ויקרא פרק ד

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר ויקרא פרק ד'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם י' אדר תשע"ח

ויקרא פרק ד

א. הקדמה לקרבנות החטאת השונים:

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' דיבר אל משה, לֵּאמֹר כך אמר ה' אל משה בדבריו[1]: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ה' אמר למשה) תדבר אל בני ישראל,[2] לֵאמֹר כך תאמר לבני ישראל כשתדבר אליהם,[3] נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה אדם שיחטא בשגגה,[4] מִכֹּל מִצְוֹת יְקֹוָק (אדם שיחטא בשגגה) באחת ממצוות ה',[5] אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה (אדם שיחטא בשגגה באחת ממצוות ה') שאסור לעשות אותם.[6] חז"ל לימדו אותנו שכדי שאדם יתחייב בקרבן חטאת, צריך שיהיו שני קריטריונים לחטא שבו חטא: א. שמדובר על מצוות לא תעשה. אם אדם עבר על מצוות עשה הוא אינו מביא קרבן חטאת. ב. שהעונש על מצוות הלא תעשה שעבר עליה במזיד הוא כרת. אם אדם עבר בשוגג על מצוות לא תעשה שעונשה אינה כרת, הוא אינו מתחייב בקרבן חטאת,[7] וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה ואותו אדם יעבור על אחת ממצוות הלא תעשה שבמקרה ועבר עליהם בזדון היה מתחייב כרת.[8] מכך שכתוב "מאחת מהנה" למדו חז"ל שגם אם אדם רק חלק מהפעולה שהתכוון לעשות, כגון שהתכוון לכתוב "שמעון" וכתב רק "שמ", הרי שהוא עדיין חייב להביא קרבן חטאת[9]:

 

ב. פר כהן משיח (חטאת פנימית):

(ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא במקרה והכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה יחטא. מדובר על הכהנים הגדולים ששימשו לאורך השנים שהמשכן עמד על תילו ולאורך רוב השנים שבית המקדש עמד על תילו עד ימיו של יאשיהו (יאשיהו גנז את שמן המשחה ועקב כך הפסיקו למשוח את הכהנים הגדולים ומאותו זמן אין יותר את הדין של פר כהן משיח),[10] לְאַשְׁמַת הָעָם (אם הכהן הגדול חוטא) אשמת חטאו של הכהן הגדול תלויה בעם ישראל. הכהן הגדול הוא שליח של כלל ישראל ולכן כשהוא חוטא, אשמת החטא מוטלת על כל העם,[11]  וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא הכהן הגדול יקריב כקרבן חטאת על החטא שבו חטא,[12] פַּר בֶּן בָּקָר (הכהן הגדול יקריב כקרבן חטאת על החטא שבו חטא) פר בן שלש שנים,[13] תָּמִים על הפר שמקריב הכהן הגדול כקרבן חטאת להיות "תמים", ללא מום,[14] לַיקֹוָק לְחַטָּאת הכהן הגדול מקריב את הפר לפני ה' לשם קרבן חטאת[15]: (ד) וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק על הכהן הגדול להביא את הפר לפני ה' אל פתח אוהל מועד (או לכניסה לעזרה),[16] וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר הכהן הגדול יסמוך את שתי ידיו על ראש הפר שהביא לקרבן החטאת,[17] וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן הגדול (או שלוחו) ישחט את הפר לפני ה', צפונית למזבח העולה[18]: (ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר הכהן הגדול ייקח מדם הפר שהביא וקיבל במזרק לאחר השחיטה,[19] וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד הכהן הגדול יכניס מדם פר החטאת אל תוך אוהל מועד, אל תוך המשכן (ובזמן שבית המקדש היה קיים היה הכהן הגדול מכניס את הדם להיכל).[20] בתוך ההיכל היה הכהן הגדול נעמד מאחורי המזבח הפנימי (שנקרא גם מזבח הזהב ומזבח הקטורת) כשהוא נמצא בין המזבח למנורה[21]: (ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם הכהן הגדול יטבול את אצבעו במזרק בו קיבל את דם הפר,[22] וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן הגדול יזה מדם הפר שבע פעמים לפני ה' (כפי שיבואר מיד בצלע הפסוק הבאה),[23] אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ הכהן הגדול היה מזה לכיוון הפרוכת שהבדילה בין ההיכל לקדש הקדשים.[24] הסיבה שהתורה קראה לפרוכת בשם "פרוכת הקודש" היא משום שכאשר הכהן הגדול היה מזה את הדם, הוא היה מכוון לעבר המקום בפרוכת שמצידו השני (בתוך קדש הקדשים) היה ארון הברית. אמנם יש להדגיש שהכהן הגדול היה רק מזה לכיוון הפרוכת אך לא היה מכוון שהדמים ייגעו ממש בפרוכת, ואם הדם הגיע עד לפרוכת ונגע בו, הקרבן עדיין לא נפסל[25]: (ז) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְקֹוָק (לאחר הזאת הדם לכיוון הפרוכת הכהן נעמד סמוך לקרן המזרחית הצפונית) והוא (הכהן הגדול) ייתן מדם הפר על ארבע קרבנות מזבח הקטורת (מזבח הזהב) לפני ה' כאשר לצורך נתינת הדם הכהן הגדול היה מקיף את המזבח ועל כל קרן היה נותן מתנה אחת של דם (ובסך הכל היה נותן ארבע מתנות. יחד עם ההזאות לכיוון הפרוכת היו אחת עשרה הזאות),[26] אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד (הכהן הגדול יזה את דם הפר על מזבח הקטורת) שנמצא בתוך אוהל מועד (בניגוד למזבח העולה שנמצא בחצר אוהל מועד. בזמן שבית המקדש היה קיים היה מזבח הקטורת בתוך ההיכל),[27] וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד ואת הדם שנשאר במזרק לאחר ההזאות לכיוון הפרוכת ולאחר נתינת הדמים על מזבח הקטורת, היה הכהן הגדול שופך אל היסוד של מזבח העולה שנמצא בפתח של אוהל מועד (ובזמן שבית המקדש היה קיים היה מזבח העולה בתוך ההיכל)[28]: (ח) וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ הכהן הגדול ירים ויפריש את החלבים של פר החטאת:[29] 1) אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב את החלב שמכסה את החלק שבבהמה שנקרא "קרב". הקרב כולל את כל איברי העיכול. החלב שמכסה את הקרב מכסה את כל איברי העיכול יחד, 2) וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וגם את החלב שנמצא על הקרב. חלב זה מפוזר בחתיכות קטנות על איברי העיכול השונים של הבהמה: (ט) 3) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וגם את שתי הכליות יחד עם החלב שעליהן, 4) אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וגם את החלב שעל הכסלים, על שריר המותניים והבטן, 5) וְאֶת הַיֹּתֶרֶת וגם את היותרת, עַל הַכָּבֵד יחד עם היותרת, מקריב הכהן גם חתיכה קטנה של הכבד של העז, עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה (הכהן הגדול יקריב את היותרת עם חלק מהכבד) וזאת בנוסף לכליות שכבר הוציא והקריב: (י) כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים יש להפריש מפר הכהן הגדול את אותם אימורים (החלבים המוזכרים) שמפרישים מקרבן שלמים,[30] וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה הכהן יעלה את אותם אימורים על מזבח העולה וישרוף אותם על המערכה שעל המזבח[31]: (יא) וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו את העור של פר הכהן הגדול, את הבשר שלו, וזאת יחד עם ראשו וכרעיו (החלק התחתון של הרגל),[32] וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ וכן את האיברים הפנימיים של הפר יחד עם שאריות האוכל שנמצאים בהם[33]: (יב) וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר יש להוציא את כל איברי הפר שהוזכרו בפסוק הקודם: העור, הבשר, הראש, הכרעיים, האיברים הפנימיים ואת שאריות האוכל שנמצאים בהם,[34] אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה יש להוציא את האיברים של הפר אל מחוץ לשלשת המחנות (בזמן שבית המקדש היה קיים היו מוציאים את איברי הפר חוץ לחומות ירושלים).[35] עבודת ההוצאה כשרה גם בזר,[36] אֶל מָקוֹם טָהוֹר מקום הוצאת הפר הוא למקום מחוץ למחנה שהוא טהור. היה מקום מחוץ למחנה שהיה מיועד להשלכת אבנים טמאות (שהוצאו מבתים שהיו נגועים בצרעת) והתורה מצווה כאן להוציא את איברי הפר שנשרפים למקום מחוץ למחנה שהוא טהור,[37] אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יש להוציא את איברי הפר לאותו מקום מחוץ למחנה שבו היו שופכים את הדשן. על המזבח הייתה ערימה גדולה ועגולה של האפר שנוצר משריפת הקרבנות והעצים. ערימה זו נקראה "תפוח". מחוץ למחנה היה מקום שבו היו שופכים את הדשן שהצטבר על גבי התפוח,[38]  וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ יש לשרוף את הפר באש שהודלקה על ידי עצים.[39] התורה אמנם כתבה שצריך שהשריפה תהיה על אש שנוצרה על ידי עצים, אך כתב הרמב"ם שמותר לשרוף את הפר באש שנוצרה גם על ידי קש, אלא שהתורה כתבה עצים כדי לאסור לנו שריפה על ידי סיד וכדומה,[40] עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף הפר יישרף באותו מקום שבו שופכים את הדשן[41]:

 

סיכום שלבי הבאת פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור:

  • ביקור ממום.
  • הבאה לביהמ"ק.
  • סמיכה.
  • שחיטה.
  • קבלת הדם.
  • הולכת הדם להיכל.
  • הזאת שבע הזאות לכיוון הפרוכת (הכהן עומד מאחורי מזבח הזהב בשעת ההזאות).
  • נתינת ארבע מתנות על ארבע קרנות מזבח הזהב.
  • שפיכת שיירי הדם ביסוד המערבי של מזבח העולה.
  • הוצאת האימורים.
  • מליחה והקטרה.
  • הוצאת הפר מחוץ לירושלים ושריפתו.

