שמות פרק ב

ביאור ושננם עם חלק מההערות לספר שמות פרק ב'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם ז' אדר תשע"ח

שמות פרק ב

(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי אדם משבט לוי (עמרם) הלך והתחתן עם אישה שהייתה ביתו של לוי בן יעקב (יוכבד)[1]: (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן בעוד גזירת פרעה הייתה בתוקף, האישה, יוכבד, הרתה והולידה בן,[2] וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא יוכבד ראתה שהתינוק שהולידה הוא תינוק טוב יותר משאר התינוקות,[3] וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים יוכבד הטמינה את התינוק שנולד לה במשך שלשה חודשים[4]: (ג) וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ יוכבד לא הייתה יכולה להטמין יותר את התינוק שהולידה, משום שחששה שהמצרים יגלו את התינוק שלה,[5] וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא יוכבד לקחה תיבה שהייתה עשויה מגומי,[6] וַתַּחְמְרָה יוכבד חיפתה את התיבה,[7] בַחֵמָר וּבַזָּפֶת (יוכבד חיפתה את התיבה) בחימר מבפנים ובזפת מבחוץ. הזפת מגן יותר מהחימר, אך כדי שהתינוק לא יריח את ריח הזפת, יוכבד חיפתה רק את החלק החיצוני של התיבה בזפת,[8] וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד יוכבד הניחה את התינוק שלה בתוך התיבה,[9] וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר יוכבד הניחה את התיבה באגם שהיה בשפת היאור[10]: (ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק אחותו של התינוק (מרים) התייצבה במרחק מהתיבה,[11] לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ (מרים התייצבה במרחק מהתיבה) כדי לדעת מה יעלה בגורלו של התינוק[12]: (ה) וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר בת פרעה ירדה ליאור כדי להתרחץ בנהר היאור,[13] וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר המשרתות של בת פרעה היו הולכות בסמוך ליאור,[14] וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף בת פרעה ראתה את התיבה שהייתה מונחת באגם שהיה סמוך ליאור, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ בת פרעה שלחה את אחת השפחות שלה כדי לקחת את התיבה[15]: (ו) וַתִּפְתַּח בת פרעה פתחה את התיבה, וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד בת פרעה ראתה את הילד שנמצא בתוך התיבה,[16] וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה בת פרעה ראתה את הילד שמצאה - בוכה,[17] וַתַּחְמֹל עָלָיו בת פרעה חסה על הילד,[18] וַתֹּאמֶר בת פרעה אמרה, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה ילד זה שייך לבני ישראל[19]: (ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה אחותו של הילד, מרים, שאלה את בת פרעה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת האם את רוצה שאלך לקרא לאישה מבני ישראל שתפקידה להניק תינוקות,[20]  וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד ואותה אישה מינקת, היא שתניק לך את הילד שהוצאת מהתיבה?[21]: (ח) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה בת פרעה אמרה לאחותו של הילד (למרים), לֵכִי תלכי ותמצאי לי אישה מינקת מנשות ישראל, וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה האישה הצעירה, מרים, הלכה בזריזות,[22] וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד מרים הלכה לקרוא לאימו של הילד, ליוכבד, כדי שתניק את הילד: (ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה בת פרעה אמרה לאימו של הילד, ליוכבד, הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה תוליכי את הילד הזה, תיקחי את הילד הזה,[23] וְהֵינִקִהוּ לִי ותניקי לי את הילד הזה, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ ואני אשלם לך שכר על הנקת הילד,[24] וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד האישה, יוכבד, לקחה את הילד, וַתְּנִיקֵהוּ יוכבד הניקה את הילד: (י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד הילד שמצאה בת פרעה גדל, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה אמו של הילד, יוכבד, הביאה את הילד לבת פרעה, מאחר שכבר לא היה צריך לינק, וַיְהִי לָהּ לְבֵן בת פרעה גידלה את הילד, כך שהיה בן מאומץ שלה,[25] וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה בת פרעה קראה לילד בשם משה,[26] וַתֹּאמֶר בת פרעה אמרה, כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (הסיבה שאני קוראת לילד בשם משה היא) כיוון שמשיתי, משכתי את הילד מהמים של היאור[27]: (יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם לאחר שעבר זמן מאז שיוכבד החזירה את משה לבת פרעה,[28] וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה משה גדל, הן מבחינת השנים, והן מבחינת החשיבות. משה הוא עכשיו אדם מבוגר וחשוב,[29] וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם משה יצא אל אחיו מישראל וראה את עבודתם הקשה,[30] וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו משה ראה איש מצרי מכה את אחד מאחיו מישראל[31]: (יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה משה הביט לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא רואה אותו,[32] וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ משה ראה שאף אחד לא רואה אותו,[33] וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי משה הרג את המצרי,[34] וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל משה הטמין את גופתו של המצרי בחול[35]: (יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי משה יצא ביום אחר כדי לראות בסבלות אחיו, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים היו שני אנשים מישראל שהיו רבים אחד עם השני (ומשה ראה זאת),[36] וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע משה אמר לאדם החייב, לאדם מישראל שהיה עושה חמס לאחיו וכתוצאה מכך נגרמה המריבה,[37] לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ (משה שאל את הרשע) מדוע אתה מכה את חברך[38]: (יד) וַיֹּאמֶר הרשע ענה למשה: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ מי מינה אותך להיות אדם חשוב שישפוט אותנו,[39] הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר האם אתה אומר בלבך שאתה רוצה להרוג אותי,[40] כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי (האם אתה רוצה להרוג אותי) כמו שהרגת את האיש המצרי שהכה את האיש מישראל,[41] וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר משה התמלא ביראה, משה פחד ואמר,[42] אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר אם כן,[43] כבר נודע הדבר שהרגתי את המצרי, בניגוד למה שחשבתי עד עכשיו שאיש אינו יודע שהרגתי את המצרי[44]: (טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה פרעה שמע משני האנשים הניצים שמשה הרג את המצרי,[45] וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה פרעה רצה להרוג את משה,[46]  וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה משה ברח מלפני פרעה,[47] וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן משה התעכב בארץ מדין,[48] וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר משה ישב ליד באר ידועה ומוכרת שהייתה במדין[49]: (טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת לאדם חשוב במדין שקראו לו יתרו, היו שבע בנות,[50] וַתָּבֹאנָה בנותיו של יתרו באו אל הבאר, וַתִּדְלֶנָה בנות יתרו דלו מים מהבאר,[51] וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן בנות יתרו מילאו את הרהטים (הרהטים הן מעין בורות קטנים שחצובים בקרקע ומיועדים להשקיית הצאן) כדי להשקות את הצאן של אביהן[52]: (יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם רועי מדין באו אל הבאר וגירשו משם את בנותיו של יתרו,[53] וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן משה הושיע את בנותיו של יתרו על ידי שמנע מהרועים לגרש אותן,[54] וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם משה השקה את הצאן של בנות יתרו[55]: (יח) וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן בנותיו של יתרו חזרו אל אביהן שבנוסף לשמו יתרו, נקרא גם בשם רעואל,[56] וַיֹּאמֶר יתרו שאל את בנותיו, מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם מה זה שחזרתן היום מהר, איך קרה שחזרתן היום מוקדם מהבאר[57]: (יט) וַתֹּאמַרְןָ בנות יתרו ענו ליתרו, אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים היה איש מצרי שהציל אותנו מידי הרועים ומנע מהם מלגרש אותנו,[58] וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן והאיש המצרי גם דלה לנו מים מהבאר והשקה את הצאן, וכך יכולנו לחזור היום מוקדם[59]: (כ) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו יתרו שאל את בנותיו, וְאַיּוֹ היכן האיש המצרי שעזר לכן,[60] לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ מדוע השארתן את האיש המצרי ליד הבאר,[61] קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם תקראו לאיש המצרי והוא יאכל אצלנו לחם (כל סעודה נקראת בלשון התורה גם לחם, כך שאין הכוונה שיאכל דווקא לחם)[62]: (כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ משה התרצה לשבת ולהתעכב עם יתרו, משה התרצה לגור לזמן מה אצל יתרו,[63] וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה יתרו נתן למשה את ציפורה ביתו, משה התחתן עם ציפורה בת יתרו[64]: (כב) וַתֵּלֶד בֵּן ציפורה אשת משה ילדה בן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם משה קרא לבן שהולידה לו ציפורה בשם גרשם, כִּי אָמַר (הסיבה שמשה קרא לבנו גרשום היא) מכיוון שמשה אמר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה (משה אמר) אני גר בארץ נכרית, בארץ שאינה ארץ המולדת שלי[65]: (כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם לאחר שעבר הרבה זמן שמשה היה גר בארץ מדין,[66] וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם פרעה מלך מצרים מת,[67] וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה בני ישראל היו נאנחים מהעבודה הקשה שלהם,[68] וַיִּזְעָקוּ בני ישראל צעקו מכאב ליבם על העבודה הקשה,[69] וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה תפילתם וזעקתם של בני ישראל על עבודתם הקשה עלתה אל ה', וה' קיבל את תפילתם[70]: (כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם ה' שמע את צעקתם של בני ישראל,[71] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב ה' זכר את הברית שכרת עם אברהם, עם יצחק ועם יעקב[72]: (כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שיעבוד בני ישראל היה גלוי לפני ה',[73] וַיֵּדַע אֱלֹהִים ה' החליט שהוא יגאל את בני ישראל[74]:

 

[1] אונקלוס. ומשמע מדבריו שבת לוי היינו בת לוי ממש, שהרי על האישה לא פירש "בית" אלא בת. רש"י: מדובר על עמרם שהתחתן שוב עם יוכבד. לאחר גזירת פרעה, גירש עמרם את יוכבד עד שמרים אמרה לו ששלו קשה יותר משל פרעה. לפ"יז, "וילך" היינו שהלך אחרי עצת ביתו. גם רשב"ם פירש שמדובר בעמרם, אלא שפירש שכוונת התורה היא שהרבה שנים לפני שנולדו משה ואהרון, התחתן עמרם ען יוכבד. א"ע פירש שכתוב "וילך" מכיוון שבנ"י היו פזורים במספר ערים בארץ רעמסס. רמב"ן: הסיבה שכתוב "וילך" היא מכיוון שהוא הזדרז לעשות דבר חדש, שלא חשש לעצת פרעה. הסיבה שלא כתוב במפורש שהכוונה היא לעמרם היא מכיוון שאם היה כתוב כן, היה צריך להתחיל לייחס את עמרם עד לוי, והתורה רצתה לייחס את עמרם רק בהמשך.

[2] רשב"ם.

[3] א"ע. בתחילת דבריו כתב שטוב יותר יכול להיות או בדבר רוחני, כמו דעת או בגוף, למשל, אם התינוק יפה תואר, ובסוף דבריו פירש שהכוונה היא שהיה טוב יותר משאר התינוקות. בפס' ו' כתב שמשה היה מאוד יפה. רש"י פירש שכל הבית התמלא באור בלדת משה. רשב"ם פירש שמשה נולד לסוף שישה חודשים, ובשלשת החודשים שיוכבד הטמינה אותו, היא ראתה שאינו נפל. ספורנו: משה היה יפה תואר. רמב"ן: למרות שכל אימא חושבת שהבן שלה טוב יותר, כאן ראתה שיש בו משהו מיוחד שבזכותו יינצל מהגזירה.

