דברים פרק לד

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר דברים פרק לד'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם יג' אדר תשע"ח

דברים פרק לד

(א) וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ משה רבינו עלה מערבות מואב להר נבו, כמו שה' ציווה אותו בסוף פרשת האזינו, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה (משה עלה אל) פסגת הר נבו,[1] אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ הר נבו נמצא במזרחה של העיר יריחו, וַיַּרְאֵהוּ יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ ה' הראה למשה את כל ארץ ישראל. ועכשיו מפרטת התורה מה ה' הראה למשה:[2] אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן ה' הראה למשה את כל ארץ הגלעד עד לנחלת שבט דן: (ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן וכן הראה ה' למשה את כל נחלת שבטי נפתלי, אפרים ומנשה, וכן את נחלת שבט יהודה עד לים התיכון[3]: (ג) וְאֶת הַנֶּגֶב וכן הראה ה' למשה את הנגב, וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר וכן הראה ה' למשה את כל הכיכר שנמצאת בבקעת יריחו עד למקום שנקרא צוער: (ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו ה' אמר אל משה: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה זאת הארץ שאמרתי לכל אחד מהאבות שאתן אותה לזרעם, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר הראיתי לך, משה, את הארץ, אך לא תעבור את הירדן כדי להיכנס אליה: (ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְקֹוָק משה עבד ה' מת בהר נבו שבארץ מואב על פי ציווי ה'[4]: (ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר ה'[5] קבר את משה בשיפולי הר נבו שנמצא בארץ מואב מול בית פעור,[6] וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה אין אף אדם שיודע את המקום המדוייק שבו נקבר משה עד היום הזה, עד לזמן בו כתב יהושע את שמונת הפסוקים האחרונים של ספר התורה[7]: (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ משה רבינו היה בן מאה ועשרים (120) שנים בשעה שמת, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ העין של משה לא הפכה להיות כהה, אלא משה ראה בעינו כפי שראה בה בימי צעירותו,[8] וְלֹא נָס לֵחֹה לא שלט ריקבון בלחלוחית של משה, אלא תואר פניו נשאר שלם למרות זקנותו[9]: (ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם בני ישראל בכו על מותו של משה במשך שלשים יום במקום שנקרא "ערבות מואב", וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה לאחר שלשים יום, הסתיימו ימי הבכי על משה רבינו[10]: (ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו יהושע בן נון היה מלא ברוח חכמת ה', מכיוון שמשה רבינו סמך את ידיו על יהושע,[11] וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל שמעו בקולו של יהושע בן נון, וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בני ישראל קיבלו את יהושע למנהיג עליהם, כמו שציווה ה' את משה[12]: (י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה לא היה עוד נביא בישראל כמו משה (התורה מונה כאן ארבעה דברים המבדילים בין נבואתו של משה לנבואת שאר הנביאים), 1) אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק פָּנִים אֶל פָּנִים כיוון שמשה היה יכול לדבר עם ה' בכל עת שרצה, לעומת שאר הנביאים שלא היו יכולים לבחור מתי הם רוצים לדבר עם ה'[13]: (יא) 2) לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ (וכן לא היה עוד נביא בישראל) שעשה אותות ומופתים לישראל, כמו שעשה משה לפרעה ולמצרים[14]: (יב) 3) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה (וכן לא היה עוד נביא בישראל) שקיבל את הלוחות בידיו,[15] 4) וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (וכן לא היה נביא נוסף) שעשה ניסים כמו שעשה משה במדבר הגדול והנורא[16]:

 

[1] אונקלוס.

[2] אונקלוס. רש"י: ה' הראה את כל מה שיקרה בארץ לאורך ההיסטוריה.

[3] אונקלוס. רש"י: היום האחרון.

[4] א"ע. רש"י: במיתת נשיקה.

[5] רש"י, וכתב גם את דעת ר' ישמעאל שהכוונה היא למשה שקבר את עצמו.

[6] דעת מקרא.

[7] א"ע בפירושו הראשון ובאנת יש מחלוקת בחז"ל האם יהוש הוא שסיים לכתוב את שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה או שמשה כתב אותם לפני מיתתו.

[8] אונקלוס.

[9] אונקלוס ורש"י.

[10] אונקלוס.

[11] אונקלוס וא"ע. ר"י בכור שור: כיוון שמשה רבינו לימד את יהושע את החכמות.

[12] ספורנו וחזקוני. נצי"ב: גם בימות יהושע השתכחו הלכות ויהושע חידש את ההלכות וקלע לציווי שה' ציווה את משה באותם מצוות.

[13] רש"י. רמב"ן: לא היה נביא שה' גידל אותו והתגלה אליו פנים בפנים.

[14] רמב"ן.

[15] רש"י. אונקלוס: היד התקיפה שלו. א"ע: הניסים שעל ים סוף. רמב"ן: זו מידת הדין.

[16] רש"י. א"ע וספורנו: מעמד הר סיני. רמב"ן: זו מידת הרחמים.