ויקרא פרק כג

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר ויקרא פרק כג'

מערכת אוצר התורה - ושננתם י' אדר תשע"ח

ויקרא פרק כג

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם תדבר אל בני ישראל ותאמר להם, מוֹעֲדֵי יְקֹוָק זמני ה', הזמנים שאתם תקבעו בתור חג לה',[1] אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (הזמנים) אשר תכריזו עליהם כמועדי קודש, כחגים,[2] אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי אלו הם המועדים שאני (ה') רוצה שתציינו[3]: (ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה במשך ששת ימי השבוע, המלאכה תיעשה,[4] וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי ביום השביעי של השבוע, בשבת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן (ביום השביעי של השבוע) תשבתו מכל מלאכה, אסור לכם לעשות מלאכה, מִקְרָא קֹדֶשׁ עליכם ללבוש בגדים מכובדים, להתפלל את התפילות המיוחדות ביום, ולאכול את סעודות החג,[5] כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ אסור לכם לעשות כל מלאכת מחשבת ביום השבת, שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם בכל מקום שאתם יושבים, בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ, תקיימו את מצוות השבת[6]: (ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אלה הם הזמנים שאתם תקדשו בתור מועדים לה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ עליכם להכריז ברבים שביום זה חל החג, בית דין חייבים לוודא שהעם יודע שביום זה חל חג, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם בית דין חייב להכריז על מועדים אלו בזמנם, בית דין מודיע לציבור מתי חלים מועדים אלו, כיוון שחגים אלו מבוססים על קידוש החודש של בית דין[7]: (ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ ביום י"ד לחודש ניסן, בֵּין הָעַרְבָּיִם לאחר שעברו שש שעות וחצי מתחילת היום,[8] פֶּסַח לַיקֹוָק הוא יום שמקריבים בו לה' את קרבן הפסח[9]: (ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה ביום ט"ו לחודש ניסן, חַג הַמַּצּוֹת לַיקֹוָק חל חג לשם ה' שנקרא חג המצות, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ מצווה לאכול מצות בכל שבעת ימי חג המצות (אם כי החיוב לאכול מצה הוא רק בלילה הראשון): (ז) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן ביום הראשון של חג המצות, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה (ביום הראשון של חג המצות) עליכם ללבוש בגדי חג, להתפלל את התפילות המיוחדות ביום, ולאכול את סעודות החג, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ אסור לכם לעשות כל מלאכה שהיא לשם עבודה, אך מותר לכם לעשות מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש[10]: (ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים במשך שבעת ימי חג המצות, עליכם להקריב קרבנות מוספים, קרבנות שיש להקריבם בנוסף לקרבנות התמיד שמקריבים בכל יום. קרבנות המוספים מפורטים בפרשת פנחס,[11] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ ביום השביעי של חג המצות, עליכם ללבוש בגדי חג, להתפלל את התפילות המיוחדות ביום, ולאכול את סעודות החג, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ביום השביעי) אסור לעשות מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש: (ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם תדבר אל בני ישראל ותאמר להם:[12] כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם כאשר אתם (בני ישראל) תיכנסו לארץ שאני (ה') נותן לכם, כשאתם תיכנסו לארץ ישראל,[13] וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ כאשר אתם (בני ישראל) תקצרו את התבואה שבארץ ישראל, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן עליכם להביא מהשעורים הראשונות, כמות של עומר שעורים (עומר היא מידת מדידה ששווה למידת המדידה שנקראת עשירית האיפה) לשם מנחת העומר.[14] אסור לקצור את שאר התבואה החדשה של השנה, לפני קצירת העומר[15]: (יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק הכהן יניף את מנחת העומר לפני ה', על ידי שמעלה ומוריד את השעורים, ולאחר מכן מניף אותם לכל אחד מארבעת רוחות השמיים,[16] לִרְצֹנְכֶם אם תקריבו עשירית האיפה שעורים, הרי שזה יהיה לכם לרצון,[17] מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן ביום שלאחר יום טוב ראשון של חג המצות, הכהן יניף את מנחת העומר[18]: (יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר תקריבו ביום הנפת העומר, בנוסף לשאר הקרבנות שצריכים להיות מוקרבים באותו יום (כמו קרבן התמיד ומוספי חג המצות),[19] כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ כבש ללא מום שעוד לא מלאה לו שנה, לְעֹלָה לַיקֹוָק הכבש יוקרב לה' לשם קרבן עולה: (יג) וּמִנְחָתוֹ המנחה שיש להביא יחד עם העולה המוקרבת עם מנחת העומר