ויקרא פרק י

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר ויקרא פרק י'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם י' אדר תשע"ח

ויקרא פרק י

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ נדב ואביהוא, בניו של אהרון, לקחו כל אחד את מחתתו,[1] וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ נדב ואביהוא הדליקו אש על המחתה, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת לאחר שהדליקו אש על המחתה, נדב ואביהוא שמו קטורת על המחתה, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם כך יצא שנדב ואביהוא הקריבו אש זרה לפני ה'. בכל יום, היו הכהנים מקטירים קטורת על גבי המזבח הפנימי,[2] אלא שביום הקמת המשכן, לא ציווה ה' להקטיר את הקטורת כיוון שה' רצה שתרד אש מהשמים, וכך כל ישראל יראו את האש שיורדת מהשמים. נדב ואביהוא בכל זאת הקטירו את הקטורת, ולפיכך, כשהאש ירדה מהשמים ואכלה את הקרבנות שהיו על המזבח החיצון, האש שרפה גם את בניו של אהרון[3]: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק אש יצאה מלפני ה',[4]  וַתֹּאכַל אוֹתָם האש אכלה, שרפה, את נדב ואביהוא,[5] וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְקֹוָק נדב ואביהוא מתו לפני ה'. הכוונה בכך שמתו לפני ה' היא שהם מתו כאשר חשבו שהם עושים דבר רצוי לה'[6]: (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן משה אמר אל אהרון: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר זהו מה שאמר לי ה' כשציווה אותי על בניית המשכן,[7] בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ (ה' אמר לי:) שמי יתקדש על ידי שהמובחרים שבבניי ימותו,[8] וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד כל העם יכבד אותי (ה') על ידי שיראה שאני עושה דין בצדיקים. כאשר אני עושה דין בצדיקים, עם ישראל מכבד אותי יותר,[9] וַיִּדֹּם אַהֲרֹן אהרון שתק ולא בא בטרוניא כלפי ה', ועל כך קיבל שכר, שה' התגלה אליו ואמר לו את האיסור להכנס למקדש שתויי יין[10]: (ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן משה קרא אל מישאל ואלצפן,[11] בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן מישאל ואלצפן היו בניו של עוזיאל, ועוזיאל היה דודו של אהרון. עוזיאל היה אח של עמרם, ועוזיאל הוליד את מישאל ואלצפן, בעוד עמרם הוליד את אהרון, וכך יצא שמישאל ואלצפן היו בני דודים של אהרון,[12] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משה אמר למישאל ואלצפן: קִרְבוּ תתקרבו אל הקודש, שם היה המזבח הפנימי, המזבח עליו הקטירו בני אהרון את הקטורת. אמנם היות ואסור ללויים להיכנס למקום המזבח הפנימי, הטילו מישאל ואלצפן חכות של ברזל שנתפסו בבגדיהם של נדב ואביהוא וכך הם משכו אותם החוצה ללא שהם נכנסו פנימה ממש,[13] שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ תטלו את גופותיהם של אחיכם, את גופותיהם של בני הדודים שלכם, של נדב ואביהוא,[14] אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תוציאו את גופותיהם של נדב ואביהוא אל מחוץ למחנה: (ה) וַיִּקְרְבוּ מישאל ואלצפן התקרבו אל הקדש, שם היה המזבח הפנימי, וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה מישאל ואלצפן הרימו את גופותיהם של נדב ואביהוא, כשבגדיהם של נדב ואביהוא עוד היו עליהם, והוציאו אותם אל מחוץ למחנה[15]: (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו משה אמר לאהרון ולבניו שנותרו בחיים: אלעזר ואיתמר, רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ אל תגדלו שיער. למרות שלאבל אסור להסתפר, אתם כן תסתפרו ואל תנהגו מנהגי אבלות,[16] וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ אל תקרעו את בגדיכם. למרות שאבל קורע את בגדיו, אתם אל תקרעו את בגדיכם,[17] וְלֹא תָמֻתוּ וכך לא תמותו, אבל אם תנהגו מנהגי אבלות ותגדלו שיער ותפרמו את בגדיכם, אתם כן תמותו,[18] וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וכך, על ידי שלא תנהגו מנהגי אבילות, ה' לא יכעס על כל שאר עם ישראל,[19] וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק ושאר עם ישראל