ויקרא פרק ג

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר ויקרא פרק ג'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם י' אדר תשע"ח

ויקרא פרק ג

א. שלמי בקר:

(א) וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אם האדם המקריב קרבן מקריב קרבן שלמים,[1] אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אם האדם מקריב את קרבן השלמים מבהמות ממשפחת הבקר,[2] אִם זָכָר אִם נְקֵבָה מותר למקריב קרבן השלמים להקריב את הקרבן זכר או נקבה (כפי שראינו לקרבן עולה מותר להקריב רק העל חיים שהוא זכר ובקרבן שלמים התורה מתירה להקריב זכר או נקבה),[3] תָּמִים על קרבן השלמים להיות "תמים", ללא מום,[4] יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְקֹוָק בעל הקרבן יביא את קרבנו לפני ה' (לאוהל מועד ולבית המקדש)[5]: (ב) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ בעל הקרבן סומך את שתי ידיו על הבקר שהביא לשם קרבן שלמים,[6] וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד בעל הקרבן (או שליח שלו) ישחט את קרבן השלמים בפתח המשכן ובבית המקדש שוחט את קרבן השלמים בעזרה (עזרת כהנים ועזרת ישראל). בניגוד לקרבן העולה שמותר לשחטו רק בצפון המזבח, קרבן שלמים מותר בשחיטה בכל העזרה,[7] וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב הכהנים צאצאי אהרון זורקים את דם קרבן השלמים מסביב למזבח. זריקת דם השלמים נעשית באופן זהה לזריקת דם העולה: הכהן הולך על רצפת העזרה ומוליך את הדם במזרק עד שהוא מגיע לפינה הצפון מזרחית של המזבח, וזורק בכח את הדם מהכלי לעבר פינת המזבח (מתחת לחוט הסקרא) כך שהדם מתפשט לקיר המזבח הצפוני ולקיר המזבח המערבי. לאחר מכן ממשיך הכהן להוליך את הדם לפינה הדרום מערבית של המזבח וחוזר וזורק את הדם פעם נוספת מהכלי לעבר הפינה הדרום מערבית של המזבח (מתחת לחוט הסיקרא) כך שהדם מתפשט לקיר הדרומי ולקיר המערבי של המזבח. זריקה זו נקראת "שתיים שהן ארבע" משום שעל ידי הזאת דם הקרבן בשתי פינות של המזבח, הדם מתפשט לכל ארבעת קירות המזבח[8]: (ג) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיקֹוָק הכהן יקריב מקרבן השלמים על גבי מערכת האש שעל המזבח את הדברים הבאים:[9] 1) אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב את החלב שמכסה את החלק שבבהמה שנקרא "קרב". הקרב כולל את כל איברי העיכול. החלב שמכסה את הקרב מכסה את כל איברי העיכול יחד,[10] 2) וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וגם את החלב שנמצא על הקרב. חלב זה מפוזר בחתיכות קטנות על איברי העיכול השונים של הבהמה[11]: (ד) 3) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן וגם את שתי הכליות יחד עם החלב שעליהן,[12] 4) אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וגם את החלב שעל הכסלים, על שריר המותניים והבטן,[13] 5) וְאֶת הַיֹּתֶרֶת וגם את היותרת. גוף הבהמה מחולקת לשניים על ידי וילון שמפריד בין החלק הקדימי והאחורי. את הוילון מקיפה רצועת בשר אדומה (והיא נראית כטבעת) והיא נקראת "יותרת",[14] עַל הַכָּבֵד יחד עם היותרת, מקריב הכהן גם חתיכה קטנה של הכבד של הבהמה,[15] עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה (הכהן יקריב את היותרת עם חלק מהכבד) וזאת בנוסף לכליות שכבר הוציא והקריב[16]: (ה) וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה צאצאי אהרון הכהנים יעלו על גבי המזבח את קרבן השלמים. כאמור, בקרבן השלמים מעלים רק את חמשת האיברים שהוזכרו לעיל,[17] עַל הָעֹלָה הכהן יקריב את קרבן השלמים על איברי קרבן עולת התמיד. התורה מצווה להקריב קודם כל את קרבן עולת התמיד של בוקר, ורק לאחר מכן מותר להקריב על המזבח את הקרבנות האחרים,[18] אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ קרבן העולה הוקרב על העצים שנמצאים על גבי מערכת האש שעל המזבח,[19] אִשֵּׁה כאשר שוחטים את קרבן השלמים, יש להתכוון שאיבריו יישרפו לגמרי על האש של המזבח,[20] רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק על קרבן השלמים להיות מוקרב לשם עשיית נחת רוח לה'[21]:

 

סיכום שלבי הבאת קרבן שלמי בקר (השלבים בהבאת שלמי בקר וצאן זהים):

  • ביקור ממום.
  • הבאה והקדשה.
  • סמיכה.
  • שחיטה בעזרה.
  • קבלת הדם במזרק.
  • הולכת הדם למזבח.
  • זריקת הדם על זווית צפונית מזרחית ודרומית מערבית (ושפיכת השיריים על היסוד הדרומי).
  • הפשט.
  • הוצאת אימורים.
  • הוצאת החזה ושוק הימין.
  • תנופת האימורים, החזה ושוק הימין.
  • הולכת אימורים לכבש ומליחתם.
  • הקטרת האיברים על גבי האש.
  • נתינת החזה והשוק לכהנים והבשר נאכל לבעלים.

 

ב. שלמי צאן – כבש:

(ו) וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק אם אדם מקריב קרבן שלמים מבהמות ממשפחת הצאן,[22] זָכָר אוֹ נְקֵבָה מותר לקרבן השלמים מהצאן להיות זכר או נקבה (כמו בשלמי בקר),[23] תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ על האדם להביא את קרבנו לפני ה' כשהוא תמים, ללא מום[24]: (ז) אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ אם אדם מקריב כבש לשם קרבן שלמים,[25] וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק בעל הקרבן יביא את הכבש לפני ה', למשכן או לבית המקדש[26]: (ח) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ בעל הקרבן יסמוך את שתי ידיו על ראש הקרבן,[27] וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד בעל הקרבן או שלוחו ישחט את הקרבן בפתח המשכן ובבית המקדש שוחט את הקרבן בעזרה (עזרת כהנים או עזרת ישראל), וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב הכהנים צאצאי אהרון זורקים את הדם על המזבח שתי מתנות שהן ארבע: על הקרן הצפונית מזרחית ולאחר מכן על הקרן הדרומית מערבית[28]: (ט) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיקֹוָק במקרה וקרבן השלמים הוא כבש, הכהן יקריב ממנו על גבי מערכת האש שעל המזבח את הדברים הבאים: 1) חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה החלק המובחר של הבהמה (חלבו בלשון התורה היינו החלק המובחר), שהיא האליה השלמה. האליה היא החלק המחובר לזנב הכבש. חוליות השדרה עטופים בבשר ושומן ואת כל האליה הזו (הזנב והחוליות העטופות בבשר ושומן) היה הכהן מקריב על גבי המזבח,[29] לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה יש לחתוך את האליה מעל מקום הכליות של הבהמה,[30] 2) וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וגם את החלב שמכסה את החלק שבבהמה שנקרא "קרב". הקרב כולל את כל איברי העיכול. החלב שמכסה את הקרב מכסה את כל איברי העיכול יחד, 3) וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וגם את החלב שנמצא על הקרב. חלב זה מפוזר בחתיכות קטנות על איברי העיכול השונים של הבהמה: (י) 4) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן וגם את שתי הכליות יחד עם החלב שעליהן, 5) אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וגם את החלב שעל הכסלים, על שריר המותניים והבטן, 6) וְאֶת הַיֹּתֶרֶת וגם את היותרת. גוף הבהמה מחולקת לשניים על ידי וילון שמפריד בין החלק הקדימי והאחורי. את הוילון מקיפה רצועת בשר אדומה (והיא נראית כטבעת) והיא נקראת "יותרת", עַל הַכָּבֵד יחד עם היותרת, מקריב הכהן גם חתיכה קטנה של הכבד של הכבש, עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה (הכהן יקריב את היותרת עם חלק מהכבד) וזאת בנוסף לכליות שכבר הוציא והקריב: (יא) וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה הכהן יעלה את כל האימורים של קרבן השלמים על המזבח,[31] לֶחֶם אִשֶּׁה לַיקֹוָק על ידי הקרבת האימורים, האש אוכלת את המאכל לשם ה'. הקרבן הוא לחמו של האש, ובהקרבתו מקיימים את הקרבת הקרבן לשם ה'[32]:

 

ג. שלמי צאן – עז:

(יב) וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ אם האדם מקריב עז לקרבן שלמים,[33] וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק (אם אדם מקריב עז לקרבן שלמים) הוא צריך להביא את קרבנו לפני ה', אל המשכן או לבית המקדש[34]: (יג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ בעל הקרבן סומך את שתי ידיו על ראש העז, וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד בעל הקרבן או שלוחו ישחט את הקרבן בפתח המשכן ובבית המקדש שוחט את הקרבן בעזרה (עזרת כהנים או ישראל), וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב הכהנים צאצאי אהרון זורקים את הדם על המזבח שתי מתנות שהן ארבע: על הקרן הצפונית מזרחית ולאחר מכן על הקרן הדרומית מערבית: (יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיקֹוָק במקרה וקרבן השלמים הוא כבש, הכהן יקריב ממנו על גבי מערכת האש שעל המזבח את הדברים הבאים: 1) אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב את החלב שמכסה את החלק שבבהמה שנקרא "קרב". הקרב כולל את כל איברי העיכול. החלב שמכסה את הקרב מכסה את כל איברי העיכול יחד, 2) וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וגם את החלב שנמצא על הקרב. חלב זה מפוזר בחתיכות קטנות על איברי העיכול השונים של הבהמה: (טו) 3) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן וגם את שתי הכליות יחד עם החלב שעליהן, 4) אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וגם את החלב שעל הכסלים, על שריר המותניים והבטן, 5) וְאֶת הַיֹּתֶרֶת וגם את היותרת, עַל הַכָּבֵד יחד עם היותרת, מקריב הכהן גם חתיכה קטנה של הכבד של העז, עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה (הכהן יקריב את היותרת עם חלק מהכבד) וזאת בנוסף לכליות שכבר הוציא והקריב: (טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה הַמִּזְבֵּחָה הכהן יעלה את כל האימורים של קרבן השלמים על המזבח,[35] לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ על ידי הקרבת האימורים, האש אוכלת את המאכל לשם ה'. הקרבן הוא לחמו של האש, ובהקרבתו מקיימים את הקרבת הקרבן לשם ה',[36] כָּל חֵלֶב לַיקֹוָק כל אחד מהחלבים צריך להיות מוקרב לה' ואסור לאדם לאוכלו. התורה אוסרת אכילת חלב, ובקרבנות יש להקריב את החלבים לה' (ובחלק מהמפרשים מובא שהסיבה שהתורה אסרה את החלב היא בגלל שכאש/ר מקריבים קרבן, מקריבים את החלבים לשם ה'[37]: (יז) חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם איסור זה של אכילת חלב יחול עליכם לעולם. גם בזמנים שבית המקדש חרב בעוונותינו ולא מקריבים קרבנות, וממילא לא מקריבים את החלב עם הקרבן,[38] בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אפילו במקומות שבהם אתם יושבים שאין שם בית המקדש ואוכלים רק בשר חולין (וממילא לא מקריבים את החלבים לשם קרבן) אסור לכם לאכול חלב,[39] כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ (לאורך כל הדורות ובכל המקומות) אסור לכם לאכול חלב או דם[40]:

 

 

 

[1] אונקלוס. רש"י: כתב שתי סיבות לכך שקרבן שלמים נקרא בשם זה. או משום שקרבן השלמים מטיל שלום בעולם או משום שהוא מטיל שלום בין שלושה שחולקים יחד את בשרו: המזבח, הכהנים והבעלים. רשב"ם: קרבן זה נקרא בלשון שלמים משום שהוא לשון תשלום נדר. א"ע בפירושו הקצר לספר שמות פרק כט' פסוק כז': בפירושו הראשון כתב שקרבן שלמים נקרא כך משום שהוא מתמיד את שלום המרים (הכוונה למביא הקרבן ויש גורסים בא"ע שם "המביאים" במקום "המרים") על ידי שגם הוא מקבל חלק בקרבן. בפירושו השני כתב שהכוונה היא להשלמת מביא הקרבן וזאת בניגוד לקרבן חטאת שם מביא הקרבן מביא את קרבנו משום שנשמתו חסרה בגלל החטא.