 

ג. פר העלם דבר של ציבור (חטאת פנימית):

(יג) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ במקרה וכל עם ישראל יחטא בשגגה בחטא שחייבים כרת אם חוטאים בו במזיד,[42] וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל כל העם יחטא על ידי שהסנהדרין הורו שמותר לחטוא בחטא זה. מדובר במקרה והסנהדרין התירו בשגגה מעשה שאסור על פי התורה ולו אדם היה עובר על חטא זה הוא היה מתחייב כרת, והציבור נהג על פי ההיתר של הסנהדרין,[43] וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה עם ישראל יעבור על אחת מהמצוות שה' ציווה עליהן שלא לעשותן, עם ישראל יחטא (בשגגה) באחד החטאים שה' ציווה שלא לחטוא בהן,[44] וְאָשֵׁמוּ עם ישראל יתחייב (כגלל שעבר על חטא בשוגג)[45]: (יד) וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ כאשר ייוודע לעם ישראל שהם חטאו בשוגג, כאשר עם ישראל יידע שהסנהדרין שגגו בהוראתם,[46] וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת הסנהדרין מביאים פר בן שלש שנים לשם קרבן חטאת.[47] הרמב"ם כתב שאמנם התורה כאן הזכירה כאן רק פר אחד, אולם להלכה מביא כל שבט פר אחד, וכך יוצא שבסך הכל מביאים שנים עשר פרים.[48] קרבן זה נקרא "פר העלם דבר של ציבור", וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד הסנהדרין יביאו את הקרבן שלהם לפני אוהל מועד[49]: (טו) וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְקֹוָק שלשה מדייני הסנהדרין יסמכו את יעמדו לפני ה' (במשכן ובמקדש) ויסמכו את ידיהם על ראש הפר בצפון העזרה,[50] וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְקֹוָק יש לשחוט את הפר לפני ה' (בצפון העזרה והשחיטה כשרה בזר)[51]: (טז) וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד הכהן הגדול יכניס מדם הפר אל תוך אוהל מועד (ובזמן שבית המקדש היה קיים היה מכניס את הדם אל ההיכל)[52]: (יז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם הכהן הגדול יטבול את אצבעו במזרק בו קיבל את דם הפר, וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן הגדול יזה מדם הפר שבע פעמים לפני ה', אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת הכהן הגדול היה מזה לכיוון הפרוכת שהבדילה בין ההיכל לקדש הקדשים כאשר הוא היה מכוון לעבר המקום בפרוכת שמצידו השני (בתוך קדש הקדשים) היה ארון הברית. אמנם יש להדגיש שהכהן הגדול היה רק מזה לכיוון הפרוכת אך לא היה מכוון שהדמים ייגעו ממש בפרוכת, ואם הדם הגיע עד לפרוכת ונגע בו, הקרבן עדיין לא נפסל[53]: (יח) וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד (לאחר ההזאה לכיוון הפרוכת) הכהן הגדול היה נותן מתנה אחת על כל אחת מקרנות מזבח הזהב שנמצא באוהל מועד לפני ה' (ובזמן שבית המקדש היה קיים היה מזבח זה בהיכל),[54] וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד ואת הדם שנשאר במזרק לאחר ההזאות לכיוון הפרוכת ולאחר נתינת הדמים על מזבח הקטורת, היה הכהן הגדול שופך אל היסוד המערבי של מזבח העולה שנמצא בפתח של אוהל מועד (ובזמן שבית המקדש היה קיים היה מזבח העולה בתוך ההיכל)[55]: (יט) וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ הכהן הגדול ירים את כל החלבים שמוזכרים בפר כהן משיח (החלב המכסה את הקרב, החלב שעל הקרב, שתי הכליות והחלב שעליהן, החלב שעל הכסלים, הכבד עם חלק מהיותרת),[56] וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה הכהן הגדול יעלה את כל החלבים על גבי המזבח[57]: (כ) וְעָשָׂה לַפָּר הכהן הגדול יעשה לפר העלם דבר של ציבור,[58] כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ (הכהן הגדול יעשה לפר העלם דבר של ציבור) כמו שהוא עושה לפר כהן משיח. בשעה שמקריב את פר העלם דבר של ציבור, הכהן הגדול צריך להקפיד על אותם דברים שהוא צריך להקפיד עליהם כשהוא מקריב פר כהן משיח: להקריב את אותם חלבים, להקפיד לתת את כל ארבע המתנות על המזבח הפנימי ועוד,[59] וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם (על ידי הקרבת פר העלם דבר של ציבור) הכהן הגדול יכפר על בני ישראל וחטאם ייסלח להם[60]: (כא) וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה יש להוציא את הפר שהוקרב כפר העלם דבר של ציבור אל מקום טהור שהיה מחוץ למחנה (כאמור, כל אחד מהשבטים הביא פר אחד כך שבכל פעם שהקריבו פר העלם דבר של ציבור היה יותר מפר אחד),[61] וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן יש לשרוף את הפר שהוקרב כקרבן פר העלם דבר של ציבור כמו ששורפים את הפר שהובא חטאת כהן משיח,[62] חַטַּאת הַקָּהָל הוּא פר זה משמש בתור קרבן חטאת של העם[63]:

 

ד. חטאת נשיא (חטאת חיצונית):

