ויקרא פרק ז

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר ויקרא פרק ז'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם י' אדר תשע"ח

ויקרא פרק ז

א. דיני קרבן אשם:

(א) וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם הדינים הכתובים בהמשך הם דיני קרבן האשם,[1] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא על קרבן האשם חלים דיני קדשי קדשים (כפי שיפורט בפסוקים הבאים)[2]: (ב) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם יש לשחוט את קרבן האשם באותו מקום שבו שוחטים את קרבן העולה, בצפון העזרה,[3] וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב יש לזרוק את דם האשם מסביב למזבח, הכהן זורק את הדם על המזבח "שתיים שהן ארבע": בקרן מזרחית צפונית ודרומית מערבית[4]: (ג) וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ יש להקריב מהבהמה שהוקרבה לקרבן אשם את כל החלבים שלה:[5] 1) אֵת הָאַלְיָה יש להקריב מקרבן האשם את האליה. לכל בהמה המוקרבת לקרבן אשם יש אליה (משום שמותר להקריב לקרבן אשם רק איל או כבש ולשניהם יש אליה) ולכן בכל קרבן יש גם להקריב את האליה,[6] 2)  וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וכן יש להקריב מקרבן האדם את החלב שמכסה את החלק שבבהמה שנקרא "קרב". הקרב כולל את כל איברי העיכול. החלב שמכסה את הקרב מכסה את כל איברי העיכול יחד: (ד) 3) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וגם את שתי הכליות יחד עם החלב שעליהן, 4) אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וגם את החלב שעל הכסלים, על שריר המותניים והבטן, 5) וְאֶת הַיֹּתֶרֶת וגם את היותרת. גוף הבהמה מחולקת לשניים על ידי וילון שמפריד בין החלק הקדימי והאחורי. את הוילון מקיפה רצועת בשר אדומה (והיא נראית כטבעת) והיא נקראת "יותרת", עַל הַכָּבֵד יחד עם היותרת, מקריב הכהן גם חתיכה קטנה של הכבד של הבהמה, עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה (הכהן יקריב מקרבן האשם את היותרת עם חלק מהכבד) וזאת בנוסף לכליות שכבר הוציא והקריב: (ה) וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה  הכהן יעלה את החלבים של האיל על גבי מזבח העולה,[7] אִשֶּׁה לַיקֹוָק החלבים שהוקרבו ישמשו כקרבן לפני ה',[8] אָשָׁם הוּא קרבן זה הוקרב בתור קרבן אשם[9]: (ו) כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ כל כהן זכר יכול לאכול את בשר קרבן האשם,[10] בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל יש לאכול את בשר קרבן האשם במקום קדוש. בתקופת המשכן יש לאכול את הבשר לפנים מן הקלעים (בחצר אוהל מועד) ובתקופת בית המקדש יש לאכול את הבשר בעזרה,[11] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא קרבן אשם נחשב לקדשי קדשים לעניין הדינים החלים עליו[12]: (ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם לקרבן החטאת ולקרבן האשם יש דין זהה לשניהם. חלק גדול מהדינים של קרבן חטאת שונים מהדינים של קרבן אשם, אך יש דין זהה לשני הקרבנות כפי שתצווה התורה,[13] הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה (קרבן החטאת וקרבן האשם זהים בכך) שבשר הקרבן מתחלק בין הכהנים שראויים לעבוד ולהקריב את הקרבן כדי שבעל הקרבן יתכפר בו. כל כהן שראוי לעבודה בשעת הקרבת קרבנות החטאת והאשם, יכול לאכול מבשר קרבנות אלה. אולם, כהן שאינו ראוי לעבודה בשעת הקרבת הקרבנות (כגון שהיה טבול יום, מחוסר כיפורים או אונן) אסור באכילץ בשר קרבנות חטאת ואשם[14]:

 

ב. חלוקת עורות העולה והמנחות:

(ח) וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ כהן שמקריב קרבן עולה של אדם,[15] עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב עור הבהמה שהכהן הקריב לשם קרבן עולה,[16] לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה (כהן שמקריב קרבן עולה של אדם אחר, העורות של הבהמה) יהיו שייכות לכהן. התורה מצווה שהכהנים שראויים להקריב את קרבן העולה (למעט כהן טבול יום, מחוסר כיפורים או אונן) מקבל את העורות של הבהמה שהוקרבה לשם קרבן עולה.[17] לא רק לגבי בקרבן עולה מקבלים הכהנים את העורות, אלא גם בקרבנות חטאת ואשם (ולעומת זאת, בקרבן שלמים הבעלים מקבלים את העורות)[18]: (ט) וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר כל מנחה שיאפו אותה בתנור (מנחת מאפה תנור),[19] וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת וכן כל המנחות שיטגנו אותן במרחשת או במחבת (מנחת מרחשת ומנחת מחבת),[20] לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה (כל מנחת מאפה תנור, מרחשת ומחבת) יהיו שייכים לכהן המקריב אותה ולבית האב של הכהנים שעובדים באותו היום בבית המקדש[21]: (י) וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן כל מנחה שנבללה בשמן. הכוונה היא למנחת סולת,[22] וַחֲרֵבָה וכן כל המנחות שמוקרבות ללא שמן: מנחת חוטא (עני שחטא בחטא שמביאים עליו קרבן עולה ויורד) ומנחת סוטה,[23] לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה (כל מנחה שמוקרבת ללא שמן) תהיה לכל צאצאי אהרון הכהנים. גם כאן הכוונה היא שהמנחה מתחלקת לכהנים של בית האב העובדים באותו היום בבית המקדש,[24] אִישׁ כְּאָחִיו כל כהן מתחלק במנחה עם שאר אחריו הכהנים בשווה. כל הכהנים המתחלקים במנחה מקבלים חלק שווה במנחה[25]:

 

ג. דיני קרבן שלמים – קרבן תודה:

(יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיקֹוָק הדינים הכתובים בפסוקים בהמשך הם הדינים של קרבן שלמים שמוקרב לשם ה'[26]: (יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ אם האדם מקריב את קרבן השלמים כקרבן תודה. כאשר אדם היה בסכנה והוא ניצל ממנה (חז"ל מנו ארבעה מקרים בהם אדם חייב בקרבן תודה: יורדי הים, הולכי מדבריות, היוצא מבית האסורים וחולה שהתרפא) עליו להביא קרבן תודה,[27] וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה על מקריב קרבן התודה להקריב יחד עם קרבנו ארבעה סוגים שונים של חלות: חלות, רקיקים, רבוכות ולחמי חמץ. מכל סוג של חלה, היה מקריב עשר חלות, כך שבסך הכל מביא קרבן התודה מקריב ארבעים חלות.[28] להכנת ארבעים החלות, בעל הקרבן היה מביא כמות של עשרים עשרונים סולת, וחצי לוג שמן. את הסולת היה מחלק בעל הקרבן לשניים: עשרה עשרונים ישמשו להכנת לחמי החמץ (סך הכל עשרה לחמים), ועשרה עשרונים ישמשו להכנת שלושת סוגי החלות שאינם חמץ: חלות, רקיקים ורבוכות (סך הכל שלושים לחמים). את כמות הסולת המיועדת להכנת החלות שאינם חמץ, מחלקים לשלושה חלקים שווים, כך שכל סוג של לחם יוכן עם כמות זהה של סולת – שלושה עשרונים ושליש. כל חצי לוג השמן היה משמש להכנת החלות שאינם חמץ (מכיוון שבחלות החמץ אין שמן). את השמן היו מחלקים כך: רבע מהכמות (שמינית הלוג) היה משמש להכנת החלות, רבע מהכמות היה משמש להכנת הרקיקים וחצי מהכמות (רבע הלוג) היה משמש לרבוכות, כפי שנראה בעז"ה,[29] 1) חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן סוג הלחם הראשון שמביא בעל קרבן התודה הוא "חלות מצות בלולות בשמן". לוקחים את הסולת המיועדת להכנת החלות, ומחלקים אותה לעשר כוסות. גם את כמות השמן המיועדת להכנת החלות היו מחלקים לעשר כוסות. כל חלה הייתה נעשית מכוס אחד של סולת (בכמות של שליש עישרון) וכוס אחד של שמן (בכמות של אחד חלקי שמונים מלוג). היו לוקחים קערה ריקה, שופכים לתוכה את השמן והסולת, מוסיפים מים פושרים, לשים ומסדרים את הבצק כך שתהיה חתיכה עבה,[30] 2) וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סוג הלחם השני שמביא בעל קרבן התודה הוא רקיקי מצות משוחים בשמן. את הרקיקים היו מכינים על ידי שהיו לוקחים את הסולת המיועדת להכנת הרקיקים, ומחלקים אותה לעשר כוסות. גם את כמות השמן המיועדת להכנת הרקיקים היו מחלקים לעשר כוסות. כל רקיק היה נעשה מכוס אחד של סולת (בכמות של שליש עישרון) וכוס אחד של שמן (בכמות של אחד חלקי שמונים מלוג). היו לוקחים קערה ריקה, שופכים לתוכה את הסולת, מוסיפים מים פושרים ולשים. לאחר מכן היו מסדרים את הבצק באופן שהחלות היו דקות ואופים בתנור. לאחר האפייה, היו מושחים את הרקיקים בשמינית הלוג של השמן,[31] 3) וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן סוג הלחם השלישי שמביא בעל קרבן התודה הוא הרבוכות. לוקחים את הסולת המיועדת להכנת הרבוכות, ומחלקים אותה לעשר כוסות. גם את כמות השמן המיועדת להכנת הרבוכות היו מחלקים לעשר כוסות. כל רבוכה הייתה נעשית מכוס אחד של סולת (בכמות של שליש עישרון) וכוס אחד של שמן (בכמות של אחד חלקי שמונים מלוג). היו לוקחים קערה ריקה, שופכים לתוכה את הסולת, מוסיפים מים פושרים, לשים, מוסיפים מים רותחים, מסדרים את החלה שתהיה עבה, ואופים את החלות. לאחר האפייה היו מטגנים את החלות ברבע הלוג שמן[32]: (יג) 4) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בעל קרבן התודה יקריב את קרבנו עם לחמים שהם חמץ.[33] את לחמי החמץ היו מכינים כך: לוקחים עשרה כלים ריקים המכילים כל אחד עישרון אחד, מכניסים לכל כלי חתיכת שאור (בצק שהוחמץ זמן רב ותפקידו להחמיץ את שאר הבצק), ממלאים כל כלי בסולת, מכניסים פנימה מים חמים, לשים ומניחים את הבצק להחמיץ. לאחר מכן מסדרים את הבצק בצורה עגולה ואופים את הלחמים בתנור,[34] עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו (בעל קרבן התודה יקריב את לחמי התודה) יחד עם בעל החיים שהוא מקריב לשם קרבן שלמי תודה[35]: (יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיקֹוָק בעל קרבן התודה יפריש מכל אחד מסוגי הלחמים והחלות תרומה לשם ה' (כפי שיבואר בעז"ה מיד). סך הכל מפריש בעל הקרבן ארבעה לחמים וחלות,[36] לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה ארבעת הלחמים והחלות שהפריש בעל הקרבן יהיו שייכים לכהן שזורק את דם השלמים. כפי שראינו בבשר קרבן חטאת, אין הכוונה שדווקא הכהן המקריב את הקרבן זוכה בלחמים, אלא כל הכהנים הראויים לעבודה בשעת הקרבת הקרבן, יכולים לקבל את חלקם בקרבן. הלכך יוצא למעשה, שהכהנים של בית האב הראויים לעבודה מקבלים ארבעה לחמים וחלות (אחד מכל סוג) ואת החזה והשוק של הקרבן, ואילו הבעלים מקבלים את שלושים ושש הלחמים שנותרו ואת שאר בשר הקרבן[37]: (טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל בשר קרבן שלמי התודה ייאכל רק ביום הקרבתו. בניגוד לשאר קרבנות השלמים שמותר לאכול את בשרם לשני ימים ולילה, מותר לאכול את בשר שלמי תודה רק ביום הקרבתו,[38] לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אסור להניח מבשר קרבן תודה ומלחמי התודה עד הבוקר שלאחר הקרבתו. יש לסיים את אכילת בשר קרבן התודה ואת אכילת הלחמים לפני הבוקר שלאחר יום הקרבתו[39]:

 

ד. דיני קרבן שלמים – קרבן נדבה:

(טז) וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ אם האדם מקריב את קרבן השלמים משום בתורת נדר או נדבה ולא כקרבן תודה.[40] ההבדל בין נדר לנדבה הוא באופן שבו מקדיש בעל הקרבן את בעל החיים. כאשר אדם אומר "הרי עליי להביא קרבן", זהו נדר, משום שלא התחייב להביא דווקא בעל חיים מסוים בתורת קרבן. כאשר אדם אומר "הרי בהמה זו עליי לקרבן", זהו נדבה, משום שהוא התחייב להביא דווקא קרבן זה לבית המקדש,[41] בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל (אם האדם מקריב את קרבן השלמים משום בתורת נדר או נדבה ולא כקרבן תודה) מותר לו לאכול את בשר הקרבן ביום הקרבתו, אך לא רק באותו יום (כפי שנראה מיד בעז"ה),[42] וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל הבשר שנותר מהיום הראשון מותר גם באכילה ביום שלאחר ההקרבה. בניגוד לקרבן תודה שמותר באכילה רק ביום הקרבתו, קרבן שלמים הבא כנדבה מותר באכילה למשך שני ימים ולילה – ביום ההקרבה וביום למחרת. הו' שבתחילת המילה "והנותר" היא ו' יתירא כדרך המקרא[43]: (יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בשר השלמים שנותר ולא אכלו אותו גם ביום השני להקרבתו,[44] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף (בשר השלמים שנותר ולא אכלו אותו גם ביום השני להקרבתו) יישרף ביום השלישי להקרבת הקרבן. בשר נותר של קדשים קלים (כמו בשר קרבן שלמים שנותר) נשרף גם בבתים של הבעלים[45]: (יח) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי אם מקריב קרבן השלמים חשב בשעת ההקרבה שהוא יאכל את בשר הקרבן ביום השלישי להקרבה (למרות שאסור לאכול את הבשר ביום השלישי),[46] לֹא יֵרָצֶה (אם מקריב קרבן השלמים חשב בשעת ההקרבה שהוא יאכל את בשר הקרבן ביום השלישי להקרבה) הקרבן לא יתקבל ברצון לפני ה'. במקרה שהמקריב חושב לאכול את בשר הקרבן מעבר לזמן שהתורה נתנה לאכילה, הקרבן נפסל מיד בשחיטה, וזאת גם אם בסופו של דבר יאכל את הבשר בפרק הזמן שהתורה התירה,[47] הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ הקרבן לא ייחשב לבעל הקרבן, בעל הקרבן פסל את הקרבן במחשבתו לאכול את הבשר מחוץ לזמן,[48] פִּגּוּל יִהְיֶה הבשר של הקרבן יהיה מרוחק ופסול. בעל הקרבן פסל את בשר הקרבן מהקרבה ואכילה על ידי מחשבתו,[49] וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא אדם שיאכל מבשר הקרבן יתחייב בחטא (וחייב על כך כרת[50]), גם אם הוא אוכל את הבשר בזמן המותר באכילה (כגון שאכל את בשר הקרבן ביום ההקרבה)[51]: (יט) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בשר קרבן שלמים שנגע בכל דבר טמא – אסור באכילה,[52] בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף יש לשרוף את בשר הבשר של קרבן השלמים שנגע בדבר טמא,[53] וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר מותר לכל אדם טהור לאכול את בשר קרבן השלמים בכל ירושלים, בשר קרבן השלמים מותר באכילה על ידי כל אדם ולא רק הבעלים צריכים לאכול את בשרו[54]: (כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיקֹוָק וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו אדם טמא שיאכל מבשר קרבן השלמים שהוקרב לשם ה',[55] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ (אדם טמא שיאכל מבשר קרבן השלמים שהוקרב לשם ה') נפשו תיכרת מעם ישראל, נפשו תושמד ותיכרת[56]: (כא) וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא אדם שיידע בכל דבר טמא,[57] בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא (אדם שנגע בכל דבר טמא) בטומאה הבאה מהמת, או בנבלת בהמה טמאה או בכל שרץ שהוא טמא.[58] התורה הזכירה רק חלק מהאופנים שבהם אדם יכול להיטמא, אך ישנם מקרים נוספים שבהם אדם יכול להיטמא, כגון: נגיעה בנבלה טהורה,[59] וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיקֹוָק (אדם שנגע בכל דבר טמא) ואכל מבשר קרבן השלמים שהוקרב לה',[60] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ (אדם שנגע בכל דבר טמא ואכל מבשר קרבן השלמים שהוקרב לשם ה') נפשו תיכרת מעם ישראל, נפשו תושמד ותיכרת[61]:

 

ה. איסור חלב ודם:

(כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תדבר אל בני ישראל, לֵאמֹר כך תאמר לבני ישראל כשתדבר אליהם,[62] כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ אסור לאכול את החלב של שור, כבש או עז. את החלב של שאר בעלי החיים הטהורים מותר לאכול[63]: (כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה למרות שאסור לאכול נבלות וטרפות ולמרות שאסור לאכול את החלב שלהם, מותר להשתמש בחלב של נבלה ובחלב של טרפה לצורך מלאכות שונות, והחלב אינו מטמא בטומאת נבלה.[64] נבלה היא גופת בעל חיים שלא נשחט כראוי וטרפה היא גופת בעל חיים שנטרף על ידי בעל חיים אחר,[65] וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ אולם, אסור לאכול את החלב של נבלות וטרפות, ואם אדם עבר ואכל את החלב שלהן, הוא מתחייב בשני חטאים: אכילת חלב ואכילת נבלה או טריפה[66]: (כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיקֹוָק שהרי כל מי שיאכל חלב מבעלי החיים שמהם מקריבים קרבנות לה' (שור, כבש ועז),[67] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ (אדם שיאכל חלב מבעלי החיים שמהם מקריבים קרבנות לה') נפשו תיכרת מעם ישראל, נפשו תושמד ותיכרת[68]: (כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אסור לאכול דם בכל מקום בו אתם יושבים, בכל מקום בו תגורו,[69] לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה אסור לאכול את הדם של הציפורים ושל הבהמות (אך מותר לאכול דם של דגים)[70]: (כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם כל אדם שיאכל כל דם,[71] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ (אדם שיאכל דם) נפשו תיכרת מעם ישראל, נפשו תושמד ותיכרת[72]:

 

ו. הנפת חלבי השלמים ונתינת השוק והחזה לכהנים:

(כח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כט) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תדבר אל בני ישראל, לֵאמֹר כך תאמר לבני ישראל בשעה שתדבר אליהם,[73] הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיקֹוָק האדם שמקריב את קרבן השלמים לשם ה',[74] יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִזֶּבַח שְׁלָמָיו בעל הקרבן בעצמו יביא את קרבן השלמים לה' כדי שהוא יכול להניף אותו (כפי שהתורה מיד תבאר. בפסוק לד' נבאר כיצד היו מניפים את אימורי קרבן השלמים)[75]: (ל) יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְקֹוָק על בעל הקרבן לאחוז בידו את חלקי הקרבן המוקרבים לשם ה' (שמיד יפורטו), את האימורים,[76] אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ הכהן היה מביא את החלב על החזה. סדר ההנפה היה כך. לשם ההנפה היה צורך בשלושה כהנים. הכהן הראשון היה מביא את החלב כשהוא היה על החזה. לאחר מכן הכהן שני העביר לידי הבעלים את האימורים, כך שסדר הנחתם התהפך, ועכשיו, בידי הבעלים, החלב נמצא למטה והחזה נמצא מעליו (בסך הכל בשעת ההנפה היו מניפים שלשה דברים: החלב, מעליו החזה והשוק ומעליהם הכליות ויותרת הכבד). הכהן השני היה מניח את ידיו מתחת לידי הבעלים ויחד היו מניפים את האימורים. בסוף התהליך היה הכהן השני מעביר את האימורים לכהן שלישי (גם בהעברה זו התהפך חזרה סדר האימורים כך שהחלב היה למעלה) שהיה מעלה את האימורים לכבש, מולח את החלבים והאליה (ולאחר מכן מעלה אותם למזבח כפי שהתורה תצווה בפסוק הבא), ומוריד את החזה והשוק לכהנים על מנת שיאכלו אותם,[77] אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק היו מביאים את החזה כדי להניף אותו תנופה לפני ה', אך לא היו מקריבים את החזה, אלא הוא היה נאכל לכהנים[78]: (לא) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה הכהן השלישי היה מעלה את החלב על גבי המזבח,[79] וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו (לאחר העלאת האימורים על גבי המזבח) החזה יינתן לאהרון ולצאצאיו הכהנים[80]: (לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם יש להפריש ולתת לכהנים גם את שוק הימין של הבהמה שהוקרבה לשם קרבן שלמים[81]: (לג) הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן הכהן מצאצאיו של אהרון שראוי לזרוק את דם השלמים ולהקריב את החלב. הכוונה היא לכל הכהנים הטהורים בשעת הקרבת קרבן השלמים,[82] לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה (כהן שראוי להקריב את קרבן השלמים) שוק הימין תהיה לו למנה, לו ייתנו את שוק הימין[83]: (לד) כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם שהרי אני (ה') לקחתי מבני ישראל את החזה והשוק של קרבן השלמים שהונפו לשם ה'. ההנפה היא נענוע האימורים לארבעת הכיוונים (קדימה, אחורה, ימין ושמאל) וההרמה היא למעלה ולמטה. כפי שראינו, היו מניפים את החזה והשוק יחד, וממילא היו מניפים אותם לארבעת הצדדים ולאחר מכן מעלים ומורידים אותם,[84] וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ואני (ה') נתתי לארון הכהן ולצאצאיו הכהנים את החזה והשוק מאת בני ישראל, ונתינה זו תהיה לאורך כל הדורות שבהם יקריבו קרבנות שלמים[85]: (לה) זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק בכך שהם מקבלים את החזה והשוק, מתבטאת גדולתם וחשיבותם של אהרון וצאצאיו הכהנים,[86] בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיקֹוָק ציווי זה (לתת לכהנים את החזה והשוק) הוא מיום שה' קירב את אהרון וצאצאיו הכהנים לשמש ככהנים לפניו[87]: (לו) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם ה' ציווה לתת לאהרון ולצאצאיו הכהנים את החזה והשוק מיום שהם נמשחו בשמן המשחה,[88] מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ה' ציווה לתת את החזה והשוק) מהקרבנות שבני ישראל מקריבים,[89] חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם נתינת החזה והשוק הוא ציווי לאורך כל הדורות שבהם יקריבו את קרבן השלמים[90]:

 

ז. סיכום הציווי על הקרבנות:

(לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים אלה הם הדינים שנאמרו לגי קרבנות העולה, המנחה, החטאת, האשם, המילואים (הקרבנות שהקריבו ביום שבו נחנכו אהרון ובניו להיות כהנים) ולקרבנות השלמים[91]: (לח) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי ה' ציווה את משה את הדינים של הקרבנות בעוד בני ישראל חנו למרגלות הר סיני,[92] בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַיקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינָי (הדינים של הקרבנות נאמרו למשה) בתקופת הזמן שבו היו בני ישראל במדבר סיני וה' ציווה אותם להקריב את קרבנותיהם לפני ה'[93]:

 

 

 

[1] אונקלוס. א"ע: מפנה אותנו שוב לפירושו בפרק ה' פסוק יז' שם אמר שההבדל בין קרבן אשם לקרבן חטאת הוא בכך שכאשר אדם לא ידע כלל שדבר מסוים אסור והוא חטא בו, הוא מביא קרבן חטאת כשהדבר נודע לו. כאשר אדם ידע ש דבר אסור והוא שכח ועבר את העבירה, הוא מביא קרבן אשם.

[2] עפ"י א"ע בפירושו לפרק ו' פסוק י'. רש"י למד מכאן שרק האשם קרב ותמורתו אינה קריבה.

[3] אונקלוס. רש"י (עפ"י רש"י כפשוטו): התורה אמרה "ושחטו" בלשון רבים כדי ללמדנו שמותר להרבה אנשים לשחוט את האשם, גם גרים ונשים. כמו"כ כתב שמכאן למדנו שעולת ציבור צריכה שחיטה בצפון (מכך שהתורה השוותה בין קרבן "אשם ציבור" – שרבים יכולים לשחוט אותה לקרבן עולה).

[4] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ה' הלכה ו'.

[5] אונקלוס.

[6] רש"י.

[7] אונקלוס.

[8] אונקלוס.

[9] אונקלוס. רש"י: התורה באה ללמדנו במילים אלה שהקרבן נקרא קרבן אשם כל עוד לא ניתקו ממנו את שם האשם. לפעמים יש לנתק מבעל החיים את שם קרבן האשם שעליו (כגון במקרה שמת בעל הקרבן או שהבעלים כבר התכפרו על ידי קרבן אחר). לאחר ניתוק זה, הקרבן היה משמש לצורך עולת קיץ מזבח (בזמנים שלא היו קרבנות להקרבה, היו מקריבים קרבנות עולת קץ מזבח כדי שהמזבח לא יהיה ריק ללא קרבנות). את הניתוק ניתן לעשות בשני אופנים. על ידי שקוראים לקרבן בשם קרבן עולה בשעת הקרבתו (ולא מקריבים אותו סתם) או על ידי מסירתם למרעה עד שיסתאב. רש"י גם דוחה אפשרות לומר שהכוונה היא שקרבן אשם שהוקרב שלא לשמה פסול, וזאת משום שקרבן אשם שהוקרב שלא לשמה כשר (בניגוד לקרבן חטאת). הסיבה היא שרק בקרבן חטאת כתוב "חטאת הוא" בשעת שחיטתו ואילו בקרבן אשם זה נאמר לאחר הקרבת אימורים. 

[10] אונקלוס.

[11] אונקלוס.

[12] אונקלוס. רש"י: בתורת כהנים ישנם מספר דרשות שהפסוק נדרש לגביהם, כגון שזבחי שלמי ציבור נחשבים גם הם לקדשי קדשים.

[13] רש"י.

[14] רש"י.

[15] אונקלוס.

[16] אונקלוס.

[17] רש"י. א"ע חולק על רש"י וכותב שאת העורות מקבל הכהן שהקריב את הקרבן ולא כהן אחר.

[18] רמב"ן וכתב שזוהי הסיבה שהתורה הזכירה את דין נתינת העורות לכהנים בין הקרבנות: לאחר ביאור דיני חטאת ואשם ולפני ביאור דיני קרבן שלמים. על דרך הפשט כתב שדין זה נאמר רק בקרבן עולה ולא בקרבנות חטאת ואשם משום שאין צורך לומר זאת בקרבנות אלה, שהרי כל עניין קרבנות החטאת והאשם הם מתנות כהונה ואילו קרבן עולה עולה כולו לה' ולכן הייתה התורה צריכה לחדש את הדין שעורות העולה ניתנים לכהנים.

[19] אונקלוס.

[20] אונקלוס.

[21] רש"י.

[22] רש"י.

[23] רש"י.