היא: שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן סלת בכמות של שני עשרונים, מעורבבת בשמן,[20] אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין וכן צריך להביא יחד עם הכבש לעולה, יין בכמות של רביעית ההין, כדי לנסך את היין על גבי המזבח[21]: (יד) התורה עכשיו מונה שלשה סוגי מאכלים העשויים מחמשת מיני תבואה, שאסור לאוכלם עד להקרבת קרבן העומר: 1) וְלֶחֶם לחם רגיל העשוי מקמח רגיל, 2) וְקָלִי קמח שעבר תהליך ייבוש בתנור, ולכן הוא רך יותר מקמח רגיל,[22] 3) וְכַרְמֶל קמח קלוי,[23] לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם (לחם, קלי וכרמל) אסור לאכול עד היום הזה, עד לאחר הקרבת מנחת העומר,[24] חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם חוק זה (של איסור אכילה מהתבואה החדשה עד להקרבת מנחת העומר) חל הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ[25]: (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת תתחילו לספור ביום שלאחר יום טוב ראשון של חג המצות,[26] מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה (תתחילו לספור) מהיום בו אתם מביאים את מנחת העומר,[27] שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה שבעה שבועות שלמים,[28] הכוונה היא שהספירה מתבצעת בלילה שלפני היום, כדי שכאשר יגיע חג השבועות, יעברו שבעה שבועות שלימים מהתחלת הספירה ועד לסופה[29]: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת עד היום שלמחרת השבוע השביעי, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם תספרו עד שתגיעו ליום החמישים, (אך ביום החמישים אינכם צריכים לספור),[30] וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק ביום החמישים, שהוא חג השבועות, תביאו מנחה שהיא הראשונה שבה יוקרבו חיטים חדשות לשם ה'. קרבן שתי הלחם שמוקרב בשבועות (שתי הלחם היא המנחה החדשה המוזכרת בפסוק) הוא הראשון שמוקרב מהחיטים החדשות של השנה. מנחת העומר אמנם הוקרבה גם היא מיבול של השנה החדשה, אך היא הוקרבה משעורים, ואילו שתי הלחם הוקרבו מחיטים[31]: (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם מארץ ישראל, ולא מחוץ לארץ,[32] תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה תביאו לחם שיונף לשם ה',[33] שְׁתַּיִם  יש להביא שני לחמים, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים שני הלחמים יאפו מקמח בכמות של שני עשרונים, כל לחם נעשה מעישרון אחד של קמח,[34] סֹלֶת תִּהְיֶינָה הלחמים ייאפו מקמח מנופה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה וכן ייאפו הלחמים באופן שיחמיצו, למרות שלמנחות האחרות המוקרבות בבית המקדש אסור להחמיץ,[35] בִּכּוּרִים לַיקֹוָק זוהי המנחה הראשונה של חיטים שתוקרב מהתבואה החדשה[36]: (יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם וכן תקריבו את הדברים הבאים לקרבן, בגלל שאתם מקריבים לפניי את שתי הלחם. דברים אלו יובאו לקרבן בגלל שבאותו יום אתם מקריבים לפניי את שתי הלחם,[37] שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה שבעה כבשים שעוד לא מלאה להם שנה, ושיהיו ללא מום, וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד פר אחד שהוא בתוך שנתו השנייה, וְאֵילִם שְׁנָיִם וכן תביאו שני אילים, יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק שבעת הכבשים, הפר ושני האילים יוקרבו לה' לשם קרבן עולה, וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם וכן תביאו עם כל אחד מהבהמות את המנחות והנסכים שצריך להקריב עם קרבן עולה: לשם מנחה יש להביא – שלשה עשרונים סולת לפר, שני עשרונים סולת לאיל ועשרון סולת לכבש. הסולת תעורבב עם שמן, כאשר לכל בהמה יש כמות שונה של שמן שצריך להביא איתה: לפר יש להביא חצי ההין שמן כדי לערבב עם הסולת, לאיל שליש ההין ולכבש רביעית ההין. לנסכים יש להביא יין, שיוקרב על גבי המזבח: לפר חצי ההין יין, לאיל שליש הין ולכבש רבע הין,[38] אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק כדי שהקרבן יתקבל לרצון לפני ה': (יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת תקריבו שעיר עיזים אחד לשם קרבן חטאת, וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים וכן תקריבו שני כבשים שעוד לא מלאה להם שנה, לשם קרבן שלמים. אמנם בספר במדבר מובאים קרבנות נוספים המוקרבים לשם קרבן מוסף, וכאן נכתבו רק הבהמות המוקרבות לשם שתי הלחם[39]: (כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים מניפים את שני כבשי השלמים, כאשר שתי הלחמים נמצאים בסמוך למקום ההנפה,[40] קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק על שני כבשים אלו שהוקרבו לשם קרבן שלמים, חלים הדינים של קדשי קדשים, והם אינם קדשים קלים,[41] לַכֹּהֵן לכן מותר רק לכהנים לאכול את כבשי השלמים הללו, בניגוד לשאר קרבנות השלמים שגם אנשים שאינם כהנים מותרים באכילתם[42]: (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה תכריזו ביום בו חל חג השבועות,[43] מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם עליכם ללבוש בגדי חג, להתפלל את התפילות המיוחדות ביום, ולאכול את סעודות החג, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ אסור לכם לעשות מלאכה שאין בה משום הכנת אוכל נפש, חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם גם כאשר בית המקדש לא יהיה קיים ולא יוקרבו הקרבנות האמורים, ביום שחל בו חג השבועות אסור לכם לעשות מלאכה וכן יש לחגוג את חג השבועות,[44] לְדֹרֹתֵיכֶם דבר זה (איסור עשיית מלאכה וחגיגת חג השבועות) יהיה קיים בכל הדורות הבאים: (כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם כאשר אתם תקצרו את גידולי השדות שלכם בארץ ישראל,[45] לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ אסור לך לקצור את הגידולים עד סוף השדה, אלא יש להשאיר חלק בסוף השדה שאותו לא תקצור, כדי שהגידולים ששם יהיו לעניים, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט וכן, אם בשעת הקציר נפלה שיבולת אחת או שתי שיבולים, אסור לך ללקט אותן, אלא תשאיר אותן לעני (ואם נפלו שלש שיבולים, מותר ללקטן ואינן נחשבות ללקט), לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם תשאיר את הגידולים בסוף השדה ואת השיבולים שנפלו לעניים ולגרים, אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אני ה' נאמן לשלם שכר למי שמשאיר לעניים לקט ופיאה[46]: (כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תדבר אל בני ישראל ותאמר להם,[47] בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ ביום א' לחודש תשרי, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן יהיה לכם יום שבתון, אסור לכם לעשות מלאכה,[48] זִכְרוֹן תְּרוּעָה על ידי תקיעה בשופר, תהיו לזכרון לפני ה',[49] מִקְרָא קֹדֶשׁ עליכם ללבוש בגדי חג, להתפלל את התפילות המיוחדות ביום ולאכול את סעודות החג: (כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ בראש השנה, אסור לכם לעשות כל מלאכה שאין בה צורך אוכל נפש, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק תקריבו את קרבנות המוספים המוזכרים בפרשת פנחס[50]: (כו) וַיְדַבֵּר יקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא אכן, ביום י' לחודש תשרי, חל יום הכיפורים,[51] מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם עליכם ללבוש בגדי חג ולהתפלל את התפילות המיוחדות ביום, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם עליכם לענות את נפשותיכם על ידי שתצומו,[52] וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עליכם להקריב את קרבנות המוספים המוזכרים בפרשת פנחס, וכן את סדר הקרבנות שנאמרו בפרשת אחרי מות[53]: (כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה אסור לכם לעשות אף מלאכה ביום הכיפורים, כיוון שכוחו ועוצמתו של יום הכיפורים גורם לכם להיות אסורים בעשיית מלאכה,[54] כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם (הסיבה שאסרתי לכם לעשות מלאכה היא) כיוון שיום זה מיועד לכפר לכם על כל חטאיכם, ולכן ראוי שכל כוחותיכם יהיו מופנים לבקשת מחילה מה'[55]: (כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ כל אדם שלא יתענה (יצום) ביום הכיפורים במזיד, מתחייב בכך כרת: (ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ וכן כל אדם שיעשה מלאכה ביום הכיפורים במזיד יהיה חייב כרת[56]: (לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ אסור לכם לעשות מלאכה ביום הכיפורים,[57] חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם איסור מלאכה ביום כיפור חל בכל הדורות העתידים ובכל מקום בו ישבו בני ישראל[58]: (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם יום הכיפורים הוא יום שבתון לכם, ואסור לכם לעשות מלאכה ביום הכיפורים, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תתחילו לצום מערבו של ט' תשרי,[59] מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם עליכם לשבות ולקיים את הדינים הקשורים ליום הכיפורים, מערבו של ט' תשרי, ועד לערב י' תשרי: (לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר דבר אל בני ישראל ותאמר להם: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה ביום ט"ו לחודש תשרי, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקֹוָק תחגגו לפני ה' את חג הסוכות במשך שבעה ימים[60]: (לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ ביום הראשון לחג הסוכות, עליכם ללבוש בגדי חג ולהתפלל את התפילות המיוחדות ביום, ולאכול את סעודות החג, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וכן אסור לכם לעשות ביום הראשון של חג הסוכות כל מלאכה שאין בה צורך אוכל נפש: (לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק במשך שבעת ימי חג הסוכות, עליכם להקריב לה' את קרבנות המוספים הכתובים