(כב) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא במקרה והנשיא יחטא (דין חטאת נשיא נוהג רק בנשיא ואילו אדם פשוט שחוטא מביא חטאת רגילה כפי שנראה בעז"ה בהמשך).[64] הנשיא הוא מלך ישראל שאין למעלה ממנו במלכותו אלא ה' אלוקיו, בין שהוא ממלכי יהודה או ממלכי ישראל,[65] וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה הנשיא יעבור על אחת מהמצוות שה' ציווה עליהן שלא לעשותן, הנשיא יחטא (בשגגה) באחד החטאים שה' ציווה שלא לחטוא בהן,[66] וְאָשֵׁם הנשיא יתחייב (בגלל שעבר על חטא בשוגג)[67]: (כג) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ אם נודע לנשיא החטא שהוא חטא בה, אם הנשיא יבין שהוא חטא בשוגג,[68] וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים על הנשיא להביא שעיר עיזים לקרבן חטאת,[69] זָכָר תָּמִים על שעיר העיזים שמביא הנשיא לקרבן חטאת להיות זכר ללא מום[70]: (כד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הנשיא יסמוך את שתי ידיו על ראש השעיר,[71] וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי יְקֹוָק הנשיא (או שלוחו) ישחט את השעיר לפני ה' באותו מקום שבו שוחטים את קרבן העולה, בצפון העזרה,[72] חַטָּאת הוּא יש לכוון בהקרבת השעיר שהוא יוקרב לשם קרבן חטאת. אם השעיר לא הוקרב לשם קרבן חטאת, הקרבן פסול[73]: (כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ הכהן ייקח באצבעו הימנית מדם השעיר שהוקרב לשם קרבן חטאת הנשיא,[74] וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה הכהן נותן על ארבע קרנות מזבח העולה על ידי שהוא מורח את הדם על פינת המזבח למעלה מחוט הסיקרא (לצורך כל הכהן עולה על הסובב של המזבח),[75] וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה (לאחר נתינת הדם על קרנות המזבח) הכהן ישפוך את הדם שנשאר במזרק על יסוד מזבח העולה[76]: (כו) וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה את כל החלב של השעיר יעלה הכהן על המזבח,[77] כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים הכהן יעלה על המזבח את אותם חלבים שהוא מעלה מקרבן השלמים (החלב המכסה את הקרב, החלב שעל הקרב, שתי הכליות והחלב שעליהן, החלב שעל הכסלים, הכבד עם חלק מהיותרת),[78] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ (על ידי הקרבת השעיר לחטאת) הכהן יכפר לנשיא על חטאתו, וחט זה ייסלח לו[79]:

 

ה. חטאת יחיד (חטאת חיצונית):

(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ אם אדם אחד ורגיל מעם ישראל יחטא בשגגה,[80] בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה האדם יעבור על אחת מהמצוות שה' ציווה עליהן שלא לעשותן, האדם יחטא (בשגגה) באחד החטאים שה' ציווה שלא לחטוא בהן,[81] וְאָשֵׁם האדם יתחייב (בגלל שעבר על חטא בשוגג)[82]: (כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא אם נודע לאדם החטא שהוא חטא בה, אם האדם יבין שהוא חטא בשוגג,[83] וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה האדם החוטא בשגגה צריך להביא על חטאתו שעירת עיזים נקבה ללא מום,[84] עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא (החוטא צריך להביא שעירת עיזים תמימה) על החטא שחטא בה[85]: (כט) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת החוטא צריך לסמוך את שתי ידיו על ראש החטאת,[86] וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה החוטא (או שלוחו) ישחט את השעיר לפני ה' באותו מקום שבו שוחטים את קרבן העולה, בצפון העזרה[87]: (ל) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ הכהן ייקח באצבעו הימנית מהמזרק מדם השעירה, וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה הכהן ייתן מדם השעירה על ארבע קרנות מזבח העולה מעל לחוט הסיקרא, וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ (לאחר נתינת הדם על מזבח העולה) הכהן ישפוך את שאר הדם שנשאר במזרק אל היסוד של מזבח העולה: (לא) וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים הכהן יסיר מהשעירה את אותם חלבים שמסירים מהקרבנות שמוקרבים לקרבן שלמים (החלב המכסה את הקרב, החלב שעל הקרב, שתי הכליות והחלב שעליהן, החלב שעל הכסלים, הכבד עם חלק מהיותרת),[88] וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה הכהן יעלה את החלבים על גבי המזבח,[89] לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק על קרבן החטאת להיות מוקרב לשם עשיית נחת רוח לה',[90] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ (על ידי הקרבת השעירה לחטאת) הכהן יכפר לחוטא על החטא שבו חטא והחטא זה ייסלח לו[91]: (לב) וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת אם במקום שעירת עיזים, מביא החוטא כבש לשם קרבן חטאת,[92] נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה (אם במקום שעירת עיזים, מביא החוטא כבש לשם קרבן חטאת) עליו להביא כבשה נקבה ללא מום[93]: (לג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת החוטא יסמוך את שתי ידיו על ראש הכבשה שהביא לשם קרבן חטאת,[94] וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה על החוטא (או שלוחו) לשחוט את הכבשה לשם קרבן חטאת באותו מקום שבו שוחטים את קרבן העולה, בצפון העזרה[95]: (לד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ הכהן ייקח באצבעו הימנית מהמזרק מדם הכבשה, וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה הכהן ייתן מדם הכבשה על ארבע קרנות מזבח העולה מעל לחוט הסיקרא, וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ (לאחר נתינת הדם על מזבח העולה) הכהן ישפוך את שאר הדם שנשאר במזרק אל היסוד של מזבח העולה: (לה) וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים הכהן יסיר מהכבשה את אותם חלבים שמסירים מכבשים שמוקרבים לקרבן שלמים ואת האליה (כך יוצא שמעלים על גבי המזבח את האליה, החלב המכסה את הקרב, החלב שעל הקרב, שתי הכליות והחלב שעליהן, החלב שעל הכסלים, הכבד עם חלק מהיותרת),[96] וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְקֹוָק הכהן יעלה את החלבים והאליה על מדורות האש שנעשו לשם ה',[97] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ (על ידי הקרבת השעירה לחטאת) הכהן יכפר לחוטא על החטא שבו חטא והחטא זה ייסלח לו[98]:

 

סיכום שלבי הבאת חטאת חיצונית (יחיד ונשיא):

  • ביקור ממום.
  • הבאה לביהמ"ק.
  • סמיכה.
  • שחיטה.
  • קבלת הדם.
  • הולכת הדם למזבח העולה.
  • נתינת ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח (הכהן עומד על הסובב ונותן את המתנות באצבעו על הקרן).
  • שפיכת שיירי הדם ביסוד הדרומי של מזבח העולה.
  • הפשט.
  • הוצאת האימורים.
  • מליחה והקטרה.
  • בישול הבשר בעזרה ואכילה.

 

 

[1] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע פרק א' פסוק א'.

[2] אונקלוס.

[3] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע פרק א' פסוק א'.

[4] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שהתורה השתמשה בלשון "נפש כי תחטא" היא משום שהחטא הוא בנפש. הסיבה שהתורה חייבה אדם שחטא בשוגג להביא קרבן היא משום שהחטא גרם לגנאי שתיוולד בנפש ולכן האדם החוטא צריך להיטהר. אצל הכהן המשיח לא הוזכרה כפרה משום שמרוב מעלתו, אין חטאו נסלח לו לגמרי למרות שהוא מביא קרבן, עד שבנוסף להבאת הקרבן, הוא יתחנן ויתפלל אל ה'. אוה"ח: הסיבה שהיה צריך למעט גויים מהבאת קרבן חטאת היא בגלל שכתוב "נפש" והייתי חושב שממילה זו לומדים שגם הגויים מביאים קרבן חטאת, לכן צריך מיעוט שרק בני ישראל מביאים חטאת. המילה "נפש" באה לרבות גרים לעניין הבאת קרבן חטאת. כלי יקר: יש שלש לשונות בקרבן חטאת: "כי" ביחיד, "ואם" ברבים ו"אשר" בחטאת נשיא. הלשון "כי" מורה יותר על לשון של וודאות מלשון "אם" ו"אשר" מורה יותר על ודאות של חטא מאשר "כי". לכן ברבים ובפר כהן גדול כתוב "ואם" משום שאין וודאות של חטא, אבל סתם יחיד יבוא בקלות לידי חטא ולכן נאמר "כי" והנשיא שמתנשא ומתגאה בוודאות יבוא לידי חטא ולכן כתוב "אשר". באשם תלוי כתבה התורה גם "אם" וגם "כי" כדי ללמדנו שמצד אחד כמעט ואין מציאות שבה אדם יסתפק אם חטא או לא ומצד שני החטא שלו קרוב לוודאות. בהסבר נוסף כותב הכלי יקר שנאמר "ואם נפש אחת תחטא" משום שמדובר באדם שפורש מדרכי ציבור, הוא פורש מעמי הארצות משום שהוא אינו רוצה ללמוד ממעשיהם. אולם קשה על כך משום שבחטאת יחיד כתוב גם "ואם נפש אחת". כמו כן קשה על כך מדוע כתוב "נפש אחת", היה מספיק לכתוב "נפש" והיינו יודעים שהיא אחת. לכן מחלק הכלי יקר בין שני סוגים של חטאים. הסוג הראשון של החטאים הם חטאים שאדם רואה רבים נכשלים בהם ובחטאים אלה אדם מועד לכישלון. הסוג השני של חטאים הם חטאים שאדם אינו רואה אנשים אחרים נכשלים בהם ולכן בדרך כלל הוא לא יחטא בהם ולכן התורה גם הדגישה את המילים "נפש אחת" – רק הנפש הזו חוטאת החטא זה.בדבר הסיבה שכתוב "בשגגה מעם הארץ" כתב הכלי יקר שרק אצל עם הארץ נחשב החטא לשגגה אך כאשר מדובר בתלמיד חכם חטאו עולה לו לזדון.

[5] אונקלוס.

[6] אונקלוס.

[7] רש"י.

[8] אונקלוס.

[9] רש"י.

[10] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שהתורה הקדימה בראשונה את פר כהן גדול (לפני חטאת ציבור) היא משום שיש להקריב קודם את קרבן הכהן הגדול לפני שמקריבים את קרבן הציבור. אולם, חז"ל מצאו דרשות נוספות מהן למדו שיש להקדים את פר כהן גדול. הסיבה היא שלו היינו נתלים רק בהקדמת פר כהן גדול לפני חטאת ציבור, היינו חושבים שסיבת ההקדמה לא באה כדי ללמדנו את סדר ההקרבה של קרבנות החטאת, אלא היא באה כדי ללמדנו שהכהן הגדול מקריב את קרבנו במקרה והוא לא הורה יחד עם הציבור ושכל הסיבה שהתורה הקדימה את כתיבת פר כהן גדול באה למנוע מאיתנו מלחשוב שכאשר הכהן הגדול הורה יחד עם הציבור – שהדין הוא שהוא מביא קרבן נפרד. הסיבה שחז"ל למדו את הקדמת פר כהן גדול לחטאת ציבור משתי דרשות היא שדרשה אחת באה ללמדנו שדין ההקדמה היא רשות ודרשה נוספת באה ללמדנו שההקדמה היא חובה. בהסבר נוסף כתב שצריך את שתי הדרשות כדי ללמדנו שדין ההקדמה חל תמיד: בין אם הכהן הגדול קדם והביא את הפר שלו ולאחר מכן הציבור הביאו את הפר שלהם ובין אם שניהם הביאו את הפר בבת אחת.  

