם הם מתגיירים הדבר אסור.

[15] אונקלוס + רש"י.

[16] רמב"ן.

[17] אונקלוס.

[18] רמב"ן.

[19] אונקלוס. רש"י: מכאן לומדים שהמחטיא את האדם קשה מההורגו, שהרי המואבים החטיאו את בני ישראל ונאסרו לגמרי לבא בקהל ה' ואילו המצרים והאדומים שרצו להרוג את בני ישראל נאסרו רק למשך שלושה דורות.

[20] אונקלוס. א"ע: כאשר בני ישראל היו במדבר, הארון היה מוקף במחיצות (הכוונה למחיצות המשכן). אולם, כאשר בני ישראל יצאו למלחמה, הארון היה יוצא ממקומו ולכן חלה חובה לנהוג קדושה יתירה במעמדו. פרשה זו נאמרה כאן משום שכאשר בני ישראל יצאו למלחמת מדין, הייתה חובה להישמר בדברים שעלולים לפכוע בקדושת הארון.

[21] אונקלוס. תרגום יונתן הביא כדוגמאות את העבודה הזרה ואת גילוי העריות. רש"י יש להיזהר דווקא בשעת המלחמה משום שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. באופן דומה ביאר גם אוה"ח. רמב"ן: האזהרה חלה במיוחד בשעת מלחמה משום שאדם נוהג לחטוא יותר בשעת המלחמה. בשם הספרי כתב שהכוונה לעבירות כמו ע"ז, ג"ע, שפיכות דמים וקללת ה' שגורמים להסתלקות השכינה מישראל וללשון הרע שגורם מחלוקת בעם ישראל.

[22] רש"י.

[23] אונקלוס.

[24] רש"י. רמב"ן: על דרך הפשט הכוונה היא לאסור את בעל הקרי משהיה גם בתוך מחנה ישראל משום שה' משרה את שכינתו בתוך מחנה ישראל ומכאן ניתן ללמוד שצריך להרחיק מהצורה בכל מקום שמתפללים. אולם, חז"ל דרשו שהכוונה למחנה לויה.

[25] רש"י. א"ע: כתב שפירוש "לפנות ערב" מלשון הפסוק "כי פנה היום" שמשמעו שהטבילה תהיה לפני הערב, ןהשלב השני הוא ביאת השמש, הוא יכול להיכנס למחנה, ומכאן ראיה לדברי חז"ל מדובר בטבילה לפני הערב שמש. בשם המכחישים כתב שלפני ערב פירושו לאחר שקיעת החמה. בסוך דבריו הביא פירוש שהכוונה לתחילת שקיעת השמש.

[26] אונקלוס.

[27] אונקלוס. רש"י: מחוץ לענן. רמב"ן: גם איסור הצואה לפי חז"ל נועד למנוע מצב שבו יקראו קריאת שמע או יתפללו יהיה דבר נמאס. לשיטתו, מצוה זו היא מצווה מבוארת העוסקת בעניין קדושת מחנות הצבא. בהסבר עניין הצואה כתב שהצואה איננה כמו טומאה שבוקעת ונכנסת למקומות שונים, אלא היא אסורה בגלל שהיא מאוסה והיא מולידה גנאי בנפש, ועל ידי זה משתבש כוונת הלב. א"ע: גם פסוק זה מהווה הוכחה שמדובר ב"מחנה קטן" (מחנה שיש בו הארון), שהרי יש ציווי לשלוח מחוץ למחנה רק את המצורעים והזבים. אדם שטמא רק ליום אחד אינו מצווה לצאת מחוץ למחנה משום שהוא אינו מטמא.

[28] תרגום יונתן.

[29] אונקלוס. תרגום יונתן: כתב היכן צריך לצרף את היתד, האם שיהיה חגור כמו החרב או שיהיה ליד המקום שבו יוצא הרעי.

[30] אונקלוס.

[31] אונקלוס.

[32] אונקלוס.

[33] אונקלוס. רשב"ם: גם הארון עם ספר התורה היה יוצא עם בני ישראל למלחמה.

[34] אונקלוס.

[35] אונקלוס.

[36] רש"י. א"ע: אסור שה' יראה דבר מגונה בין בדיבור ובין במעשה.

[37] אונקלוס. תרגום יונתן: הוא עלול לסלק את שכינתו מתוכך. א"ע: הוא לא יילך לפניך. ספורנו: יש כאן משום מידה כנגד מידה. אתה הפנית את עורפך אל ה' בכך שלא חסת לכבודו, ולכן הוא כביכול יפנה את אחוריו אליך.