[24] רש"י בפירושו לפסוק ט'. רמב"ן כתב שעל דרך הפשט התורה כן מחלקת בין מנחות שצריכות אפייה ולהכנתם נדרש מאמץ מסוים (המנחות שבפסוק ט'), שם חילקה התורה את המנחות בין הכהנים של בית האב, למנחות שאין אופים אותם (המנחות שבפסוק י') שמתחלקות בין כל הכהנים משום שאין מאמץ בהקרבתם. לאחר מכן כתב את דרשת חז"ל וכתב שהקבלה (הדין של חכמים) תכריע וסיים ואמר שכך הדין גם בקרבנות המתחלקים ולא רק במנחות. בסוף דבריו הוסיף דרך נוספת לבאר את הפסוקים, אם כי המשמעות נשארת אותה משמעות כדרשת חז"ל וכתב שהצלע הראשונה של פסוק י' היא המשך לפסוק ט' ולדין הנאמר שם, ולאחר מכן מגיע מעין סיכום בסוף פסוק י' "לכל בני אהרון תהיה איש כאחיו". אוה"ח: בתחילה כתב שמכך שכתוב חמש מנחות, למדים חמישה איסורים שאסור להתחלק מנחה כנגד מנחה. לאחר מכן הביא את שיטת הרמב"ם שכתב שהסיבה שהתורה חילקה בין מנחת סולת ומנחת חוטא לשאר המנחות היא משום שלמדים שאפילו מנחת סולת שהיה עולה על דעתנו שניתן לחלק מנחה כנגד מנחה (משום שניתן לדייק יותר בחלוקתה) ובכל זאת התורה אסרה לעשות זאת, קל וחומר שאסור לחלק מנחה כנגד מנחה בשאר המנחות, ומה שלמדו מחמשת המנחות הכתובות נלמד בדרך של אסמכתא. מקשה על כך אוה"ח: לשיטת הרמב"ם לא מובן מדוע היה צריך לכתוב את כל חמשת המנחות, הרי היה מספיק לכתוב רק את מנחות סולת ומנחת חוטא? אלא שהתורה כתבה אותם כדי שלא נבוא ונטעה לומר שרק מנחות אלה אסור לחלק וכן נלמדים מכאן גם דינים אחרים. 

[25] אונקלוס.

[26] אונקלוס. כלי יקר: רק בקרבן שלמים נאמר "אשר יקריב לה'" משום שרק קרבן שלמים לא בא על חטא ולכן האדם קרוב יותר אל ה'. זוהי גם הסיבה שמוזכר בקרבן שלמים (בפסוק ל') שהבעלים מביא את הקרבן בידיו והוא אינו שולח שליח להקריב בשבילו את קרבנו על מנת לרצות את ה'. כשכתוב בפסוק כט' "המקריב את זבח שלמיו", משמע שראוי שבירכוהו ויאמרו "יהי רצון שכל קרבנותיו שיביא לה' יהיו מזבח שלמיו" ולא שיהיו חטאות ואשמות. כמו"כ כתב שבפרשה מוזכר חמש פעמים "וזאת תורת" כדי ללמדנו שכל מי שעוסק בחמישה חומשי תורה, דומה הדבר כאילו הקריב חמישה סוגי קרבנות: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים ומפרט כל ספר כנגד מה הוא נלמד, וזאת כשם שנאמר "זאת תורת" בדיני צרעת ומשם אנו למדים שמי שעוסק בתורה ניצל מלשון הרע.

[27] רש"י. רשב"ם: מדובר כאשר אדם הקדיש את הקרבן בלשון תודה, אלא שבד"כ אדם עושה זאת כאשר הוא ניצל מסכנה.

[28] רש"י. א"ע: מיעוט רבים שניים, והמקריב יכול להחליט כמה לחמים הוא מביא כל עוד הוא מביא לפחות שני לחמים. אמנם בפסוק יד' כתב שייתכן לומר שיש עשרה לחמים מכל סוג. רמב"ן: התייחס למשמעות המילה "על" וכתב בהתחלה שהכוונה "עם זבח השלמים" אך לאחר מכן כתב שייתכן לפרש גם במשמעות של "על" משום שהתורה מצווה להוסיף על קרבן התודה את הלחמים. בפסוק הבא שכתוב שם "על חלת לחם חמץ" משמע שאת החלות מוסיפים על לחמי החמץ, מסביר רמב"ן שכוונת התורה לומר שעיקר הלחמים הם לחמי החמץ משום שהיו מכינים את לחמי החמץ מאותה כמות של סולת שהיו מכינים את שאר הלחמים.

[29] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות, פרק ט' הלכה יז' והלכה כ'.

[30] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות, פרק ט' הלכה כא'.

[31] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות, פרק ט' הלכה כא'.

[32] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ט' הלכה יט'. א"ע פירש כאן את המילה "מרבכת" מלשון מובחר, ביכורים. בפרק ו' פסוק יד' פירש בשני אופנים שונים: רכה ושצריך לעשותה במהירות.

[33] א"ע. רש"י: מכאן למדים שהלחם אינו קדוש בקדושת הגוף וממילא אינו נפסל בפסולים השונים (יוצא מחוץ למקום, טבול יום וכו') עד שהקרבן עצמו יוקרב על גבי המזבח.

[34] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ט' הלכה יח'. ספורנו: הסיבה שבעל קרבן התודה מביא לחמי חמץ היא שהסכנות שבאו עליו נגרמו מיצר הרע שהוא השאור שבעיסה. אולם, בכל מקרה החלות שאינן חמץ רבות על חלות החמץ.

[35] אונקלוס.

[36] אונקלוס. רמב"ן: כאשר התורה כתבה את האיסור להקריב חמץ, היא לא כתבה שבקרבן תודה מותר (וצריך) להביא לחמי חמץ, משום שלחמי תודה אינם עולים על גבי המזבח, אלא רק מניפים אותם וזאת בניגוד ללחם הפנים שמקריבים את הלבונה שבו על גבי המזבח. בהסבר נוסף כתב שהתורה הוציאה מהכלל רק את דין הדבש משום שהיא כתבה ליד דין איסור הבאת הדבש גם את הדין שביכורים באים מהדבש ובדרך אגב כללה התורה גם את איסור השאור. אך באיסור החמץ שמפורש בעוד מקומות לא כתבה התורה את כל היוצאים מהכלל, כשם שלא כתבה בדין שבת שכל מחלליה יומת "חוץ מעבודת הקרבנות", וזאת למרות שמותר וצריך להקריב קרבנות בשבת, וכן לא כתבה התורה את היבמה בתור יוצא מהכלל לעניין "ערות אשת אחיך".