[4] אונקלוס. רש"י וא"ע: מכיוון שמשה נולד בסוף שבעה חודשים, יוכבד הייתה יכולה לחקות שלשה חודשים נוספים עד שהמצרים יגלו שהיא הולידה.

[5] אונקלוס. לפי רש"י וא"ע בפסוק הקודם, פשוט נגמרו החודשים שעברו בין הולדת משה לבין ציפיית המצרים להולדתו, עברו שלשת החודשים שבין החודש השישי בה נולד לחודש התשיעי בה היה אמור ללדת. בפסוק זה מוסיף הא"ע וכותב שיכול להיות שהשכנות המצריות גילו שמשה לא הוטבע.

[6] רש"י.

[7] אונקלוס. א"ע: הסיבה שיוכבד נהגה כך הוא משום שאמרה לעצמה שלא תראה במות הילד, או שמרים ניבאה לה שתעשה כן.

[8] רש"י.

[9] אונקלוס.

[10] רש"י. א"ע: הסוף הוא קנה, צמח, הגדל על שפת היאור. רשב"ם: מי שהלך על שפת היאור לא היה יכול לגלות את התיבה, אך מי שהלך לרחוץ בתוך היאור היה יכול לראות את התיבה. לכן רק בת פרעה ראתה את התיבה ואילו נערותיה לא ראו את התיבה.

[11] אונקלוס.

[12] אונקלוס.

[13] רש"י. א"ע: הירידה הייתה מארמונה. רמב"ן: היו מדרגות בתוך היאור ובת פרעה ירדה אל המדרגה הראשונה. או שהכוונה היא שבת פרעה רחצה ממש בתוך היאור. ספורנו: הכוונה היא למעין חדר מיוחד על שפת היאור שבו הייתה משפחתו של פרעה רוחצת, שהרי אין זה כבוד המלכות שבת פרעה תרחץ באותו מקום שכולם רוחצים בו.

[14] רש"י, ויד נקרא סמוך כמו שהיד של הגוף סמוך לגוף. בדרש כתב רש"י שהכוונה היא שהן הולכות למות על כך שמיחו בבת פרעה כשלקחה את משה. ספורנו: הכתוב מספר מדוע בת פרעה עצמה לקחה את התיבה והיא משום שנערותיה לא היו עימה, שהרי הן הלכו על שפת היאור.

[15] רש"י בפירושו הראשון, רשב"ם, א"ע. אוה"ח וספורנו כותבות שהייתה זו האמה המיוחדת שהייתה משרתת אותה בזמן הרחיצה, שהרי אין זה דרך ארץ ששאר השפחות יהיו לידה בשעת הרחיצה, והייתה בכך סייעתא דשמיא, כדי שלא תבחר האמה להשליך את משה לתוך היאור, וגם מסופר כאן שבחה של בת פרעה שלמרות שאין זה דרך ארץ לבת מלך להישאר לבד, בכ"ז, כדי להציל את משה, נשארה לבד. רש"י בפירושו השני כתב בשם חז"ל שהכוונה היא ללשון יד, אך הדקדוק והניקוד של המילה אמתה אינו מסתדר עם פירוש זה של חז"ל. א"ע הוסיף עוד שני סיבות לכך שלא ייתכן שמדובר על ידה: א. מן הסתם שהתיבה הונחה במקום שלא ניתן להגיע אליו בהושטת יד. ב. אמה בתורה היא מידה ולא פירוש של יד.

[16] רש"י בפירושו הראשון וא"ע. בפירושו השני כתב רש"י בשם המדרש שראתה עימו שכינה. הספורנו כתב שראתה שהוא מאוד יפה. רשב"ם: בת פרעה ראתה שהילד העומד מול עיניה הוא זכר ולא נקבה.