[38] אונקלוס ורש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שגם אסור להסגיר עבד כנעני של יהודי שברח מחוץ לארץ אל ארץ ישראל. תרגום יונתן: אסור למכור עבד גוי למי שעובד עבודת כוכבים. א"ע: העבד ברח אל מחנה ישראל לכבוד שכינתו של ה' ויהיה חילול ה' אם נסגיר אותו חזרה לאדוניו. ספורנו: ציווי זה נכתב כאן משום שלאחר שהפסוקים עסקו בדיני המחנה, עברו הפסוקים לעסוק בנושאים המצויים במחנה של המלחמה, כגון בריחת עבדים ודיני קדישה.

[39] אונקלוס.

[40] אונקלוס.

[41] אונקלוס.

[42] רמב"ן וכתב שני טעמים למצווה זו: א. כדי שהעבד יעבוד את ה' יחד אתנו. ב. כדי שהעבד לא יסגיר סודות לאויב.

[43] תרגום יונתן.

[44] רש"י. אונקלוס: אסור שבת ישראל תתחתן עם עבד משום שאין הקידושין תופסים בו, ולכן הדבר נחשב לבעילת זנות. רמב"ן הקשה על רש"י: א. הרי לכאורה אין איסור לאו על אישה פנויה להיבעל בצניעות, היות שכתוב שהאיסור הוא שהאישה תהיה מזומנת. ב. הרי גם הנבעל בחדרי חדרים חייב כרת ואם כן מדוע היה צורך לומר שחייב דווקא כאשר היה מזומן לכך. ג. מדוע יש תוספת של מילים "מבנות ישראל" ו"מבני ישראל"? אלא שהציווי כאן הוא על בית דין שלא יניחו לאחת מבנות ישראל שתשב על הדרך לצורך זימה, וכן בגבר. רמב"ן סובר שזו גם כוונתו של אונקלוס אלא שצירף לכאן דין נוסף שגם כאשר האישה התחתנה עם עבד או האיש התחתן עם אמה, הדבר אסור. בשם הספרי כתב שהחיוב למנוע את הקדשה והקדש הוא רק על אנשים מבני ישראל. רק בעבודה זרה צוו בני ישראל למנוע את חטאי הגויים. בהסבר המילה קדש כתב שיש אומרים שהכוונה מלשון זימון, אבל הוא עצמו פירש שהכוונה היא שמי שפורש מזנות נקרא קדוש. גם הקידוש לסעודה כתב שאינו מלשון הזמנה אלא מלשון קדושה משום שמי שקורא לאנשים לאכול אתו מוודא שהם פרשו מטומאה.

[45] רש"י. אונקלוס: אסור שאדם מישראל יתחתן עם אמה. רשב"ם: אסור לו לבוא על נשים רבות בלא כתובה וקידושין. רק אם היא מיוחדת לו כפילגש, הדבר מותר.

[46] אונקלוס + רש"י. רמב"ן: הזונות חושבות שעל ידי שהן יקיימו מצוות בשכר שלהן, הדבר יכופר להן. את איסור מחיר הכלב הסביר משום שהציידים מגדלים כלבים מפחידים ונוראיים.

[47] אונקלוס. רש"י: "גם" בא לרבות גם שינוי בהם. לדוגמא: אם ניתן לזונה חיטים כשכר, אסור להביא לבית המקדש את הקמח שנטחן מהם. רמב"ן: דברי רש"י האוסרים גם את השינוי תלויים במחלוקת תנאים. אלא "גם" בא להוסיף את הקטן על הגדול. האיסור הגדול הוא האיסור של מחיר זונה, אבל גם האיסור הקטן, מחיר כלב, אסור. פירוש נוסף: כשם שהמומים אסורים לקרבן, גם בהמות אלו אסורות לקרבן.

[48] רש"י. רמב"ן: כתב גם הוא שהאיסור בפסוק זה על הלווה, וזו מצווה מבוארת ממה שכתוב בסוף ספר ויקרא, שם אסרה התורה על המלווה להלוות בריבית. התורה אסרה את ההלוואה בריבית על הלווה, למרות שאין איסור על אדם להשחית את רכושו בדרכים אחרות, משום שהחטא הזה הוא חטא מצוי. רשב"ם: לפי הפשט מדובר במלווה. גזל גוי אסור אבל ריבית לגוי מותרת משום שהדבר נעשה על דעת שניהם. ספורנו: ציווי זה כתוב כאן משום שלאחר שה' הזהיר להיזהר מהדברים שגורמים לסילוק השכינה מישראל, הוא ציווה על קיום דברים שגורמים להשראת שכינה בישראל כמו הצדקה, גיטין, השמירה מצרעת וכו'. א"ע: ציווי זה כתוב כאן משום שהאיסור להסגיר עבד אל אדוניו לא כולל איסור של הלוואה בריבית אליו.