[11] רש"י בפירושו השני. בפירושו הראשון פירש שהכוונה היא שהכהן הגדול הורה לכל העם לעבור על חטא מסוים. הנפא מינה בין שני מדרשי חז"ל שרש"י הביא היא האם הכהן הגדול חייב להביא פר כהן משיח רק במקרה והורה לעם כולו לעבור על מצוות לא תעשה או שמא גם אם הוא רק עבר על מצוות לא תעשה בעצמו הוא חייב. גם רשב"ם הביא את שני הפירושים אך כתב שהפירוש על פי הפשט הוא שהכהן הגדול הורה לציבור לעבור על אחת ממצוות הלא תעשה. ספורנו: חטאת הכהן הגדול יכול להיווצר רק באשמת העם. הכהן הגדול יחטא רק אם העם לא יהיה ראוי אך חטאו אינו אישי היות והוא שליח של העם. זוהי גם הסיבה שלא נאמר כאן "ואשם" כמו שנאמר בשאר החטאות. אוה"ח כתב בתחילה בדומה לדברי ספורנו ולאחר מכן כתב אפשרות נוספת להסבר שאדם רגיל שחוטא יכול להסתמך על זכות הרבים כדי שחטאו יתכפר אך הכהן הגדול אינו יכול להסתמך על זכות הרבים והחטא גורם להרחקת נפשו של הכהן הגדול משורשה. רמב"ן: בפרים הנשרפים לא כתוב "ריח ניחוח" ולא כתוב "אשה לה'" משום שהם נשרפים בחוץ ולכן לא ניתן לומר עליהם "אישה לה'". בשעיר הנשיא הוזכר כפרה ולא כתוב "אשה ריח ניחוח לה'" משום שהקרבן מוקרב משעיר. בחטאת יחיד כן מוזכר "לריח ניחוח לה'" אך לא כתוב "אשה" משום שברור מאליו שהוא אשה (דבריו של הרמב"ן הם על דרך הקבלה).

[12] אונקלוס.

[13] רש"י. א"ע: הסיבה שהכהן הגדול מקריב פר שהוא בעל החיים הגדול יותר שמוקרב על גבי המזבח היא משום שהכהן הגדול הוא האדם החשוב וראוי שיקריב את בעל החיים החשוב.

[14] אונקלוס.

[15] אונקלוס.

[16] אונקלוס.

[17] אונקלוס.

[18] תרגום יונתן + רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ה' הלכה ב'.

[19] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ה' הלכה טו' וכתב שם שבדיעבד אם קיבל או זרק כהן הדיוט את הדם, הקרבן עדיין כשר.

[20] אונקלוס + רש"י. ספורנו בפירושו לפסוק כא' כתב שהסיבה שדם פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור מוכנס לתוך ההיכל היא משום כובד העוון של שניהם.

[21] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ה' הלכה יד'.

[22] א"ע.

[23] אונקלוס. א"ע: הסיבה שהכהן הגדול היה מזה מדם הפר על הפרוכת ועל מזבח הזהב היא למעלתו הגדולה, היות ומכובד יותר שיזה על המזבח הפנימי מאשר על החיצוני ומכובד יותר שיזה כלפי כיוון קדש הקדשים. בביאור הטעם שעור הפר ובשרו היה נשרף מחוץ למחנה כתב הא"ע שהסיבה היא משום שקרבן זה אינו קרבן עולה ולכן אין שורפים אותו על מזבח העולה.

[24] אונלקוס.

[25] רש"י. רשב"ם בפסוק יז': התורה קוראת לפרוכת בשם "פרוכת הקודש" משום שהיא מבדילה בין הקודש ובין קודש הקדשים.

[26] אונקלוס.

[27] אונקלוס.

[28] רש"י.

[29] אונקלוס. רש"י למד מהמילים "ירים ממנו" שצריך להפריש את החלבים לפני שניתח את הפר. מתוספת המילה "החטאת" למד רש"י שהתורה באה לרבות גם את שעירי יום הכיפורים לחלבים.

[30] רש"י וכתב שהתורה מנתה במפורש את החלבים ואם כן לכאורה פסוק זה מיותר, אלא שכוונת התורה בפסוק זה הוא ללמדנו שפרק כהן גדול שווה בחלק מדיניו לקרבן שלמים: שניהם צריכים להיות מוקרבים לשמה וכשם שקרבן שלמים מביא שלום לעולם כך גם פר כהן גדול.

[31] אונקלוס.

[32] רש"י בפסוק י'.

[33] אונקלוס.

[34] אונקלוס.

[35] רש"י.

[36] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ז' הלכה ה'.

[37] רש"י.

[38] רש"י וכתב שמהכפילות שבסוף הפסוק שם כתוב פעם נוספת "על שפך הדשן ישרף" שאפילו אם אין שם דשן, שורפים שם את איברי הפר. אולם א"ע כתב "שיהיה נשרף במקום שיש שם דשן המזבח" ולכאורה מוכח מדבריו שצריך שיהיה ממש דשן במקום שריפת הפר.

