ויקרא פרק ב

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר ויקרא פרק ב'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם י' אדר תשע"ח

ויקרא פרק ב

א. מנחת סולת:

(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיקֹוָק כאשר אדם יקריב מנחה בתור קרבן לה',[1] סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ הקרבן של אדם זה יהיה מנחת סולת כפי הדינים אשר יתבארו. התורה אומרת שאם אדם אמר סתם "הרי עליי מנחה" והוא לא פירש איזו מנחה עליו להביא, הוא מביא מנחת סולת משום שזוהי המנחה הראשונה שהוזכרה בדיני המנחות. מנחה זו נקראת "מנחת סולת" משום שהיו מביאים אותה ללא אפיה או טיגון, בניגוד למנחות האחרות המוזכרות בהמשך. הסולת היא קמח מובחר העשוי מחיטים ולכל מנחה יש להביא לפחות עישרון אחד של סולת (עשירית האיפה),[2] וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן בעל המנחה שופך על המנחה שמן בכמות של "לוג" לכל עישרון סולת שהביא. את השמן שופכים על המנחה בסדר הבא: תחילה שופך לכלי שמן בכמות "כזית" (שלב זה נקרא "מתן שמן בכלי"), לאחר מכן שופך לכלי את כל הסולת, לאחר מכן שופך לכלי את כל השמן חוץ משיעור "כזית" שמשאיר בכלי השמן (שלב זה נקרא "שמן לבלילה"), מערבב את הסולת והשמן ולאחר מכן שופך פנימה את כזית השמן שנשאר בכלי (שלב זה נקרא "יציקת שמן"). כלל הפעולות הכרוכות בשפיכת השמן על המנחה נקראים "יציקה" וערבוב השמן והסולת נקרא "בלילה". היציקה והבלילה כשרות בזר,[3] וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה בעל המנחה נותן קומץ של לבונה על צד אחד של הסולת (שבלולה עם השמן). הלבונה היא סוג בושם המופק מעץ שנקרא "לבונה"[4]: (ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים בעל המנחה יביא את מנחתו לצאצאים של אהרון הכהן המשמשים ככהנים.[5] לאחר שבעל המנחה נותן את המנחה לכהן, הכהן ניגש עם המנחה לקרן הדרומית מערבית של המזבח, נוגע עם הכלי שבו נמצא המנחה בקרן לרגע אחד, ולאחר מכן מסיר את הלבונה לצדדים,[6] וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ (לאחר ההגשה) הכהן קומץ מהמנחה על ידי שהוא ממלא את הנפח שנוצר מקיפול שלוש האצבעות שלו. שלב זה בהבאת המנחה נקראת "קמיצה" והיא כשרה רק בכהנים, אולם קמיצה מותרת בכל מקום בעזרה. לאחר הקמיצה, נותן הכהן את מה שקמץ לתוך כלי שרת (שמוחזק על ידי כהן אחר),[7] מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ הכהן ממלא את קמיצתו מהסולת ומהשמן אך אינו מכניס לתוך הקומץ את הלבונה. הלבונה לא נכללת בקמיצה אך הכהן היה מקטיר את כל הלבונה על המזבח לאחר שהיה מקטיר את הסולת והשמן.[8] כדי להקטיר את הלבונה, הכהן היה מלקט אותה מתוך הכלי שהביא בעל המנחה (כזכור, לתוך כלי זה יצקו את השמן ואת הסולת ואת הלבונה ומתוך כלי זה קמץ הכהן את הסולת והמנחה ללא לבונה). לאחר ליקוט הלבונה היה הכהן מוליך את הכלי עם הקומץ ואת הלבונה למזבח, מגיע לקרן הדרומית מערבית (על ידי שהיה מקיף את המזבח במקום הילוך רגלי הכהנים) ומולח שם את הקומץ והלבונה,[9] וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה הכהן יעלה על גבי המזבח החיצון את האזכרה. האזכרה כוללת את הסולת והשמן שהכהן קמץ ונמצא בכלי השרת, וכן את הלבונה שהכהן ליקט לאחר הקמיצה. הסיבה שהקמיצה והלבונה נקראים אזכרה היא משום שעל ידי העלאתם למזבח, הבעלים נזכר לטובה לפני ה',[10] אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק (על ידי הקרבת המנחה כהלכתה) המנחה תתקבל ברצון לפני ה'[11]: (ג) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה מה שנשאר מהמנחה, כלומר: הסולת והשמן שלא עלו בקמיצה ונותרו בכלי שהביא בעל המנחה. הנותר מהמנחה נקרא גם "שיירי מנחה",[12] לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו (הנותר מהמנחה) יינתן לאהרון ולבניו הכהנים,[13] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק (למרות שלכהנים מותר לאכול את שיירי המנחה, עדיין) המנחה נחשבת לקודש קדשים ואסור להם לאכול את חלקם לפני שהעלו למזבח את האזכרה[14]:

 

סיכום שלבי הבאת מנחת סולת:

  • יציקה ובלילה. בתחילה שופך כזית שמן, לאחר מכן שופך את כל הסולת, שופך את כל השמן חוץ מכזית, בולל ושופך את השמן בכמות כזית שנשארה בכלי.
  • נתינת לבונה.
  • הגשה לקרן דרומית מערבית ונגיעה במזבח.
  • קמיצה.
  • ליקוט לבונה.
  • הולכה למזבח ומליחה.
  • הקטרת המנחה.

 

ב. מנחת מאפה תנור:

(ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר ואם תקריב קרבן מנחת מאפה תנור. אדם מתחייב במנחה זו על ידי שהוא אומר "הרי עליי מנחת מאפה תנור" וישנם שני אופנים בהבאתה: מנחת מאפה תנור חלות ומנחת מאפה תנור רקיקין. מנחה זו היו אופים בתנורים שהיו בבית המקדש בעזרת ישראל,[15] סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן האופן הראשון שבו ניתן להביא את מנחת מאפה תנור הוא מנחת מאפה תנור חלות. הכהן היה מכין את המנחה על ידי שהיה לוקח את הסולת ובולל (מערבב) אותו יחד עם השמן, מוסיף מים פושרים ומכין בצק עבה. בשעת הכנת הבצק היה צריך למנוע את החמצתו משום שאסור להקריב חמץ על גבי המזבח. את הבצק היו מחלקים לעשר חלות לפני האפייה,[16] וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן האופן השני שבו ניתן להביא את מנחת מאפה התנור הוא על מנחת מאפה תנור רקיקין. באופן זה, הכהן אינו בולל את הסולת עם השמן, אלא מערבב את הסולת יחד עם מים פושרים, מכין את הבצק בצורה דקה (מעין מצות, ומכאן שמה) ולאחר האפייה מושח (מורח) שמן על גבי המצה. גם כאן היו מחלקים את המנחה לעשר מצות לפני האפייה. בשני האופנים של הכנת מנחת מאפה תנור יש לפורר את המנחה לחתיכות קטנות של כזית וכך היה ניתן לקמוץ את המנחה:

 

סיכום שלבי הבאת מנחת מאפה תנור חלות:

  • יציקה ובלילה. כאן היו שופכים בבת אחת את כל הסולת ואת כל השמן לכלי אחד ובוללים.
  • שפיכת מים פושרים.
  • חלוקת הבצק לעשר חלקים (כל עישרון היה צריך לחלק לעשר חלות). הכנת גושי חלות מהבצק.
  • אפייה.
  • פתיתה לחתיכות של כזית והעברתם לכלי שרת.
  • נתינת הלבונה על הפתיתים מהצד.
  • הגשה לקרן דרומית מערבית ונגיעה במזבח.
  • קמיצה.
  • ליקוט לבונה.
  • הולכה למזבח ומליחה.
  • הקטרת המנחה.