[17] אונקלוס. בטעם שהתורה תיארה כאן את משה כנער נחלקו המפרשים: רש"י: קולו של משה היה כנער. א"ע: איבריו היו גדולים. ספורנו: נער הוא כאשר האדם מתנער ומתנועע להשגת תכלית. רמב"ן: היה בוכה בחריצות כמו נער. בפירושו השני כתב הרמב"ן שכל ילד משעת היוולדו נקרא נער. כלי יקר כתב שנעשה נס שהיה נראה כתינוק שנולד מזמן, ולכן לא חששה בת פרעה שמא הוא מושיעם של ישראל, ויכלה להצילו.

[18] אונקלוס.

[19] אונקלוס. בהסבר ידיעת בת פרעה נחלקו המפרשים האם ידעה משום שהיה מהול (א"ע) או שמא חשבה בהיגיון שהילד הונח שם משום גזירת פרעה (רמב"ן). רמב"ן מחזק את הסברו בכך שלפי שיטתו אין צריך לומר שבת פרעה הורידה את בגדיו של משה רבינו, אך מנגד צריך לומר לדבריו שהגזירה הייתה רק על ישראל בניגוד לדברי רש"י לעיל.

[20] אונקלוס.

[21] אונקלוס. רש"י: בת פרעה ניסתה שמצריות יניקו את משה, אך משה לא רצה לינק מהם לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה. ספורנו: מרים שאלה אם בת פרעה רוצה מינקת עבריה משום שחלב העבריות התאים יותר למזגו של משה. כלי יקר: מכאן ראיה שמרים הייתה נביאה, שהרי אם לא הייתה נביאה, מהיכן הייתה יודעת שבת פרעה באמת החליטה להשאיר את משה בחיים.

[22] רש"י.

[23] אונקלוס. א"ע: הכוונה היא ללשון הנקה, למרות שמיד אח"כ אמרה בת פרעה "והיניקיהו לי", וע"כ כתב שבפסוק אחד ישנם שני שורשים המשמשים לאותו פועל. רש"י: בת פרעה ניבאה ולא ידעה מה ניבאה, והכוונה היא שבת פרעה אמרה ליוכבד שתינוק זה הוא שלה.

[24] אונקלוס.

[25] א"ע.

[26] א"ע כתב שבלשון המצרים היה נקרא מוניוס, אלא שבת פרעה ביררה או שלמדה את לשון הקודש וכל יכלה לקרא לו משה. ספורנו כותב שהכוונה היא שהוא עצמו ימשה אחרים מצרתם, כמו שבת פרעה משתה אותו מהיאור. א"ע סיים בדבריו שאין להקשות מדוע לא נקרא משוי, שהרי כאשר הופכים את הפועל לשם של אדם, לא נשמרת נטיית הפועל. אוה"ח: אצל השבטים ואצל האבות קודם כתוב נתינת הטעם, ורק אח"כ כתוב השם, ואילו כאן נתינת השם כתוב לפני נתינת הטעם לשם. על כך ענה שהאבות היו נביאים, ולכן יכלו לקלוע לטעם שהיו צריכות לקרא לתינוק בשם, ואילו לבת פרעה לא היה רוה"ק, ולכן לא יכלה להבין מדוע קראה לתינוק בשם זה. סיבה נוספת לכך כתב אוה"ח, שבת פרעה רצתה להעלים את הטעם שנתנה לו שם זה, ולכן קראה לו סתם משה בלי לנמק מדוע.

[27] רשב"ם. רש"י: הוצאתי, אלא שחלק על ר' משה הדרשן לגבי השרש אם הוא מ-ש או מ-ש-ה.

[28] דעת מקרא.

[29] רש"י + רמב"ן. רש"י כתב שאם הכוונה היא שגדל ושעכשיו אינו ילד כבר, הרי כתוב בפסוק הקודם שהוא גדל, ולכן פירש שהכוונה היא שגדל ונהיה חשוב. רמב"ן כתב שהגדילה הראשונה היא שגדל קצת וכבר לא היה צריך לינוק, וכאן כבר גדל יותר.