[39] אונקלוס.

[40] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ז' הלכה ה'.

[41] אונקלוס ועיין בהערה שכתבנו על מילות הפסוק "אל שפך הדשן".

[42] אונקלוס.

[43] רש"י. ספורנו: למרות שהסנהדרין אמורים להיות עיני הקהל, הם עדיין לא היטיבו לראות לעצמם. אוה"ח: התורה כותבת כאן בדרך הרמז שאם הסנהדרין יטו מדרך הישר, ההוראה הנכונה תיעלם מהם משום שחטא יוליד חטא.

[44] אונקלוס.

[45] אונקלוס. ספורנו בפירושו לפסוק כא' כתב שהתורה באה לומר במילה "ואשמו" להזהיר את העם לחזור בתשובה לפני שהם מקריבים את קרבן פר העלם דבר של ציבור (כאמור ספורנו סובר שהטעות בהוראה נובעת מחטא של העם).

[46] רמב"ן וכתב שלא היה צורך לכתוב אצל הכהן המשיח "ונודעה החטאת" משום שהדבר ברור שאדם אינו מתחייב בקרבן אלא אם הוא יודע שהוא חטא, אלא שכאן בפר העלם דבר של ציבור כתוב זאת כדי ללמדנו שאינם מביאים קרבן על הספק. על פי רבותינו הביא רמב"ן פירוש ש"ונודעה החטאת" היינו שהקהל יודע בדיוק מה הורה בית דין ועשו על פיו. אולם, במקרה והקהל הסתפק מה הורה הבית דין וחטא גם בחטא זה וגם בחטא אחר, אין מביאים פר העלם דבר של ציבור, אלא כל יחיד מביא חטאת יחידה משום שהחטא שלהם לא היה מבוסס על ידיעה ברורה של מה שהורו בית דין. א"ע: הסתפק מדוע אצל הכהן הגדול לא מוזכר "ונודעה החטאת" וכתב על כך שלשה פירושים: או שאם הכהן הגדול אינו יודע את חטאתו, הוא אינו מקריב פר (בדומה לפירוש רמב"ן) או שבכל שנה מקריב הכהן הגדול פר כהן משיח שמא חטא או שתפקידו של הכהן הגדול להודיע לעם את חטאו אך אין מי שיודיע לו כשהוא חוטא. בסוף דבריו כתב שהכהן הגדול שקול כנגד כל ישראל.

[47] רש"י אצלנו ובפסוק ג'.

[48] רמב"ם הלכות שגגות פרק יב' הלכה א'.

[49] אונקלוס.

[50] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג' הלכות י' – יא'. א"ע: מנהיגי העדה הם הסומכים את ידיהם על ראש הקרבן.

[51] אונקלוס + רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג' הלכה יב'.

[52] אונקלוס.

[53] רש"י: בפר כהן משיח כתוב על הפרוכת שהיא קודש וכאן לא כתוב כך. הסיבה היא שכאשר רק אדם אחד חוטא לפני ה', עדיין בית המקדש נקרא בתור מקום של קדושה, אולם, לאחר שכל העם חטא, חלילה נסתלקה הקדושה מבית המקדש.

[54] אונקלוס.

[55] רש"י.

[56] אונקלוס. רש"י: הסיבה שהתורה לא פירטה את החלבים היא משום שהיא רצתה למעט בסירחון של הציבור מפני חיבתו.

[57] אונקלוס.

[58] רש"י.

[59] רש"י.

[60] אונקלוס. רמב"ן בפירושו לפסוק ב' כתב שהסיבה שאצל פר כהן משיח לא כתובה כפרה היא משום שהכהן הגדול נמצא במעה גבוהה ולכן חטאו אינו מתכפר לו לגמרי. כלי יקר: כתב בשם מהרי"א שהכפרה והסליחה שכתובה כאן מוסבת גם פר כהן משיח. בשם עצמו כתב שהכהן הגדול נכלל בכלל מחטיאי הרבים משום שהוא מלמד את העם לחטוא ולכן גם לאחר שהוא כבר מביא את הקרבן, עדיין נשאר רושם החטא. לעומת זאת אצל הנשיא העם לא לומד ממנו לחטוא משום שהם תולים את חטאו בכך שהוא מתגאה לרוב חשיבותו. גם לגבי פר העלם דבר של ציבור אין לומר שהעם למדו ממעשיהם של דייני הסנהדרין ממה נפשך: אם כל העם חטא, אין מי שילמד ממעשיהם. ואם נאמר שהסנהדרין לימדו בהוראתם את העם לחטוא, גם אין כאן חשש חטא רבים משום שהעם עשה כפי שה' ציווה אותו – לשמוע בקול הדיינים. אולם, משום שיש צד לומר שהדיינים כן החטיאו את העם, כתבה התורה "חטאת הקהל הוא". 

[61] אונקלוס.

[62] אונקלוס.

[63] אונקלוס. ספורנו: התורה אמרה במילים אלו שלא תהיה מציאות שבה הסנהדרין מורה בטעות אלא אם כן העם כולו יחטא בעוונות אחרים.