[37] רש"י אצלנו ובפסוק ט'.

[38] אונקלוס. רש"י: למדנו מכאן הרבה קרבנות שגם מותר לאוכלם רק במשך יום אחד: חטאת, אשם, איל נזיר, חגיגה. רמב"ן דחה את דברי רש"י האומר שבשר חגיגה מותר באכילה רק ליום אחד וכתב שכל קרבנות החגיגה מותר לאוכלם למשך שני ימים ולילה, וכתב שגם רש"י עצמו כתב כן. אלא שרש"י התכוון לומר שחגיגה הבאה עם הפסח נאכל רק ליום אחד והסתמך על ברייתא שכתוב בה ששלמים הבאים מחמת הפסח נאכלים ליום אחד. רמב"ן מפרש את כוונת הברייתא אחרת מדברי רש"י וכותב שמדובר על תמורת פסח ולא על חגיגת פסח, שהרי גם חגיגת פסח נאכלת לשני ימים.

[39] רש"י וכתב שמותר לאכול מהקרבן לאורך כל הלילה אלא שאמרו חכמים שמותר לאכול את הבשר רק עד חצות כדי להרחיק את האדם מהעבירה.

[40] רש"י.

[41] עיין מסכת מגילה פרק א' משנה ו' ובמפרשים שם. א"ע: נדר הוא קרבן שאדם נודר משום שהוא נמצא בצרה ונדבה הוא קרבן שאדם מקריב רק משום שכך נדבה רוחו.

[42] רש"י.

[43] רש"י. רמב"ן: הו' אינה ו' יתירא, אלא שהתורה רצתה לומר לנו שמותר לאכול את בשר הקרבן ביום הקרבתו ולמחרת, אלא שלכתחילה צריך לסיים את האכילה ביום ההקרבה. לכן, התורה אמרה "והנותר" – רק מה שנותר ללא כוונה, יוקרב ביום המחרת. נראה שרמב"ן התעלם מחלוקת בעל הטעמים שסימן את האתנחתא מתחת למילה "יאכל". א"ע: זהו דרך הלשון, כמו בפסוק "והארץ הייתה תהו ובהו" שגם נפתח עם האות ו'.

[44] רמב"ן.

[45] רמב"ן + רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יט' הלכה ז'.

[46] רש"י. רשב"ם: פשט המקרא מדבר על אכילת בשר הקרבן ביום השלישי.

[47] אונקלוס.

[48] אונקלוס.

[49] אונקלוס + תרגום יונתן.

[50] א"ע.

[51] רש"י.

[52] רש"י.

[53] אונקלוס.

[54] רש"י.

[55] רש"י וכתב שחיוב כרת הוא רק בטמא שאוכל את בשר הקרבן אך טהור שאוכל בשר טמא הוא רק באזהרה ולא בכרת. כמו"כ כתב שאזהרה לטמא האוכל בשר קרבן לא נאמרה בתורה והיא נלמדה בגזירה שווה. כמו"כ כתב שנאמר שלש פעמים איסור לאכילת קדשים בטומאת הגוף: הראשונה לכלל, השני לפרט – למעט את אכילת קדשי בדק הבית מכרת והשלישית ללמדנו על קרבן עולה ויורד שגם שם חייב כרת. אוה"ח: הסיבה שכתוב "נפש" היא כדי ללמדנו שאכילת קדשים בטומאה מחייבת כרת רק כאשר היא נעשית בידיעה ולא בשוגג. הידיעה שוכנת בנפש ולכן רק כאשר היא גם חוטאת, האדם מתחייב.

[56] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שהתורה כתבה שהנפש היא שתיכרת, כדי ללמדנו שלא מדובר רק על כריתת הגוף, אלא גם הנפש נכרתת.

[57] אונקלוס. א"ע: הטעם שהתורה חזרה על הכפילות מפסוק כ' שאסור לטמא לאכול בשר שלמים הוא משום שבפסוק כ' מדובר על אדם הטמא מטומאת עצמו, כגון זב או בעל קרי, ובפסוק כא' מדובר על אדם שנטמא על ידי נגיעה בדבר שהוא טמא. אוה"ח: הסיבה שהתורה חזרה פעם נוספת על דין אכילת בשר שלמים בטומאה היא משום שיש הבדל בין המקרה שנאמר בפסוק כ' למקרה שנאמר בפסוק כא'. בפסוק כ' מדובר על אדם שכבר עברו ימי טומאתו אלא שהוא עדיין לא טבל והוא יכול להיטהר על ידי טבילה. בפסוק כא' מדובר על אדם שעדיין נמצא בתוך ימי טומאתו. בפירוש נוסף כתב שהטעם לכפילות לכאורה היא משום שיש כאן שני דינים: טמא שאכל בשר שלמים טהור וטמא שאכל בשר שלמים טמא.

[58] אונקלוס.

[59] רמב"ן.

[60] אונקלוס.

[61] אונקלוס.

[62] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע פרק א' פסוק א'.

[63] רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ז' הלכה א'. א"ע: סיפר כאן על ויכוח שהיה לו עם צדוקי והדין המרכזי העולה מדבריו הוא שמותר לאכול חלב של חולין והתורה אסרה רק לאכול חלב של בשר קדשים או של נבלה וטריפה. במפרשי א"ע נחלקו בהבנה האם הא"ע התכוון באמת להתיר חלב של חולין, בניגוד לדעת ההלכה, או שמא רק ענה כך לצדוקי.