[30] אונקלוס. א"ע: "ויצא אל אחיו" הכוונה היא לאחיו המצרי, וכנראה שגם סבלותם היינו סבלות המצרים, כאשר הכוונה היא לעבודה הרגילה ולא לעבודת הפרך. אמנם סוף הפסוק אינו מובן לפי הא"ע, שהרי בסוף הפסוק כתוב שראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, משמע שהאח הוא האיש מישראל. רש"י וספורנו: "וירא בסבלותם" היינו שמשה שם לב לסבל של בנ"י. כנראה שצ"ל לפירושם שגם עד  עכשיו היה רואה משה את סבלם של בנ"י, אך לא הבין את המשמעות של עבודת הפרך. רמב"ן כתב שעכשיו אמרו למשה שהוא יהודי, ולכן יצא משה לראות בשלום אחיו מישראל.

[31] אונקלוס. רשב"ם: שמא המצרי לא הרג את היהודי. רש"י כתב שהמצרי היה נוגש, ממונה על שוטרי ישראל, ובלילה, כאשר יצא האדם מישראל לעבודה, בא על אשתו שהיא שלומית בת דברי, ולאחר שהבעל הבין מה קרה, הנוגש היה מכה בו. אוה"ח: הדקדוק לומר מאחיו הוא כדי לומר שהאדם מישראל היה אחד הצדיקים. לעומת זאת, כאשר שני האנשים מישראל רבים, שם לא כתוב שהם היו אחיו של משה, ולכן ניתן להסיק מכך ששניהם היו רשעים.

[32] אונקלוס, וכן רש"י עפ"י הפשט. בדרש כתב רש"י שראה מה עשה המצרי בבית (שבא על שלומית) ומה עשה לו בשדה (שהיכה אותו).

[33] אונקלוס. רש"י: ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו ולהתגייר.

[34] אונקלוס.

[35] אונקלוס.

[36] אונקלוס + רש"י. לפי רש"י (עפ"י חז"ל) מדובר בדתן ואבירם. ספורנו: משה לא רצה להתערב מכיוון שכל אחד מהשניים היה יהודי. כלי יקר: לא הייתה כאן הכאה ביד, אלא רק בפה, וגם הכאה בפה נחשבת להכאה.

[37] א"ע ואוה"ח, וכן משמע מאונקלוס, שהכוונה היא לאדם החייב, משמע שאחד מהם היה חייב יותר מאחיו. רש"י: נקרא רשע למרות שעוד לא היכה, היות והמרים יד על חבירו נקרא רשע.

[38] אונקלוס. רש"י: חברך היינו שהוא אדם רשע כמוהו.

[39] אונקלוס. רש"י: הרי עודך נער.

[40] א"ע ורמב"ן בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב הרמב"ן שהכוונה היא באמירת הדברים "רשע למה תכה רעך" ולא בצורת ההריגה או ברצון להריגה. רש"י: האמירה היא צורת ההריגה, על ידי אמירת שם ה' המפורש. ספורנו: האם אתה מעורר מדנים כדי להרוג אותי. רמב"ן הקשה על כך, שהרי מי אמר למצרי שמשה הרגו, אם משה רק דיבר. על כך ענה שני דברים: או שמשה הניח את ידו על המצרי שהרגו בשעה שהוא אמר את שם המפורש, או שהרשע ראה את הטמנת המצרי באדמה.

[41] רשב"ם.

[42] אונקלוס. רש"י עפ"י המדרש: משה דאג שמא בגלל שיש בישראל אנשים דלטורין, שעם ישראל אינו ראוי להיגאל.

[43] א"ע. רשב"ם: אך כן, ולכאורה הפירוש הוא אותו פירוש.

[44] רשב"ם, ורש"י בפירושו כמשמעו. ספורנו: הדבר נודע עכשיו, ע"י שהיה הרשע מפרסם לכולם שמשה הרג את המצרי. רש"י בשם המדרש: נודע הדבר על שום שעכשיו הבין משה מדוע ישראל שועבדו בעבודת פרך – מפני שהם ראויים לכך על התנהגותם ועל הדלטורין.