[64] אונקלוס. רש"י: התורה השתמשה בלשון "אשר נשיא" ללמדנו גם לשון "אשרי", אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. ספורנו: התורה השתמשה בלשון "אשר" כדי ללמדנו שכמעט בוודאות שהנשיא יחטא בגלל רום מעלתו ושיש לו כל טוב, כעין מה שכתוב בעם ישראל "וישמן ישורון ויבעט". ועיין בהערות לפסוק ב' שם הבאנו את דברי הכלי יקר שמסביר את ההבדלים של הלשונות שבהם השתמשה התורה כדי לתאר כל אחת מהחטאות המוזכרות. א"ע: כוונת הפסוק הוא "ואם אשר יחטא הוא הנשיא" בניגוד לעם ולכהן המשיח שהוזכרו לעיל. כמו"כ חולק הא"ע על הרמב"ם (ומפרש בכך בניגוד לדברי חז"ל) וכותב שנשיא יכול להיות גם נשיא שבט. רמב"ן: כוונת התורה לומר "כאשר נשיא יחטא".

[65] רמב"ם הלכות שגגות פרק טו' הלכה ו'.

[66] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שמוזכר כאן "ה' אלוקיו" היא משום שהנשיא צריך לזכור שהוא תחת ה' אלוקיו וזאת למרות שאין עליו מורא בשר ודם.

[67] אונקלוס. ספורנו: הנשיא יכיר מעצמו שהוא חטא.

[68] רש"י וכתב שצריך שיהיה שכאשר הנשיא חטא הוא יחשוב שהדבר היה מותר לו לעשות מעשה זה ולאחר מכן נודע לו שהיה אסור לו לעשות מעשה זה. ספורנו: "או הודע אליו" עומד בניגוד ל"ואשם", והכוונה היא שאחרים אמרו לנשיא שהוא חטא וכעין זה פירשו א"ע ורשב"ם ולדבריהם מובנת המילה "או". רמב"ן: גם מעמיד צלע זה של הפסוק מול המילה "ואשם" אלא שמסביר שיש לנשיא שתי אפשרויות: או להיות אשם ולהתחייב בכך או שיביא קרבן לכפר על עצמו. אוה"ח: הכוונה במילה "ואשם" היינו שהנשיא מסתפק אם חטא ואז הוא מביא אשם תלוי, "או הודע אליו חטאתו" הכוונה היא שהוא בטוח כבר שהוא חטא ואז הוא מביא קרבן חטאת.

[69] אונקלוס. א"ע: הסיבה שהנשיא מקריב שעיר עיזים לקרבן חטאת היא משום שהשעיר קל במרוצה וזהו למעלתו. זוהי גם הסיבה שהוא מקריב שעיר זכר. הכהנים אוכלים את בשר השעיר כדי לכפר עליו אך לכהן הגדול אסור לאכול את בשר הפר שלו.

[70] אונקלוס.

[71] אונקלוס.

[72] רש"י.

[73] רש"י.

[74] אונקלוס.

[75] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ה' הלכה ז'.

[76] רש"י. רמב"ן: למרות שמזבח העולה כבר הוזכר בצלע הקודמת של הפסוק, כך דרך התורה לחזור שוב על מה שנאמר. אולם לחז"ל היו מדרשים רבים שנלמדו מחזרה זו משום שתורת ה' תמימה.

[77] אונקלוס.

[78] רש"י.

[79] אונקלוס.

[80] א"ע. ספורנו: יותר מצוי שאדם פרטי יחטא ולכן השתמשה התורה בלשון "ואם" ועיין בהערות על פסוק ב' שם הבאנו את דברי הכלי יקר ובפסוק כב' פרשנים נוספים שהסבירו את השינוי בלשונות שבהם תיארה התורה את החוטאים השונים. כמו"כ כתב כמו הא"ע בפסוק כג' שאכילת הכהנים מביאה לידי כפרה. אוה"ח: הסיבה שהתורה כתבה "ואם" בו' החיבור היא כדי להוסיף על עניין ראשון, לומר לנו שחלק מהדינים בפרשה זו זהים לנאמר בפרשה הקודמת. על המילים "מעם הארץ" הביא את מדרשי חז"ל שבאים למעט אדם שאכל חצי זית של חלב כשהיה הדיוט ולאחר מכן התמנה למלך ואכל עוד חצי זית של חלב.

[81] אונקלוס. רמב"ן: הסיבה שמוזכר כאן "ה' אלוקיו" היא משום שהנשיא צריך לזכור שהוא תחת ה' אלוקיו וזאת למרות שאין עליו מורא בשר ודם.

[82] אונקלוס. ספורנו: הנשיא יכיר מעצמו שהוא חטא.

[83] רש"י בפירושו לפסוק כג'.

[84] אונקלוס.

[85] אונקלוס.

[86] אונקלוס.

[87] רש"י בפירושו לפסוק כד'.

[88] רש"י.

[89] אונקלוס.

[90] רש"י בפירושו לפרק א' פסוק ט'. 

[91] אונקלוס.

[92] א"ע. אוה"ח: כתב מספר טעמים שהוצרכה התורה לחלק בין שעירה לחטאת לכבשה. א. לרבות אל האליה בכבשה. ב. ללמד שחטאת נזיר וחטאת מצורע טעונים סמיכה. ג. שצריך שתהיה השחיטה לשם קרבן חטאת. ד. ללמדנו שצריך לשחוט את החטאת בצפון העזרה לעיכובא.

[93] אונקלוס.

[94] אונקלוס.

[95] רש"י.

[96] רש"י.

[97] אונקלוס + רש"י.

[98] אונקלוס.