בפרשת פנחס, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי ביום השמיני של חג הסוכות, חל חג אחר שנקרא "שמיני עצרת", מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם עליכם ללבוש בגדי חג, להתפלל את התפילות המיוחדות ביום, ולאכול את סעודות החג, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק תקריבו את קרבנות המוסף שיש להקריב בשמיני עצרת, כמו שכתוב בפרשת פנחס, עֲצֶרֶת הִוא יום זה עצור לכם מעשיית מלאכה, אסור לכם לעשות מלאכה בשמיני עצרת,[61] כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ בחג שמיני עצרת, אסור לכם לעשות מלאכה שאין בה משום צורך אוכל נפש: (לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אלו הם מועדי ה', בימים אלה עליכם ללבוש בגדי חג, להתפלל את התפילות המיוחדות ביום, ולאכול את סעודות החג, לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקֹוָק וכן, בימים אלו עליכם להקריב קרבנות מוספים לפני ה', עֹלָה חלק מקרבנות המוספים שמקריבים בחגים הם קרבנות עולה, וּמִנְחָה וכן יש להקריב יחד עם קורבנות העולה והשלמים את המנחה שבאה איתם (עישרון סולת לכבש וכו'),[62] זֶבַח חלק מקרבנות המוספים שמקריבים בחגים הם קרבנות שלמים, וּנְסָכִים יחד עם קרבנות העולה והשלמים, יש להביא את היין שהיו מנסכים עם הקרבן על גבי המזבח, (רבע ההין לכבש וכו'), דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ בכל יום מימי החג, עליכם להקריב את הקרבן המיוחד לאותו יום, ואסור לכם להשלים את הבאת הקרבן ביום אחר, אפילו ביום אחר של החג[63]: (לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְקֹוָק קרבנות המוספים שיש להקריב בחגים הם בנוסף לקרבנות המוספים של שבת. אם חל יום טוב בשבת, יש להקריב גם את קרבנות המוספים של שבת וגם את קרבנות המוספים של החג,[64] וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וכן, קרבנות המוספים הם בנוסף למתנות, לקרבנות שאדם מקדיש לבית המקדש, וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיקֹוָק וכן קרבנות המוספים הם בנוסף לנדרים (שהתחייב קרבן על ידי שאמר "הרי עלי") והנדבות (שהתחייב קרבן על ידי שאמר "הרי זו") שבני ישראל מקדישים לשם ה'. בשלשת הרגלים היו מקריבים את קרבנות הנדר והנדבה שבני ישראל היו מקדישים לה', בנוסף לקרבנות המוספים של החגים: (לט) אַךְ בניגוד לראש השנה ויום הכיפורים, שאותם אנחנו חוגגים כדי שיהיה לנו זיכרון לפני ה', וכדי שה' יכפר לנו על כל חטאינו, סוכות נחגג לשמחה ולהודאה לה' על איסוף התבואה,[65] בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי ביום ט"ו לחודש תשרי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ בתקופת השנה שבה אתם עסוקים באיסוף התבואה לתוך הגרנות,[66]  תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים תחגגו חג לה' במשך שבעה ימים, על ידי שתקריבו שלמי חגיגה. בחג הסוכות יש להביא שלמי חגיגה, ואם לא הביא ביום הראשון, יש לו שבעה ימים לתשלומים לקרבן החגיגה,[67] בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן ביום הראשון וביום השמיני של חג הסוכות, יש לשבות ממלאכה[68]: (מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן יש ליטול ביום הראשון של חג הסוכות את ארבעת המינים. התורה מונה סימנים, שבעזרתם נוכל לזהותם, 1) פְּרִי עֵץ הָדָר זהו האתרוג. כאן מנתה התורה שני סימנים לעץ האתרוג: "פרי עץ", שטעם עצו ופריו שווים, וכן "הדר" היינו שהאתרוגים "דרים", נמצאים על העצים, במשך כל השנה,[69] 2) כַּפֹּת תְּמָרִים כף של עץ דקל, שזהו הלולב,[70] 3) וַעֲנַף עֵץ עָבֹת ענף שעשוי כעין קליעה, כעין צמה, שזהו ההדס,[71] 4) וְעַרְבֵי נָחַל ערבות שגדלות בדרך כלל בנחלים,[72] וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים תשמחו לשם ה' במשך שבעת ימי חג הסוכות[73]: (מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם עליכם לחגוג את חג הסוכות במשך שבעה ימים, בכל אחת מהשנים ולאורך כל הדורות,  בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ תחגגו את חג הסוכות בחודש תשרי: (מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים במשך כל שבעת ימי חג הסוכות, עליכם לשבת בסוכות,[74] כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת כל אדם מישראל (גם הגרים) יישבו בסוכות[75]: (מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם הסיבה שאני מצווה אתכם לצאת מבתי הקבע שלכם ולשבת בסוכות היא, כדי שיידעו הדורות הבאים שבעם ישראל, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (כדי שהדורות הבאים יידעו) שכאשר הוצאתי את בני ישראל מארץ מצרים, הושבתי אותם תחת ענני הכבוד,[76] אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אני ה' משגיח עליכם, ולכן ראוי שתחגגו את החגים כפי שאני מצווה[77]: (מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משה אמר את כל דיני החגים אל בני ישראל[78]:

 

[1] רשב"ם. אונקלוס: מלשון מאורע, בכל יום שיארעו, תעשו את המועדים קודש. ספורנו: הזמנים שאתם תתוועדו ותאספו את העם לצורך ענייני קדושה, וכן פירש הרמב"ן. רש"י: מכאן שצריך לעבר שנים וחודשים כאשר צריך לכך. רמב"ן: הסיבה ששבת מוזכרת כאן היא בגלל שהוא נמנה על מקראי הקודש, או שהכוונה במקראי קודש הוא על מה שנזכר אחרי כן, על החגים, וחזר על כך מכיוון שהפסיק בציווי השבת, וכן רצתה התורה להזהיר שלא יעשו בשבת אוכל נפש, גם כאשר חל יו"ט בשבת, והראיה לפירוש זה הוא הסיום: "מלבד שבתות ה'", ולכן התורה לא פירטה את הציווי על הקרבת הקרבנות בשבת. הסיבה שהתורה לא פירטה את קרבנות המוספים היא בגלל שהמוספים נוהגים רק בא"י. אוה"ח: התורה כתבה כאן את עניין השבת כדי לומר לנו שרק המועדים נדחים בעצת בי"ד, ולא השבתות. רש"י כתב שסמיכות שבת אצל המועדות הוא כדי לומר לנו שכל המחלל את המועדות כאילו חילל את השבתות.