שהם האחים שלכם, יבכו על השרפה ששרף ה', על שריפת בני אהרון, כיון שצרת תלמידי חכמים וגדולי ישראל היא צרת כלל ישראל ומוטל על כלל ישראל לבכות על צרתם של תלמידי חכמים[20]: (ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ (וכן ציווה משה את אהרון ובניו) אל תצאו מפתח אוהל מועד, אלא תישארו במשכן, פֶּן תָּמֻתוּ שמא תמותו (אם תצאו מפתח אוהל מועד), כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְקֹוָק עֲלֵיכֶם כיוון ששמן המשחה בו ה' ציווה למשוח אתכם נמצא עליכם, ולכן יש עליכם דין של כהנים גדולים שאסור להם לצאת בשעת העבודה, גם אם הם אוננים,[21] וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה אהרון ובניו עשו כמו שה' ציווה אותם: לא גידלו שיער, לא קרעו את בגדיהם ולא יצאו מפתח אוהל מועד: (ח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר ה' דיבר אל אהרון ואמר לו[22]: (ט) יַיִן וְשֵׁכָר יין שאם תשתה אותו אתה יכול להגיע לכדי שכרות (בניגוד ליין מדולל או למעט יין),[23] אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ אל תשתה אתה או אחד מצאצאיך, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד (האיסור על כהנים לשתות יין הוא) כאשר אתם עובדים במשכן (בין אם זה במזבח הפנימי או במזבח החיצון),[24] וְלֹא תָמֻתוּ כך לא תמותו. אם תשתו יין ותשתכרו לפני שאתם נכנסים לעבוד במשכן, אתם תמותו, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם איסור שתיית יין הוא ציווי שקיים לעולם[25]: (י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל כך, כשלא תכנסו למשכן שתויי יין, אתם תבדילו בין עבודה במשכן שהיא קדושה ורצויה לפני המקום, לבין עבודת משכן שהיא מחוללת. אם הכהן עובד במשכן כשהוא שתוי יין, עבודתו מחוללת,[26] וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר כשלא תכנסו למשכן כשאתם שתויי יין, אתם תבדילו בין עבודה שהיא טמאה לעבודה שהיא טהורה. אם תעבדו כשאתם שתויי יין, עבודתכם תהיה טמאה[27]: (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה וכן אסור לכהן או לכל מורה הוראה לשתות יין בדרך משכרת כאשר הוא מלמד לבני ישראל את כל החוקים שה' ציווה את בני ישראל על ידי משה[28]: (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים משה אמר לאהרון ובניו שנשארו בחיים - אלעזר ואיתמר:[29] קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק קחו את המנחה שנשארה מהקרבן שהוקרב לשם ה', כאשר הכוונה היא למנחה שהוקרבה ביום השמיני למילואים ולקרבן שנחשון בן עמינדב הביא לחנוכת המשכן,[30] וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת ותאכלו את המנחה כאשר היא עדיין מצה, אל תתנו למנחה להחמיץ. היות ומנחה זו היא מנחת ציבור שלא הוקרבה אף פעם, היה צורך לומר גם כאן שמנחה זו אסורה בחימוץ,[31] אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ (תאכלו את המנחה) בחצר אוהל מועד,[32] כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא (הסיבה שצריך לאכול את המנחה במקום קדוש היא) כיוון שעל מנחה זו חל דין של קדשי קדשים: (יג) וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תאכלו את המנחה במקום קדוש, בחצר אוהל מועד, כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק כיוון שהדין של המנחה הוא שלעולם אתה ובניך אוכלים את המנחה (אך לנקבות אסור לאכול את המנחה), כִּי כֵן צֻוֵּיתִי כיוון שכך ה' ציווה אותי: שתאכלו את המנחה למרות שאתם אוננים[33]: (יד) וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה את החזה שהנפתם מקרבן השלמים, וכן את השוק שהנפתם מקרבן השלמים,[34] תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר (את החזה והשוק שהנפתם מקרבן השלמים) אתם יכולים לאכול במקום טהור בתוך מחנה ישראל (ואינכם צריכים לאכול את החזה והשוק בחצר אוהל מועד. אמנם אהרון ובניו היו חייבים להישאר באהל מועד, כפי שמשה ציווה אותם לעשות במשך ימי אבלותם, אך לנשותיהם היה מותר לאכול את בשר השלמים בכל מקום טהור במחנה ישראל),[35] אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ אתה אהרון, ובניך וגם הנקבות