[2] אונקלוס.

[3] אונקלוס. אוה"ח: התורה כתבה "אם זכר" ולא כתבה בפשטות "זכר" כדי ללמדנו שאין שום עדיפות בהבאת זכר על פני נקבה בקרבן שלמים. רמב"ן הסביר את הסיבה לשינוי בדיני הקרבנות. בעולה צריך להביא דווקא זכר משום שהוא מתעלה יותר מאשר קרבן חטאת שהרי אינו בא על שום חטא. החטאת צריכה לבוא נקבה משום שהיא באה על חטא. קרבן השלמים מצד אחד בא כנדבה ולכן דינו היה צריך להיות כקרבן העולה אך מכיוון שהוא משלים יותר את מביא הקרבן מקרבן העולה, שהרי קרבן העולה בא על הרהורי החטא וקרבן שלמים בא כנדבה גמורה, לפיכך מביאים אותו גם זכר וגם נקבה. קרבן האשם לא בא ככפרה על חטא שיש בו חייבי כריתות ולכן הוא בא זכר. הנשיא מביא את קרבנו זכר משום שהוא המולך והלוחם.

[4] אונקלוס.

[5] אונקלוס.

[6] אונקלוס.

[7] אונקלוס + רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ה' הלכה ד'.

[8] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ה' הלכה ו'.

[9] אונקלוס.

[10] שיעורים בספר ויקרא עמוד שסג'.

[11] שיעורים בספר ויקרא עמוד שסג'.

[12] אונקלוס.

[13] שיעורים בספר ויקרא עמוד שסה'.

[14] שיעורים בספר ויקרא עמוד שסו'. רשב"ם: נקרא יותרת על שם שמיתר וגדל על הכבד.

[15] רש"י.

[16] רש"י. א"ע: הכוונה היא שיחד עם הכליות יסיר אותה. כמו"כ הסביר את הלשון של כליות בכך שתאוות המשגל נמצאת בהם ואז נפשו של האדם "כלתה" לתאוות.

[17] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שכאן כתוב "והקטירו אותו" בלשון יחיד ואילו בפסוק טז' כתוב "והקטירם" בלשון רבים היא משום שבפסוק טז' כתוב על כל האימורין ואילו כאן מדובר על קרבן השלמים בלשון יחיד. בשם חז"ל כתב שיש לימוד מהשינוי בלשון הפסוק "והקטירו אותו" – הכשר ולא הפסול, "והקטירו" – שלא יערב חלבים בחלבים, "והקטירם" – שיקטיר את כולם כאחת.

[18] רש"י.

[19] אונקלוס.

[20] רש"י בפירושו לפרק א' פסוק ט'. 

[21] רש"י בפירושו לפרק א' פסוק ט'.

 

[22] אונקלוס.

[23] אונקלוס.

[24] אונקלוס.

[25] אונקלוס. רש"י: הסיבה שהתורה לא עירבה בין הקרבת קרבן שלמי כבש לשלמי צאן (כפי שעשתה בקרבן עולה) משום שכאשר מקריבים את הכבש צריך להקריב גם את האליה ובצאן לא מקריבים את האליה. בעל הטורים: כתוב כאן "כשב" ולא "כבש" משום שכשב באותיות אתב"ש יוצא "לבש" על שם הפסוק "לבשו כרים הצאן".

[26] אונקלוס.

[27] אונקלוס.

[28] רש"י.