[45] רש"י.

[46] אונקלוס. רש"י: פרעה כבר ניסה להרוג את משה, אלא שהחרב לא שלטה בידו של השליח ששלח להרוג את משה, וזהו "ויצילני מחרב פרעה". א"ע: ההצלה מפרעה הייתה בכך שפרעה מת לפני שהספיק להרוג את משה.

[47] אונקלוס. אוה"ח: פרעה עדיין לא החליט אם משה חייב או זכאי, ומשה ברח מפרעה כדי שהדין לא יתברר. פירוש נוסף שכתב הוא שמשה הכיר בפניו של פרעה שפרעה כועס עליו ולכן ברח.

[48] רש"י. א"ע: גם ארץ מדין הייתה נתונה תחת ממשלתו של פרעה, ולכן משה היה רועה צאן, כדי שלא יתבלט ולא יכירו אותו.

[49] א"ע. רש"י: הסיבה שישב ליד הבאר היא כדי שיזדווג לו זיווגו. רשב"ם: יש כאן כלל ופרט: קודם מסופר שמשה התעכב במדין, ואחר כך מסופר כיצד משה התעכב, על ידי שישב על הבאר כאילו כדי לנוח מהדרך, וכך לא יבינו מדוע נמצא במדין. ספורנו: הישיבה על הבאר הייתה במקרה.

[50] אונקלוס. רש"י: יתרו היה חשוב, אך מאחר שפרש מע"ז, נידו אותו. א"ע: כהן הוא משרת לה' או לע"ז. רמב"ן: יתרו לא הוזכר בשמו מכיוון שהיה מספיק לומר כהן מדין וכולם כבר יודעים שמדובר ביתרו. אחרי שיתרו התגייר, שינה את שמו לחובב, ויתרו היה בנו של רעואל. כך גם פירשו הא"ע ורשב"ם.

[51] אונקלוס.

[52] רש"י.

[53] אונקלוס. רש"י: סיבת הגירוש היא מפני הנידוי שנידו את יתרו על שפרש מע"ז. רמב"ן: בכל יום היו הרועים ממלאים את הרהטים במים, משקים את צאנם, ולאחר מכן היו בנותיו של יתרו משקות את צאנם בשאר המים, וביום זה, בנותיו של יתרו הקדימו לבא, ולכן הן היו הראשונות שמילאו את ריהטות המים, ובדיוק אז הגיעו הרועים וגירשו אותם משם כדי שהם ישקו ראשונים את הצאן שלהם.

[54] אונקלוס. ספורנו: כאן המריבה הייתה בין שני נכרים, ולכן משה לא עשה דין במקרה זה, אלא רק מנע את העושק.

[55] אונקלוס.

[56] רש"י בריש פרשת יתרו ובניגוד לרמב"ן, א"ע ורשב"ם שכתבו שהכוונה היא לסבא שלהם.

[57] אונקלוס.

[58] אונקלוס.

[59] אונקלוס. א"ע: בפסוקים של סיפור המעשה, לא מסופר שמשה השקה את הצאן, והבנות הוסיפו על מה שקרה באמת, או שמשה באמת דלה מים והשקה את צאנם מפני שהמים שהם עצמם דלו לא הספיק להשקיה.

[60] אונקלוס.

[61] אונקלוס.

[62] אונקלוס. רש"י: יתרו הכיר שמשה הוא מזרעו של יעקב מכיוון שהמים עלו לקראתו, ורצה שאחת מבנותיו יתחתנו איתו. ספורנו: מכיוון שמשה היה אורח ואיש חסד, היה ראוי להאכילו. א"ע: התורה קצרה ולא סיפרה שבנות יתרו הלכו לקרוא למשה.

[63] אונקלוס ורש"י בפירושו הראשון. בפירושו השני כתב שויואל הוא מלשון אלה, שבועה, משה נשבע שלא יזוז ממדין אם לא יקבל רשות מיתרו. ספורנו: לשבת את האיש פירושו לרעות את צאנו של האיש.