שבכהונה (נקבות מותרות באכילת בשר שלמים אך אינן מקבלות חלק מעצמן),[36] כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ כיוון שדין קרבן שלמים הוא שהחזה ושוק הימין ניתנו לך ולבניך, מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (החזה והשוק ניתנו לכהנים) מהקרבנות שמקריבים בני ישראל: (טו) שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה השוק והחזה מקרבן השלמים שמביאים אותם לתנופה לפני ה',[37] עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק (מביאים את השוק והחזה של קרבן השלמים) על גבי החלבים של קרבן השלמים כשמניפים אותם. בשעת התנופה, החלבים נמצאים למטה, והשוק והחזה נמצאים מעל גבי החלבים,[38] וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק דין זה (של הנפת השוק והחזה מעל החלבים) יהיה לחוק לאהרון ולבניו לעולם[39]: (טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת את השעיר שהקריבו לשם קרבן ראש חודש. בכל ראש חודש, היה צריך להקריב שעיר לחטאת, וימי המילואים הסתיימו בראש חודש ניסן, כך שהקריבו באותו יום שעיר לחטאת,[40] דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף משה שאל ובירר מדוע נשרף שעיר החטאת של ראש חודש. ביום בו הסתיימו ימי המילואים, הוקרבו שלשה שעירים לשם קרבן חטאת: שעיר העיזים שבני ישראל הביאו לשם קרבן חטאת, שעיר העיזים שנחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, הביא לחנוכת המשכן, ושעיר החטאת של ראש חודש. משה ציווה את אהרון ובניו שלא לנהוג מנהגי אבלות לאחר מותם של נדב ואביהוא. בני אהרון לא שרפו את שעירי החטאת של ימי המילואים ושל נחשון בן עמינדב, היות וקרבנות אלו היו קרבנות שעה, ועליהם חל הציווי של משה. אולם, את שעיר ראש החודש שרפו, כיוון ששעיר ראש חודש הוא קרבן לדורות, ולכן לא סברו שחלים עליו הדינים המיוחדים של קרבנות המילואים,[41] וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר משה התרגז על אלעזר ואיתמר, בניו של אהרון שנשארו בחיים, ושאל אותם.[42] (האמת היא שמשה כעס על אהרון, אלא שמפני כבודו של אהרון, הפנה משה את כעסו כלפי אלעזר ואיתמר)[43]: (יז) (זוהי שאלתו של משה) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ למה לא אכלתם את השעיר שהוקרב לשם קרבן חטאת במקום מקודש, בחצר אהל מועד,[44] כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא שהרי קרבן החטאת הוא קדשי קדשים ויש לאכול אותו במקום קדוש, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם ה' נתן לכם את קרבן החטאת, לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה (ה' נתן לכם את קרבן החטאת) כדי לסלוח לבני ישראל על חטאיהם,[45] לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק וכדי שתכפרו על בני ישראל לפני ה'.[46] על ידי שאתם אוכלים את בשר קרבן החטאת, חטאי בני ישראל מתכפרים להם[47]: (יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה הרי לא הוכנס מדם החטאת של ראש חודש פנימה, כדי להזות ממנו בתוך אהל מועד, ולכן אין עליה דין שריפה. כפי שכבר ראינו, חטאת פנימית שמכניסים את דמה פנימה אל תוך הקודש, דינה שריפה, ומשה רבינו אומר לבני אהרון שדם קרבן החטאת לא הוכנס פנימה, ולכן אין לשרוף את קרבן החטאת,[48] אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי הייתם צריכים לאכול את קרבן החטאת במקום קדוש (למרות שאתם אוננים) כמו שציוויתי אתכם לעשות[49]: (יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אהרון ענה אל משה ואמר לו: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק הרי היום בניי הקריבו את העגל לחטאת והאיל לעולה,[50] וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה ובזמן שהתחנכנו לעבודה, קרה לנו אסון ובניי מתו,[51] וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְקֹוָק אם אני אוכל היום את מוסף ראש חודש שהוקרב לחטאת, האם הדבר ימצא חן בעיני ה', הרי בקדשי דורות אסור להקל ולאכול אותם אוננים[52]: (כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו משה שמע את תשובתו של אהרון, ותשובתו של אהרון הייתה טובה בעיני משה[53]:

 

[1] אונקלוס.

[2] אמנם יש מחלוקת תנאים ומפרשים באיזה מזבח מדובר, עיין רמב"ן פס' ד', וא"ע שם.

[3] רשב"ם. בהסבר חטאם של בני אהרון רבו המחלוקות. ספורנו (עפ"י חז"ל) וכן רש"י כתבו שהם הורו הלכה בפני רבם, וכן הסביר את מחשבתם בכך שחשבו שכמו שמקריבי קטורת לאחר הקרבת קרבן עולה, כך חשבו שיש להקטיר קטורת לאחר הגלות השכינה. רש"י כתב דיעה נוספת שנכנסו להיכל שתויי יין.  א"ע ואוה"ח: החטא היה בכך שהדליקו על המחתות אש שאינה מהאש שהייתה על גבי המזבח. רמב"ן: נדב ואביהו שמו את הקטורת על גבי האש ולא ע"ג המחתה. (עיין אברבנאל שכותב בשם הרמב"ן שהן שמו את הקטורת על גבי המחתה ולא על גבי האש). כלי יקר: שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים, או שהיו מחוסרי בגדים (שנכנסו ללא מעיל), או שלא היו להם בנים, או שלא היו להם נשים, או שהיו אומרים מתי ימותו שני זקנים אלו (משה ואהרון) כדי שינהיגו את עם ישראל, או שעוון העגל שעשה אהרון גרם להם למות. כמו"כ מסביר הכלי יקר את הקשר בין כל הדעות האלו לבין האש הזרה הכתובה בפסוק.

[4] אונקלוס.

[5] אונקלוס.

[6] א"ע.

[7] רש"י.

[8] רש"י. או"הח הבא 2 מדרשים בחז"ל ועל פיהם הסביר את דברי משה "הוא אשר דיבר ה'". בפירוש הראשון כתב שאהרון פחד שיש בידו חטא, ושבניו מתו כתוצאה מחטא, ועל כך אמר לו משה: "הוא אר דיבר ה'", כלומר, טעם מיתתם היה גזרה מה' ולא בגלל חטא. המדרש השני שהביא אוה"ח אומר שלמשה נאמר בהר סיני שבניו של אהרון ימותו, אלא שלא הבין בדיוק את דברי ה', ועכשיו הבין משה את דברי משה ואז אמר: "הוא אשר דבר ה'". את דברי המדרש שמשה אמר "או בי או בך", הסביר אוה"ח שמשה רצה להשוות עצמו לאהרון ושלא יישמע מדבריו שהוא גדול מאברון ולכן אמר גם על עצמו "או בי או בך".

[9] רש"י.

[10] רש"י. רשב"ם מסביר שאהרון רצה להתאבל על מות בניו ולשם כך רצה להפסיק לעבוד בנשכן, ומשה אמר לו שכבודו של ה' הוא שימשיך לעבוד במשכן ואהרון נדם מאבלותו והמשיך לעבוד. ספורנו: אהרון נדם בכך שהתנחם בקידוש ה' שהיה לאחר שבניו מתו. רמב"ן מפרש את המילה דיבר מלשון גזר, כלומר: ה' לא אמר למשה לפני כן שמישהו ימות בהקמת המשכן, אלא הכוונה היא שה' גזר שימותו אנשים ועכשיו התבררה גזרתו של ה', ולאחר שמשה אמר לאהרון שהיה בכך משום גזרה מה', הפסיק אהרון לבכות בקול.