 

סיכום שלבי הבאת מנחת מאפה תנור מצות:

  • יציקה ובלילה. כאן היו שופכים בבת אחת את כל הסולת מוסיפים מים פושרים ומערבבים.
  • חלוקת הבצק לעשר חלקים (כל עישרון היה צריך לחלק לעשר חלות). הכנת מצות דקות מהבצק.
  • אפייה.
  • משיחת המצות בשמן (מחלוקת אם מושח פעם אחר פעם עד שמסיים את כל השמן או שמושח פעם אחת ככף יוונית ושאר השמן נאכל לכהנים).
  • פתיתה לחתיכות של כזית והעברתם לכלי שרת.
  • נתינת הלבונה על הפתיתים מהצד.
  • הגשה לקרן דרומית מערבית ונגיעה במזבח.
  • קמיצה.
  • ליקוט לבונה.
  • הולכה למזבח ומליחה.
  • הקטרת המנחה.

 

 

ג. מנחת מחבת:

(ה) וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ ואם תקריב מנחת מחבת לשם קרבן. אדם מתחייב במנחה זו על ידי שהוא אומר "הרי עליי מנחת מחבת". המחבת שבבית המקדש דומה להבדיל למחבת שבכלי המטבח, דהיינו, שאינו כלי עמוק, ולכן מה שמטוגן בו יוצא קשה יותר מטיגון בכלי עמוק,[17]  סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן יש לבלול את הסולת יחד עם השמן. אמנם, במנחת מחבת לא היו מערבבים את כל השמן והסולת יחד, אלא היו נותנים בתחילה שמן בשיעור "כזית", לאחר מכן היו שופכים את כל עישרון הסולת, שופכים כמעט את כל השמן שנשאר בכלי חוץ משיעור "כזית" שהיו משאירים בכלי, ואת השמן בשיעור כזית שנותר בכלי היו שופכים לאחר אפיית המנחה ופתיתתה,[18] מַצָּה תִהְיֶה על המנחה הנאפית להיות מצה ואסור לה להחמיץ[19]: (ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים (לאחר האפייה) יש לחלק את המנחה לפתיתים בגודל "כזית",[20] וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן (לאחר הפתיתה) שופכים את כזית השמן שנותר בכלי,[21] מִנְחָה הִוא מנחת מחבת הינה קרבן מנחה[22]:

 

ד. מנחת מרחשת:

(ז) וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ ואם תקריב מנחת מרחשת לשם קרבן. אדם מתחייב במנחה זו על ידי שהוא אומר "הרי עליי מנחת מרחשת". המרחשת היא כלי עמוק שהיה בבית המקדש שהיו מטגנים בו, וממילא מה שהיו מטגנים בו היה יוצא רך,[23] סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה יש לבלול את הסולת יחד עם השמן. גם במנחת מרחשת לא היו מערבבים את כל השמן והסולת יחד, אלא היו נותנים בתחילה שמן בשיעור "כזית", לאחר מכן היו שופכים את כל עישרון הסולת, שופכים כמעט את כל השמן שנשאר בכלי חוץ משיעור "כזית" שהיו משאירים בכלי, ואת השמן בשיעור כזית שנותר בכלי היו שופכים לאחר אפיית המנחה ופתיתתה:

 

סיכום שלבי הבאת מנחת מחבת ומנחת מרחשת:

  • יציקה ובלילה. בתחילה שופך כזית שמן, לאחר מכן שופך את כל הסולת, שופך את כל השמן חוץ מכזית ובולל.
  • הוספת מים פושרים ולישת הבצק.
  • חלוקת הבצק לעשר חלקים (כל עישרון היה צריך לחלק לעשר חלות). הכנת חלות מהבצק.
  • אפייה במחבת או מרחשת (לפי מה שהתחייב בנדר).
  • פתיתה לחתיכות של כזית והעברתם לכלי שרת.
  • שופך את כזית השמן שנותר בכלי השמן.
  • נתינת הלבונה על הפתיתים מהצד.
  • הגשה לקרן דרומית מערבית ונגיעה במזבח.
  • קמיצה.
  • ליקוט לבונה.
  • הולכה למזבח ומליחה.
  • הקטרת המנחה.