[49] אונקלוס + רמב"ן וכתב שהצורך בציווי זה נועד להוציא מליבנו שאיסור ריבית קיים רק במקרה שחיי אדם תלויים בו.

[50] רש"י וכתב שהתורה כתבה "ולאחיך לא תשיך" כדי לעבור עליו בשתי מצוות לא תעשה. אוה"ח: ייתכן שהתורה גם רצתה לאסור להלוות לגוי דרך יהודי במקרה והוא אינו מכיר את הגוי או שאין לו משכון של הגוי. כמו"כ למד מפסוק זה שאפילו לגוי אסור להלוות פעמים רבות, שמא הוא יתמיד באיסור זה. ספורנו: תיתן לנכרי את הריבית שלווית. א"ע: כאשר כתוב "תשיך", הכוונה היא גם ללווה וגם למלווה, לעומת תשך בצירי, שם הכוונה רק למלווה.

[51] רמב"ן. ספורנו: על ידי שתקיים את ההסכם עם הנכרי ולא תחלל את ה', ה' יברך אותך.

[52] אונקלוס.

[53] עיין רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד. א"ע: מצווה זו נכתבה כאן משום שכבר כתוב איסור להביא אתנן זונה לקיום הנדר.

[54] רש"י ועיין משניות מסכת ראש השנה, פרק א משנה א, שניסן נחשב ראש השנה לרגלים, כך שאם נדר להביא לפני שבועות, יוכלו לעבור עליו חמישה רגלים בלי שיעבור על "בל תאחר".

[55] אונקלוס.

[56] א"ע. אונקלוס: הכוונה לחט כלפי ה'. אוה"ח: חטא הינו חיסרון והתורה כתבה כאן שבעוון נדרים האדם יהיה חסר משום שכתוצאה מאי קיום הנדר ימותו בניו ואשתו.

[57] אונקלוס. אוה"ח: כאשר תימנע מלתת צדקה, הדבר אמנם יגרום לחיסרון של ממון, אבל הוא לא יגרום לך עצמך להיות חסר על ידי שבניך ואשתך ימותו.

[58] רמב"ן. כמו"כ כתב שהאדם היה יכול לחשוב שיש עניין רק בכוונה שלו לנדור, גם אם הוא אינו עושה כן, והתורה באה לשלול זאת ומצווה שאם אדם איננו יכול לקיים את נדרו – עדיף שלא ינדור.

[59] אונקלוס. תרגום יונתן: "מוצא" פירושו "שבועה". רש"י: התורה כתבה את הציווי בלשון עשה כדי לומר שאדם מתחייב בעשה ובלא תעשה על אי קיום מצווה זו. אוה"ח: "תשמור" מלשון המתנה. על האדם להמתין מלנדור עד שהוא יודע שהוא יוכל לקיים את הנדר. אפשרות נוספת לביאור הפסוק על פי אוה"ח הוא שכאשר האדם אינו נודר, אלא חושב בליבו ומקיים את הנדר, הרי שנחשב הדבר כאילו שהוא נדר וקיים את הנדר.

[60] אונקלוס. אוה"ח פירש באופן שונה ממה שפירש ת תחילת הפסוק וכתב שכאשר אדם נודר בלב, הוא מוציא את הנדר בשפתיו גם בלי לשים לב ולכן עליו לקיים את הנדר. א"ע: כאשר אדם נודר, יש בכך גם נדבה משו שעצם הנדר הוא נדבה. אבל כאשר אדם נודב, הוא יכול לנדב גם ללא נדר. כמו"כ כתב שכאשר אדם הוציא בשפתיו נדר, הוא לא יכול לחזור בו.

[61] אונקלוס + רש"י.

[62] רש"י.

[63] אונקלוס. רש"י: מכך שהתורה השתמשה בלשון "ואל כליך לא תתן". לומדים שהתורה התירה לקחת ענבים רק בשעת בצירה, אבל כאשר אדם חורש או עוסק במלאכה אחרת – אסור לו לקחת ענבים.