[64] אונקלוס. אוה"ח: הסיבה שהתורה אמרה שוב "למשה" ולא הסתפקה בלומר שיתרו נתן לו את ביתו היא כדי לומר שציפורה הייתה אישה ראויה למשה.

[65] אונקלוס. רשב"ם: גר שם – הייתי גר שם – בארץ הנכריה. אוה"ח: הסיבה שכתוב "גר הייתי" בלשון עבר היא מפני שמשה כתב את התורה בסוף ימיו, או שהכוונה היא שבעולם הזה הוא גר.

[66] רש"י.

[67] אונקלוס וא"ע. רש"י: פרעה הצטרע. רמב"ן: באמת לא עברו הרבה ימים, אלא רק בגלל שהיו ימים של צער, קרא להם ימים רבים.  בפירושו השני כתב שהתורה מונה ימים רבים מאז שהתחיל השעבוד על בנ"י. בפירושו השלישי כתב (וכן פירשו הרשב"ם וספורנו) שעברו ימים רבים מאז שמשה ברח מפרעה. (הרמב"ן מחשבן שבסה"כ משה ברח מפרעה במשך קרוב לשישים שנה, והסיפור של הבאר קרה בסוף שישים השנים האלו)

[68] בסיבת האנחה נחלקו המפרשים. רמב"ן כתב שלאחר מות פרעה, חשבו בנ"י שימלוך מלך יותר טוב, וכאשר ראו שמלך גרוע יותר מלך, נאנחו ואיבדו תקווה. רש"י כתב שפרעה רק הצטרע, ולכן היה שוחט את תינוקות ישראל ורוחץ בדמם. על רש"י לכאורה קשה, שהרי מדוע לא כתוב שעל הגזירה של ההשלכה ליאור נאנחנו בנ"י? כמו כן כתוב במפורש שבנ"י נאנחנו מהעבודה.

[69] ספורנו. הכלי יקר מפרש את האנחה והזעקה בשלשה אופנים: א. האנחה בלב הייתה מהעבודה אך הזעקה הייתה מפני שבנ"י האמינו שהם צריכים להיגאל בזכות, אך ה' לא חשב שיש להם מספיק זכויות כדי להיגאל ולכן גאל אותם רק בזכות העבודה. ב. היו שתי כיתות בישראל: היו שהתפללו אל ה' על כובד העבודה והיו שזעקו סתם על המצב כקוראי תיגר על ה'. ג. כלפי חוץ בנ"י זעקו על מותו של פרעה, אך כלפי פנים בנ"י צעקו על העבודה.

[70] אונקלוס.

[71] רש"י. ספורנו: ה' קיבל את תפילתם של ישראל, לא בגלל זכויותיהם, אלא בגלל שריחם עליהם על עבודתם הקשה.

[72] רש"י. ספורנו: ה' שמע אל תפילת צדיקי בנ"י. רשב"ם: ה' זכר את הברית של נתינת הארץ שכרת עם האבות, ועכשיו הגיע הזמן להחזיר את בנ"י לא"י, שהרי כמעט ועברו ארבע מאות שנה. ספורנו: הברית היא שה' אמר שהוא יהיה לאלוקים לבנ"י.

[73] אונקלוס. א"ע: ה' ראה את מה שהמצרים עשו לישראל בגלוי.

[74] אונקלוס. רש"י: ה' שם לב לבנ"י ולשעבוד שלהם, ולא העלים את עינו. א"ע: ה' ראה את מה שהמצרים עשו לישראל בסתר. רמב"ן: עד עתה היה ה' מסתיר את פניו מפני בני ישראל, ועתה ידע את מה שהמצרים עוללו לבנ"י וכבר לא הסתיר את פניו מפני בנ"י. בפירושו על דרך האמת כתב הרמב"ן שה' קירב את בנ"י אל הדעת.