 

ה. סדר הקטרת המנחה (בכל המנחות):

(ח) וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיקֹוָק אתה תביא את המנחה שבחרת מבין רשימת המנחות (סולת, מאפה תנור, מחבת או מרחשת) לבית המקדש,[24] וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן בעל הקרבן יקריב את מנחתו אל הכהן, יגיש את מנחתו אל הכהן,[25] וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ הכהן מגיש את המנחה לקרן הדרומית מערבית של המזבח[26]: (ט) וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ הכהן מרים מהמנחה את האזכרה. כפי שראינו, האזכרה מורכבת מהקמיצה ומהלבונה,[27] וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה הכהן יעלה את האזכרה על גבי המזבח,[28] אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק (על ידי הקרבת המנחה כהלכתה) המנחה תתקבל ברצון לפני ה'[29]: (י) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה מה שנשאר מהמנחה, כלומר: הסולת והשמן שלא עלו בקמיצה ונותרו בכלי שהביא בעל המנחה. הנותר מהמנחה נקרא גם "שיירי מנחה",[30] לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו (הנותר מהמנחה) יינתן לאהרון ולבניו הכהנים,[31]  קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק (למרות שלכהנים מותר לאכול את שיירי המנחה, עדיין) המנחה נחשבת לקודש קדשים ואסור להם לאכול את חלקם לפני שהעלו למזבח את האזכרה[32]:

 

ו. דיני המנחה (בכל המנחות):

(יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק כל מנחה שתקריבו לה' כקרבן,[33] לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ (כל מנחה שתקריבו לה' כקרבן) לא תחמיץ. התורה אוסרת שהמנחה תחמיץ וכדי למנוע את ההחמצה הכהן צריך ללוש את הבצק משעת שפיכת השמן והמים ועד לאפייתה,[34] כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ (אסור שהמנחות יהיו חמץ) משום שכל שאור וכל דבש שגורמים לחימוץ (הדבש כולל גם דבש דבורים וגם פירות מתוקים),[35] לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק (כל שאור וכל דבש) לא תעלו על המזבח לשם קרבן לפני ה'[36]: (יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיְקֹוָק מותר לכם (הכהנים) להקריב את השאור והדבש רק כקרבן ראשית.[37] השאור מוקרב בקרבן שתי הלחם שמקריבים בחג השבועות והפירות המתוקים מוקרבים כשמביאים ביכורים,[38] וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אולם גם בקרבנות אלה (שתי הלחם וביכורים) לא יעלו השאור והדבש על גבי המזבח כדי שיתקבלו לרצון, אלא הם מונפים לפני המזבח ולאחר מכן נאכלים על ידי הכהנים[39]: (יג) וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח עליך למלוח כל מנחה שמוקרבת, יש לפזר מלח על כל מנחה המוקרבת על המזבח,[40] וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ אסור לך לבטל את מלח הברית מעל הקרבנות.[41] למלח נלווה תואר של "ברית" משום שבשעת בריאת העולם, כאשר הקב"ה הפריד את המים העליונים מהמים התחתונים, הוא כרת ברית עם המים התחתונים שהם יוקרבו על גבי המזבח במלח שימלחו את הקרבנות,[42] עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח יש למלוח כל קרבן שעולה על המזבח, כולל קרבנות בהמה[43]:

 

ז. מנחת העומר:

(יד) וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיקֹוָק כאשר תקריב לפני ה' מנחת ביכורים. מנחת ביכורים היא מנחת העומר המוקרבת ביום השני של פסח,[44] אָבִיב יש להביא את מנחת הביכורים מהשעורים שמתבשלים ראשונות, בתחילת הקציר,[45] קָלוּי בָּאֵשׁ יש לייבש את השעורים המוקרבות למנחת ביכורים על ידי קולים אותם באש. גרעיני השעורים היו עדיין לחים וללא ייבוש לא היה ניתן לטחון אותם. לשם כך היה כלי מיוחד, "אבוב של קלאים" (מעין לוח נחושת שהיו בו חורים), והיו מפזרים את גרעיני השעורים על האבוב בעודו על האש,[46] גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל יש לטחון את גרעיני השעורים בעוד שהתבואה לחה,[47] תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ כך תקריב את מנחת הביכורים (שעורים שמתבשלות בתחילת הקציר שקולים אותם באבובים וטוחנים אותם כשהם לחים)[48]: (טו) וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן יש לתת שמן על מנחת העומר. גם כאן יש לתת את השמן בשלושה שלבים: תחילה שופך לכלי שמן בכמות "כזית" (שלב זה נקרא "מתן שמן בכלי"), לאחר מכן שופך לכלי את כל הסולת, לאחר מכן שופך לכלי את כל השמן חוץ משיעור "כזית" שמשאיר בכלי השמן (שלב זה נקרא "שמן לבלילה"), מערבב את הסולת והשמן ולאחר מכן שופך פנימה את כזית השמן שנשאר בכלי (שלב זה נקרא "יציקת שמן"),[49] וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה (לאחר ערבוב קמח השעורים והשמן) יש לשים לבונה על מנחת העומר.[50] לאחר ששם את הלבונה, היה הכהן עושה פעולות נוספות המיוחדות למנחת העומר. פעולות אלה יפורטו בסיכום שלבי הבאת מנחת העומר בסוף הפרק,[51] מִנְחָה הִוא מנחת העומר הינה קרבן מנחה[52]: (טז) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הכהן מעלה על גבי המזבח את ה"אזכרה" של מנחת העומר,[53] מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ האזכרה כוללת את הקמיצה של קמח השעורים והשמן כאשר בקמיצה זו לא הייתה כלולה הלבונה. אולם, כמו בשאר המנחות, גם כאן כללה האזכרה גם את הלבונה שלוקטה מעל גבי המנחה, אִשֶּׁה לַיקֹוָק מנחת העומר מוקרבת לשם קרבן לפני ה'[54]:

 

סיכום שלבי הבאת מנחת העומר:

  • יציקה ובלילה. בתחילה שופך כזית שמן, לאחר מכן שופך את כל הסולת, שופך את כל השמן חוץ מכזית ובולל ולאחר מכן מוסיף את שאר השמן.
  • הוספת לבונה.
  • לאחר הקרבת קרבן התמיד ביום ט"ז ניסן, הנפת מנחת העומר בצד המזרחי של המזבח.
  • הגשה לקרן דרומית מערבית ונגיעה במזבח.
  • קמיצה.
  • ליקוט לבונה.
  • נתינת הלבונה על הקומץ.
  • הולכה למזבח ומליחה.
  • הקטרת המנחה.

 

 

[1] אונקלוס. רש"י: הסיבה שהתורה השתמשה כאן בלשון נפש היא משום שבדרך כלל העני הוא שמקריב מנחה והקב"ה אמר שהוא מעלה עליו כאילו הקריב את נפשו. רשב"ם: מנחה מלשון מתנה ודורון.

[2] רש"י.

[3] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יג' הלכה ה'.

[4] רש"י. רש"י במקום כתב שני לימודים מהפסוק המלמדים אותנו שיש להבדיל בין השמן ששופכים ממנו על כל הסולת ללבונה ששופכים ממנו רק מעט. א. "ונתן עליה לבונה" הוא ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. ב. השמן נבלל ונקמץ עימו ולכן נותנים ממנו על כולו. הלבונה אינה נקמצת עם המנחה ולכן נותנים ממנה על מקצתה.

[5] אונקלוס.

[6] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יג' הלכה יב'.