[11] הטעם שמשה קרא דווקא למישאל ואלצפן ולא אמר לאלעזר ואיתמר לטפל בגופותיהם של נדב ואביהו הוא מכיוון שמשה לא רצה לפגוע בשמחתו של מקום (רמב"ן פס' ו' – ז').

[12] רש"י.

[13] רמב"ן לפי דעת ר"ע.

[14] אונקלוס + רש"י.

[15] רש"י. לדבריו, הכתנות שלבשו נדב ואביהו היו הבגדים הרגילים שלהם, שהרי לא היו כהנים, ולכן לא ייתכן שמדובר בבגדי כהונה. רמב"ן כתב שהכוונה היא לבגדי כהונה וכן משמע מספורנו, אלא שספרנו אומר שמה שהתורה השמיעה לנו בפסוק זה הוא שלא חששו להפשיט את בגדי הכהונה מעל נדב ואביהו כיוון שהבגדים כבר נטמאו, לעומת הרמב"ן סובר שטיהרו את הבגדים ונתנו את הבגדים לכהנים אחרים.

[16] רש"י. א"ע כתב פירושים נוספים: שלא יגלו את ראשם או לא יכסו את ראשם, כי כך מנהגי אבלות אך הכריע כרש"י.

[17] א"ע.

[18] רש"י. רמב"ן: כהן גדול מקריב אונן ואסור לו לצאת מהמקדש בימי אנינותו. אולם, לכהן הדיוט אסור להקריב כשהוא אונן, וכאן דינם של בני אהרון יה בימי המילואים כדינו של כהן משוח מלחמה, שמצד אחד אינו פורע ולא פורם ולא נטמא למת, ומצד שני, אינו מקריב אונן, ובאמת בני אהרון לא הקריבו קרבנות לאחר מיתת אחיהם. לעומתו, רשב"ם כתב שדין בני אהרון היה ממש ככה"ג. ספורנו: החומרה היא בגלל שנמשחו בשמן המשחה.

[19] א"ע. אוה"ח: על שאר עם ישראל לקרוע קריעה על מיתת בני אהרון, אחרת, ה' יכעס על עם ישראל. בפירושו השני כתב אוה"ח שעצם מיתת בני אהרון מביאה קצף מה' על ישראל, כיוון שכאשר צדיקי ישראל מתים, ה' כועס על עם ישראל.

[20] רש"י.

[21] רשב"ם.

[22] לרש"י, הציווי לאהרון הוא כשכר על שנדם. א"ע סובר שאהרון היה נביא אך כתב פירוש נוסף שה' אמר זאת לאהרון על ידי משה. כלי יקר כותב שהסיבה שהדיבור היה אל אהרון הוא משום שכאשר נכנס יין יצא סוד, וכאילו שה' התגלה אל אהרון לומר לו סוד וציווה אותו גם שלא ישתה יין כדי שלא יגלה לו את הסוד. סיבה נוספת שכתב הכלי יקר הוא משום שהיה ניתן לפרש את שתיקתו של אהרון כשתיקה של תרעומת כלפי ה', ולכן התגלה ה' אל אהרון כדי לומר לנו שהשתיקה היא שתיקה של קבלת הדין. סיבה נוספת שכתב היא שעל ידי שאהרון ישב בדממה, הוא התעה לדרגתו של משה רבינו והגיע למדרגה של התגלות בלא אמצעי. בטעם ההתגלות כדי לאסור את הין כתב כלי יקר שהוא משום שאד נוהג להתנחם על אבלותו על ידי שתיית יין.

[23] רש"י. א"ע: שיכר הוא כפירושו בשאר המקומות, משקה העשוי משעורים.