[2] דעת מקרא.

[3] ספורנו.

[4] אונקלוס.

[5] רש"י בפס' לה'. דעת מקרא: עליכם להודיע ברבים מתי חל החג.

[6] א"ע.

[7] ספורנו.

[8] רש"י.

[9] רש"י.

[10] רמב"ן, והאריך לדחות את דברי רש"י (בפס' ח') שלומד שמדובר באיסור דבר האבד, וששאר הדברים נלמדים מק"ו.

[11] רש"י. ספורנו: בהקרבת קרבנות המוספים מוכח שאין דין חול המועד כיום חול רגיל.

[12] א"ע: "דבר" – לאסוף את בנ"י "ואמרת" – עצם האמירה.

[13] א"ע: בשבת ופסח לא כתב "כי תבואו אל הארץ", כיוון שבני ישראל שמרו שבת וקיימו את חג הפסח במדבר.

[14] רש"י.

[15] רמב"ן אצלנו, רמב"ם הל' תמידים פ"ז.

[16] רש"י.

[17] רש"י.

[18] רש"י. א"ע מתמודד עם טענת הקראים שממחרת השבת היינו שבת בראשית. כן התמודד עם פירושי רס"ג שישנם שני פסחים, פסח לה' שהוא בט"ו ופסח ישראל שהוא בי"ד, וכן עם מעבור הארץ ולחם וקלי וכרמל שנאמר בספר יהושע, וכן התמודד עם הטענה שהקרבת מנחת העומר הראשונה הייתה ביום ראשון בשבוע. (ומעין זה פירש אוה"ח בפס' ט"ו) רמב"ן: ייתכן שמשמעות שבת היא שבוע, והכוונה היא שביום הנפת העומר מתחיל שבוע חדש, וממנו ספורים שבעה שבועות עד שמגיעים לשבועות.

[19] רש"י.

[20] רש"י, וכאן הייתה מנחתו של הכבש כפולה ממנחה אחרת הבאה עם כבש, שהרי על כבש מביאים רק עישרון סולת.

[21] רש"י: למרות שמנחתו כפולה, אין נסכיו כפולים.

[22] רש"י.

[23] רש"י.

[24] אוקלוס.

[25] השיטה שהביא רש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב את השיטה האומרת שאין איסור חדש נוהג בחו"ל, אלא שהתורה באה ללמד כאן שאין איסור חדש נוהג עד לכיבוש וירושה וישיבה בארץ. ספורנו: הכוונה לכל אחד מהזמנים, גם בזמן שאין ביהמ"ק קיים.

[26] רש"י. רמב"ן: מכאן החיוב הוא על כל אחד ואחד, וביובל הסתפק אם יש חובה על בי"ד לספור בקול כל שנה.

[27] אונקלוס.

[28] רמב"ן בפס' יא'.

[29] רש"י.

[30] רש"י. כלי יקר: הטעם שהעלימה התורה את חג השבועות הוא כדי לומר לנו שבכל יום תהיה התורה בעיניו כחדשה, והטעם שהתורה העלימה את ראש השנה הוא כדי לומר לנו שבכל יום אנחנו צריכים להיזהר מלחטוא ולא רק בר"ה. ספורנו (פס' לו): התורה העלימה את יום חג השבועות, כיוון שביום זה חטאו ישראל בעגל.