[7] רש"י וכתב שצריך שהסולת ימלא בדיוק את הנפח, לא יבצבץ מתוך האצבעות וגם לא יהיה חסר מהאצבעות. רמב"ן מסביר את דברי חז"ל שמקמיצה ואילך צריך להיעשות על ידי כהנים שהכוונה היא מבין העבודות המוזכרות בפסוק, קמיצה היא העבודה הראשונה שצריכה להיעשות דווקא על ידי כהן, אך בסדר העבודות, הגשה קודמת לקמיצה והיא צריכה להיעשות על ידי כהן. א"ע: קמיצה היינו מלשון אסיפה ובלשון חז"ל הסביר שהכוונה היא לכך שהכהן אוסף את אצבעותיו לתוך אגרופו.

[8] רש"י + א"ע.

[9] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יג' הלכה יב'.

[10] רש"י ומדבריו עולה שהאזכרה כוללת רק את הקמיצה. ולא את האזכרה וזוהי כדעת ר"ש בתורת כהנים אולם דעת תנא קמא (וכך ההלכה) היא שהאזכרה כוללת גם את הלבונה. משכיל לדוד: רש"י פירש דלא אליבא דהלכתא משום שפשט הפסוק משמע שהאזכרה כוללת דבר אחד "אזכרתה" ואם הייתה כוללת שני דברים היה צריך להיות כתוב "אזכרותיה". אוה"ח בפסוק י': למרות שצריך להעלות גם את הלבונה יחד עם הקמיצה, התורה כאן בכוונה הפרידה בין השניים כדי ללמדנו שאם הקריב רק את הקמיצה ולא את הלבונה, אין זה מעכב את אכילת השיריים על ידי הכהנים. רשב"ם: "אזכרתה" מלשון זכר אך נקרא כן משום הלבונה העולה למעלה לזיכרון. א"ע פירש בשני אופנים. או מלשון זכר והאות א' נוספת או מלשון ריח.

[11] אונקלוס.

[12] אונקלוס.

[13] אונקלוס. רש"י: אהרון הוזכר כאן יחד עם בניו כדי ללמדנו שהכהן הגדול נוטל חלק בראש בלי להתחלק עם שאר הכהנים ואילו כהן הדיוט נוטל חלק אך זאת רק על ידי חלוקה עם שאר הכהנים.

[14] רש"י.

[15] רש"י. כמו"כ הביא את מחלוקת חז"ל האם היו משתמשים בכל השמן שהיו מביאים כדי למשוח את המנחה, וזאת על ידי שהיה מושח וחוזר ומושח, או שמא היו רק מושחים את המנחה פעם אחת במעין כ' יוונית ושאר השמן היה נאכל לכהנים. אוה"ח: "וכי" נאמר כדי ללמדנו שאין ציבור מביאים מנחת מאפה תנור כשם שאינם מביאים מנחת סולת וכן כדי ללמדנו שיש להביאל בונה גם במנחה זו למרות שלא נזכרה.

[16] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יג' הלכות ח' – ט' + רש"י וכתב שכל המנחות האפויות נקמצות על ידי פתיתה וכולן באות עשר חלות. א"ע הסתפק בביאור המילה "חלות" האם הכוונה לעבות (כפי שכתבנו למעלה בביאור) או שהכוונה היא לעגולות.

[17] רש"י. א"ע: "מחבת" מלשון "מחבוא" (הת' במקום ה') והכוונה היא לקערה שהייתה מוכנסת לקערה נוספת.

[18] רש"י + רמב"ם

[19] אונקלוס.

[20] רש"י.

[21] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יג' הלכה ו'.

[22] אונקלוס. רמב"ן בפירושו לפסוק יא': כתוב "מנחה הוא" אך קוראים "מנחה היא" משום שהנקבה בכלל הזכר בכח.

[23] רש"י. א"ע הסתפק אם משמעות המילה "מרחשת" היא מלשון טיגון או מלשון קולות ורעשי הטיגון.