[64] רש"י.

[65] רמב"ן בפירושו לפרק כב' פסוק ח'.

[66] רש"י.

[67] אונקלוס. רמב"ן: האיסור כאן באכילת חלב הוא אפילו בבשר חולין (עיין בדברי הא"ע בפסוק כג') שהרי התורה אסרה בפרק ג' פסוק יז' את כל החלבים וגם כתוב שם "בכל מושבותיכם" משמע שאין זה קשור לקרבן עצמו, שהרי "בכל מושבותיכם" לא נאמר בענייני קרבנות, שהרי מותר להקריב קרבנות רק בבית המקדש. באיסור חדש נאמר אמנם "בכל מושבותיכם" אך התורה לימדה אותנו שם שאיסור החדש אסור בכל מקום עד שיקריבו את קרבן העומר בבית המקדש, אולם, אם אין קרבן, אין איסור לאכול חדש. בפירוש נוסף של הפסוק כתב שהכוונה "עד ליום הביאכם את קרבן העומר" כאילו שכתוב המילה "יום" והמשמעות של הפסוק אינה לומר שהקרבת קרבן העומר מעכבת מלאכול מהחדש, אלא שיום הקרבת העומר מעכב מלאכול מהחדש, ואם אין מקריבים את קרבן העומר ויום ההקרבה הגיע, מותר לאכול מהחדש. ראיות נוספות של הרמב"ן לכך שהתורה אסרה גם חלב חולין: א. התורה אסרה את המינים שמקריבים מהם קרבנות לה', משמע שהתורה אסרה את החלב של כל בעלי החיים מאותו המין ולא רק את הבהמות המוקרבות לקרבן. בהמשך דבריו כתב שגם מכך שהתורה פירטה שור, כשב או עז, משמע שהחלב של כל השוורים, הכבשים והעיזים אסור. ב. התורה אסרה חלב נבלה וטריפה משום שהיינו חושבים שהחלב שלהם מותר משום שאין מקריבים אותם לקרבנות. גם רשב"ם כתב חלק מדברי רמב"ן. אוה"ח: מפסוק זה למדו חז"ל חיוב כרת גם על אוכל חלב חולין, למרות שהאיסור באכילת חלב חולין היה נלמד בכל מקרה מכך שהתורה אסרה לאכול חלב מ"חלב ונבלה יעשה לכל מלאכה" ובבהמת קדשים אסור לעשות מלאכה.  

[68] אונקלוס.

[69] אונקלוס. רש"י: התורה הייתה צריכה לומר "בכל מושבותיכם" משום שאיסור אכילת דם היא חובת הגוף ואינה חובת הקרקע, וממילא היא נוהגת בכל מקום.

[70] רש"י.

[71] אונקלוס.

[72] אונקלוס.

[73] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע פרק א' פסוק א'.

[74] אונקלוס.

[75] דעת מקרא.

[76] רש"י. ספורנו: הסיבה בצורך לתנופה היא להראות שהכל מוקרב לשם ה' והכהנים זוכים משולחן גבוה.

[77] רש"י בתוספת דברים מהרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ט' הלכה ח'. אולם, מדברי א"ע בפרק ח' פסוק כו' משמע שהכליות ויותרת הכבד נחשבים כחלק מהחלב, וייתכן לומר לפירושו שהיותרת והככליות היו מתחת לחזה בשעת ההנפה. ומדברי רמב"ן בפרק ט' פסוק כ' משמע שכל האימורים היו מעל לחזה והשוק.

[78] רש"י. רמב"ן: מפשט הפסוק משמע שהיו מניפים רק את החזה. אולם, חכמים למדו שהיו מקריבים גם את השוק והסיבה שהתורה כתבה רק את הנפת החזה כדי ללמדנו שאם האימורים נטמאו ורק אחד נשאר טהור, גם הוא טעון תנופה. ספורנו: עיקר ההנפה היא לשם החזה כדי להודיע שהוא נתון לשם ה' והכהנים זוכים לאכול משולחנו של ה'. לעומת זאת השוק ניתן מחלק הבעלים ולא מחלק גבוה.

[79] אונקלוס.

[80] רש"י.

[81] אונקלוס. רש"י מגדיר את השוק מפרק הארכובה ולמטה.

[82] רש"י.

[83] אונקלוס. א"ע: שוק הימין ניתן רק לזורק הדם ואילו החזה ניתן לכל הכהנים הטהורים.

[84] רש"י.

[85] אונקלוס.

[86] אונקלוס. רשב"ם: זהו השכר של אהרון ובניו על כך שנמשחו לכהנים.

[87] דעת מקרא.

[88] א"ע. רמב"ן: יש לקרא את הפסוק כך: "אשר צוה ה' ביום משחו אתם – לתת להם". פירושו זהה לא"ע מבחינת המשמעות – שניהם סוברים שהכוונה היא שה' ציווה על נתינת החזה והשוק משעת המשיחה, אלא שהמחלוקת היא בשילוב הפירוש בפסוק.

[89] אונקלוס.

[90] אונקלוס.

[91] אונקלוס + רש"י.

[92] רמב"ן בפירושו השלישי. בפירושו הראשון כתב בשם חז"ל שכל המצוות ניתנו בהר סיני ונשנו באוהל מועד, וממילא גם דיני הקרבנות ניתנו בהר סיני לראשונה. בפירושו השני (עליו כתב "ועל דרך הפשט") כתב שהכוונה היא שעל חלק מהקרבנות צווה משה בהר סיני ועל חלק אחר צווה במדבר סיני באוהל מועד. א"ע: עד שבני ישראל הגיעו להר סיני, הם לא הקריבו קרבנות, ולכן רק בהר סיני צווה משה רבינו על עניין הקרבנות.

[93] רמב"ן.