[31] רש"י.

[32] רש"י. א"ע כתב שאין אנו יודעים מהיכן בדיוק להביא את שתי הלחם.

[33] רש"י.

[34] רמב"ם הלכות תמידים פרק ח'.

[35] רמב"ן כתב שתי סיבות לכך ששתי הלחם באות חמץ, בניגוד לשאר המנחות. א. קרבן זה בא כקרבן תודה על שזכינו לקציר, וכל קרבן תודה מוקרב גם מלחמים שהם חמץ. ב. החמץ מורה על מידת הדין כיוון שהיא בקיצוניות אחת, והתורה ציוותה להקריב דברים ממוזגים, שאינם נוטים לקיצוניות, אך בחג שבועות שהוא יום מתן תורה, יש להביא קרבן תודה מחמץ. כלי יקר: החמץ הוא רמז ליצה"ר, ובמקום שאין תורה, אין יצה"ר.

[36] רש"י.

[37] רש"י.

[38] רש"י. א"ע: כך הוקרב בשנה הראשונה, ולאחר מכן הוקרבו קרבנות כמבואר בפרשת פנחס.

[39] רש"י.

[40] רמב"ם הלק תמידים פ"ח, ושם במפרשים.

[41] רש"י, והם נאכלים רק יום ולילה.

[42] דעת מקרא.

[43] דעת מקרא.

[44] ספורנו.

[45] נחלקו המפרשים בטעם מיקומה של פסוק זה בין ענייני המועדות. רש"י: לומר לך שכל מי שנותן לקט שכחה ופיאה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את הקרבנות בביהמ"ק. (וכן כתב רש"י שהתורה חזרה על כך ללמדנו שחייב על כך שני לאוין) א"ע: כיוון שהתורה מדבר בענייני חג הקציר, חזרה התורה והזהירה שאסור לשכוח להניח לקט שכחה ופיאה לעניים. רמב"ן: התורה לימדה אותנו שאין הקרבת שתי הלחם דוחה מצוות לקט שכחה ופיאה. ספורנו: לאחר שהתורה אמרה לנו להודות על הקציר, התורה אמרה לנו במה נזכה לעושר.

[46] רש"י.

[47] א"ע: קבוצת הפסוקים הדנה בחגי תשרי זכו לאמירה נפרדת.

[48] רמב"ן: מכאן יש עשה על שביתה בר"ה, ומכאן נלמד הדבר גם לשאר החגים. כן למד מכאן הרמב"ן איסור לטרוח ביו"ט בשאר דברים, גם שאינם מלאכה. (הרמב"ן כאן ציטט ממכילתא דרשב"י)

[49] רשב"ם ורמב"ן. רש"י: על ידי אמירת פסוקי זכרונות ושופרות. ספורנו: אנחנו מריעים כשה' יושב על כסא מלכותו ועל כסא המשפט, וראוי לנו לשמוח שה' יטה כלפינו חסד. א"ע: ר"ה הוא יום הדין כיוון שזהו החג היחיד שחל בראש החודש. רמב"ן אמר שעובדת היות ר"ה יום הדין נלמד מכך שהוא ראש החודש שלפני יוה"כ.

[50] רש"י.

[51] רמב"ן. רשב"ם: בניגוד לשאר החגים שהותרה עשיית אוכל נפש, ביוה"כ הדבר אסור. רש"י: מכפר לשבים ואינו לכפר לאלו שאינם שבים. ספורנו וא"ע: יוה"כ אינו יום שמחה, אלא יום להתוודות על החטאים.

[52] א"ע בפרק טו'.

[53] רשב"ם.

[54] אונקלוס עפ"י רמב"ן. רמב"ן: התורה אמרה "בעצם היום הזה" כדי לומר לנו שדינים אלו חלים גם כאשר ביהמ"ק לא קיים ולא ניתן להקריב קרבנות. הספורנו חילק בין העונשים וכתב שמי שאינו מתענה חייב רק כרת כיוון שאינו צם בגלל שהוא רעב, אך מי שעושה מלאכה, עושה זאת כדי להכעיס, ולכן התורה הענישה אותו באבדן הנפש. דרך נוספת להסביר את עניין "בעצם היום הזה" כתב הרמב"ן שהכוונה היא למעט את הימים שלפניו. לדוגמא: נח הכניס את החיות לתיבה לפני אותו יום, והתורה באה לומר לנו שנח עצמו נכנס באותו יום שנאמר. דרך נוספת שהסביר את "בעצם היום" הוא לומר שכוחו של היום גרם לדבר זה לקרות.