[24] רש"י.

[25] רש"י ובא למעט שהבעלים עצמם יקריבו את המנחה על גבי המזבח.

[26] רש"י.

[27] רש"י אצלנו כתב שהאזכרה הינה הקמיצה ואינה כוללת את הלבונה ועיין במה שכתבנו בהערות לפסוק ב' בשם המשכיל לדוד ובשם אוה"ח.

[28] אונקלוס.

[29] אונקלוס.

[30] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שהתורה כפלה פסוק זה (שהרי כתבה אותו גם בפסוק ג') היא כדי ללמדנו שאת שיירי המנחות מותר לאכול בדבש. אולם לגבי אכילת השיריים בחמץ הסתפק אם לוקה או שלוקה רק על אפיית המנחה כחמץ. בהסברו השני כתב שהפסוק בא למדנו שהשיריים נאכלים לכהנים למרות שלא התקיימו חלק מהמצוות הנוגעות למנחה: הגשה, המלחה והקטקת הלבונה. הדבר נלמד מכך שהפסוק נכתב לאחר מנחת סולת (בפסוק ג') שם לא נאמרה הגשה, ומכאן שההגשה אינה מעכבת את אכילת השיריים (ובכך חולק אוה"ח על הראב"ד שכתב שהלימוד נלמד מייתור ו').

[31] אונקלוס. רש"י: אהרון הוזכר כאן יחד עם בניו כדי ללמדנו שהכהן הגדול נוטל חלק בראש בלי להתחלק עם שאר הכהנים ואילו כהן הדיוט נוטל חלק אך זאת רק על ידי חלוקה עם שאר הכהנים.

[32] רש"י בפסוק ג'.

[33] אונקלוס.

[34] אונקלוס.

[35] א"ע וכתב שהשאור והדבש גורמים לחימוץ ולכן הם אסורים וכתב שיש מפרשים דבש כדבש תמרים ופירות מתוקים. ועיין רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ה' הלכה א'. רש"י ורשב"ם פירשו שדבש היינו פירות מתוקים. רמב"ן: צלע זה של הפסוק בא להוסיף על האיסור שנאמר בתחילת הפסוק. בתחילת הפסוק נאמר שאסור להקריב חמץ ועתה נאמר שיש לוודא שגם הקומץ לא תוקרב לחמץ. בהסבר הטעם לאיסור השאור והדבש הביא רמב"ן את דברי הרמב"ם שהסביר שהתורה אסרה את הקרבתם משום שהיו מקריבים אותם לעבודה זרה. רמב"ן בפרק ז' פסוק יד' כתב שהתורה לא כתבה שבקרבן תודה מביאים חמץ משום שאין לחמי החמץ של קרבן התודה עולים על גבי המזבח, אלא הם ניתנים לכהן לאכול. בהסבר נוסף כתב שהתורה הוציאה מהכלל רק את דין הדבש משום שהיא כתבה ליד דין איסור הבאת הדבש גם את הדין שביכורים באים מהדבש ובדרך אגב כללה התורה גם את איסור השאור. אך באיסור החמץ שמפורש בעוד מקומות לא כתבה התורה את כל היוצאים מהכלל, כשם שלא כתבה בדין שבת שכל מחלליה יומת "חוץ מעבודת הקרבנות", וזאת למרות שמותר וצריך להקריב קרבנות בשבת, וכן לא כתבה התורה את היבמה בתור יוצא מהכלל לעניין "ערות אשת אחיך".

[36] אונקלוס. בעל הטורים: הסיבה שהתורה אסרה את השאור היא משום שיצר הרע דומה לשאור והדבש אסור משום שיצר הרע מתוק לאדם כדבש. כלי יקר: הדבש מסמל את הצרכים החיוניים של האדם והשאור את יצר הרע. שניהם נצרכים לאדם בתחילת דרכו שבלעדיהם העולם לא יתקיים ולכן כקרבן "ראשית" הם מותרים. אולם, להקריב אותם כקרבן לה' – אסרה התורה. רק ליום מתן תורה התירה התורה להביא את שתי הלחם משום שהתורה תרפא את יצר הרע, והביכורים מותרים כדבש משום שהם מסמלים שכל האכילות יהיו על טהרת הקודש, וזאת על ידי שהאכילה הראשונה שלו היא במצוות ביכורים.