[29] רש"י. א"ע: האליה נקראת גם כן חלב, אלא שזהו חלב שהתורה התירה אותו באכילה. בדבריו דחה הא"ע את פירוש הצדוקים (הכוונה כנראה לקראים) שלמדו מפסוק זה שהאליה אסורה מדין חלב, ולהבדיל דחה גם את פירוש רס"ג שהכוונה לחלבו והאליה, כאילו היה כאן ו' החיבור, וזאת משום שלו היו הקראים צודקים, היה צריך להיות כתוב "חלבו ואליתו" או "החלב והאליה". בפסוק יב' הסביר שלעז ולשור יש אליה קטנה ולכן לא הזכיר אותה, ולא הבנתי אם כוונתו שמקריבים את האליה גם בבקר ועז (בניגוד לדברי חז"ל וכדרכו של הא"ע שלעיתים מעדיף את פשט הפסוק על מדרשי חז"ל) או שבגלל שהאליה קטנה בשור ובעז אין צורך להקריבו. רמב"ן: החלב הוא השומן הנפרד מהבשר ואילו השומן הוא השומן המחובר לבשר (בכך חזר רמב"ן על מה שכתב בפרק א' פסוק ח'). לפי זה פירש את הפסוק וכותב שהתורה קוראת לדבר מובחר בשם "חלב" משום שכשם שהחלב מורם מהקרבנות, כך הלק הטוב שמורם מהתבואה נקרא "חלב". אולם, באליה אין שום חלב, אלא רק שומן. בפירוש הפסוק כתב שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא שהכוונת הכתוב היא שכאשר מסירים את האליה, מסירים יחד איתה גם חלק מהחלב שמחובר בה בצד הפנימי. האפשרות השנייה היא שיש כאן כלל ופרט: "והקריב מזבח השלמים אשה לה' חלבו" והכוונה היא שמורידים הרבה חלבים כפי שיפורט בפסוקים הבאים, ולאחר מכן מפרטת התורה את האימורים שמוקרבים על גבי המזבח, כשלא כל האימורים הם חלבים. בהתייחסו לפירוש הא"ע, דחה רמב"ן את הדרך שבה דחה את פירוש רס"ג וכתב שהרע לומר מהם, אך כתב שבכל מקרה פירוש רס"ג איננו נכון.

[30] רש"י וכתב שהכליות נקראות "עצה" מלשון שהן יועצות לאדם. א"ע: הכוונה ב"עצה" היינו השדרה, והסביר את המילה וכתב או שאין לו מילה דומה במקרא או ש"עצה" הכוונה מלשון "עץ" שדומה לשדרה.

[31] אונקלוס.

[32] רש"י.

[33] אונקלוס. רמב"ן: התורה לא הקפידה לחלק בין שמות הזכרים לנקבות, אלא התורה כללה בשם המין (במקרה שלנו – "עז") גם את הזכרים וגם את הנקבות. אוה"ח: בספרי מובא שהתורה חילקה בפרשות כדי ללמדנו שרק כבש טעון אליה. בהסבר הדבר הביא התחילה את דברי בעל קרבן אהרון שכתב שהתורה כתבה "אם עז" במקום לכתוב "ואם עז" אך דחה את דבריו משום שבתורה כתוב "ואם עז". לאחר מכן הביא את דברי ריב"א שכתב שהכוונה היא לכך שהתורה חילקה בין פרשת שלמי כבש לשלמי עז. בסוף דבריו כתב את הסברו לדבר שהתורה פתחה בהסבר דיני שלמי עז ולאחר מכן כתבה את דיני שלמי כבש יחד עם דין האליה ולאחר מכן חזרה לכתוב את דיני שלמי עז, ומכך שהתורה הפסיקה בין הזכרת שלמי עז בתחילה לפירוט דיני שלמי עז וביניהם כתבה את דין האליה, רואים שדין האליה חל רק על כבש. בשלמי בקר התורה לא הייתה צריכה למעט אליה משום שהאליה צריכה להתמעט רק מבעלי חיים שיש להם אליה דומה לכבש.

[34] אונקלוס.

[35] אונקלוס ועיין בהערות על פסוק ה' שם הבאנו את הסבר הרמב"ן מדוע כתוב "והקירם" בלשון רבים לעומת המקומות האחרים שכתוב בלשון יחיד.

[36] רש"י בפירושו לפסוק יא'.

[37] א"ע.

[38] רש"י עפ"י הפנייתו לספרי.

[39] רשב"ם.

[40] אונקלוס.