[55] ספורנו וא"ע.

[56] רש"י, ולדבריו, כרת ואיבוד הנפש היינו הך. ספורנו בפס' כח' וא"ע אצלנו חילקו בין כרת לאיבוד הנפש.

[57] רש"י: התורה באה להוסיף כאן עוד לאו או שבאה להוסיף איסור עשיית מלאכה גם בלילה, כיוון שהייתה לנו הו"א למעט לילה מאיסור עשיית מלאכה, בגלל שכתוב "בעצם היום הזה". א"ע: התורה באה להוסיף עניין "לדורותיכם".

[58] א"ע.

[59] אונקלוס.

[60] רש"י.

[61] רשב"ם וא"ע. א"ע דחה את הפירוש שהכוונה היא להתאספות העם יחד בשלשת הרגלים. רש"י: עם ישראל עצור לפני ה'. ה' לא רוצה להיפרד מבנ"י לאחר חג הסוכות, ולכן הוסיף את חג שמיני עצרת. רמב"ן: ביום זה מפסיקה קדוש חג הסוכות, ומתחילה קדושה חדשה של שמיני עצרת.

[62] רש"י.

[63] רש"י.

[64] דעת מקרא.

[65] רשב"ם. א"ע: התורה כאן אסרה להתענות בחג הסוכות. "אך" בא למעט את חג הסוכות מתענית. ספורנו: עד עכשיו התורה הזכירה את העניינים הכלליים של כל חג, ועכשיו התורה מפרטת לנו מצוות מסויימות של חג הסוכות. רש"י: מותר להביא את קרבן החגיגה, רק אם יו"ט לא חל בשבת. כלי יקר הסביר את הלימוד בכך שהפסוק אומר "באספכם את תבואת הארץ", היינו, אם חג הסוכות חל ביום שמותר לאסוף את תבואת הארץ, ביום חול, אזי מותר להקריב את קרבן החגיגה.

[66] אונקלוס. רש"י: תדאגו שסוכות יחול בזמן אסיפה, על ידי שתעברו את השנים. רמב"ן הסביר את הפסוק: אכן, בגלל שאתם אוספים את תבואתכם בתשרי, תחגגו את חג הסוכות לה'.

[67] א"ע + רש"י.

[68] אונקלוס.

[69] רש"י. רמב"ן: עץ האתרוג נקרא בעברית הדר. כמו"כ מסביר הרמב"ן עפ"י הקבלה את סיבת נטילת ארבעת המינים.

[70] רש"י, מהכתיב החסר נלמד שיש להביא רק כף אחת.

[71] רש"י.

[72] בגמרא במסכת סוכה ישנה מחלוקת אם רק ערבות שגדלות על נחלים כשרות לארבעת המינים או שכל ערבה כשרה לכך.

[73] כלי יקר.

[74] אונקלוס.

[75] רש"י ורמב"ן. רשב"ם: לרבות גם את מי שיש לו בית.

[76] רש"י. א"ע: הכוונה היא לסוכות ממש, והטעם שחוגגים את סוכות בתשרי הוא שבנ"י בנו את הסוכות כדי להתגונן מפני הקור. רשב"ם: הכוונה היא לסוכות ממש, אלא שהתורה ציוותה לחגוג את חג הסוכות דווקא בחודש תשרי כדי שאדם לא יתגאה בזמן אסיפת התבואה. רמב"ן: התורה ציוותה על זכירת יצאת מצרים בתחילת ימות החמה (פסח) ובתחילת ימות הגשמים (סוכות).

[77] עפ"י ספורנו.

[78] רמב"ן: משה לימד לישראל את סוד העיבור.