[37] רמב"ן.

[38] רש"י.

[39] א"ע.

[40] אונקלוס. רמב"ן כתב שלוש הסברים לחיוב הקרבת מלח על המנחות (שלשתם מתאימים גם להסבר חיוב מליחת קרבנות): א. משום שעובדי ע"ז היו נמנעים ממליחת קרבנותיהם. ב. משום שזהו גנאי אם לחם ה' יהיה תפל (וכך פירש א"ע את עניין הברית במלח – עיין בצלע הפסוק הבא). ג. על דרך הסוד. כמו"כ כתב שפסוק זה נאמר בלשון יחיד (בניגוד לפסוק יב' שנאמר בלשון רבים) משום שהוא מדבר אל בעל המנחה שעליו למלוח את קרבנו ושמליחה כשרה בזר. כלי יקר: חובת ההמלחה נועדה משום שיש במלח שני הפכים: יסוד האש ויסוד המים, מידת הדין ומידת הרחמים, ועל ידי המלח כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים.

[41] אונקלוס.

[42] רש"י. א"ע: הברית היא שבשר הקרבנות לא יהיה תפל ולכן יש להקריב אותם לאחר שהומלחו. רמב"ן: הביא את דברי א"ע ולאחר מכן הביא את פירוש א"ע על פירוש ברית במתנות כהונה שם פירש שהכוונה היא שהמלח מחריב את הארץ וכתב על פירוש זה שאין לו משמעות. לכן פירש שהמלח נוצר על ידי שריפת מים וכשם שהמים מקיימים את העולם והאש מכלה את העולם והמלח כלולה מבין שני הדברים האלה, כך גם השכינה הקדושה כוללת את מידת הרחמים (המיוצגת על ידי המים) ואת מידת הדין (המיוצגת על ידי האש).

[43] רש"י.

[44] רש"י וכתב שהמילה "ואם" לא באה לומר שיש רשות אלא מנחה זו היא חובה. אוה"ח: נאמר "ואם" כדי לומר לנו שאם יגיע זמן הקרבת מנחת העומר, עלינו לנהוג כפי שמצווה בפסוקים. א"ע: אין כאן זום חובה ואין לנתק את מנחת הביכורים משאר המנחות הבאות מנדבה, אלא שכאן מדובר על אדם שהביא בנדבה מנחה של ביכורים. רמב"ן: "אם" כמשמעו, משום שהתורה לא ציוותה להקריב מנחת ביכורים עכשיו, אלא היא התכוונה לומר שבעתיד, כאשר אתה תקריב מנחת ביכורים, עליך להקריבו על פי הציווי המוזכר. בפירושו השני כתב שמנחת ביכורים תלויה בכיבוש הארץ שתלויה במעשי בני ישראל ולכן מוזכרת כאן מילת התנאי "ואם" – אם תזכה לכבוש את הארץ ולבסוף להביא מנחת ביכורים, אז תקריב את המנחה באופן הזה.

[45] רש"י עפ"י שפ"ח.

[46] רש"י.

[47] רש"י.

[48] אונקלוס.

[49] בגמרא במסכת מנחות דף עד' עמוד ב' מובא שכל המנחות נותנים את השמן באופן זה חוץ ממנחת מאפה תנור.

[50] אונקלוס.

[51] רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז' הלכות יא' – יב'.

[52] אונקלוס. רמב"ן בפירושו לפסוק יא': כתוב "מנחה הוא" אך קוראים "מנחה היא" משום שהנקבה בכלל הזכר בכח.

[53] אונקלוס.

[54] אונקלוס.