[24] רש"י. נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בדין כהן שאינו עובד עבודה אלא נכנס להיכל ללא שעובד. לרמב"ן אינו חייב בכלום ואילו לרמב"ם חייב בלאו שאין בו מיתה.

[25] אונקלוס.

[26] רש"י.

[27] עפ"י רש"י.

[28] רש"י וא"ע.

[29] רש"י.

[30] רש"י.

[31] רש"י.

[32] דעת מקרא.

[33] רש"י.

[34] רש"י.

[35] רש"י.

[36] רש"י.

[37] רש"י כתב שאינו יודע מדוע התורה קראה לשוק בשם תרומה ולחזה בשם תנופה. הרמב"ן הסביר שהסיבה היא מכיוון שהשוק הורם לה' בקרבן המילואים, ועל שם התרומה לה' נקראת תמיד שוק התרומה ואילו החזה לו הוקרב לפני ה'.

[38] רש"י.

[39] אונקלוס.

[40] רש"י. הכלי יקר (פס' יט') מפרש שמדובר בשאר החטאות של היום ואהרון חשב שהיתר לאכילת הקרבן באנינות הוא רק כאשר לא היה לכהנים חלק בחטא, מה שאין כן בענייננו, שלאהרון היה חלק בחטא העגל. משה חשב, שמכך שלא אכלו את בשר השעיר, גם הקריבו אש זרה, ולכן כעס עליהם.

[41] רש"י. אוה"ח סובר שמשה רבינו לא ידע בוודאות מה היה דינו של שעיר ר"ח, וזהו כפילות "דרש דרש", שבירר מה דינו של שעיר החטאת, אך כעס על אהרון שגם הוא לא בירר מה הדין, ואם כבר החליטו מה היה הדין, היה עליהם לדמות את הדין לחטאות האחרות שכן נאכלו.

[42] אונקלוס. אוה"ח: הנותרים הוא מלשון גנאי.

[43] רש"י.

[44] רש"י.

[45] אונקלוס. א"ע הסתפק האם ה' הוא הנושא את חטאת העם על ידי שמכפר עליהם או שהכוונה היא שהכהנים נושאים את קרבן העם על ידי שאוכלים את בשר החטאת.

[46] אונקלוס.

[47] רשב"ם ורש"י, וכן מוכיח רש"י מכאן שמדובר בקרבן שעיר ר"ח, שהרי שאר החטאות לא באו לכפרה, ולא זכיתי להבין את דבריו.

[48] רש"י.

[49] רש"י.

[50] רשב"ם.

[51] רשב"ם.

[52] רשב"ם. רש"י מפרש את המשא ומתן בין משה לאהרון כך: האם אתם זרקתם את הדם כאשר הייתם אוננים, ואזי העבודה פסולה, ואהרון ענה למה שהוא עצמו הקריב את הקרבן ולכהן גדול מותר להקריב אונן. ואפילו אם מה שהיה קורה היה שלא בניי היו מתים, אלא שאחד מהקרובים האחרים היה מת, לא היה זה טוב בעיני ה' שאוכל את הקרבן. הרי כל מה שאתה יכול להקל הוא רק בקדשי שעה ולא בקדשי דורות. ובצורה דומה פירש הספורנו. רמב"ן הוסיף נופך לדבריהם ואמר שמשה לא ראה את כל מעשי הקרבנות, ולכן, למרות שהקרבנות הוקרבו לפני האנינות, בכל זאת חשש משה, שמא מצאו הכהנים דם שעוד לא נזרק, וזרקו אותו לאחר האנינות. אוה"ח: המקריבים הם נדב ואביהו, ואהרון שואל את משה, אם בני הקריבו קרבן עולה וחטאת ומתו בתהליך הקרבת הקרבן, האם אנחנו יכולים לאכול את הקרבן שהיא לקדשי דורות? בהמשך דבריו דן אוה"ח בדין אדם שמורה הלכה בפני רבו.

[53] אונקלוס. אוה"ח דן בשאלה מדוע שינה משה את דעתו ואמר שמא על ידי נבואה או על ידי לימוד מיוחד שלו.